דקות בודדות של עבודה עם המחבת במטבח דירתה של לריסה גרודברג, וכבר מונחים שניצלים מטוגנים על צלחת לבנה, כשלצידם תפוחי אדמה, מלפפון חמוץ וצנצנת מיונז.
בדקות הספורות שנותרו עד תחילת הראיון, וכשאנחנו ממתינים להגעת הבן הספורטאי שלה לראיון משותף, היא דואגת להאכיל את המראיין.
לצערה הרב, פיטר פלצ'יק נכנס כעבור כמה דקות לבית הוריו בראשון לציון, כשהוא שבע לחלוטין. "אני ילד של אמא", הוא מספר אחרי נשיקה וחיבוקים, ומסתפק בשתייה קלה. "במהלך השבוע אני כמעט לא מצליח להגיע לכאן, אבל שישי ושבת זה קבוע. אני גם מקפיד להתקשר אליהם לפחות פעם ביום", הוא מבהיר - ואמא מאשרת.
אלמלא נפתולי הקורונה, ייתכן מאוד שחיי השגרה המשפחתיים הללו היו זוכים לתפנית זוהרת. ב־30 ביולי האחרון אמור היה פלצ'יק לייצג את ישראל על מזרן הג'ודו באולימפיאדת טוקיו, כך שתיאורטית, בעולם מקביל ונטול מגיפה עולמית, זכייה הקיץ במדליה כלשהי היתה הופכת מקצה לקצה את חייו של הג'ודוקא.
ולא מדובר בחלום רחוק, אלא במציאות שבסך הכל קיבלה דחייה והקפאה, ועוד כמה פניות חדות בדרך.
את יום התחרות שלא התקיימה, באולימפיאדה שנדחתה בשנה, פלצ'יק לא שוכח. "קמתי באותו בוקר והסתובבתי מאוד מבולבל ובתחושות מעורבות. תבין, התאריך הזה, 30 ביולי, היה רשום לי ביומן 11 חודשים מראש. כבר בשנה שעברה ידעתי שב־22 ביולי אני טס מהארץ לכפר האולימפי בטוקיו. הלו"ז של כל ספורטאי נבנה בערך עשרה חודשים קדימה, והכל היה מתוכנן ממש על הדקה.
"כשהצוות המקצועי שלנו, בראשות אורן סמדג'ה, בונה לנו תוכנית אימונים שנתית, היא מחולקת לפי תחרויות מטרה. ככה מתכננים מראש מתי צריך להוריד עומס ומתי להעלות שוב. אני התחלתי את העונה בצורה חלומית. בדיוק ככה חלמתי לפתוח שנה אולימפית. התחרות הראשונה היתה בבית, הגרנד פרי בתל אביב, בינואר. היה לחץ תקשורתי והיה מתח באוויר, והרצון שלי להוכיח דווקא בבית מי אני ומה אני שווה, היה הרבה יותר גדול מכל תחרות אחרת. ובאמת, התפוצצתי מול הקהל הישראלי, וזאת היתה תחושה מדהימה".
פלצ'יק גרף את מדליית הזהב במשקלו, עד 100 ק"ג, והמריא עם המומנטום לצרפת. "שבועיים אחר כך, באמצע פברואר, רתמתי את האנרגיה החיובית הזאת גם לגרנד סלאם בפריז, אולי הטורניר הכי גדול בעולם. 16 אלף צופים. גם שם זכיתי בזהב. הישג השיא שלי בקריירה. שתי המדליות מיקמו אותי שני־שלישי בדירוג העולמי. הכל פעל לפי התוכנית, עד שפתאום הגיע וירוס הקורונה ושיבש את כל התוכניות".
פיטר מתרווח על הספה בבית הוריו, כשהוא מנסה לחשב את הזמן שחלף מאז פריז. "שם היתה הפעם האחרונה שהתחריתי. אין ספק שיצאתי מהלופ התחרותי, אבל כולם יצאו מהלופ הזה", הוא מתנחם. בשבוע שעבר הוא שלף את הדרכון מהמגירה והמריא עם נבחרת הג'ודו הישראלית למחנה אימונים בטורקיה, בהשתתפות נבחרות נוספות. למשל, של קוסובו.
"שבעה חודשים דמיינתי את רגע העלייה המחודשת למטוס, ובדרך כלל אני לא מתרגש מטיסות", הוא עדכן השבוע. "הפעם באמת היה מרגש לחזור לשגרה. במטוס כולם ישבו עם מסיכות, והסביבה היתה מאוד סטרילית ונקייה. בטורקיה סידרנו לנו מתחם אימונים בתוך מלון מרוחק, שמופרד מאנשים, וגם חדר הכושר הוא רק בשבילנו.
"אנחנו מתאמנים עם אנשי נבחרות טורקיה וקוסובו ובאים איתם במגע. הם גם עברו בדיקות קורונה, ומנסים לשמור על סטריליות, אבל זה ספורט שכולל מגע ואין דרך להימנע מזה. לכן אנחנו נזהרים מאוד כאן בנבחרת. אם מישהו מאיתנו יידבק ונביא משהו הביתה ונדביק אחרים - אני לא אוכל לסלוח לעצמי".
בתחילת המגיפה פלצ'יק ניסה עוד לשמור על אופטימיות. "עמוק בלב היתה לי משאלה שאולי יצליחו להשאיר את האולימפיאדה בטווח של 2020, כדי שאוכל באמת לרכוב על המומנטום החיובי שצברתי ולזכות במדליית זהב אולימפית. כל מולקולה בגוף שלי היתה מכוונת מטרה. לכן, אישית, ממש התאכזבתי כשדחו את התחרויות לקיץ הבא".
אתה חושש לגבי הכושר שתהיה בו אז?
"כששמעתי על הדחייה הסופית של האולימפיאדה ל־2021, היו לי יום־יומיים של עצבנות. אמרתי: טוב, מה אעשה עם עצמי עכשיו? ישבתי עם הצוות והרכבנו רשימה של מטרות קטנות לימי קורונה, כדי להתגבר על אי־הוודאות ולהמשיך לשמר את המוטיבציה והלהבה שבוערת בי.
"כשהוטל הסגר הראשון וישבתי בבית, אמרתי לעצמי שאני חייב לא רק לחזור אחרי הפאוזה הזאת כאילו כלום לא קרה, אלא לחזור הרבה יותר טוב, הרבה יותר חזק, יותר מהיר, יותר גמיש. לנסות באמת לשפר את הכל.
"היו לי פציעות קטנות שהציקו לי במהלך העונה. בפריז הייתי חבוש בקרסול, היתה לי אי־יציבות בגלל קרע קטן ברצועה, ולא יכולתי לבצע את אחד התרגילים הכי חזקים שלי. אז נתתי לפציעות הקטנות להחלים ולהשתקם כמו שצריך.
"יש עכשיו המון זמן, וצריך לנצל אותו כדי לשפר פרמטרים גופניים של גמישות, כוח, מהירות תגובה. לעבוד על טכניקה. אפשר לשפר את התרגילים, לבנות תרגילים חדשים. ממש לבנות כלים חדשים למלחמה".
אתה מביא בחשבון אפשרות לאולימפיאדה בלי קהל, או שזה לא משנה לך?
"במחשבה האנוכית שלי, אני יודע שכל עם ישראל מחכה לאולימפיאדה כדי לראות בטלוויזיה את כל הספורטאים הישראלים עולים ונותנים את החיים שלהם, וזה מה שבאמת חשוב לי. אז נכון, זה לא יהיה אותו דבר אם לא יהיה קהל ביציעים, אבל צריכים להסתגל מהר למציאות שנכפתה עלינו ולהמשיך להתנהל כרגיל, עד כמה שאפשר.
"לקהל יש השפעה גדולה. האווירה בטורניר פריז, למשל, הזכירה לי משחק NBA. אני מחובר מאוד לקהל. לא רק בארץ. בכל טורניר בעולם אני תמיד מתייצב במחשבה שהקהל בא לראות אותי. וזה לא משנה אם התחרות ביפן או בפריז, אני מכניס לעצמי לראש שהקהל בא בשביל פיטר.
"זאת מחשבה שמחזקת אותי על המזרן, מאוד מרימה אותי. אני אוהב את הקהל הזה, ובדרך כלל גם מצליח לרתום אותו לטובתי. אבל אין מה לעשות, כרגע זה באמת לטובת כולם שלא יהיו הדבקות המוניות.
"הקדשתי בתקופה הזאת גם זמן ומחשבה לנושאים חברתיים, שאין לי זמן אליהם בשגרה המטורפת שלי והיומיומית הרגילה. למשל, להעלות כל מיני פוסטים חברתיים אקטואליים או לחזק ילדים במשבר".
הקורונה ונספחיה השפיעו ישירות גם על לריסה (52), אמו של פיטר. "אנחנו מקווים שבג'ודו יחזרו כבר להתחרות", היא אומרת, ומחכה שהשגרה תחזיר אותה סוף־סוף לתפקיד שמילאה בשקדנות במשך 14 שנה - מתאמת קלינית במחלקת תיירות מרפא של בית החולים שיבא בתל השומר, מחלקה שמטפלת בתיירים שמגיעים ארצה לצורך טיפולים רפואיים - תמורת תשלום.
בינתיים היא מבצעת בדיקות קורונה במחלקה שהוקמה לשם כך בבית החולים, ונמצאת כל העת במרחק מיגון ומסיכה מאנשים שעלולים לשאת את הנגיף המידבק.
"לרוב תיירי המרפא המחיה בארץ יקרה, אז אני משתדלת לעזור ולתמוך ככל האפשר בענייני מחיה וסעד. הרבה מטופלים נשארים אחר כך חברים קרובים שלי, והופכים גם לשגרירים של ישראל בכל העולם. אני מדברת על מטופלים מרוסיה, מאוקראינה, מארה"ב, מדרום אפריקה. מכל מקום.
"לפעמים, כשלתיירי המרפא אין בני משפחה או מלווים, אני ממלאת גם את התפקיד הזה עבורם. תמיד שואלים אותי, 'למה את לא יכולה להתנתק מהמטופלים שלך?' ואין לי תשובה. אני פשוט לא יכולה".
בעלה, איסר גרודברג (72), עובד שיבא שמתנהל כעת מהבית, נזכר במטופלים לשעבר מאוקראינה, שהפכו בעקבות יחסה של לריסה לחברי המשפחה. "אם לריסה לא מדברת איתם פעם בשבוע, היא לא מרגישה טוב. אבל עכשיו אין הרבה מטופלים, השמיים סגורים, ומכיוון שלריסה היא אחות - גייסו אותה לעזור במאבק בקורונה".
_0.jpg)
זאת הסיבה שכולם סביבה נוקטים צעדי ביטחון מופרזים. על פיטר, לדוגמה, אסרו מאמניו להצטלם לכתבה בבית החולים, מחשש שייחשף שם לחולה וייאלץ להיכנס לבידוד שיחריב לו את תוכנית האימונים המתוכננת. איסר ופיטר, כמו גם אחותו, ענת (23), התנגדו לתפקיד החדש שהאם קיבלה על עצמה.
"לאמא שלי יש תחושת שליחות שקשה לי להסביר אותה. אז כשהציעו לה לעשות משהו שחיוני מאוד למצב ולתקופה - היא לא חשבה פעמיים ולא שיתפה אותנו בהתלבטויות שלה. היא רק מסרה לנו את הבשורה בדיעבד", משחזר פיטר.
"במארס סגרו את הגבולות של ישראל", לריסה מסבירה. "היו הרבה אנשים מתוסכלים שלא הצליחו להגיע לטיפולים הכימותרפיים והרדיותרפיים שנקבעו להם, למרות ששילמו עבורם המון כסף. נשארנו 11 עובדות במחלקת תיירות המרפא, בלי עבודה. בהתחלה שלחו אותנו למדוד חום בכניסות לבית החולים, וכשהוחלט שפותחים ביולי מרפאת בדיקות קורונה וסרולוגיה, שאלו אותי אם ארצה להצטרף. ישר עניתי שכן, ואז חזרתי הביתה ודיווחתי לכולם".
פיטר: "היה חשוב לנו לדעת, כי זה אומר שאמא עלולה להיות במגע עם חולים פוטנציאליים, ממש בחזית. זה מסכן את כל בני הבית".
לריסה: "כולם במשפחה חששו. בעלי נמצא בסיכון גבוה, הוא עוד מעט בן 73. אבא שלי חולה סרטן, ואנחנו נפגשים איתו. אז נכון שיש אמצעי הגנה בבית החולים למניעת הידבקות, אבל זה עדיין מסוכן.
"רק אדם מטומטם לא יפחד. כולם מפחדים. גם אני מפחדת. גם הבנות שעובדות איתי מפחדות להידבק. פשוט צריך להתמגן, לשמור מרחק, לשים מסיכות, להקפיד על היגיינה כפולה".
יום העבודה של לריסה מתחיל ב־7 בבוקר, כשהיא נכנסת לחדר הבדיקות שעבר בלילה ניקוי וחיטוי יסודיים, וקיבל סרט ירוק על ידית הדלת - שמסמל לאנשי צוות שהשטח נקי מנגיפים. היא מסדרת את עמדת משטף האף, ממלאת חוסרים בציוד, וכבר ב־7:30 נכנסים בזה אחר זה הנבדקים הראשונים.
"כרגע אנחנו עושים בדיקות לאנשי צוות בית החולים, אבל גם לאזרחים שנוסעים לחו"ל או שצריכים לעבור בדיקה פרטית מסיבות כאלה או אחרות. בינינו לבין הנבדקים יש הפרדה פיזית, והם רואים אותנו מעבר לזגוגית. אנחנו בודקים אותם עם הכפפות הגדולות האלה. שלוש פעמים ביום אני נכנסת לתוך החדר המזוהם, עם מיגון מלא, ממש כמו אסטרונאוטית, ואוספת משם את הבדיקות - כדי לשלוח למעבדה.
"אנחנו עושים משטפים בלוע ובאף. עושים גם בדיקות דם לסרולוגיה לאיתור נוגדנים. יש אנשים בבית החולים שעוברים את הבדיקות כמה וכמה פעמים. כבר נתקלתי באיש צוות רפואי שעבר שבע פעמים בדיקת קורונה".
בעצמך נבדקת?
"מצחיק שאתה שואל. רק לאחרונה קיבלנו אישור לבדיקות כאלה. בגלל הסיכון הגבוה והמגע הישיר, יש היגיון לקבל בדיקות כאלו באופן שוטף, אבל במשך חודשים לא אישרו לנו לעשות לעצמנו בדיקות חינם כעובדות בית חולים".
בשעה 14:30 יום הבדיקות מסתיים. זה האות ללריסה לעטות את חליפת המגן ולארוז את כל הבדיקות שנאספו בתיק כפול מיוחד, שעובר חיטוי יסודי. בינתיים היא מזמינה צוות ניקוי וחיטוי לחדר הבדיקות, ורק אחרי בוא שליח, שמפזר את הבדיקות במעבדות - היא רשאית לחזור הביתה.
למזלה הרב, בינתיים לא קיבלה הנחיה להיכנס לבידוד, אבל היא מדברת על חשש רפואי גדול, שמעורב גם באכזבה כלכלית. "לא ראינו שום תוספת סיכון במשכורת שלנו, והסיכון שלנו לחשיפה לנגיף מאוד גבוה. אבל אני מבינה, זה בסדר. כסף הוא דבר מאוד רגיש", היא מסייגת.
"אנחנו עושים עשרות רבות של בדיקות ביום. כשעבדתי בתיירות המרפא הייתי חוזרת הביתה ואומרת, 'טיפלתי היום ב־12 חולים. אני כל כך עייפה'. היום הייתי שמחה לחזור ל־12 מטופלים ביום. העבודה בתיירות המרפא היתה מאוד מספקת".
אל עולם הרפואה נמשכה לריסה כבר בגיל 17, כשאמה התמודדה עם מחלה קשה. היא למדה בבית ספר לאחיות באוקראינה, ובמקביל למדה נגינה בפסנתר בקונסרבטוריון.
פיטר (28) נולד בחצי האי קרים (כיום בשטח רוסיה), כתינוק במשקל 5.1 ק"ג. ב־1992, כשהיה בן תשעה חודשים, עלה עם לריסה לישראל, אחרי שאביו הביולוגי נפטר ממחלה. כשהיה בן 8, הכירה לריסה את איסר ונישאה לו, ומאז הוא משמש אב לפיטר. אחותו של פיטר, ענת, נולדה בארץ מאב אחר.
לריסה: "בתחילת דרכנו בארץ הייתי לומדת בכל יום מהבוקר עד הצהריים, עובדת עד שעות הערב, וב־9 כבר הייתי מנגנת במסעדת קפולסקי עד 2 לפנות בוקר, להביא פרנסה הביתה".
בשלב מסוים השאירה את פיטר ואת ענת בחזקת הוריה, שעלו לישראל כשנה אחריה, וטסה לנסות את מזלה בארה"ב. "הייתי בראיון עבודה באחד ממגדלי התאומים בניו יורק, ואם הייתי מתקבלת - הייתי נשארת לעבוד שם. בסופו של דבר לא קיבלו אותי, ולכן חזרתי לישראל שנתיים לפני אסון התאומים. בדיעבד הכל היה לטובה, כי באותה שנה פגשתי את איסר דרך חבר משותף שהכיר בינינו. איסר הוא זה שדחף אותי לשוב לעולם הרפואה, כשחיבר אותי לשיבא בתקופה שבה עבדתי בחברה ליבוא רדיאטורים".
פיטר: "תזכירי לי, כמה שנים היית באמריקה?"
לריסה: "כמעט ארבע. אבל הייתי על הקו, כל הזמן באתי לישראל. וכל הזמן ראיתי אתכם".
פיטר: "אני זוכר שהבאת לי מתנה לכיתה א', תיק לבית ספר מאמריקה. את יודעת שעד היום יש לי תמונה חקוקה בראש של התיק הזה? תיק בצבע ירוק עם פסים שחורים. אני זוכר טוב".
אתם סוחבים משקעים או חרטות מהריחוק ההוא?
פיטר: "זה נושא רגיש מאוד, ואנחנו במשפחה לא אוהבים לדבר על נושאים שמבחינתנו השארנו כבר מאחורינו. כילד, לא הרגשתי בשום שלב שחסרה לי אמא. ראיתי את עצמי ממש כמו כל הילדים האחרים, והבית של סבא וסבתא שלי היה מלא בעניין. אמא גם כל הזמן היתה על הקו. זאת היתה המציאות שהכרתי, ותמיד קיבלתי חום ואהבה. זה חיזק אותנו כאינדיבידואלים והידק מאוד את הקשר בינינו".
לריסה: "אני אומרת לילדים שלי, 'תעשו את הטעויות שלכם'. ברוך השם, יש לנו משפחה שמכבדת אחד את השני. משפחה מאוד חמה".
פיטר: "סבא שלי עבד בשעות לא שעות, החזיק כמה עבודות ביום, ועדיין מצא זמן לאמן אותי בבית. הוא זה שהכניס אותי לג'ודו כבר בגיל 4. תמיד דאג לעשות איתי לפחות אימון אחד ביום. זה היה החיבור הנפשי שלנו. הוא היה משגע אותי שאתאמן. עד היום הוא מגיע לכל התחרויות שלי בארץ.
"עם כל המגרעות, זה חיזק אותי ברמות מטורפות. עשיתי כמה דברים בחיי, הייתי ילד בעייתי, ועדיין אני אסיר תודה על כל מה שעברתי, כי בזכות זה יש לי היום ניסיון עשיר. אני יודע להבדיל בין טוב לרע, ונמצא במקום שבו אני יכול לחזק גם אחרים".
פלצ'יק סומן כהבטחה גדולה כבר מגיל צעיר, ובגיל 18 הצטרף לנבחרת הבוגרת בהדרכת המאמן אורן סמדג'ה. הוא זכה במדליית כסף באליפות אירופה עד גיל 20, אך כעבור פחות משנה קרע את הרצועה האחורית בברך ימין והזדקק לתהליך שיקום שנמשך שנה וחצי, שבמהלכן השלים הכנסה כמאבטח במועדון לילה. מפגש מקרי שם עם סמדג'ה, שהגיע לבלות במקום עם חברים, החזיר אותו מחדש למזרן.
עד מהרה הוא חזר לעצמו ואסף ניצחונות, אך לפני אולימפיאדת ריו ב־2016 נפצע בכתפו, נשאר בבית - וראה בטלוויזיה איך ירדן ג'רבי ואורי ששון חוזרים מברזיל עם מדליות.
לפני כשנתיים זכה פלצ'יק בגרנד סלאם של אבו דאבי, וגרם לנגינת ההמנון הישראלי על הפודיום בבירת איחוד האמירויות - זמן רב לפני הדיבורים על הסכמי שלום ועל נורמליזציה.
"קשה לי לשכוח את האירוח שלהם", הוא נזכר. "הם יצאו מגדרם כדי להשאיר אצלנו, המשלחת הישראלית, תחושה טובה. דאגו לנו ממש כמו באירוח של מלכים. לדעתי, כשישראלים ינחתו באבו דאבי, הם יחטפו שוק. אתה לא מצפה למצוא באמצע המדבר מקום כל כך מפותח וטכנולוגי".
באיזו מידה אתה מרגיש קושי כלכלי במקצוע, במיוחד על רקע המשבר שרבים חווים כעת?
"ההצלחות שלי בשלוש השנים האחרונות הביאו לי הכרה ונותני חסות מדהימים, ובהם עיתון 'ישראל היום', שתומכים בי ואני מודה להם בכל יום. במשך תקופה ארוכה לא היו לי בכלל נותני חסות, ונאלצתי לעבוד כמדריך ג׳ודו לילדים, פעמיים בשבוע. בלילות הייתי שומר בברים, ובבקרים, אחרי משמרות, הייתי נוסע לאימונים בווינגייט.
"תודה לאל, יש לי היום סוכן שמסייע לי בגיוס ובהכוונה. להגיד לך שזה נותן לי רווחה כלכלית? עדיין לא, אבל אני מאמין שאמצא עוד אנשים טובים שיתמכו בי בדרך להגשים את החלום האישי ולהביא למדינה מדליית זהב אולימפית".
הוא נשוי ארבע שנים לדניאל (28), מאפרת ומסרקת שיער לכלות. הם צמודים כבר 11 שנה וגרים בראשון לציון. "דניאל חוותה איתי את כל הטלטלות שחוויתי בג'ודו, והיו רגעים מאוד קשים", הוא מספר.
"בניתוח הראשון שלי שעברתי (כתוצאה מהפציעה בברך; נ"ו) נפרדנו לכמה ימים, וזה היה עניין מאוד כואב. אני, בטיפשותי ובגלל הדיכאונות שחוויתי בתקופה של הניתוח, פגעתי בדניאל. זה אחד הדברים שאני הכי מצטער עליהם עד היום.
"דניאל היא עמוד התווך שלי, המנוע שלי. אילולא הביטחון שהיא נותנת לי - לא הייתי מצליח לעשות שום דבר. ההצלחה שלי היא קודם כל ההצלחה שלה. אנחנו תמיד זה בשביל זו, לטוב ולרע".
אמא לריסה לא לוחצת כבר על נכדים?
"אם זה היה תלוי באמא שלי, הנכד היה מגיע דקה אחרי שהתחתנו. התכנון שלי ושל דניאל היה לסיים את פרויקט החיים שלי, האולימפיאדה, ורק אחר כך להרחיב את התא המשפחתי. אבל התוכניות השתנו, האולימפיאדה נדחתה בשנה, אז גם אנחנו מחכים עוד קצת. אמא מבינה ומקבלת. הנה, היא מהנהנת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו