1 הילדים יצאו השבוע לחופש הגדול של גני הילדים. זה היה יכול להיות זמן טוב להתלונן על אש הגיהינום שצפויה להכות בנו ובילדינו עד תחילת ספטמבר, בתקווה שהמסגרות אכן יחזרו בזמן במדינתנו שהולכת ונצבעת אדום, אבל למען האמת, מה שהכי בולט כרגע זה שאין שום אווירה של חופש גדול, או של קיץ בכלל. הילדים לא יכולים לצאת החוצה בחופשיות, אין באמת מסעדות או מקומות מפלט שבהם אנחנו יכולים להרגיש חופשיים, ומובן שאין גם את המקום הכי אהוב עלינו בעולם - חו"ל. מה שאומר שגם הקיץ נרד לאילת.
בקיץ שעבר עשינו את זה בפעם הראשונה, ולמרות שבדיעבד אני יכול לסכם את זה כחוויה חיובית בסך הכל, אילת באוגוסט מומלצת רק לאמיצים. הצפיפות, הרעש, החום שיהפוך השנה אכזרי במיוחד בהתחשב במסיכות, התורים הצפויים בכל מקום בגלל הקורונה - כל זה מתיש אותי עוד לפני שבדקתי את המחירים. עושה רושם שהפעם לא אצליח להגיע אפילו לשלב שבו אני מרגיש כמו אבא לארג', שבא לפוצץ את הכסף שלו ולרמות את עצמו שהיה שווה.
אבל כרגע אנחנו עדיין כאן, תוהים איך נוכל לג'נגל את השבועות שנותרו. בקיץ רגיל אנחנו קצת לוקחים ימי חופש, קצת מסנג'רים את סבא וסבתא, אבל את ימי החופש שלנו כבר ניצלנו בימי הסגר הנורא, והשנה סבא וסבתא הם בכלל מחוץ לתחום, כך שהפעם אנחנו נדרשים להיות יצירתיים במיוחד אם אנחנו שואפים לסיים את חודש אוגוסט עם מידה מסוימת של שפיות.
מסתבר שמיצי היצירתיות עובדים הקיץ שעות נוספות גם אצל האנשים שאמורים לעזור לנו עם הילדים. השבוע קיבלנו בווטסאפ "הזמנה לאפות 'חלת קורונה' עם הילדים ביום הראשון של החופש". על פי ההזמנה, "הפעילות המשותפת היא דרך מופלאה עבור הילדים להביע את עצמם ואת חששותיהם מתקופה מוזרה זו, והזדמנות נדירה עבורנו, ההורים, להעמיק את הקשר הבין־דורי בצורה רוחנית וללא כל מתווכים".
כשראיתי את זה, ממש התחשק לי להתקשר למספר שבהודעה ולהגיד להם: "בואו, חברים, קצת התבלבלתם, אתם כולה אופים חלה ואז חותכים אותה בקצוות בצורה של כתר, כבר עברתי חוויות יותר רוחניות בזמן שחיכיתי מול המיקרו שהפיתה תפשיר".
בסוף לא התקשרתי, כמובן. נראה לי שאפיית חלות קורונה זו פעילות של היום־יומיים האחרונים של החופש, כשהמצב הופך קטטוני ובשביל להתאוורר קצת אתה מוכן לאפות חלת קורונה, ואולי אפילו גם לנגב איתה איזו צלחת אלכוג'ל קטנה.
2 השבוע ישבתי עם הילדים במקדונלד'ס. הם לא אוהבים המבורגר ולא אוהבים נאגטס, ועדיין מוכנים לאכול רק במקדונלד'ס. הייתי מוכן לשלם הרבה כסף כדי להבין איך הרשת הזאת משתלטת על נפשו של האדם המערבי.
בכל אופן, אכלתי את ההמבורגר האסיאתי החדש הזה, והייתי שקוע בניסיון להיזכר בחלום שהיה לי בלילה, כשפתאום קלטתי אנשים מסתכלים עלי במבט של: "נו, אתה לא מתכוון לעשות משהו בקשר לזה?"
הקצתי מההזיה ושמתי לב שנעמה ועודד רבים מי ייקח איזה צעצוע מארוחות הילדים. נתתי להם לריב כמה שניות, כשפתאום זה היכה בי: אני מההורים האלה שהילדים שלהם צורחים במקדונלד'ס! אגב, לדעתי לא הייתי ההורה הכי גרוע בסניף, כי יצא לי לשמוע את אחת האימהות שם צועקת לבן שלה: "חיימי, תאכל קודם את הנאגטס, צ'יפס זה לא בריא".
באותו שלב נזכרתי בחלום. אני הולך לבדי בשדרה לונדונית מפורסמת, לבוש במעיל הארוך שקניתי בטיול של אחרי הצבא, אי־אז באמצע שנות ה־90. זה הצחיק אותי, כי בדיוק ישבתי בסניף של מקדונלד'ס בגן יבנה, ובחוץ הכל נראה ריק וצחיח, הכי רחוק מהשדרה הלונדונית מהחלום.
הצלחתי להביא את הילדים לידי פשרה בנוגע לצעצועים, והם נרגעו. עדיין מוזר לי שאני עושה את הדברים האלה, בראש שלי אני עדיין אותו זאב בודד במעיל לונדוני ארוך. אולי המקדונלד'ס בגן יבנה, וכל המטלות ההוריות הלא נגמרות האלה, הם רק חיים של מישהו אחר, שאיכשהו עוברים עלי.
יכול להיות שעבור חלק מהאנשים, המעבר להורות היה הרבה יותר טבעי מאצלי, אבל אני מאמין שאצל כולם מדובר בהתנגשות בקרחון שמטלטל לך את החיים, ואי אפשר להתחמק מעוצמתו.
אז כן, הורות היא לא קסומה ולא מביאה לאושר, אבל הלכתי על זה, ואני כבר יודע שזה תמיד יהיה חלק מרכזי ממני. אני מתאר לעצמי שלעולם כבר לא אהיה תלוש כמו הבחור ההוא מהשדרה הלונדונית, וזה מנחם ברמה מסוימת, גם אם השורשים נטועים עכשיו עמוק בגן יבנה.
3 שוב זה קורה, ושוב זו הגננת, בידיעתן של הסייעות, או הסייעות, בידיעתה של הגננת, מה זה משנה. את הפרטים הקטנים שמעבר לפסקת הפתיחה בידיעות האלה תמיד קשה לי לקרוא - לא משנה אם זה קשירות, סטירות או התעללות נפשית. מה שבאמת קשה להבין זה איך אלימות כזאת הופכת בשלב כלשהו לשגרה. נשות הצוות בוודאי נזהרו עם הילדים בהתחלה, אבל עם הזמן הרשו לעצמן להתעלל בהם בלי לבזבז על ההשלכות אפילו בדל של מחשבה. זה מאוד מוזר בעיניי.
אני לא אוהב את ההתלהמות שמתפרצת ברשת כלפי ציבור הגננות, בכל פעם שמתפרסמת פרשה חדשה כזו. כאילו שגננת אחת, או אפילו 30, יכולות להעיד על ציבור שלם. באופן אישי, אחרי שכבר עברתי כמה שנות גן עם הילדים שלי, אני יכול להעיד שמדובר בנשים ערכיות לרוב, שהופכות להיות גננות מתוך אהבה לילדים ושיגעון אמיתי למקצוע. למען האמת, זו הדרך היחידה שבה אפשר לשרוד במקצוע הבלתי אפשרי הזה, שבו צריך לתחזק 20 ילדים של אנשים אחרים בין ארבעה קירות, למשך שמונה שעות ביום לפחות.
אז נכון, הן לא צריכות לזכות על זה בפרס ישראל, הן בסך הכל עושות את העבודה שלהן, אבל לכל הפחות אנחנו יכולים לפחות לחסוך מהן את כל ההתלהמות והרעל, שיוצאים מאיתנו בכל פעם שמתגלה סיפור זוועה חדש.
shishabat@israelhayom.co.il