זֶה הַבַּיִת שֶׁלָּכֶם? בָּנִיתֶם לְבַד? כַּמָּה זְמַן תִּהְיוּ כָּאן? אֵיפֹה הֲיִיתֶם קֹדֶם? מֻתָּר לָכֶם לַחְנוֹת כָּאן? בְּכָל מָקוֹם? כַּמָּה זֶה עָלָה? וּמָה עִם חַשְׁמַל? גַּם הַמַּזְגָן? וְהַמְּקָרֵר? אֵיךְ אַתֶּם מְחַמְּמִים? קָרָה לָכֶם פַּעַם שֶׁלֹּא הָיוּ לָכֶם מַיִם חַמִּים? לֹא צָפוּף? מָה הַמָּקוֹם הֲכִי יָפֶה שֶׁהֲיִיתֶם בּוֹ? אָז לָמָּה לֹא נִשְׁאַרְתֶּם? אַתֶּם עוֹבְדִים? בֶּאֱמֶת? מָה אַתֶּם עוֹשִׂים? וְהוּא? וְאַתְּ? אָז זֶה הַכֹּל מֵהַלֶּפְּטוֹפּ? אֵיךְ הֶחְלַטְתֶּם לָצֵאת לַדֶּרֶךְ? מָה הַסִּפּוּר? מָה הַסִּפּוּר שֶׁבְּתוֹךְ הַסִּפּוּר? מָה, בֶּאֱמֶת עוֹד לֹא הֲיִיתֶם בַּכִּנֶּרֶת?
("סוכות, גבעת חביבה, ליד מענית", מאת נועה ברקת, מתוך ספר השירים "הביתה")
אז לאן להגיע, אני שואלת את נועה ברקת ובעלה, שרון, כדי לתאם את מיקום הראיון. הווייז, מעודכן וידען ככל שיהיה בכבישים, לא יכול עדיין לשטחים הפתוחים ולמרחבים, תחום המחיה של הזוג יוצא הדופן ושל משאיתו הנודדת.
קבענו להיפגש באמצע הדרך, בקיבוץ גבעת חיים איחוד. אפרת, הצלמת, מתגוררת שם, וכך הובטח שאף פקח או רכז ביטחון שוטף לא יבקש מהמשאית הפולשת להיעלם כלעומת שבאה, כמו שקורה להם לא מעט.
"אנחנו נחפש את השוליים של הקיבוץ ונדריך אותך להגיע", הם מבשרים מהדרך בביטחון של נוודים, "בשוליים הלא סלולים יש תמיד מקום, ולא אכפת לאנשים שאנחנו עוצרים שם".
סביב שולחן האוכל הקטנטן שהותקן במרכב האחורי של המשאית, על קפה מקינטה שהדיף ריח של טבע, וכשהחלון הפתוח משקיף לנוף ומחדיר פנימה רוח חמימה ומאווררת, מסבירים נועה ושרון שמה שהם מחפשים אחריו "נמצא תמיד בשוליים הפרומים, המבולגנים, אבל בהחלט היותר סבלניים של החיים. תמיד יהיו בשוליים האלה שקט וחניה ומפגשים מעניינים.
"יש לנו היום כל מה שאנחנו צריכים. באמת. אנחנו מתַרגלים שפע אמיתי".
כבר שלוש שנים שזוג בני ה־58 גר במשאית "איווקו" אדומה מודל 2007, שבמקור שימשה בקו חלוקה של חברת ממתקים. 14 מטרים רבועים על גלגלים - זה הבית שאותו הם לוקחים איתם לכל מקום בארץ, בית שהוא בעצם מסדרון ארוך וצר מאוד, וכל סנטימטר בו מחושב.
הם ישנים במיטה מקובעת שרוחבה 1.40 מטרים ואורכה 1.90 מטרים ("אנחנו יחסית גבוהים"), שממוקמת בצד ימין של "מסדרון" ביתם, ושמיכת ריבועי סבתא שנועה יצרה ("אני סורגת המון") משמשת לה כיסוי. המטבחון מצויד בתנור אפייה ובכירת בישול - שמופעלים שניהם בגז. השירותים אקולוגיים, בשיטת מכל ללא מים, והם מתבססים על קומפוסט שהופך את הצרכים לדשן אורגני ("אנחנו משתמשים בנסורת עם עלים יבשים, וזה מסתדר לנו יופי").
המים לשתייה ולרחצה מאוחסנים במכל בנפח כ־450 ליטר, שממוקם מתחת למיטה ומגיע בצנרת לכיור המטבח ולמקלחת. מדיד מים שקוף מראה את המפלס. "כדי למלא מים, אנחנו צריכים להתחבר לברז של מישהו שמסכים לזה. יש קבוצות ווטסאפ של 'נוודים' כמונו, שמפרטות נקודות למילוי מים בארץ. חוץ מזה, חוש 'היכן יש ברז מים' מתפתח כשנזקקים לו", מסבירה נועה.
"אנחנו לא עושים מקלחות רותחות וארוכות. את המים בשטיפת הכלים אני מעבירה מצלחת לצלחת, כביסה אני עושה בהשריה ארוכה בנוזל כביסה אקולוגי, ואני כמובן לא שוטפת במים את רצפת העץ, שזקוקה לטאטוא ולסמרטוט רטוב מדי פעם, דקה וחצי עבודה".
מעל הדלת שנפערה בצד המשאית מוטבעת באותיות דפוס לבנות המילה "הביתה", השם שבחרו לביתם הנודד. "הביתה זה משאת נפש, געגוע. זה לא להיות בבית, זה להיות בדרך הביתה, לרצות ולהתגעגע. שם אנחנו גרים", מתפייטת נועה.
"הביתה" הוא גם שמו של ספר השירים שהוציאה לאור לפני כשלושה חודשים בהוצאת מקום לשירה (עורכת: ד"ר אורית מיטל). שיריה נטולי דימויים מכבידים, על גבול הפרוזה, והם מתארים באופן ריאליסטי נדידה במשאית לאורכה ולרוחבה של הארץ, כולל מפגשים עם עוברי אורח ויושבי קבע, חיפושים אחרי שמש, מים ומקום חניה, וגם התפתחות הקשר הזוגי והמשפחתי.
שלושה צאצאים בוגרים יש לנועה ולשרון. דניאל (33), שנשוי לאליה ומתפרנס ממפעל לייצור שוקולד טבעוני בירושלים ("אנחנו הולכים להיות סבא וסבתא בקרוב, בפעם הראשונה, וזה מרגש עד מאוד"), אורי (28), צלם שתמונותיו המרהיבות מעטרות את הספר, ומרים (23), חצוצרנית ששירתה בתזמורת צה"ל, וכיום היא סטודנטית לסוציולוגיה, לאנתרופולוגיה ולקרימינולוגיה בירושלים.
כותרות השירים בספר הן שמות המקומות שבהם חנו בני הזוג: פארקים, מגרשי חניה במתחמי קניות, יערות וערים. חלק מהמקומות שחוזרים על עצמם בשירים הם קיבוץ מענית, על גבול השרון והשומרון, שם נולד שרון, וקיבוץ משמר העמק, שבו נולדה נועה.
הם יחד מגיל 19, מאז נפגשו בסמינר משותף לצעירי שנת שירות. את חתונתם, כעבור ארבע שנים, חגגו סביב הבריכה במענית. שרון שירת אז כחובל בשייטת הצוללות - עובדה שמסבירה את המיומנות שבה הוא מחזיר כל ציוד למקומו בדקות ספורות ("אני מהדק וקושר, ומוודא ששום דבר לא נשאר עומד ומשוחרר"). ובכלל, התמודדות עם מרחב מחיה מצומצם, מחושב ומפורט לפרטים לא זרה לו.
הגל הראשון של מגיפת הקורונה תפס אותם מוכנים לבידוד הכפוי ולחזרה הקולקטיבית להסתפקות במועט. הרי כך הם חיים ממילא בשנים האחרונות. "הקורונה עצרה את כולם, האטה את הקצב, ולראשונה בחיינו הרגשנו שאנחנו והעולם נעים באותו קצב", מסבירה נועה, "גם ככה התרגלנו לחיות בסוג של בידוד מכולם, בצניעות ובפשטות. כאמור, יש לנו הכל, אבל מעט".
מגירת הצלחות והסכו"ם במטבחון של "הביתה" מכילה שש צלחות, ארבע קעריות, קערת סלט בינונית ועוד אחת גדולה. במגירת המגבות תחובות ארבע מגבות גדולות, שלוש מגבות לידיים וארבע מגבות מטבח.
סט מצעים אחד פרוס על המיטה. הסט החלופי מאוחסן בתוך המדרגה שעולה אל המיטה, ושם יש גם סט שלישי, למקרה שאחד הילדים יבוא לבקר. במצב כזה יקופלו מושבי שולחן האוכל ויהפכו למיטה נוספת.
הארון שלהם, בדופן המשאית, כולל שלושה מדפים, מקום קטן לתלייה ושלוש מגירות. שרון קיבל שני מדפים, נועה מדף אחד - ואת המתלה. המגירות משותפות לשניהם: אחת ללבנים, אחת לבגדי ריצה וספורט, והמגירה הגדולה מיועדת לנעליים ולסנדלים.
נועה: "לכל אחד מאיתנו יש, פחות או יותר, 40 פריטי לבוש. כשמשהו מתבלה, וזה קורה כשלובשים שוב ושוב אותו בגד, אני זורקת או מוסרת - וקונה פריט אחר. וכן, אפשר להסתדר רק עם ארבע שמלות, בלי שום בעיה. הקניונים שסגורים עכשיו לא מעציבים אותנו".
שניהם עוסקים במקצועות שלא תלויים במיקום גיאוגרפי, אלא רק במחשב ובזמינות תקשורת אינטרנטית. שרון הוא מידען (מומחה שאוסף, מנתח ומפרש מידע בנושא מסוים; ח"ר) בשירות חברות עסקיות, והוא גם מסייע לאנשים בנושאי טפסים וביורוקרטיה. "אני סוג של דון קישוט שנלחם בטחנות רוח, במיוחד בתקופת הקורונה, כי יש הרבה מבוגרים שלא מסתדרים עם מילוי כל הטפסים המקוונים".
נועה היא משוררת ועורכת. ספר שיריה הראשון, "שומרת לילה", פורסם ב־2017, גם הוא בהוצאת מקום לשירה. היא עורכת "בעיקר ספרים של נשים שכותבות על חייהן המקצועיים או על נושאים שקשורים להיריון, לידה ונשיות", ולפני שלוש שנים ערכה את הספר המדובר "ערות" של תמר מור סלע. באמתחתה גם הוצאת ספרים בשם "אדמה".
"שנינו אוהבים את העבודות שלנו, והשינוי בסביבת המגורים לא משפיע", היא מסבירה, "שנינו עובדים בהיקף משרה מלאה, כל אחד מאיתנו בפינת העבודה שלו, מהלפטופ שלו, אבל כן מתחלף לנו כל הזמן הנוף מהמשרד. אחרי שגרת הבוקר שלנו, שכוללת ריצות, מקלחות וארוחה משותפת, שרון 'הולך' למשרד שלו מעבר למחיצה, ואני למשרד שלי על שולחן האוכל. ככה אנחנו עובדים, כל אחד בשלו, עד שנוסעים למקום הבא, בצהריים המאוחרים, או עד שהערב יורד".
שניהם מודים שהחיים במשאית לא היו חלום חייהם. שרון: "זה לא עלה על דעתנו אפילו בפנטזיות הכמוסות. מעולם לא היינו טיפוסים של הרפתקאות וטיולים. לא עשינו את הטיול הגדול שאחרי הצבא, לא היינו מההורים שאורזים את הילדים בשבת בשש בבוקר ויוצאים עם צידנית ואוהל לישון על חופים. ממש לא, מקסימום הולכים לים וחזרה".
אז איך התגלגלתם לזה?
נועה: "בנובמבר 2015 נסענו שנינו לחופשה ב'חוות נאות' במדבר, אחרי תקופה אינטנסיבית מאוד בחיינו. השכרנו אז את ביתנו בקיבוץ הרדוף שבגליל התחתון, וגרנו בשכירות בירושלים. בדיוק סיימתי לימודים בבית הספר לאמנויות המילה בעיר, והיתה לנו תחושה שמשהו בחיינו משתחרר ומשתנה. היינו שנינו בני 54, הקן שלנו התרוקן מהילדים, וזה היה רגע שבו הבנו שאנחנו לא מעוניינים להיות ההורים שמחכים שיבואו לבקר אותם בשבת ומנדנדים לילדים ולנכדים: 'נו, מתי תבואו?' לזה יהיה זמן בגיל 80.
"הרעיון לצאת למסע קפץ לי בדרך חזרה מהחופשה במדבר, בנסיעה בכבישים הישרים והארוכים בנגב, כשהרוח הנושבת הזכירה שהכל רק אבק ברוח. נסענו אז בסקודה פרטית שנת 2008, ופתאום נחתה עלי תמונה מהעתיד - שנינו פשוט נוסעים ונוסעים. אמרתי לשרון: 'אני רוצה לנסוע איתך. אתה תנהג ואני לידך'.
"זו היתה תובנה כזו, שהכל אפשרי ופתוח, ושאני לא רוצה להגיע לשום מקום. שרון, שכמו תמיד הופך את החלומות המופשטים שלי למעשיים, אמר: 'כמו בקרוואן? זה רעיון ממש מעניין'. וכל המשך הדרך חזרה שתקנו בהתרגשות".
שרון: "בדיעבד התברר לשנינו שאנחנו כן נוודים בנשמתנו. במהלך השנים גרנו בחיפה, בגינוסר, ביובלים שביישובי משגב, באלון הגליל ובקיבוץ הרדוף, כי הילדים למדו בשיטת החינוך האנתרופוסופי. מהרדוף עברנו לשכונת ניות בירושלים - ומשם למשאית. הבנו שבעצם תמיד קיננה בנו הכמיהה להמשיך לגלות ולהסתקרן".
הם החלו לבדוק מייד את שלל האופציות לבתים על גלגלים. את רעיון הקרוואן זנחו כשהבינו שהחוק בישראל לא מתיר חניה של נגרר לא רתום, כך שפנטזיית "נשאיר את הבית בצד הדרך ונצא לסידורים" עלולה לחשוף אותם לקנסות. אופציית המגורים באוטובוס נשללה אף היא, בגלל נגישות וחניה מוגבלות ואתגרי בידוד תרמי, בשל ריבוי החלונות. לבסוף נפלה ההחלטה על משאית.
שרון: "קנינו את המשאית מדיירת קודמת שגרה בה, וזה עלה לנו רבע מיליון שקל, לא מעט בכלל. מצד שני, ההוצאות מעטות. המשאית מתפקדת כתחנת כוח קטנה, כשמערכת סולארית על הגג מספקת את כל החשמל שדרוש לנו, ומכל המים הוא כאמור ענקי. אנחנו יכולים לשהות שבועיים במדבר, ולא נצטרך כלום.
"חישבנו ומצאנו שהכסף על רכישת המשאית משתווה למימון של ארבע־חמש שנות שכירות דירה בעיר. לא בטוח שזאת עסקה כלכלית כדאית, אבל מצד שני אנחנו לא משלמים ארנונה, שכר דירה ומסי ועד בית".
ועדיין, יש הוצאות על המשאית עצמה.
"כן. רישוי שנתי, ביטוח, טיפולים, תקלות שקורות לעיתים רחוקות בדרך, וכמובן - הדלק. אנחנו נוסעים במשאית כ־5,000 ק"מ בשנה, בממוצע, לעומת כ־25 אלף ק"מ שהיינו עושים ברכב הפרטי, כך שההוצאה שלנו על דלק קטנה באופן משמעותי".
פונים אליכם עוד זוגות שחולמים על אורח החיים הרומנטי הזה?
נועה: "ודאי שפונים. חלום הנדודים משותף להרבה מאוד אנשים, בין שזה זיכרון גנטי שטבוע בנו מתקופות שבהן כולנו נדדנו ובין שזה הרצון למרוד, להתנסות, ובעיקר להשתחרר מהמגבלות ולצאת מהמטריקס. שרון מקבל בכל שבוע פנייה ממישהו שרוצה להתייעץ על מגורים במשאית.
"בסופו של דבר, זה מתנקז לשיחה על החיים ועל יחסים. לזוגות צעירים אנחנו ממליצים: קודם תגורו בדירה משלכם, תיכנסו לחיים, תעבדו, תלמדו, תשלמו משכנתא. אל תעברו לבית על גלגלים רק משיקולים כלכליים או כדי לפתור בעיות זוגיות. זה לא יעבוד. צורת החיים הזאת בהחלט 'מצופפת' את האתגרים הזוגיים. אין שטיח שמתחתיו אפשר לטאטא את הבעיות".
למרות הדחיסות והשהות המשותפת 24/7, שניהם מעידים שהזוגיות שלהם כיום טובה בהרבה משהיתה.
נועה: "אנחנו תכף 40 שנה ביחד, מכירים הכי טוב שאפשר. כדי לחיות ביחד בחלל כל כך קטן, צריך הרבה סבלנות והיכרות. צפוף פה, ואין שום דלת שאפשר לסגור בינינו, חוץ מהשירותים, ואי אפשר ללכת לישון כועסים. אנחנו מקפידים לקבוע דייטים ביומן ו'יוצאים' אליהם בתוך המשאית, בלי ביטולים ובלי תירוצים, מדליקים קטורת ומשתיקים ניידים, וזה מאפשר עוד דרגות של קרבה ואינטימיות".
שרון: "דרך החיים על הגלגלים יצרנו מרחב משודרג לזוגיות שלנו. חזרנו להיות ביחד כמו פעם, לפני שהפכנו להיות הורים".
ואין מריבות?
נועה: "אנחנו רבים בעיקר על פערי קצב. שרון רוצה לנסוע למקומות חדשים, אני למקומות שכבר ראינו. אני רוצה לבקר אצל הילדים, בעוד הוא רוצה לקפוץ לכנרת. אני רוצה מהר ועכשיו, ושרון רוצה לאט ואחר כך. ברוב המקרים פערי הקצב ניתנים לגישור ודווקא מאזנים אלו את אלו".
הוצאת הרישיון המשותף לנהיגה במשאית התגלתה כמשימה מאתגרת. שרון: "אני עברתי רק בטסט הרביעי ונועה בשני, למרות שבאמת נהגנו טוב מלכתחילה. לטסט האחרון ניגשנו שנינו ביחד, והטסטר הבין שאנחנו 'יוצאים לטיול הגדול'. בשנה הראשונה נועה עוד נהגה, אבל אני אוהב לנהוג יותר ממנה, אז כיום אני הנהג העיקרי, וטוב לי עם זה".
איך עוזבים בית מרווח ונוח בעיר - למשאית?
נועה: "תהליך שחרור החפצים נמשך חודשיים. כל אחד מילדינו לקח איתו משהו מהבית - מיטות, כורסה, ספה, כלי מטבח, מגבות, ספרים, סירים, תמונות, קישוטים. גם את הרכב הפרטי שלנו העברנו לרשותם. תהליך הפרידה מהחפצים היה חוויה מכוננת עבורנו, וכל הזמן הקפדנו לתרגל את משפט השפע שלנו: 'יש לנו כל מה אנחנו צריכים. שום דבר לא חסר לנו'".
שרון: "אני מאוד השתניתי בעקבות המסעות האלה. הייתי איש של 'ביתו הוא מבצרו', והיום אנחנו יושבים במשאית והדלת תמיד פתוחה. כל הזמן עוברים אנשים ויוצרים קשר עין, וזה בהחלט פתח וריכך אותי. אני יותר נינוח ופתוח לעולם".
נועה: "מדיניות הדלת הפתוחה צמחה כתוצאה מכך שבמשאית הסגורה יש תחושה מחניקה לפעמים. מה שהתחיל כפתרון לאוורור התגלה לנו מהר מאוד כעונה על צורך עמוק בהרבה: קשר ישיר, נושם ופתוח עם העולם שבחוץ. דלת פתוחה מזמינה מפגשים, מפיגה חששות, הן שלנו מפני הסביבה והן של הסביבה מפנינו. פתיחת הדלת היא גם מעשה סימבולי וגם בעלת השפעה אמיתית".
והיא לא פוגעת בתחושת הביטחון?
נועה: "אנחנו סוגרים את הדלת כשאנחנו הולכים לישון. זאת דלת שקשה מאוד לפרוץ. היא נסגרת מבפנים על בריח, ומבחוץ באמצעות מנעול כבד ומחוסם. המשאית גם גבוהה, כך שמי שעובר לא יכול לראות אותנו. לפעמים זה יוצר מצבים מצחיקים או מביכים, כשאנשים נשענים, משתינים או מדברים בקול בלי לדעת שאנחנו בפנים.
"להפתעתנו, דווקא על ראש של איזה הר, במדבר, בפארקים או ביערות אנחנו מרגישים ביטחון. הטבע משרה עלינו את התחושה שאנחנו רצויים ובני בית. באופן משמח, לא חווינו עד היום תקריות מפחידות או מלחיצות. רק פעם אחת ניסו לפרוץ לקבינה, דווקא בגן הפעמון בירושלים, אבל זה כי השארנו את החלונות פתוחים למחצה. גנבו לנו שתי חבילות מסטיק מנטה מתא הכפפות ושברו את הדיבורית לנייד".
מפת ישראל גדולה שתלויה על אחת הדפנות הפנימיות של "הביתה" מסגירה את כל המקומות שאליהם הגיעו. מרקר צהוב מסמן אותם בגאון. לדבריהם, הם מעדיפים להגיע לכל מקום שקרוב למים: נחלים, מאגרים, מעיינות, גבים, חופי ים. מסלול הנדידה שלהם מוביל דרומה בימי חורף ("בגלל הגג הסולארי שלנו"), עולה צפונה לקראת האביב, ומרבה בנסיעות לרוחבה של הארץ בעונת הקיץ ובסתיו.
איך אתם מחליטים לאן נוסעים בכל פעם?
נועה: "מנווד ותיק ומנוסה למדנו ש'נוסעים רק הלוך'. רק קדימה, בלי לחזור על עקבותינו. בדרך כלל אנחנו לא יודעים מראש לאן פנינו מועדות, ואנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מופתעים. אנחנו מפנטזים על חוף ים? ניסע לשם. אבל אם נגלה שהוא צפוף ורועש - אנחנו זזים הלאה.
"תמיד נמצא לעצמנו זמן ביער, יומיים־שלושה עם ציפורים ושועלים, ואולי קצת רוכבי אופניים, ושקט. לפעמים אנחנו מתגעגעים שוב לעיר, ואז עוברים למקום שיש בו תנועה ואנשים. לקיבוצים או למושבים לא נגיע בלי להיות מוזמנים מראש. מישהו שם צריך להיות המארח שלנו".
לחניונים חינמיים הם מגיעים בשעה מאוחרת יחסית, כשרוב הנוכחים כבר עזבו, ומקפידים לוודא שאין שלט שאוסר חניה של משאיות שם. שרון: "הרבה אנשים אמרו לנו: 'הארץ קטנה, מהר מאוד תגמרו אותה', אבל גילינו בדיוק ההפך. יש לנו ארץ מדהימה עם אינספור מקומות".
מה גיליתם במהלך נדודיכם על החברה הישראלית?
נועה: "שמקומות שדורגו גבוה מבחינה סוציו־אקונומית לא אוהבים את הנוכחות שלנו. חנינו בקצה שכונת וילות באזור יוקרתי ומהר מאוד עזבנו, למדנו לא להתעמת, גם אם מותר לנו לפי החוק להחנות שם. דווקא במקומות פחות יוקרתיים, מה שבעבר הגדירו 'עיירות פיתוח', גילינו את הכנסת האורחים החמה, את קבלת הפנים ואת הלב הפתוח".
מתי הכי קשה לכם?
"יש נקודות שבירה, בוודאי. נדודים הם לא רק נוף יפה מהחלון. לא פשוט לנו לתחזק חברויות, ללכת לחוגים או לטיפולים רפואיים, כל דבר כמו להסתפר דורש ג'אגלינג. לפעמים אני מוכנה לומר בקול רם שאני עייפה. שהחיים בדרכים מרגשים, מדהימים ומלאי מפגשים עם נופים ואנשים, אבל אולי לפעמים די? אולי פחות בחורף? אולי אני צריכה מקום לעגון בו בלי שארגיש כל כך בחוץ?"
מה ילדיכם אומרים על כל זה?
שרון: "הם מרגישים שילוב של הערכה לדרך שבה אנחנו חיים, יחד עם געגועים אלינו ורצון טבעי שלהם לבית הורים מפנק - שלא קיים כרגע. היוצרות אצלנו התהפכו, כי אנחנו עושים כביסה אצל הילדים, ולא להפך. במקום שהם יבואו אלינו לארוחת שישי, אנחנו מגיעים אליהם".
נועה: "סמכתי על עצמנו שנמצא את הדרך להיפגש וללוות את הילדים, גם אם קונספט הבית השתנה. הדעה שלי היא שתפקידי לחיות את חיי, להיות מרוצה ככל האפשר. הרבה מהביחד המשפחתי שלנו היה צריך להתפרק ולהיבנות מחדש. זה לא תמיד היה קל. לפעמים הילדים חלו או נזקקו לנו, לפעמים רצו פשוט להתפנק אצל ההורים - וזה לא התאפשר. או כמו שבתנו ניסחה את זה: 'אני זו שהייתי אמורה לעזוב את הבית, ולא אתם'".
עד מתי תמשיכו עם המשאית?
"עד שיימאס לנו, או עד שמשהו חדש יגיע, נכדים למשל. מבחינתנו, לחזור לבית שלנו בהרדוף יהיה קשה, כי המקום גדול כעת למידותינו, עם כל המרחבים שבו. אז החלטנו לשפץ בבית 'פרוסה' קטנה שתשמש אותנו, ולהשכיר לאחרים את כל השאר. התוכנית היא לעשות לעצמנו קן קטן גם בבית, בשטח כולל של שתי משאיות צמודות. אחר כך נראה איך נמשיך בנדודים. כלומר, איך נשלב את הבית הקבוע עם המשאית - שגם היא בית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו