1 הטלפון הנייד שלי צלצל כמה דקות אחרי שהילדים חזרו מהקייטנה שלהם. מספר שלא הכרתי.
"שלום, רציתי להזמין את נעמה לפליידייט".
"שלום. מה? לאן?"
"לפליידייט, עם אביגיל".
"אה, אמא של אביגיל, מה נשמע? מה זה, שם של ג'ימבורי? חשבתי שאסור".
השתיקה מהצד השני הבהירה לי ששוב כשלתי להבין קוד הורי בסיסי.
"פליידייט זה כש..."
"אה, פליידייט, כמובן. לא, אני יודע מה זה פליידייט, פשוט חשבתי שאמרת משהו אחר".
"לא".
אני מודה שבאותו שלב עדיין לא הכרתי את כללי הפליידייט לעומקם, אבל בחושיי החדים הבנתי שאני מעביר אחריות על חצי מהילדים שבאחריותי להורה אחר למשך אחר צהריים שלם, ללא כל התחייבות מיידית מצידי, וזה נראה לי כמו עסק די משתלם. מובן שלא היתה לי שום יכולת לדעת לאיזה מבוך חברתי מפותל אני עומד להכניס את עצמי.
כשבת הזוג הגיעה הביתה ושמעה מה שהיה, התחלתי לקבל מושג ראשוני. "סתם ככה, היא התקשרה ואתה הסעת אליה את נעמה?" היא שאלה.
"לא טוב?"
"לא, זה לא עובד ככה. צריך לקבוע מראש".
"אתמול לא קבענו מראש כשזרקנו את הילדה אצל דריה".
"זה משהו אחר, הם שכנים וחברים שלנו. פליידייט צריך לקבוע מראש".
"אבל מה זה פליידייט, זו לא מילה אחרת ל'הליכה לחברה'?"
היא חייכה לעברי בסלחנות. "לא, זה לא עובד ככה. וחוץ מזה, עכשיו היה תורנו לארח את אביגיל, היא אירחה בפעם הקודמת".
"אבל היא הזמינה את נעמה אליה", מחיתי.
"היא השתמשה במילה פליידייט?"
"כן".
"נו, אז אתה היית אמור להגיד לה, 'לא, עכשיו תורנו'".
"למה, כי היא השתמשה במילת הקסם? ומה עכשיו, לנעמה יהיה מותר להתקשר אליה מחר, או שנהוג לחכות יומיים אחרי הפליידייט כדי לא להיראות לחוצים? בחיי, איזה שטויות".
"תכף תגיד גם שלא שלחת ווטסאפ אחרי חצי שעה לראות שהכל בסדר".
"ברור שלא, הילדה פה משחקת בתוך בית בצד השני של הרחוב, לא השארתי אותה בדרום הר חברון".
"זה לא משנה, ככה נהוג".
ניסיתי לדלות עוד כמה פרטים על העולם החדש והלא הכי מופלא הזה. בהתחלה זה נשמע לי כמו עוד מנהג אמריקני שאנחנו מחקים כאן בצורה חיוורת, אבל בסוף הבנתי - זה מנהג שמתאים לפה בצורה פשוט מושלמת, והוא בכלל לא נועד לילדים, אלא עבורנו. למען האמת, מדובר בהחלפת שירותי בייביסיטינג, מינוס הצורך להוציא כסף ולהודות בפני עצמנו שקנינו השגחה שעתית לילדים כדי להיות קצת בלעדיהם. בשביל עסקה כזו שווה לסבול ילדים של אנשים אחרים אצלך בבית, וגם לשתף את הילדים שלך בפעילות שהשם שלה מעלה קונוטציות של דברים שפחות מתאימים לגילאי 6-4.
השירותים האלה משתלמים בעיקר כי זה לא הכי משנה אם יש שני ילדים שמשתוללים אצלך בסלון או ארבעה, בכל אחד מהמקרים לא תזכה לרגע של שקט נפשי. אבל כשיש לך בסלון אפס ילדים, אתה יכול למצוא לעצמך קצת שקט. ובעולם שבו אנחנו נזרקים ממטלה למטלה כמו גרב בתוך מכונת כביסה ענקית, זה נחמד לדעת שבעוד יומיים, בשעות 18:30-16:00, מחכה לך אי קטן של שקט. בלי שום מחויבות.
רק אל תשכח מתישהו בשעה הראשונה לשלוח ווטסאפ שכביכול בודק שהכל בסדר, שלא יהיה להם מושג שכאשר יגיע התור שלך לארח, אתה מתכוון לזרוק את הילד שלהם מול מסך.
.jpg)
2 אני לא זוכר שאי פעם מכרתי לנעמה איזה לוקש על פיית השיניים, וגם זוגתי טוענת שהיא מעולם לא עשתה דבר כזה. אבל מייד כשהרגישה בנדנוד קל של שן החלב הראשונה שלה, הכריזה הילדה חגיגית שהיא מצפה לביקור של פיית השיניים. "אני רוצה שהפיה תביא לי בובת לוֹל של בן, משקפי שמש ופיג'מה של חד־קרן".
"זה יותר מדי, מאמי, זה לא ייכנס מתחת לכרית".
"בסדר, היא יכולה לשים לי בשקית ליד המיטה".
אני לא זוכר שההורים שלי דיברו איתי אי פעם על פיית השיניים. נדמה לי שהכרתי את המיתוס הזה רק דרך אזכורים בסרטים אמריקניים שראיתי בגיל קצת יותר מאוחר, ושהסתדרתי בחיים גם בלעדיו. כלומר, יש לי לא מעט בעיות והכל, אבל אני לא סבור שיש להן קשר בהכרח לפיית השיניים.
אמרתי לזוגתי שמוטב שנגיד לנעמה שאין כזה דבר פיית השיניים - בכל זאת, אני מלמד אותה על הקוסמוס ועל האטמוספירה, אז עדיף לא למלא לה את הראש בשטויות מהסוג הזה. היא שכנעה אותי שהילדה כבר פיתחה ציפיות, ואין לנו ברירה.
אז קנינו לה את כל מה שהיא ביקשה. רק מה - שן החלב הזאת התעקשה להיאחז. נעמה, בחושיה החדים, כבר התחילה לדאוג שהכל פועל לפי התוכנית. "פיית השיניים כבר קנתה לי את מה שביקשתי?"
"נראה לי שכן, היא רואה שהשן עומדת ליפול".
"בדיוק את מה שרציתי?"
"יכול להיות".
יום אחד תפסתי אותה מתעסקת עם השן מול המראה.
"היי, מה את עושה?"
"כלום. תגיד, הפיג'מה שהיא תביא לי זה באמת של החד־קרן?"
"כן, אבל היא תביא לך אותה רק אם השן תיפול לבד".
רק זה חסר לי. הילדה כבר פיתחה כזה אטרף על המתנות, שעוד רגע היא קושרת את השן לידית של הדלת, וטורקת אותה.
בסוף זה קרה. הילדה אכלה איתנו ארוחת ערב, נכנסה לפאניקה מוחלטת כי נתנה ביס עם השן המתנדנדת, בכתה שהשן כואבת לה ולא הסכימה לפתוח את הפה. בסוף, כשפתחה, התברר שהשן כבר צללה במורד הגרון.
זה לקח קצת יותר מדי דקות, אבל בסוף היא נרגעה (לפחות הפעם היתה לה סיבה, בפעם הקודמת היא בכתה כי "עודדי הסתכל לי על הצלחת"). בלילה הנחנו ליד המיטה שלה את המתנות של פיית השיניים. כשהתעוררה בבוקר, היא הביעה שביעות רצון מהפיג'מה וממשקפי השמש, אבל בובת הלול לא היתה מהסוג שהיא רצתה. ניסיתי להסביר לה שבתקופה כזאת צריך להסתפק במה שיש, אך נסחטתי בעוד בובה אחת.
בגלל שפיית השיניים הזאת עלתה לנו בערך כמו טיפול שורש, אמרתי לנעמה שהפיה מביאה מתנות רק על שתי השיניים הראשונות. נכון שמדובר במיתוס מנחם שעוזר לילדים להתגבר על הפחד, אבל גם לאבא יש את הפחדים שלו, ועוד שתיים־שלוש שיניים כאלה, אני אצטרך לגלות לילדה את האמת - שפיית השיניים היא עצמאית, ושבגלל המצב, בקושי לילדים שלה היא יכולה לדאוג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו