ימים ספורים לפני יום הכיפורים מצא עצמו הצלם הוותיק רונן אקרמן שרוע על רצפת הפרקט בביתו, בלי יכולת לקום. מחלת ה־ALS, שאובחנה אצלו ביוני האחרון, שיתקה את שתי רגליו, ובמעבר הקצרצר שביקש לעשות מהקלנועית שלו להליכון, כשלו רגליו, והוא נפל.
"מצאתי את עצמי בגיל 57 שוכב על רצפת הבית שלי, זה שאמור להיות מבצרי ולהגן עלי, ולא מצליח להתרומם אל כיסא הקלנועית, בגובה 60 סנטימטרים. פשוט לא מצליח", הוא מספר. "אני מנסה להיתמך ברגליים, והן בוגדות בי. ככה אני שרוע על הרצפה 40 דקות, שנמשכות כמו נצח.
"הייתי במלחמת לבנון הראשונה, שירתתי כקצין במשך חמש שנים, תמיד הייתי בשליטה במה שקורה. ופתאום אני רואה את הבית מגובה הרצפה ומבין שאני לא יכול לזוז. רק לזחול עם הידיים.
"זו היתה הפעם הראשונה מאז שאובחנתי, שעולמי התמוטט עלי. הייתי חסר אונים. אני לא באמת יכול לתאר לך מה עבר לי בראש, עד הרגע שעמיר, שגר איתי והיה באותה שעה בים, הגיע בריצה ועזר לי לקום".
אקרמן עוצר לרגע ללגום מבקבוק המים שלו, מביט בי בעיניו הירוקות־אפורות ומסנן בקול רועד: "כששכבתי שם על הרצפה, הבנתי איך מתגנבות לאנשים מחשבות אובדניות לראש. אמרתי לעצמי שאין טעם להמשיך ככה, פשוט אין".
שקיעה בטיילת הדולפינריום בתל אביב מביאה איתה משב רוח נעים של תחילת הסתיו. כבר מרחוק אני מזהה את שפת הגוף של אקרמן ואת כובע הקסקט שלו, אבל במקום קומתו התמירה, 192 הסנטימטרים שלו, הוא יושב בקלנועית. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו עליה, אבל בעיניי אני לא רואה אותה, רק אותו. את רונן, הצלם המוכשר שכולם אוהבים לאהוב, איש המקצוע, שכבר יותר משלושה עשורים מתרגש מחדש מכל סט, שתמיד מערסל את המצלמה בידיו החסונות, משל היתה אחד מילדיו, שמעולם לא היו לו.
"בואי ניפגש בים", ביקש ממני מראש, "אני יורד לים כל יום, זה עושה לי טוב לנשום אוויר נקי ולנקות את כל המחשבות". אז נפגשנו בטיילת. אנחנו מכירים כבר עשור, מאז התחיל לצלם גם ל"ישראל היום". רונן ישב בקלנועית האדומה ("הביצ'יקלטה שלי"), ואני על הספסל, כשמולנו חולפים עשרות רצים קלי רגליים, בריצות הערב המותאמות לכללי הסגר, ובינינו ניצבת המחלה שלו, שהיא נדירה כל כך ומורכבת, ואכזבה סמויה שהיא בשלה, לא שועה לכל ברכות ה"בריאות, מותק", שהייתי מאחלת לו בימי ההולדת שלו. אבל גם נחמה יש, שעל אף ולמרות, היא כאילו עשתה איתו חסד כששיתקה קודם כל את רגליו, מותירה את ידיו חופשיות להמשיך לקיים את מושא תשוקתו, הצילום.
"אני אותו רונן אקרמן", הוא מחייך את חיוכו עטור גומות החן, "וגם אם היכולות הפיזיות שלי השתנו, אני מבקש להמשיך להיות אותו רונן".
לפני שנתיים התחיל להרגיש נמלול בכף רגל שמאל, לאבד את התחושה. לאט־לאט אובדן התחושה טיפס מעלה והשתלט על כל הרגל.
"התחלתי לגרור את הרגל, והרופאים קבעו שיש לי Foot Drop, 'רגל שמוטה'. חייתי עם זה, ובזמן הליכה נעזרתי במקל. כשהתופעות עברו גם לרגל ימין, נאלצתי להיעזר בשני מקלות. כשגם אלה לא עזרו לי, עברתי להליכון, וזאת היתה נקודה שבירה גדולה מאוד עבורי. ההליכונים מתחברים לי באסוציאציה לקשישים, ואני הייתי רק בן 56. מה לי ולהליכון? אבל לא היתה לי ברירה".
אקרמן התגורר אז במתחם נגה ביפו, בדירת סטודיו ששימשה גם הסטודיו שלו לצילום. בכל בוקר נהג לקום היישר אל חלל העבודה, עד שמיקום הדירה - קומה שנייה ללא מעלית - החל להקשות עליו.
רק ביוני השנה קיבל את האבחון הסופי למחלתו, בתום התלבטויות והתחבטויות של המומחים שבדקו אותו. קצב ההתפתחות האיטי של המחלה תעתע בהם, עד שד"ר יערה פיינמסר, ממרפאת ה־ALS באיכילוב, הודיעה לו שהוא חולה במחלה, שערך הוויקיפדיה שלה מגדיר כ"מחלה ניוונית סופנית הפוגעת בתאי העצב הנחוצים לפיקוח המוח על הפעלת מרבית השרירים הרצוניים בגוף. הגורמים לה אינם ידועים בוודאות, ואין לה טיפול יעיל. תוחלת החיים מרגע אבחון המחלה היא בדרך כלל בין שלוש לחמש שנים".
בשנות ה־30 של המאה ה־20 לקה במחלה שחקן הבייסבול לו גריג, ומאז מכנים אותה רבים על שמו - מחלת לו גריג. זו גם היתה המחלה ששיתקה את גופו של הפיזיקאי הבריטי סטיבן הוקינג בגיל 21. הוא מת ממנה לפני שנתיים וחצי, בגיל 76.
גם התעשיין הישראלי דב לאוטמן ז"ל התמודד עם ALS במשך עשר שנים. לאוטמן פעל להעלאת המודעות למחלה כשמונה לנשיא עמותת "ישראלס" למען חולי ALS (ראו מסגרת), ותרם מיליוני דולרים לעידוד המחקר. ההערכה היא שבישראל חיים כ־600 חולי ALS, ואקרמן מודע היטב לעובדה ש"היא מחלה לא יפה, והיא לא נגמרת טוב אף פעם".
למזלו של אקרמן, בתחילת יוני השנה התפנתה דירת הסטודיו בקומת הקרקע מתחת לסטודיו שלו. "גרעין החברים הטובים שלי, וחבריי מהפרלמנט השכונתי, העמידו לי בתוך זמן קצר סטודיו חדש, שאני מרגיש בו בית. עכשיו הכל מונגש לי שם ומתאים לצרכיי. באותו זמן גם קניתי את הקלנועית שלי, ומאז אני עצמאי בתנועה שלי ויכול להגיע לכל מקום, בתנאי שהוא מונגש. פתאום כל נושא הנגישות כל כך קריטי לי".
את הדירה החדשה הוא חולק עם עמיר עמר (26), דוגמן וסטודנט למדעי המחשב מכפר מראר שבצפון. עמר הגיע לרונן לפני שנה כדי להתייעץ איתו בענייני צילום, ונפשותיהם נקשרו.
"אני באמת מאמין שעמיר נשלח אלי מאיזו השגחה עליונה. לכאורה, אין בינינו שום נקודת השקה - אני אשכנזי, חילוני תל־אביבי וגיי, עברתי מזמן את גיל 50, ועמיר הוא צעיר סטרייט באמצע שנות ה־20 לחייו, שבא מבית דרוזי דתי. בשום קונסטלציה שאפשר לתאר לא היינו אמורים להיפגש.
"ובכל זאת, יש בינינו קשר אנרגטי הכי חזק שיש, ועמיר הוא חבר טוב, שגר אצלי ועוזר לי. אני מרחיק מעצמי כרגע מחשבות על היום שבו אהפוך לסיעודי ואצטרך עזרה של מטפל 24/7. כל עוד יש אצלי מישהו בבית, זה מרגיע אותי שאם אפול, חלילה, יהיה מי שירים אותי".
הוא גדל במושב קדרון, בן שלישי אחרי שתי אחיות גדולות ממנו. בגיל 5 קיבל לראשונה מצלמה מאביו, דוד (90). "אבא עלה מליטא באוניית מעפילים, בלי שהיה לו שום זיכרון מצולם מהמשפחה שלו, שהוכחדה בשואה. הוא קנה לעצמו מצלמה, למד בעצמו להפעיל אותה והבטיח: 'לכם זה לא יקרה, לכולכם יהיה תיעוד של המשפחה'.
"בכל שבת היינו נוסעים לטייל עם המצלמות הכי יקרות שאבא היה קונה. ככה הוא הנחיל לי גם את אהבת הארץ וגם את אהבת הצילום. למעשה, למדתי את המקצוע הזה דרך האינטואיציות שלי, לא בשום אקדמיה".
אחרי שנת שירות בגרעין עודד ועוד חמש שנות קצונה בחיל האוויר, השיק את קריירת הצילום שלו ב־1987. הוא נחשב למומחה בעולמות התקשורת והפרסום, וארכיון צילומי הסלבס שלו הוא מהגדולים שבארץ. הוא צילם סטילס לסדרות טלוויזיה מקומיות ובינלאומיות, ובהן "פאודה", "חטופים", "האחיות המוצלחות שלי", "כבודו", "Greenhouse Academy" ו"Dig", והיה אחראי לצילומי פורטרט בלתי נשכחים של אמנים ישראלים רבים, ובהם ירדנה ארזי, ריטה, הראל סקעת, עברי לידר ואחינועם ניני ("צילמתי לה את כל עטיפות האלבומים שהוציאה"). כיום הוא מלמד צילום בבית הספר לצילום "סטודיו גברא" בתל אביב.
אתה יכול לבחור צילום אחד, שאתה הכי גאה בו?
"כל הצילומים שלי היו ילדיי, מאות אלפי תמונות. אבל יש אחת שיצרה לי המון התחלות ופתחה לי המון דלתות: זו היתה תמונת שער למגזין 'קונטקסט', בסוף שנות ה־80. צילמתי את חתן פרס ספיר, צבי ינאי. צילום נקי, בלי פוטושופ. בזכות השער הזה קיבלתי עבודה גם בעיתונים בארץ וגם בחו"ל".
יש אירוע מיוחד שאתה זוכר, שאירע בזמן צילום?
"בזמן מלחמת המפרץ הצטרפתי לנסיעה של להקת נוער שוליים בפני חיילים בבסיס תל נוף. בזמן הנסיעה היתה אזעקה. עצרנו את הרכב ויצאנו ממנו, והיו רעשים של נפילות טילים. כולם היו מאוד היסטריים, ואני הרגעתי אותם. הרגשתי שהשירות הצבאי חספס אותי.
"בשנת 2000 הייתי הצלם הרשמי של משלחת ישראלית למרוקו, בראשותו של פואד בן־אליעזר. הוא נסע להעניק אות הוקרה למלך מוחמד השישי על פועלו של אביו למען היהודים. הייתי אמור להעביר תמונות לעיתונות בארץ, אבל האינטרנט במלון לא הצליח להעביר תמונה אחת, ששקלה 2 מגבייט. לא איבדתי עשתונות ופניתי למנהל המלון, כמעט התחננתי אליו. הבהרתי לו שזה קריטי, והוא בדחילו ורחימו נתן לי להשתמש באינטרנט הפרטי שלו. זה לקח לי שעתיים, אבל בסוף הצלחתי להעביר תמונה אחת מנצחת".
יש תגובה אחת שקיבלת על צילום, שריגשה אותך במיוחד?
"צילמתי המונים, ואני כל הזמן מקבל המוני תגובות מרגשות ומוקירות. אבל התגובות שהכי נוגעות לי ללב הן אלו של נשים חולות סרטן, שאני מצלם בהתנדבות באופן קבוע. אני מתעד אותן עוד משלב גילוח הראש, והן רואות את התוצאה הסופית ומתרגשות. רבות מהן בוכות, ובבכי שלהן מהולה גם שמחה על כך שהנשיות שלהן לא נפגעה, ושהן עדיין כל כך יפות. לראות אותן ככה זה הרבה יותר מכל תשלום שאפשר לקבל על צילום".
אילו סטים אתה אוהב לצלם?
"אני מאוד אוהב לצלם בסטים של סדרות טלוויזיה, יש שם תמיד אווירה משפחתית וחמה. צילמתי את העונה השנייה של 'פאודה' ורצתי אחרי השחקנים ברחובות כפר קאסם. היום אני כבר לא יכול לעשות את זה. לא יכול לרוץ ביערות או על שפת הים. אני חייב להפנים שהנפח והאופי של העבודה שלי השתנו לחלוטין. הייתי אמור לצלם גם את העונה הנוכחית של 'פאודה', אבל נאלצתי לסרב.
"אני מצלם מהקלנועית בכל חלל שהוא מונגש, וכמובן בסטודיו שלי. את הפוסטרים לסדרה 'צפוף', עם אלי פיניש ויעל שרוני, צילמתי עוד מהעונה הראשונה, ועכשיו הם התעקשו שאבוא לצלם את העונה החמישית. הסט שלהם נמצא בקומה השלישית באולפנים בחולון, ואין שם מעלית.
"סער פיין, המפיק בפועל של הסדרה, שאותו צילמתי עוד כשהיה נער ב'צעירי תל אביב', לא ויתר. הוא אמר: 'המגבלה שלך לא תמנע ממך לצלם. נוריד בשבילך את הסט לקומת הקרקע'. וכך היה. הגעתי לשם במונית, הקלנועית הקומפקטית שלי מתפרקת לארבעה חלקים שנכנסים לבגאז' בלי בעיה. זה ריגש אותי כל כך, ההתעקשות הזאת עלי".
עד לפני שבועיים, רק חברים קרובים ידעו שהוא חולה. "לקח לי זמן להפנים את המחלה, ולספר אותה קודם כל לעצמי", הוא אומר, "כשראו אותי עם הקלנועית ושאלו אותי מה קרה, הייתי מתחמק. גם ביקשתי מהחברים שלא יעלו לרשתות החברתיות תמונות שלי בקלנועית, כי להגיד לאנשים 'יש לי ALS' היה מבחינתי כמו להגיד: 'שומע? אני הולך למות'. היה לי מאוד קשה עם זה".
מה ששחרר אותו מעכבות הבושה וההסתרה היו דברים שכתבה מירית הררי ז"ל, אשתו של השדרן דידי הררי, שחשפה באומץ את ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן.
"מירית נסכה בי כוח לשתף ולספר כשכתבה: 'אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם. וגם אם חליתם, אל תיחנקו מבפנים, ההסתרה רק מוסיפה כאב וצער. תחיו באותנטיות, תפסיקו עם הזיוף'. קראתי את הדברים האלה ובכיתי.
"אז זה מה שעשיתי, הפסקתי להסתיר. היום אני לא מתבייש בכלום ולא מסתיר כלום, וזה כל כך משחרר. בהסתרה צריך להשקיע המון אנרגיה, שהיא שואבת ושלילית. היום אני עונה למי ששואל: 'אני חולה ALS, אבל אני הולך לחיות הכי טוב שאני יכול'.
"אני לא מחזיק ביד סטופר שמחשב את קיצי לאחור, אני מחזיק סטופר שמחשב לי כמה עוד אני יכול לחיות ולגדול. אני יודע על אישה ישראלית שחיה 25 שנה עם המחלה. אז אני בונה על זה", הוא מחייך. "חשוב לי להבהיר שהחיים לא נגמרים כשאתה חולה. הם אולי משתנים, אבל לא נגמרים. אני יודע שיש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם השינוי שחל בי, זה צורם להם, והכל בסדר. אין שום חובה לאהוב אותי כל הזמן. זאת הקלה עצומה לספר את האמת הפשוטה, כמו שהיא".
יממה לפני יום הכיפורים העלה אקרמן פוסט מרגש בפייסבוק ובאינסטגרם. לצד תמונתו, כשהוא מחויך ועטוי כובע נוצות בסגנון רקדנית קברט ("התמונה צולמה במהלך הכנת פוסטר למופע מצליח בלאס וגאס, שביים חנוך רוזן"), שיתף את עשרות אלפי עוקביו בדבר מחלתו.
"אני אדם שאוהב אדם ואנשים, יצירה וטבע, ועכשיו אמא טבע החליטה להעמיד אותי במבחן החיים הגדול", כתב. "אני לא רוצה רחמים, בבקשה בלי מבטים של 'וואי, איזה מסכן'. להפך, חברים שלי. אני רוצה להיות אותו רונן, הצלם והחבר, רק שעכשיו אני נוסע לי על הקלנועית האדומה, המקסימה והקומפקטית שלי, כמו במערכון חביב".
לאקרמן לא היה מושג שבתוך שעות ספורות הוא יקבל אלפי תגובות. "ידעתי שאנשים לא יישארו אדישים למילים שלי, אבל לא צפיתי את מבול התגובות החמות והמחזקות. אנשים סימסו, והתקשרו, כמה אהבה ועידוד קיבלתי, לפעמים גם מאנשים שאני אפילו לא מכיר. מתברר שלשיתוף יש כוח מטפל.
"אני לא אדם דתי, אבל הרבה תגובות התנקזו אל ערב יום הכיפורים, ובעקבותיהן החלטתי לנקות את כל רעשי הרקע שהיו לי בחיים ולשחרר ממני את הכעס על כל מי שאי פעם כעסתי עליו או רבתי איתו. חוויתי תהליך קליני של ניקוי מזכך.
"יש לי כמה חברים, אפשר לספור אותם על כף יד אחת, שנפגעתי מהם בחיי, כולל מישהו שפגע בי כלכלית. אחד מהם כתב לי: 'אני יודע שלא תענה לי, אבל קראתי את הפוסט, ותדע לך שאני אוהב אותך'. עניתי לו מייד. כתבתי שאני מוחק את הרע שהיה, עושה 'דיליט' ומתקדם הלאה. הוא התקשר ודיברנו ארוכות. הוא התקשה להאמין, משום שהייתי פעם טיפוס מאוד אימפולסיבי ונוטר טינה. היום זה ממני והלאה. נגמר.
"אין לי הפריבילגיה לכעוס. כדי לכעוס צריך זמן, ואין לי עודף זמן על כדור הארץ הזה. אני לא מתכוון לבזבז זמן יקר, אנרגיה ומשאבים על מרמורים, אלה מותרות בעיניי.
"למזלי, עברתי לדירה שיש בה פרקט חלק, וכשאני מתהלך עם הליכון וגורר את הרגליים, שום דבר לא מפריע לי בדרך. ככה אני רוצה להתנהל גם עם הנפש שלי. אפס הפרעות ומהמורות".
החברים הקרובים עוטפים אותו באהבה. "אני מוקף באנשים שעשויים זהב טהור, צוחקים איתי כשטוב לי, ואני בוכה ומקטר להם כשרע. על כולם מנצחת אחותי מיכל, שגרה לא רחוק ממני".
סלבס שצילמת בעבר דיברו איתך?
"אחינועם ניני באה לבקר אותי והביאה פינוקים. עברי לידר מתעניין כל הזמן בשלומי. גם חנה לסלאו, שהיא חברה טובה, מתקשרת ללא הפסקה. זה באמת מחמם את ליבי".
הצילומים לכתבה נערכים בסטודיו שלו, באווירה משפחתית שהוא עצמו ביקש לייצר, וגם בבית הקפה השכונתי שבפינת הרחוב ("זה הבית השני שלי"). אופיר, בעל בית הקפה, בנה במו ידיו את רמפת הבטון שמנגישה לקלנועית של אקרמן את הכניסה לביתו ואת היציאה ממנו.
"אני חווה עכשיו חילופי תפקידים, התהפכו לי היוצרות", מחייך אקרמן, "אף פעם לא צולמתי. תמיד העדפתי להיות האיש שמאחורי המצלמה, זה שמספר את הסיפור בתמונות. 33 שנים אני רגיל להנחות את המצולמים, להרגיע את הלחץ שלהם, לשחרר אותם מהעכבות ומהמסיכות ולצלם את הפורטרט הכי טוב שלהם. עכשיו אני נמצא במרכז, ואני לא רגיל לזה. העובדה שהצלם הוא מקס, שהיה שנים הסטאז'ר שלי ומכיר כל ניואנס אצלי, משמחת אותי מאוד.
"אבל אני לא רוצה שהקוראים יגידו, 'אוי, יש לו ALS, איזה מסכן'. נכון שלא בדיוק זכיתי בלוטו, אבל אני רוצה להמשיך להיות אדם שמח. למדתי בחיים שקל מאוד לשקוע ולבכות על מר גורלך, ואז אתה גם מרחיק מעליך את האנשים. לעומת זאת, כשאתה צוחק, אנשים מתמגנטים אליך. אז קדימה, לשמוח".
וככה בדיוק נערכים הצילומים על הסט: באווירה שמחה, עם העוגיות הטובות שאפתה ורד המאפרת, ועם קריאתו המסורתית של רונן "אני חושב שיש לנו את זה!" למראה פריים מושלם.
ודווקא אז, כשכולם מסכימים ש"יש לנו את זה", פורץ אקרמן בבכי. מרשה לעצמו להתפרק מול הנוכחים. "אני כל כך רוצה להראות שהכל בסדר, אבל אני יודע ששעון החול שלי הולך ואוזל, ומתישהו אחרון הגרגירים ייפול מטה. פתאום זה סגר אותי, וגם העובדה שמקס, שהיה תלמיד שלי, מצלם אותי כל כך יפה. אבל אני בסדר, באמת שאני בסדר".
יש בך פחד?
"מהמוות? לחלוטין לא. אני לא פוחד מהסוף", הוא משיב בקול שלֵו. "כן מפחיד אותי להפוך להיות תלוי לחלוטין באנשים אחרים, מכל בחינה, והכי מפחיד אותי להיות לא רלוונטי מבחינה מקצועית. אני רוצה להמשיך לצלם, ואני יכול להמשיך לצלם. כרגע רק שתי הרגליים שלי לא מתפקדות, הידיים שלי חזקות ושאר הגוף, טפו טפו.
"הכי חשוב לי להישאר רלוונטי. אני מפנטז על תערוכת צילומים של כל הסלבריטאים בארץ, שכל הכנסותיה יועברו לעמותת 'ישראלס' הנפלאה. אני כבר רואה את זה קורה, רק שהקורונה תאפשר לנו לחזור לנשום".
וכשתחלוף הקורונה, איזה יעד היית רוצה לכבוש?
"אז זהו, שאני לא רוצה כלום. לא חו"ל ולא נופש בצימר בגולן. כולם רעבים לעוד, צורכים עוד, רואים באינסטגרם חיים של אחרים וחושבים ששלהם פחות, במקום ללמוד לאהוב את מה שיש סביבם ולהודות על זה.
"יש לי שגרת חיים נפלאה, שאני רק רוצה להמשיך בה. להגיע לבית הקפה פעמיים ביום, ואולי לאפשר לאופיר סוף־סוף ללמד אותי לשחק שש בש כמו שצריך. לקחת כל ערב קפה קר ולרדת לים, לראות שקיעה. אני לא צריך יותר מזה".
רצים לתרום
את עמותת "ישראלס" לחקר ה־ALS בישראל הקים ב־2005 איש העסקים החיפאי דוד כהן ז"ל, שנפטר מהמחלה ב־2009. העמותה חרתה על דגלה להפוך את ה־ALS למחלה שניתנת לטיפול ולריפוי, והיא מקדמת ומובילה מחקר מדעי־רפואי באקדמיה ובחברות ביו־פארמה. היא מעודדת מדענים צעירים לחקור את המחלה ומפתחת שירותים ייעודיים לשיפור איכות חייה החולים.
"מימון העמותה מגיע רק מתרומות של גורמים פרטיים", אומרת מנכ"לית "ישראלס", אפרת כרמי, "נשמח שכמה שיותר אנשים יצטרפו ויתרמו לחקר המחלה, למציאת תרופה, וגם לתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם".
ביום חמישי הקרוב ייערך המירוץ השנתי התשיעי של העמותה, לגיוס כספי תרומות. בגלל מגיפת הקורונה המירוץ ייערך במתכונת היברידית, שתשלב דיגיטל ושטח. כל משתתף יוכל לבחור את דרך השתתפותו, ללא הגבלה גיאוגרפית או הגבלת סוג הפעילות - אפשר להתאמן בבית, לרקוד זומבה, לעשות פילאטיס או יוגה, ולצרף את הילדים. מי שיבחר לרוץ, מוזמן לרוץ בקרבת הבית ולקבוע לעצמו את אורך המסלול.
המירוץ ישודר בשידור חי בדף הפייסבוק "מרוץ חברים למען חולי ALS", צביקה הדר ינחה, ובאולפן יתארחו רבים, ובהם הראל סקעת, ליאור סושרד ורונן אקרמן.
לתרומה, הרשמה ופרטים: www.friends4als.org.il
ובטלפון:8734*
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו