4 בנובמבר 1995, השעה 23:40. ראש אגף החקירות במרחב ירקון, סנ"צ מוטי נפתלי, פותח את דלת המתכת הכבדה של חדר החקירות ומתיישב ליד שולחן פורמייקה אפור. דממה משתררת בחדר. תאורת הניאון מזמזמת לפרקים. נפתלי מביט לרגע הצידה אל רס"ב יורם בן הרוש, סגן ראש צוות החקירה המיוחד, שיושב בחדר, ומשם נעות עיניו קדימה, לצעיר הצנום שיושב מולם, ידיו נתונות באזיקים. העצור, יגאל עמיר, משפיל את עיניו.
בטון מונוטוני מקריא נפתלי לעמיר את זכויותיו. "אני מאשים אותך ברצח, בזה שהיום, סמוך לשעה 21:30, ירית לעבר ראש הממשלה, יצחק רבין, באמצעות אקדח שהיה ברשותך, וגרמת למותו".
עמיר מפסיק אותו. "כן? הוא מת?"
"כן", עונה נפתלי.
"לעולם לא אשכח את הרגע הזה", מספר נפתלי, היום ניצב משנה בדימוס. "לשבריר שנייה חשבתי שאולי הוא מתחרט, או נבהל ממה שעשה, לא שיער את עוצמת הנזק. אבל עמיר הצליח להפתיע אותי. הוא אִגרף את שתי ידיו בתנועת ניצחון, הניף אותן לגובה החזה, הרים את הראש לתקרה ואמר ארבע מילים: 'יש! עשיתי את שלי'.
"לא הגבתי. נשארתי מקצועי, למרות שהוא התנהג כאילו צפה בהבקעת שער במשחק כדורגל, ולא כמי שלקח לפני שעתיים חיים של ראש ממשלה בישראל. מייד הבנתי שזו הולכת להיות אחת החקירות הקלות ביותר בהיסטוריה המשטרתית שלי. מולי יושב נחקר שמתגאה בעבירה ומחכה לרגע שבו יוכל לפרוס את משנתו הפוליטית".
עמיר נתפס מייד לאחר הירי על ידי המשטרה, ונותר עצור במרחב ירקון כמעט 48 שעות, עד שהועבר לידי השב"כ. נפתלי ובן הרוש היו הראשונים שחקרו אותו, פחות משעתיים אחרי הרצח, וגם למחרת.
שנה לאחר הרצח עזב נפתלי (68) את מרחב ירקון. בן הרוש (62) נשאר בתפקידו 11 שנים נוספות. מודע לעוצמת המעמד, הוא שמר לאורך השנים את הדפים של שתי החקירות היחידות של עמיר במשטרה - הראשונה בוצעה על ידי נפתלי, והשנייה על ידיו.
"היתה לו אידיאולוגיה של פנאט", אומר בן הרוש, "הוא נשמע בחקירה כמי שדעתו השתבשה עליו. האווירה במדינה היתה רווית שנאה, אינספור הפגנות והסתה נגד רבין, קריאות 'רוצח'. עמיר תרגם את המצב הנפיץ לשלושה כדורים".
למרות החקירה המטלטלת ההיא, השניים לא נפגשו במשך 24 שנים. כשבן הרוש מגיע לדירה של נפתלי בראשון לציון, שולף נפתלי מפיו את המקטרת הנצחית ומחבק אותו. "אתה נראה אותו הדבר", הוא מחמיא לו. "גם אתה", צוחק בן הרוש.
שניהם התגייסו באותה שנה, 1978. נפתלי השתחרר ארבע שנים לפני כן משירות קבע כקצין בצנחנים בדרגת סגן, ושימש מאבטח של הסוכנות היהודית באוסטריה. כשחזר לארץ, נתקל במודעה שקוראת לקציני צה"ל להתגייס למשטרה בדרגה מקבילה לזו שבה השתחררו. "החלטתי לשחק שנה בשוטרים וגנבים, עד שאחליט מה אני רוצה מעצמי", הוא אומר, "ככה נתקעתי כמעט 30 שנה".
הוא שימש תחילה קצין סיור בתחנת חולון־בת ים, ומשם עבר למרחב ירקון כקצין חקירות. ב־1989 התמנה לראש האגף. שנה לאחר רצח רבין הקים את יחידת אתג"ר לתפיסת גנבי רכב, ואחר כך שימש נציג המשטרה בגרמניה. בשובו לארץ התמנה לסגן ראש היאחב"ל (היחידה לחקירות בינלאומיות), תפקיד שאותו מילא עד לשחרורו ב־2006.
מאז הספיק לעסוק בייעוץ, סייע בהקמת מערך חקירות משטרתי בג'מייקה, וכיום הוא מתנדב באגף החירום של המשרד לביטחון הפנים, משמש מנטור לצעיר בסיכון ומסייע לקשישים מטעם קופת חולים.
בן הרוש התגייס למשטרה מייד אחרי שחרורו מצה"ל. במשך שלוש שנים שימש בלש במרחב ירקון, ואחר כך עבר לחקירות במפלג הנוער. ב־1986 השתחרר והפך לחוקר פרטי, אבל שש שנים אחר כך קיבל טלפון מפתיע מנפתלי, שהציע לו לחזור למשטרה ולשמש חוקר בצוות החקירה המיוחד של המרחב, שעסק בעבירות פליליות חמורות. בן הרוש הסכים, וכעבור שנה התקדם לתפקיד סגן ראש צוות החקירה המיוחד (צח"מ) וממלא מקומו, תפקיד שאותו מילא בעת הרצח.
ב־2006 מונה בן הרוש לאיש מודיעין ביחידת המעקב הטכני, העוסקת בצילום ובהאזנות סתר. לפני חמש שנים השתחרר מהמשטרה, וכיום הוא עובד כמנהל אחזקה אזורי בחברת נדל"ן.
את מוצאי השבת ההיא, שבהם התקיימה "עצרת השלום" בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, הם לא ישכחו לעולם. בן הרוש שהה בביתו וצפה בטלוויזיה. נפתלי ישב עם קצינים בכירים ממרחב ירקון בחפ"ק המשטרתי שהוצב על המרפסת של עיריית תל אביב, מרחק מטרים ספורים מבמת הנואמים.
"מבחינתי, העצרת התחילה שלושה חודשים לפני כן", אומר נפתלי, "היא הדירה שינה מעינינו. מפקד המרחב, יעקב שובל, היה יסודי והורה לעבוד בדיוק על פי הספר, כי גופי המודיעין התריעו על האפשרות שמחבל ערבי ינסה להתנקש ברבין. החשש עלה לאחר החיסול של מפקד הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי, במלטה.
"עבדנו בצמוד לשב"כ והיינו אחראים למעגל האבטחה ההיקפי. הכנו ניידות מעצרים, חסמנו כבישים, הצבנו שוטרים שבדקו אנשים חשודים, הצבנו בקהל בלשים סמויים, והיו תצפיתנים וצלפים על גגות מסביב. מאחר שלא הייתי שקט, עברתי על פקודת המבצע עשרות פעמים.
"שבוע לפני העצרת היתה הפגנה ליד בית מפלגת העבודה, שהיה אז ברחוב הירקון, בזמן שרבין ביקר בבניין. מפקד המרחב ביקש ממני לעבור שם ולראות שהכל בסדר. כשהגעתי, ראיתי אנשים מחזיקים שלטים שעליהם כתוב 'רבין רוצח'.
"המתנתי ליד הכניסה, ואז רבין יצא החוצה ונעצר לשנייה קרוב אלי. היה לו מבט נוגה בעיניים והוא נראה מותש. הרגשתי רע בשבילו. מעולם לא דיברתי איתו, אבל לא שיערתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו בחיים".
בחפ"ק היה נפתלי פנוי יחסית. "לא היה לי תפקיד אופרטיבי. קצין האג"ם של המרחב היה אחראי לעצרת, ואני הייתי בהיכון, למקרה שיהיו עצורים שיילקחו לחקירה.
"כשמירי אלוני סיימה את 'שיר לשלום', נשמתי לרווחה. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה: 'הכל עבר בשלום, אני יוצא הביתה'. בזווית העין ראיתי את רבין פונה לכיוון המדרגות עם המאבטחים שלו. לקחתי את האקדח שלי שהיה מונח על השולחן, הרמתי את מכשיר הקשר ופניתי לאחור. הלכתי כמה צעדים, ואז שמעתי שלוש יריות.
"רצתי לכיוון המדרגות. היה המון בלאגן. ראיתי שני שוטרי יס"מ מדביקים אדם לקיר של מרכז הקניות גן העיר. רבין כבר לא היה שם, לקחו אותו ברכב שלו לבית החולים. בהתחלה לא הבנתי מה קרה, עד שמישהו אמר: 'ירו בראש הממשלה'".
מה עבר לך בראש באותו רגע?
"ניסיתי להיות פרקטי ולשמור על קור רוח. הזעקתי בקשר מעבדת מז"פ ניידת, שתאסוף ממצאים מהזירה. עליתי בקשר מול הסגן שלי וביקשתי שהשוטרים בשטח יתחילו לגבות עדויות מהאנשים שעמדו שם.
"אחר כך אמרתי לשוטרי היס"מ להכניס את החשוד לתוך הפולקסווגן פולו המשטרתית שלי, רציתי להציל אותו מלינץ' אפשרי. אתה אומר לעצמך, זה האיש שירה עכשיו בראש הממשלה, וצריך למלט אותו מהאזור כדי לחקור אותו".
באותן שניות התקשר ליורם בן הרוש אחד מחוקריו הטריים, סמ"ר אסף אלג'ם, שהיה בכיכר בתפקיד אבטחה.
"הוא נשמע נסער ואמר: 'ירו ברבין, ירו ברבין'. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר, הרי לפני רגע ראיתי את ראש הממשלה בטלוויזיה. הוא אמר לי שתפסו את היורה ושאל מה לעשות. הוריתי לו לנסוע למרחב ואמרתי שאני בדרך. ביקשתי שיעלים את העצור ויעביר אותו לצח"מ. הייתי בטוח שזה אירוע פלילי, בשום שלב לא חשבתי שזה פוליטי".
בן הרוש יצא לתל אביב מביתו שביבנה. באותה שעה נסע מוטי נפתלי מכיכר מלכי ישראל למרחב ירקון, ששכן באותם ימים ברחוב הרכבת. במושב האחורי ישבו יגאל עמיר, ומשני צידיו שני שוטרי יס"מ.
"נסעתי במהירות. היתה דממה במכונית, אף אחד לא דיבר. הסתכלתי על עמיר במראה. בחושך ראיתי רק צללית, והבחנתי שהמבט שלו מופנה לרצפה".
כשהגיעו למרחב, הוציאו שוטרי היס"מ את עמיר והעלו אותו במדרגות למשרד היס"מ שבקומה השנייה. נפתלי עלה מייד אחריהם ונכנס למשרד.
"ראיתי בחור צעיר וצנום עם מבט מושפל, שחיצונית נראה הכי רחוק מתדמית המחבל. פניתי אליו, שאלתי אותו מי הוא ומה שמו. הוא אמר שקוראים לו יגאל עמיר, ושהוא סטודנט בן 25 מהרצליה. שאלתי אותו אם הוא היורה, והוא אמר שכן. אמר שבא לרצוח את ראש הממשלה. פתאום פתח את הפה ונאם על פוליטיקה. מבחינתו, רבין התכוון להמיט שואה על מדינת ישראל.
"הפסקתי אותו, ואמרתי לו: 'איך עשית את זה? איך יהודי רוצח ראש ממשלה?'. עמיר שוב התחיל לתת לי נאום. אני מקשיב לו, ובמקביל מכשיר הקשר שלי מטרטר - הקצינים הבכירים במחוז רוצים לדעת מי הוא.
"באותו רגע נכנסו לחדר אנשי המז"פ כדי לבדוק על הגוף שלו שרידי ירי ולקחת טביעות אצבעות. יצאתי החוצה כדי לעדכן את המפקדים שלי. במקביל, שלחתי בלשים לעשות חיפוש בבית של עמיר, בית הוריו בהרצליה".
אסף אלג'ם, החוקר הצעיר שהמתין בחוץ, אמר לשוטרי היס"מ שצריך לקחת את עמיר לחקירה מסודרת. "הוא העלה אותו למשרד הצח"מ בקומה השלישית, ונעל אחריו את הדלת", מספר בן הרוש, "אני הגעתי לבניין דקה אחר כך, ואז קיבלנו הודעה מבית החולים שרבין נפטר.
"כשנכנסתי לצח"מ ראיתי את אסף, ולידו בחור קטן ורזה באזיקים, עם כיפה על הראש. שאלתי, 'איפה היורה?', ואסף הצביע עליו. כנראה נכנסתי לחדר כמו רוח סערה, כי הדבר הראשון שעמיר אמר לי היה, 'אל תרביץ לי, אני אספר לך הכל'. הוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים. שאלתי אותו שוב על הפרטים שלו, והוא הודה מייד שירה ברבין".
נפתלי, שקיבל אף הוא את ההודעה מבית החולים, עלה למשרד הצח"מ והיה הראשון שחקר את עמיר. בזמן החקירה הורידו החוקרים את האזיקים מידיו של עמיר, והוא נותר אזוק ברגליו בלבד.
עמיר הביט בשני החוקרים שישבו מולו ולא הוציא הגה. הוא לא ידע שמאחורי ציור השמן שעל הקיר מימינו מסתתרת מצלמה נסתרת, המתעדת את המתרחש בחדר החקירות. בסרטון ששמר בן הרוש נראים בכירי המשטרה דאז - מפקד המחוז גבי לסט, המפכ"ל אסף חפץ ושר המשטרה משה שחל - כשהם נכנסים לחדר לפני תחילת החקירה, מביטים בעמיר במשך כמה שניות, ולאחר מכן יוצאים החוצה.
עמיר סיפר לחוקריו כי גדל בהרצליה, למד בישיבה ושירת כלוחם בגולני. "כשסיימתי את השירות הצבאי, ב־93', התקבלתי לאוניברסיטת בר־אילן", אמר כשהוא יושב כפוף ועיניו מושפלות, "התחלתי ללמוד שנה קרימינולוגיה, וכשהשתעממתי שם, עברתי למחשבים. כעת אני שנה שלישית.
"במשך הפעילות שלי באוניברסיטה, הייתי הולך לשבתות ביריחו, בבית הכנסת העתיק, לאות הזדהות. לאחר מכן ארגנתי הפגנות בבר־אילן, בשער גהה. לאחר מכן התחלתי לארגן שבתות בשטחים לסטודנטים. התחלתי ב־30 איש בנצרים ושבת בחברון, והגעתי ל־50 איש. בשבתות הבאתי מרצים ורבנים, שהסבירו על המצב באזור לתושבי המרכז האדישים".
על יום הרצח סיפר: "בשעה 19:45 יצאתי מהבית בהרצליה, עליתי על אוטובוס 247, ולא אמרתי לאף אחד לאן אני הולך. הגעתי ל'קונצרט' בשעה 20:15. הסתובבתי בקהל, אך כיוון שלא הבנתי את השפה, שהיתה ברובה ערבית ('זה נאמר בציניות', מסביר נפתלי), ניגשתי לכמה דוברי עברית. עמדתי ליד המדרגות, מוקף בהרבה שוטרים ואנשי ביטחון. עמדתי שם כחצי שעה, או יותר, תוך כדי נתינת תחושה לשוטרים שאני אחד מהחבר'ה. כלומר, שאני אחד מנהגי ההסעות.
"פרס ירד בהתחלה, אך לא יריתי בו, כי הוא מטרה משנית. לאחר מכן ירד רבין, מלווה באנשי אבטחה. התקרבתי אליו לפני שנכנס למכונית, ויריתי בו שלושה כדורים באזור הגב. אז קפצו עלי אנשי ביטחון. עזבתי את האקדח, כי לא היתה לי כל מטרה להרוג איש ביטחון. עצרו אותי והעבירו אותי למשטרה, שהיתה מאוד אדיבה אלי".
נפתלי: "כשיצאת מהבית, האם ידעת לאן אתה נוסע ולאיזו מטרה?"
עמיר: "כן, יצאתי במטרה להרוג את רבין. לא להרוג, לשתק מבחינה פוליטית".
נפתלי: "איך התכוונת לעשות את זה?"
עמיר: "באמצעות האקדח שהיה ברשותי".
נפתלי: "מתי עלה הרעיון לירות בראש הממשלה?"
עמיר: "מאז הסכם אוסלו א'".
נפתלי: "מתי עלה בראשך הרעיון לבצע היום את המעשה?"
עמיר: "מאז ששמעתי על ארגון העצרת, שפורסמה בכל העיתונים וכל החדשות. הפגנת תמיכה בממשלה זה דבר שקורה רק במשטרים של עיראק ודיקטטורות למיניהן. זה ניסיון שכנוע זול באמצעות קונצרט רוב".
נפתלי: "האם היה לך ניסיון קודם?"
עמיר: "תכלס לא, אבל ידעתי שברגע שאהיה קרוב אליו, אעשה את זה".
נפתלי: "האם הנושא הזה מקנן אצלך תקופה ארוכה?"
עמיר: "כן, מהתחלת יישום אוסלו א'. הרעיון לעשות, שמישהו צריך לעשות את זה... לאט־לאט המצב הידרדר והחלטתי לעשות את זה. אני, לפני שמשוגע יעשה. כי הרושם וההשפעה שזה יעורר לא יפסיקו את 'תהליך השלום', במירכאות. עשיתי את זה למען השם, למען העם ולמען הארץ. אני מקווה שזה יעזור".
נפתלי: "ראש הממשלה יצחק רבין, יהודי זקן, אפשר לומר בן 70 פלוס, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, הקדיש את כל חייו למען העם והמדינה, וכרגע לקחת במו ידיך את חייו. האם אתה מתחרט או מצטער על מה שעשית?"
עמיר: "חס ושלום. יהודי שרצח יהודים שהיו על סיפון האונייה אלטלנה. יהודי שכל קידומו בצה"ל היה בעקבות ייחוסו המפלגתי, למרות שברח מקרב שיירת הדמים, ולמרות שהתמוטט במלחמת ששת הימים ולא תפקד. אך כל זה לא משנה, כי המטרה שלי היתה למנוע את ההידרדרות במורד...
"רבין בעצמו הביא אותנו לגרסה שנייה של מלחמת יום כיפור, וכן עקב רדיפת כל דבר שקדוש ליהדות, וכן בעקבות האלימות שבפקודתו נעשתה בהפגנות של האנשים הכי חלוצים במדינת ישראל, ושטיפת המוח הכללית באמצעות התקשורת, והצהרות מסוג זה שבגינן הוא הוצא להורג.
"כל מה שעשיתי, לא הייתי עושה אלא בגלל חובתי הדתית להגנת עם ישראל, וזה דין מוסר שאליו השתייך רבין. כפי שנאמר על ידי הרבה רבנים, שחרדים לגורל ארץ ישראל ועם ישראל".
באמצע החקירה הביא אחד החוקרים כוס תה לנפתלי. "ביקשתי שיביא אחת גם ליגאל עמיר, אבל החוקר סירב", מספר נפתלי.
בן הרוש: "אני זוכר את זה. הייתי צריך לשכנע אותו".
נפתלי: "כשהביאו לעמיר את כוס התה, הוא ביקש גם ביסקוויטים. אמרתי לו שלא ימתח את החבל יותר מדי. הייתי נחמד, כחלק מהטקטיקה שנועדה לגרום לו להמשיך לדבר בפתיחות. ואז הוא לקח את כוס התה, הרים אותה באוויר ואמר: 'בוא נעשה לחיים'.
"בכל הקריירה המשטרתית שלי שמרתי על מקצועיות, אבל זו היתה הפעם הראשונה שרציתי פשוט לתת לנחקר אגרוף בפרצוף. יורם ואני התעלמנו מההערה. לא רצינו ללבות את הדברים.
"בסוף החקירה, אחרי כמעט שעה, ביקשתי מעמיר לחתום על הדפים. הוא אמר: 'לא חותם, אני רוצה עורך דין'. אמרתי שנתתי לו את האפשרות הזו בהתחלה, ושאני לא צריך חתימה, כי גם ככה הכל מצולם. עקצתי אותו: 'אתה עושה פוזה של גיבור, משוויץ שירית בראש הממשלה, ועכשיו אתה משתפן מול חתימה?' הוא לקח את הדפים וחתם עליהם".
בן הרוש: "הסתכלתי עליו לאורך החקירה של מוטי, וראיתי איך ההכרה של הרצח מחלחלת בו. מבחור המום ושפוף, הוא התחיל לאט־לאט להתרווח על הכיסא. מבחינתו הוא ניצח".
בסביבות 1 בלילה עזב נפתלי את חדר החקירות ונכנס למשרדו, כדי לבדוק כיצד מתקדם החיפוש בביתו של עמיר, ואם נחקרו עדי הראייה לירי.
בן הרוש נשאר עם עמיר. "המתח התפוגג מעט, והוא הניח מדי פעם את ראשו על השולחן כדי לנמנם", הוא מספר. "כשלא נמנם או ביקש לצאת לשירותים, הוא שוב נאם. דיבר על דין רודף ודין מוסר. שאלתי איך זה מתיישב עם הדיבר 'לא תרצח', והוא התעקש שהכל מתבטל כשרוצים להציל את המדינה. התחושה שלי היתה שהוא שטוף מוח.
"העובדה שלא היתה בו שום חרטה גרמה לי לאי נוחות גדולה. היה לי חשוב לדעת אם היו לו שותפים, היכן השיג את הנשק, איך עבר את האבטחה של השב"כ ומי ידע על התוכנית. לבדוק אם יש ממנו עוד גרורות. הוא סיפר שקנה את הנשק בבני ברק ואמר שלא היו לו שותפים".
איך אפשר לנהל שיחה אישית עם מי שהרגע רצח את ראש הממשלה?
בן הרוש: "המקצועיות של החוקר מתבטאת ביכולת לנתק רגשות. אם ניסחף אחרי תחושות כמו שנאה, תיעוב או כעס, נפספס".
נפתלי: "לעמיר יש פרופיל של מתאבד חמאס. הוא לא תכנן מסלול מילוט, ואמר שהיה בטוח שלא ייצא משם בחיים. היתה לו תחושה שהוא בא להציל את המדינה ולמות".
מה הכי הפתיע אתכם בו?
נפתלי: "הזחיחות שלו".
בן הרוש: "אותי הטרידה בעיקר הדרך שבה הצליח להיכנס לאזור הסטרילי מתחת לאף של מאבטחי השב"כ".
הצלחתם לענות על השאלה שנשארה פתוחה עד היום, מי צעק "סרק, סרק"?
בן הרוש: "זה עלה רק אחרי החקירה, ולהערכתי זאת המצאה, אני לא חושב שהיה מישהו שצעק את המילים האלו".
נפתלי: "אני הייתי באזור ולא שמעתי את המילים הללו. זה סוג של תיאוריית קונספירציה".
היה שלב שבו עמיר נראה מבואס מהעובדה שהוא הולך לכלא לכל חייו?
בן הרוש: "ממש לא. מבחינתו הוא עשה טובה לעם ישראל".
ב־6 בבוקר יצא נפתלי לביתו בראשון לציון. "הייתי מותש", הוא משחזר, "בדרך רצו לי המון מחשבות בראש. לראשונה בישראל נרצח ראש ממשלה מכהן. הרגשתי רע, כאילו רצחו את אבא שלי.
"כשהגעתי, הבן שלי אביתר, בן 13, פתח את הדלת. הוא רק קם מהשינה והתארגן לבית הספר. אין לי מושג למה, אבל הדבר הראשון שאמרתי לו היה, 'ירו בראש הממשלה'. הוא חשב בהתחלה שאני מתבדח. אמרתי שלום לאשתי, שעמדה במטבח והכינה כריכים, ומייד נכנסתי לחדר השינה. סגרתי את הדלת והתפרקתי בבכי".
בסביבות 8 בבוקר הובאה לעמיר ארוחה קלה של לחם עם גבינה וריבה. ב־10 הושיב אותו בן הרוש לחקירה השנייה, שתהיה גם חקירתו האחרונה במשטרה.
"הציק לי איך הוא הצליח להשתחל דרך מעגל האבטחה של השב"כ", הוא אומר, "הרי אמור להיות מאבטח שהולך גב אל גב עם רבין, כשפניו לאחור, כדי לוודא שאין שום סכנה מאחוריו".
החקירה הפעם היתה ארוכה. היא נפרסת על פני עשרה עמודים, הכתובים בכתב יד צפוף. נראה כי הביטחון העצמי חזר לעמיר, הוא התרגל לחקירה, ומדי פעם מתח את ידיו לאחור או התנדנד עם הכיסא.
בהתחלה חזר על המסלול שעשה עד לכיכר וסיפר על ההכנות שביצע באותו יום. "התפללתי ערבית רגיל בבית כנסת ליד הבית, ובתפילה ביקשתי שאצליח להרוג את ראש הממשלה בלבד, ואצא מזה בשלום. בשלום, הכוונה, מבחינת פגיעות גוף שלי. ידעתי שאשב בכלא".
בן הרוש: "היכן הנחת את האקדח כשיצאת מהבית?"
עמיר: "בין המכנסיים לגוף, בצד הימני של הגוף. אני ימני בידיים, וגם בדעות".
בן הרוש: "האם לפני הירי או ביום אחר היית בכיכר מלכי ישראל ובדקת את השטח?"
עמיר: "כן, בעצרת עצמה הגעתי מגן העיר, הורדתי את הכיפה שאני חובש כדי שלא יחשדו. הסתובבתי בקהל ובדקתי את הבמה מקדימה, בחזית, איפה שכל הקהל עמד, והבנתי שמשם לא שווה לבצע את ההריגה. הלכתי מסביב, מצד שמאל של הבמה, והגעתי לחניון, ששם חנו מכוניות. הגעתי למקום של המכונית של רבין ועמדתי ליד שברולט מסחרית בצבע אפור, שמשמשת להסעות. לידי היו הרבה מאבטחים ושוטרים ויס"מניקים. הם לא שמו לב אלי, כי עמדתי בצורה רגילה כאילו שאני נהג וזהו".
בן הרוש: "מדוע פנית לעבר המכונית של ראש הממשלה ואישים נוספים שהיו שם?"
עמיר: "על מנת להרוג את ראש הממשלה".
בן הרוש: "האם היו מאבטחים של ראש הממשלה באזור המכונית?"
עמיר: "כן".
בן הרוש: "האם דיברת עם מישהו?"
עמיר: "מאבטחים? לא. דיברתי עם שוטר על אביב גפן שעבר שם, וזהו".
בן הרוש: "כמה זמן עמדת ליד המכונית של ראש הממשלה?"
עמיר: "בערך 40 דקות. נשענתי על מכונית ההסעות, ואחר כך הלכתי לשבת קצת על עציץ גדול במרכז הרחבה".
בן הרוש: "ספר לי על הרגע שבו הבנת שראש הממשלה עומד לרדת".
עמיר: "רבין ירד במהירות במדרגות לכיוון המכונית עם שני מאבטחים משני הצדדים שלו. אחרי שהוא עבר את העציץ, עשיתי כמה פסיעות במהירות, תוך כדי הוצאת האקדח, ויריתי בגבו של רבין מטווח של פחות מ־40 ס"מ. לא רציתי לפגוע באלה שעמדו לידו".
בן הרוש: "מי עמד לידו?"
עמיר: "שני מאבטחים ועוד קבוצת אנשים".
בן הרוש: "בשלב שבו ירית בגב של רבין, באיזה מצב היו המאבטחים שלו?"
עמיר: "אחד היה מצד ימין ואחד מצד שמאל ופתח לו את הדלת".
בן הרוש: "האם מישהו מהמאבטחים של ראש הממשלה היה עם הפנים אליך?"
עמיר: "לא. מאבטח אחד היה עם הגב אלי, הימני, והשמאלי היה עם הצד אלי".
בן הרוש: "כמה פסיעות עשית, או איזה מרחק בערך עברת, כשהאקדח היה בידך?"
עמיר: "התחלתי ללכת, ותוך כדי הליכה הוצאתי את האקדח, בערך שני מטר, וקיצרתי טווח ויריתי בגב של ראש הממשלה".
בן הרוש: "האם כאשר הוצאת את האקדח במטרה לירות בראש הממשלה, אמרת דבר כלשהו או צעקת דבר כלשהו?"
עמיר: "מילה לא".
בן הרוש: "האם הבחנת שפגעת עם הכדורים בראש הממשלה?"
עמיר: "כן, ראיתי אותו עף קדימה. ראיתי רשף מהאקדח ובום, כאילו מקבל מכה וזהו. כיוונתי למרכז גבו, יריתי שלוש יריות אחד אחרי השני (הטעויות במקור; ט"א), כאשר בירייה השלישית דחפו אותי השוטרים וכנראה פגעתי במאבטח. עזבתי את האקדח, ואז השתלטו עלי השוטרים".
בן הרוש: "אתה אומר שעמד מאבטח בצד שמאל, שפתח את הדלת, אבל היו שני מאבטחים. מה עשה המאבטח הנוסף?"
עמיר: "אין לי מושג, התרכזתי בראש הממשלה. אני הסתכלתי על ראש הממשלה".
בן הרוש: "האם כאשר שמעון פרס ירד במדרגות, היה בכוונתך לירות בו?"
עמיר: "לא, סתם השתעשעתי במחשבה שאפשר לעשות את זה, כיוון שהוא הרבה יותר הרסני בכוונתו מרבין. אך כיוון שהוא משני בלבד בינתיים, חיכיתי לרבין".
בן הרוש: "במידה ושמעון פרס ויצחק רבין היו יורדים יחד במדרגות, האם היה בכוונתך לירות בשניהם?"
עמיר: "כן, כי שניהם המובילים בכל ההתדרדרות האחרונה בביטחון של מדינת ישראל".
בשלב הזה מוציא בן הרוש דף נייר חלק ומבקש מעמיר לשרטט לו את הזירה. עמיר לוקח את העט ומצייר את המדרגות, מסמן בעיגול את העציץ שעליו ישב ומציין את מיקומם של השוטרים, של מכונית ראש הממשלה ושל רכב ההסעות שלידו עמד.
אחר כך הוא מפרט את הניסיונות הקודמים שלו להתנקש בחייו של רבין. "היה פעם אחת ביד ושם בירושלים, שהוא לא בא בגלל הפיגוע בבית ליד, אחרי זה בחגיגות המימונה בירושלים, ובכפר שמריהו. לא עשיתי שום הכנות, ביד ושם קיימנו הפגנה, חבר'ה מהאוניברסיטה. רבין היה אמור לחנוך את הצבת הקרון של הרכבת, והוא לא בא. חשבתי שאם אני אראה אותו בטווח קצר ממני, אני אירה בו באקדח שלי, כמו שעשיתי בעצרת.
"במימונה, החגיגות התקיימו באולמי נוף בירושלים. זה היה במוצאי שבת. נסעתי מהבית לירושלים עם האוטו חיפושית של אבא שלי. לקחתי את האקדח, עוד לא דרכתי אותו. היה כתוב בעיתון שהקהל הרחב מוזמן. כשהגעתי, דרשו הזמנות מכל אחד שנכנס לאולם, אז הלכתי.
"בכפר שמריהו הגעתי ב־10:00 בבוקר לאזור המחלף החדש. בדקתי את האזור, הסתכלתי מאיפה אפשר להיכנס. עשיתי תרשים של הצומת וחזרתי הביתה, כי אמרו שהטקס מתחיל ב־12:00. חזרתי ב־12:30, אך אמרו לי שרבין כבר עזב, אז חזרתי הביתה".
בן הרוש: "נתפסו בדירתך, במקום שבו אתה מתגורר עם ההורים שלך, מספר רב של כדורים ותחמושת. תספר לי עליהם".
עמיר: "זה מה שנשאר לי מהצבא. כל אחד לוקח מהשירות קצת ציוד".
בן הרוש: "אני מדבר על כדורי האקדח שנמצאו בבית שלך".
עמיר: "את זה קניתי בחנות רגילה עם רישיון".
בן הרוש: "לפי מה שידוע לי, אח שלך, חגי, הוא אשר קנה את התחמושת ולא אתה. מה יש לך לומר על כך?"
עמיר: "אני קניתי חלק והוא קנה חלק, כי גם לו יש אקדח".
בן הרוש: "האם ביצעת בתקופה האחרונה אימוני ירי על מנת לשפר את פגיעותיך?"
עמיר: "לא. בטווח כזה לא צריך להיות גאון גדול בירי".
בן הרוש: "בין הכדורים שנתפסו אצלך נמצאו גם כדורים שבראשם היתה גולה, מהיכן הם הגיעו אליך?"
עמיר: "זה כדורים רגילים שקונים בחנות, אך אני ואח שלי (חגי עמיר; ט"א) עושים ניסויים בכדורים, שתהיה חדירה יותר טובה דרך פח. קודחים חור בראש הקליע ומכניסים גולת ברזל".
בן הרוש: "מי לימד אתכם שגולה חודרת פח?"
עמיר: "בצבא למדנו שככל שהחומר יותר קשה, החדירות יותר גבוהה".
בן הרוש: "מי בפועל, אתה או אח שלך, ייצר את הכדורים עם הגולות?"
עמיר: "אח שלי ייצר את הכדורים".
בן הרוש: "שיתפת אותו בניסיונות ההתנקשות ביצחק רבין?"
עמיר: "פעם אחת. סיפרתי לו שניסיתי, שאם הייתי פוגש את רבין הייתי יורה בו... הוא חשב שאני סתם מקריב את החיים בשביל עם שלא אכפת לו".
בן הרוש: "לאיזה ארגון פוליטי אתה שייך?"
עמיר: "שום ארגון".
בן הרוש: "אתה היית מארגן שבתות בשטחים והפגנות בצומת בר־אילן? חייב לעמוד מאחורי זה מישהו מלבדך, מי זה?"
עמיר: "אלוקים. אתה יכול לשאול, אני הייתי מזמין אוטובוסים וקייטרינג, בכלל הייתי משכנע את האנשים שיבואו".
בן הרוש: "להזמין אוטובוסים וקייטרינג עולה כסף. מהיכן הכסף?"
עמיר: "חלק הסטודנטים היו משלמים, 40 או 50 שקל לשבת, והאוטובוסים בדרך כלל היו מסובסדים על ידי אגודת סטודנטים ומועצת יש"ע".
בן הרוש: "נחזור לרגע לשעת הירי בכיכר מלכי ישראל. האם בזמן שירית ברבין או בזמן שהוצאת את האקדח, הבחין בכך אחד מהמאבטחים של ראש הממשלה?"
עמיר: "תשאל אותם. אם מאבטח היה שולף אקדח, לא הייתי יורה במאבטח, אלא רק ברבין, כי אסור".
בן הרוש: "במידה ואחד המאבטחים היה עם הפנים אליך בזמן ההליכה לרכב ראש הממשלה, האם גם אז היית יורה ביצחק רבין?"
עמיר: "כן, הייתי יורה ביצחק רבין ולא במאבטח".
בן הרוש: "אם היו המאבטחים עם הפנים אליך, האם זה היה מרתיע אותך?"
עמיר: "לא, כי זמן התגובה שלהם לא היה מספיק להם כדי למנוע את הריגתו של רבין".
בן הרוש: "אם היה מאבטח צמוד לגבו של רבין, האם גם אז הייתי יורה בראש הממשלה?"
עמיר: "תלוי אם יש לי פתח לירות ברבין בלי המאבטח".
בן הרוש: "אני שואל שוב. במידה והמאבטח היה מכסה את גב ראש הממשלה, האם גם אז היית יורה בו?"
עמיר: "תלוי אם היה פתח שדרכו יכולתי לירות בראש הממשלה בלי לפגוע באף אחד אחר".
בן הרוש: "ואם לא היה נוצר פתח כזה, גם אז היית יורה?"
עמיר: "לא, הייתי מחכה לפעם הבאה".
בן הרוש: "בעצם שום מאבטח לא כיסה את הגב של ראש הממשלה?"
עמיר: "נכון, עובדה שהוא מת. אני רוצה להגיד לך שאני לא מתחרט, וגם עכשיו הייתי עושה את זה למען השם, למען העם ולמען הארץ. רק אני מצטער על המשפחה שסובלת. שתי המשפחות, שלי ושל רבין, וכן על המאבטח שנפגע. אני מוסר לו בקשת סליחתי ואיחולי הבראה".
לאחר החקירה קם יורם בן הרוש ממקומו והתכוון לצאת מהצח"מ. "עמיר ביקש ממני להתקלח ושאל אם יש שמפו ומברשת. הוא היה אצלנו כבר 24 שעות, ובשלב הזה כבר הרגיש מספיק בטוח כדי להעלות טענות על ההיגיינה שלו. נתתי לו את משחת השיניים, הסבון והמגבת שלי, והפניתי אותו לכיור בשירותים. אחד החוקרים לקח אותו לשם, ואז עמיר הסתובב אלי ואמר: 'תודה שהקשבת'. למחרת זרקתי את כל החפצים שנתתי לו.
"בצהריים הביאו לו לחדר החקירות עוף עם תפוחי אדמה. זה האוכל שאנחנו נותנים לעצורים, כי הם יכולים לאכול אותו בלי סכין ומזלג, וכך אין חשש שינסו לפגוע בשוטרים או בעצמם. גם הוא אכל עם הידיים".
מוטי נפתלי חזר למרחב ב־4 אחר הצהריים. הוא החל להכין את הבקשה להארכת מעצרו של עמיר, שתוגש לבית המשפט. "בערב ראיתי שהביאו לו מרק בתוך כוס, כדי שיוכל להחזיק ביד ולא ישתמש בכף".
הוא ישן?
בן הרוש: "לא ממש. מדי פעם נמנם על הכיסא".
ביום שני ב־8 בבוקר הובא עמיר להארכת מעצרו בבית משפט השלום בתל אביב. "זה היה מבצע שלם", אומר בן הרוש. "היינו צריכים להכין אבטחה לאורך הדרך, לשים מחסומים ולארגן אולם מעצרים מבודד. היה ברור לי שאני בא לשם, למרות שלא ישנתי יותר מ־30 שעות.
"לקחנו רנו של המרחב, עם מספרים צהובים, מקדימה ישבו שני חוקרים, ומאחור אני עם עמיר. זו היתה נסיעה שקטה של כמה דקות. הייתי מתוח. לאורך הדרך הבטתי מהחלון החוצה, כדי לוודא שאף אחד לא מתקיל אותנו ומנסה לחסל אותו. דאגתי מרמזורים אדומים, אבל למזלנו כולם היו ירוקים, ולא נאלצנו לעצור.
"הכנסנו את עמיר למתחם של בתי המשפט מאחור, דרך החניון. המקום היה עמוס בעיתונאים ובשוטרי יס"מ. העלינו אותו במעלית ישר לאולם המעצרים".
בגלל המקרה החריג ניהל את הדיון נשיא בית משפט השלום דאז, דן ארבל. באופן יוצא דופן ייצג את המשטרה סנ"צ נפתלי, ולא אחד החוקרים. עמיר הודיע כבר בתחילת הדיון: "אני לא רוצה עורך דין. חלק מהדברים שמייחסים לי הוא נכון. האקדח שנמצא בבית שלי הוא ברישיון, כל הכדורים נקנו ברישיון. ניסיון לרצח של המאבטח - חס וחלילה. כשקפצו עלי השוטרים, הם הסיטו לי את היד והמאבטח נפגע". נפתלי ביקש להאריך את מעצרו של עמיר ב־15 יום, ובית המשפט נענה.
כמה שעות אחר כך, כשעמיר הוחזר למרחב ירקון, יצא מסע ההלוויה של רבין מרחבת משכן הכנסת בדרך להר הרצל בירושלים. הטקס נפתח ב־14:00, בצפירת דומייה בת שתי דקות.
בן הרוש מספר ששאל את יגאל עמיר עוד לפני כן מה הוא מתכוון לעשות באותו רגע. "להפתעתי הוא אמר שיעמוד איתנו, כי הוא 'מכבד את רבין כאדם'. שאלתי אותו: 'אז למה רצחת אותו?', ועמיר אמר: 'אין קשר בין זה שאני מתנגד לדעותיו לבין זה שאני מבין את צער המשפחה'.
"בזמן הצפירה היה מחזה סוריאליסטי. עמיר עמד לידנו, עם האזיקים על הידיים והרגליים, ואפילו השפיל את ראשו לרצפה. כשהסתיימה הצפירה, שאלתי אותו אם בכל זאת הוא מתחרט על המעשה, ושוב הוא ענה 'חס וחלילה׳. זה נראה באותו רגע כאילו מדובר בשני אנשים שונים".
***
חשבתם על יגאל עמיר במהלך השנים?
בן הרוש: "רק כשהוא ביקש להתייחד עם אשתו כדי להביא ילד לעולם, לפני 15 שנה. אני חושב שלאדם כמוהו, שלקח חיים, אסור ליצור חיים. התאכזבתי שאישרו לו את ההתייחדות".
נפתלי: "גם לי זה עשה רע. אני לא בעד עונש מוות, אבל אסור ללכת לקראת רוצח. לא להתחתן, לא להביא ילדים. אנחנו מדינה של רחמנים".
ישראל היתה נראית היום אחרת לולא הרצח?
בן הרוש: "לדעתי, הימין היה עולה לשלטון בכל מקרה בבחירות של 96'. זו היתה תקופה שבה התפוצצו כאן כמעט בכל יום אוטובוסים".
יש סיכוי שיגאל עמיר ישנה פעם את דעתו ויביע חרטה?
בן הרוש: "אין סיכוי. זה טבוע בו".
נפתלי: "האמת, הוא לא מעניין אותי בכלל".
רצח פוליטי יכול לקרות היום שוב?
בן הרוש: "כן. גם אז ההפגנות כוונו נגד ראש הממשלה באופן אישי. לא מופרך לחשוש מכך שמישהו ינסה לקחת את החוק לידיים, אם כי הסיכוי שיצליח לא ריאלי. בשב"כ הפנימו את הטראומה מרצח רבין.
"האירועים היום מזכירים לי את העבר, ותזכרי שהיום נוספו הרשתות החברתיות, שלא היו אז, והן מלבות את השיח האלים. הפכנו לעם של קצוות, בלי גוני ביניים. אם השנאה בין הצדדים לא תירגע, עלולים לקום לנו כאן מעריצים של שיטת יגאל עמיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
