"אמא שלי עושה ניסוי במסגרת העבודה שלה, אז אני לא אהיה זמינה השבת בכלל, סבבה? מתנתקת מהטלפון לגמרי, ובהצלחה לי".
זו ההודעה ששיגרה בתי המתבגרת, בת 14 וחצי, לחברותיה בווטסאפ, קצת לפני שהשבת נכנסה וקריאת "קדימה, להיפרד מהמסכים" נשמעה בכל חלל הבית. קריאה שסימנה את תחילתן של 25 שעות מנותקות מכל מה שעונה בעשור הטכנולוגי להגדרה "מסך": טלפון סלולרי, מחשב וטלוויזיה.
בביתי החילוני, שמקפיד על עשיית הטוב אך לא על שמירת הלכות, תהיה שבת נטולת מסכים, כפי שמעודדים במיזם "שבת UNPLUGGED" (ראו מסגרת), ואני סקרנית מאוד באשר לעתיד להתרחש.
הנחתתי את הבשורה על ארבעת ילדיי. אחרי הכל, קיבלתי כאן הזדמנות פז להתחייב לפנטזיית הסופ"ש המשפחתית, שמעולם לא עברה לשלב הביצוע: רק אנחנו, לאורך שבת שלמה, בלי הסחת דעת דיגיטלית.
אני יכולה להלין עד צאת השבת על ילדיי ש"ממש מגזימים עם הנייד, אולי תניחו אותם בצד", כי האמת היא כואבת: הבסיס לרעה החולה הזו היא אמם, שסובלת מנומופוביה - בעתה מעצם המחשבה לאבד את הטלפון, או חלילה להיות דקות אחדות בלי סוללה או קליטה.
קצת לפני תחילת האתגר הודיעה גם הקטנה, בת 11, לחברותיה שהיא לא תהיה זמינה. הודעה מנומקת ומנוסחת יצאה ממנה אל עשרות קבוצות הווטסאפ שלה, כי "אמא, אני חייבת להסביר לאן אני נעלמת". למרבה ההפתעה, כל מיודעיה חשבו ש"זה ממש מגניב וסבבה", ושאיזה כיף זה משימות מאתגרות כמו ב"הישרדות".
האחריות הציבורית של הקטנה הזכירה לי לעדכן גם את קרוביי ש"לא אהיה זמינה כל השבת, מתנתקת", ולקבל מייד פידבקים בנוסח "איזה כיף לך! חלומשלי להתנתק ככה, בהצלחה".
יום השישי / שיחות בארוחה ומשחקי קופסה
מתחילים. לא לפני שגבולות הניסוי המשפחתי הובהרו: עד צאת השבת, בלי מסכים. 25 שעות, אבל קטן עלינו. לא צופים בטלוויזיה, לא פותחים לפטופ, ואין סלולרי.
"אז מה כן יש?" יורה המתבגרת. אותנו עצמנו, אני עונה. "מותר להדליק חשמל?" כן. "לחמם במיקרו?" כן. "נוסעים בשבת?" כן. יש לנו כרטיסים לתערוכת ואן גוך במרינה שבהרצליה. אנחנו לא הופכים לשומרי שבת. זו לא הנקודה ולא המטרה.
בהשראת "שבת UNPLUGGED" אנחנו נותנים פרשנות מעודכנת לשבת היהודית, שביקשה בספר שמות "ובַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַֽשׁ", אז בואו ננסה לנהל ולשפר את יום המנוחה, במקום שהמסכים והטכנולוגיה ינהלו אותנו.
"ואם לא אתאפק ואפתח את הטלפון, זה נחשב לרמות?" שואלת הקטנה, קוראת את מחשבותיי. אז תפתחי את הטלפון, זה שלך לגמרי, אני עונה. גם אם תצליחי להתנתק לכמה שעות, שתהיינה איכותיות - זו תהיה הצלחה קטנה. ברור לי שלא יהיה פשוט להפסיק בבת אחת.
"אמא, את עצמך לא תשרדי את היום הזה, כי את מכורה", היא מסכמת.
אני מדליקה נרות, כי תמיד חיבבתי את החזרתיות שטבועה בטקסים, ואז מכבה את הנייד. איכשהו, נכבה מייד אוטומטית כל הרעש בראש. אני בחופש מעכשיו. בן ה־21 אחראי לאיסוף הטלפונים לתוך שקיות בד שנמכרות באתר המיזם וממותגות בשם מעלה החיוך "שק"ש (שק שינה) לנייד".
כולם, קטנים כגדולים, מתלהבים מהשק"ש. מפתיע מה ששקית בד קטנה ומוכוונת מטרה אחת מצליחה לעשות, וכמה חכם הרעיון להצפין את הנייד מעבר לשדה הראייה.
"יש לי דז'ה וו מהספינה", מודה המשוחרר הטרי, שהעביר את שירותו הצבאי על ספינת טילים. "היינו אוספים את הניידים לשקית בד ומשאירים בחוף. בצבא לא היתה לי ברירה. בוא נראה מה יהיה עכשיו".
ארוחת שישי. אמא גרושה אחת וארבעת ילדיה סביב השולחן. שנים חינכתי את השבט שלי ש"אין מסכים בשעת הסעודה", אבל האתגר הגדול הפעם סבב סביב השאלה "כמה זמן נישאר יושבים אחרי שנסיים לאכול ולא נברח לניידים". אה, בעצם אין ניידים.
באמצע השולחן פרוש "ראנר לשבת", מוצר הדגל שנמכר באתר המיזם, ושמבקש לענות לשאלתה של המתבגרת: "אם לא מסכים, מה כן יש?"
הראנר עשוי שעוונית מעוצבת, מותאם לפרשות השבוע, ומציע פעילות משפחתית מהנה סביב השולחן, שמתאימה לגילאים השונים: חידונים, שירים ומשחקים - בגרפיקה מזמינה ונגישה. לקראת ראש השנה מציע אתר המיזם ראנר מקסים ומושקע לשולחן החג, עם שלל פעילויות והסברים על משמעות סמלי החג. אין ספק שמשפחה חילונית תקבל מהראנר ערך מוסף משמעותי.
ציורי הקומיקס ו"מצא את ההבדלים" בראנר מלהיבים במיוחד את הקטנות. אני אחראית לכל הציטוטים והחידות, ומפה לשם, המשפחה יושבת יחד כבר שעה - והביחד לא מתפרק. הישג נכבד בהשוואה ל־20 הדקות בסופ"שי שגרה.
"אז מה עושים עכשיו?" נזרקת בכל זאת השאלה. בערבי שבת כתיקונם תודלק הטלוויזיה, וכל אחד ימצא פינת ספה משלו לשקוע בפייסבוק, בטיקטוק ובווטסאפ. אני, שמחבבת מאוד אינסטגרם, הייתי סוקרת, מן הסתם, שולחנות שישי מעוצבים בתמונות של אחרים, שנראים תמיד פוטוגניים ומפולטרים יותר.
אבל מסכים אין, אז אנחנו מתכנסים בסלון ומדברים. אנחנו מ־ד־ב־ר־י־ם.
אני רואה את העיניים של ילדיי, ואנחנו משלימים זה באוזני זה עלילות של שבוע שלם שחלף. בהתחלה זה נדמה מאולץ, ואני קצת מרגישה כמו מנחת פאנל שיושביו לא מאוד מעוניינים לענות, אבל בתוך זמן קצר זה קורה: המשפחה שלי בתקשורת מלאה. זה קסום ונפלא כמו שזה נשמע.
הגדול פותח ספר ומתחיל לקרוא, והקטנה מתיישבת עם אחותה על השטיח ומשחקת איתה משחק קופסה (באתר העמותה אפשר למצוא גם מארזי קופסאות של משחקי קלפים). לרגעים אני מרגישה כמו אמא למשפחה מהפרסומות.
אני מתעניינת אם למישהו מהנוכחים קשה.
"לא, בכלל לא, אפילו כיף", הקטנות עונות, וכשהן עסוקות במשחק, אני מזהה חלון הזדמנויות להתגנב למטבח כדי להוציא את הטלפון מהשק"ש (סלחו לי ילדיי, כי לא דיברתי אמת). רק לבדוק כמה הודעות ווטסאפ ממתינות לי, ולסגור מייד. לא לענות. רק לראות אם מישהו חיפש אותי בדחיפות. כאילו הייתי מנתחת לב חיונית.
35 הודעות, כולל קבוצתיות. שום דבר לא דחוף. הכל יכול לחכות. אני מחזירה את הנייד לשק"ש, שלא ייוודע דבר העבירה שלי ברבים.
"אנחנו בעצם עושים דיטוקס של מסכים", מסכם הגדול את הערב, שעבר בהצלחה יתרה. ערב שבו ילדיי דיברו ושיחקו זה עם זה יותר מתמיד. ערב שבו הרגשנו באמת אחרת.
יש משהו משחרר כשהשאלה "איפה המַטען שלי?" הופכת ללא רלוונטית, כמו גם הגלישה ברשתות החברתיות מתוך המיטה, פעולה שאני מודעת לחומרתה מכל בחינה, אבל היא חזקה ממני. הפעם מוחלף המסך בספר שמחכה לי שבועות רבים, וההרגשה טובה. אני נחה באמת.
ויהי בוקר, יום שבת / רגע של כמעט שבירה, וגם תובנה
"אמא, קשה לי", מעירה אותי הקטנה, שתמיד מתעוררת הרבה לפני כולם ועסוקה דרך קבע בנייד שלה.
היא הראשונה מהילדים שמגלה סימני גמילה, והיא מסבירה בקול ברור: "זהו, אני רוצה לשחק ב'בראול סטארס' ולראות מה חדש בטיקטוק. יכול להיות שהחברות שלי רוצות ללכת לבריכה, איך אני אדע מה קורה? אני רגילה להיות עם הטלפון שלי בשבת, כשכולכם ישנים. ככה לא משעמם ובודד לי. עכשיו כן משעמם ובודד".
אני מרגיעה אותה שאם היא רוצה לפתוח את הנייד, היא יכולה. רשתות חברתיות אמורות לחבר בין אנשים, אז למה אני מרגישה שהן הגורם העיקרי שמפריד ביני לבין בני משפחתי?
אני שואלת אם יש משהו אחר שהיתה רוצה לעשות בזמן הפנוי. "אני צריכה לסדר את המגירות של הכוננית שלי", היא נזכרת.
במטבח אני מגלה שהגדול הכין ארוחת בוקר לכולם, כי "שיואו, אמא, התפנה לי ים של זמן. החלטתי להשקיע בארוחת בוקר. יש לך ספר בישול עם מתכון לשקשוקה?"
פתאום לכולם יש זמן. ותובנות שזולגות לתוך צהרי השבת.
ברשתות החברתיות ממשיך להתקיים עולם מקביל, ואין לי מושג על אודותיו. טוב שכך. העובדה שאני לא צריכה להיות זמינה לכל העולם אלא רק לעצמי ולילדיי מרגיעה ויוצרת מרחב משפחתי שקט. מאוד.
לפני שאנחנו יוצאים לתערוכה אני מציצה שוב בנייד. הרי שברתי כבר אתמול את הצום. שמונה הודעות של חברות שלא עדכנתי שאני unplugged. האינסטינקט שלי הוא לענות מייד, כמו שהרגלתי את מכריי תמיד. אבל אני לא נשברת, ולא עונה. הפעם אני קובעת מתי יהיה לי פנאי לענות, וחוץ מזה, אני מחויבת קודם כל לעצמי. עוד תובנה של האנפלאגד.
"אמא, שמת לב שהפעם התארגנו הרבה יותר מהר?" מסיבים הילדים את תשומת ליבי. "להתארגן תוך כדי בהייה במסך זה באמת מעכב".
אמא אחת וארבעת ילדיה ברכב, אף אחד מהם לא הוציא את הטלפון מהשק"ש. הטלפון שלי ברשותי, רק לצורכי חירום.
אין WAZE. טוב, אני מכירה את הדרך להרצליה. דיווחי פקקים? נקווה שלא יהיו. מקסימום אוריד חלון ואשאל כמו פעם: "סליחה, אז איך מגיעים?"
באיילון אני מציצה במראה האחורית. ילדיי יושבים זקופים ומביטים בי, אחרי שנים ארוכות שהתרגלתי לראות ראשים מושפלים ורכונים למסך. הפעם הם מגלים שיש נוף, הם מדברים זה עם זה ומודים ש"באמת כיף לא להיות תלוי בנייד".
בתערוכה כל מבקרים אוחזים בטלפונים שלופים. אני לא יכולה להתעלם מתחושת ההתעלות ומהניצחון שלנו על ההרגל. איש מבני משפחתי לא יצלם הפעם ולא יעלה לסטורי. ילדיי כאילו נכנסו לשלב תודעתי אחר.
אני ממליצה להם לצלם בעיניים ולנצור את הרגע. המתבגרת מרגיעה: "זה בסדר, אמא, הסטורי לא באמת מעניין אותי". הייתי רוצה לצלם אותם ברגע המרגש שכולם בו משוחררים וחבוקים - אבל אין לי נייד. אז אני מצלמת בעיניים ונוצרת את הרגע.
מוצאי שבת / "רוצים את זה גם בשבת הבאה"
זהו. הניסוי נגמר. כל הניידים חזרו מהשק"ש לבעליהם, רק כדי לגלות שהעולם התנהל בלעדינו כהרגלו ושום דבר קריטי לא קרה.
"וואו, אני פתאום מעריכה יותר את הווטסאפ", אומרת המתבגרת, והגדול מצהיר ש"פתיחת הטלפון מחדש היתה עוצמתית בדיוק כמו הכיבוי שלו". כל אחד מהילדים קיבל זרם של תגובות "איזה כיף לכם", מה שמעיד שרבים חולמים להתנתק מהטכנולוגיה שאוכלת כל חלקה טובה בתקשורת הבין־אישית.
כשהקטנה מסכמת "בשבת הבאה אני גם רוצה ככה בדיוק", אני מבינה שהצליח לנו ולכל מי שעומד בצוות החשיבה והפעולה של "שבת UNPLUGGED".
ב־24 שעות בלי מסכים יצרנו גרסה מודרנית וחילונית לשבת אחרת, שמרעננת את כל מה שידענו עד כה. מעכשיו אנחנו יודעים איך לעשות את השבת שלנו: במנות קטנות, בלי אסור ומותר, עם היערכות מוקדמת למצבי קיצון, והכי חשוב - עם הידיעה שאנחנו שולטים ביום המנוחה.
שבת שלום! ותכבו.
ד"ר רות קבסה אברמזון, מנכ"לית המיזם: "השבת רלוונטית לכולם"
מיזם "שבת UNPLUGGED" הוקם ב־2016 על ידי קרן אבי חי, והוא פועל באמצעות "שערים - מגשימים יהדות ישראלית" לקידום חזון השבת כיום חופש לאומי ופלורליסטי, שבו מתנתקים מענייני עבודה וממסכים ומטעינים את הנפש בזמן איכות עם המשפחה, הטבע והקהילה - ללא הסחות הדעת של העידן הדיגיטלי.
את המיזם הגה פרופ' מאיר בוזגלו, שמכהן כיו"ר, וייסדה אותו ד"ר רות קבסה אברמזון (42), תושבת ירושלים ואם לארבעה, שמשמשת מנכ"לית. לדבריה, "ברגע שלאדם יש שבת, ולא משנה אם היא דתית או חילונית, חייו נראים אחרת. אנחנו מבקשים להחזיר את השבת כסלע קיומו של העם היהודי, ומאמינים שהיא רלוונטית לכל תחום בחיינו. המטרה היא לאפשר את השלווה והמנוחה הגלומות בשבת, על פי אמונתה ואורחות חייה של כל משפחה".
המיזם משתף פעולה עם ארגונים חברתיים מובילים, דוגמת החברה למתנ"סים והחברה להגנת הטבע, ומפתח תוכניות שבת מגוונות המותאמות לכל גוני הקשת היהודית בארץ.
תוכנית "שבת ברשויות המקומיות", בשיתוף פדרציית ניו יורק והחברה למתנ"סים, הכשירה עד כה בכירים ב־11 רשויות ברחבי הארץ, "כדי שיוכלו למצות את ההזדמנות הגלומה בשבת ולענות על צרכים מוניציפליים בטיפול בנוער משוטט או בקשישים בודדים. כל זאת כדי להעשיר את מרקם החיים הקהילתיים והחברתיים ברשות", כדברי ד"ר קבסה אברמזון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו