"אני לא מסתובבת עם הרגשה שאני יפה, וזה לא ממלא אותי בשום אופן"

מתי בפעם האחרונה הופעת על הבמה?

"ב־11 במארס היתה ההצגה האחרונה של 'השיבה' בשוהם. ביוני חזרנו לשבועיים לתיאטרון, כשהרשו לרגע, וסיימנו תהליך חזרות ל'הבן' בבימוי גלעד קמחי. הספקנו להעלות חזרה גנרלית - שהיא כמו הצגה רק בלי הקהל הרחב - וזה קרה ב־23 ביוני בתיאטרון הקאמרי. אמרו לנו להזמין את מי שאנחנו רוצים, אז פיטר, הוריי ואחי היו שם, ואז שוב נכנסנו להקפאה.

"אני מתגעגעת מאוד גם לקהילה, שהיא מעבר למקום עבודה. התיאטרון זו קהילה של אנשים שעובדים יחד למען מטרה משותפת שהיא גדולה מסך חלקיה. ואני מתגעגעת גם לאיזו אינטימיות עם עצמי, לרגעים פרטיים מול הסיפור והדמות. יש במשחק הזדמנות לגעת באיזו אמת, ובשבילי יש שם קדושה, משהו שהוא הפוך מחולין, ולזה אני מתגעגעת מאוד".

מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות החברתיות?

"היום, כמובן. אני מודה שעכשיו אני מועדת לזה יותר, ומפייסבוק אני ממש מנסה להתנזר. אני מרגישה שזו פלטפורמה ליצירת קשר באופן מזויף, וזה קשה לי. מאז המגיפה אני מרגישה שכמות הפייק ניוז והאמוציות שם כל כך גבוהות. באינסטגרם קל לי יותר, אני שם בכל יום. זו פלטפורמה עם פחות מלל, אז היא קצת פחות מרעילה. ברור שזה גם מרעיל - אבל באופן אחר. אני עוקבת אחרי מלא טראש ואני חייבת להעיף את הדברים האלה שלא מפרים, כמו הקרדשיאנס, אבל אני עוקבת גם אחרי מוזיאונים כמו ד'אורסיי בפריז, הטייט האנגלי והמומה בניו יורק, וגם אחרי שארלוט גינסבורג.

"לרוב זו מציצנות, והיא מייצרת אצלי הרגשה איומה עם עצמי, שאני כלום ושום דבר ביחס לאחרים. אני חושבת שכולם מרגישים ככה, אבל זה ללא ספק ממכר כי זה משתק את הראש. כשאני מסתכלת על אנשים גוללים פיד, אני רואה כמה זה נורא".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם הורייך?

"אתמול. דיברתי איתם בטלפון ואני צוחקת שהם קצת כמו ההורים של סיינפלד, כי הם מדברים יחד בטלפון הקווי או שהם על רמקול. אמא שלי אומרת שמי שמתקשר לקווי זה תמיד או אני או אמא שלה, שהיא בת 98. ההורים שלי, אפרים ועופרה, ביחד מהתיכון. הם הפכו לזוג בכיתה י"א בתיכון רמלה לוד וחגגנו להם כבר 50 שנות נישואים. אמא שלי מלוד ואבי מרמלה והם ממש הפכים, אבל למרות זאת, או בגלל זאת, יש ביניהם חברות ואהבה גדולה. ראיתי בבית כבוד הדדי והרבה גמישות, ואני משתדלת להביא את זה לבית שלי וליישם את המודל שלהם".

מתי בפעם האחרונה היית בסכנת מוות?

"באסון ערד ב־1995. נסענו כל החבר'ה לפסטיבל והלכנו להופעה של משינה. אני הייתי מאוד קטנה פיזית, וכבר בכניסה הרגשתי דוחק מטורף של צווארי בקבוק שסוגרים עלינו וממש נלחצתי. היה לי התקף חרדה והחברים לקחו אתי הצידה כדי שאוכל לנשום, וככה לא נכנסנו לתוך התופת. ההורים של חברים שלי התקשרו אחר כך להוריי ואמרו 'איזה מזל, אם היא לא היתה סובלת מהתקף החרדה, גם היא היתה נכנסת לדוחק הנוראי'. אני תמיד אומרת לילדים שלי משפט מ'המלט', 'הפחד הוא הטוב במגינים', ואני מאמינה בזה. כהיפוכונדרית מדופלמת אני מקשיבה לכל הסיפורים על מחלות ומכאובים. החברה הכי טובה שלי, שאיתי מכיתה ג', היא אחות בטיפול נמרץ במחלקת קורונה בקפלן. היא מספרת לי סיפורים נוראיים, ואני גומעת הכל".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?

"כל הזמן, בכל יום. הבוקר אמרתי לבן שלי אריק כשהוא בא להתכרבל איתי, וגם לבתי לני אני אומרת וגם כותבת. היום כתבתי לה בווטסאפ 'אני אוהבת אותך' כשהיא היתה בזום, אחרי שהיא כתבה לי שהיא הצליחה במבחן. גם לפיטר אני אומרת את זה בכל יום, אני מאלה שאומרים. קל לי לומר את זה, וגם הילדים ופיטר אומרים לי בחזרה. זה משהו שאתה לומד כשאתה מוקף בו, זה חלק מהשיח בבית שלנו".

מתי בפעם האחרונה זכית בפרס?

"בספטמבר האחרון זכיתי ב'פרס ראש עיריית תל אביב־יפו' מטעם תיאטרון הקאמרי ועיריית ת"א־יפו. זה פרס שמחלקים בכל שנה על התפקידים המצטיינים, והשנה עשו את זה באופן מרגש במיוחד, כי הרי התיאטרון לא הציג ממארס, אז הפרס ניתן על השנה החולפת. זכיתי על התפקיד ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף?', והיה מרגש שלא ויתרו. הרגשתי חיבוק שהייתי כל כך זקוקה לו. אני עובדת בקאמרי 16 שנה והתרגשתי כל כך עד שכשאמרתי תודה זה חנק אותי. מצד אחד, ריגש אותי לפגוש את האנשים שאני הכי אוהבת ומתגעגעת אליהם, ומצד שני, לא היה אפשר להתעלם מתחושת המחנק, שהרגישה קצת כמו טקס אשכבה לדמויות שהפחת בהן חיים".

מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"אני לא זוכרת מתי שיחקתי במדים, אבל את מדי צה"ל לבשתי לפני 20 שנה. גדלתי בגדרה ובמושבי גדרות, בסביבה שבה להיות הכי קרבי היה ערך חשוב. ידעתי גם שיש לי הזדמנות אחת בחיים ורציתי לחוות את הצבא במלוא העוצמה. לבדוק את גבול היכולת שלי. שירתתי כמדריכת צלפים ואני זוכרת שבהתחלה היה לי קשה מאוד, אבל עם הזמן התחשלתי. אני לא רואה את עצמי עכשיו רצה 21 ק"מ עם אפוד ונשק, אבל זה היה חלק מההגשמה שלי את עצמי, משהו שרציתי לעבור ולנצח".

מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים?

"מתי לא? אני אמא כמו כולן. אני מנסה לעשות את הכי טוב שלי ועם השנים השתכללתי בעניין הלשחרר אותם. הפכתי לאמא בגיל 27, תקופה שבה לא היו מסביבי הרבה שחקניות שהן גם אימהות, וגם החברות לא היו בסיטואציה, רק אחת. אני מבשלת כי הילדים שלי הם לא ילדי צהרונים. אני מכינה שניצלים, פתיתים, פסטה וקוסקוס".

מתי בפעם האחרונה הרגשת שאת רוצה להיות אנונימית?

"יש בי דואליות כזאת. בתחילת הקורונה, עם חבישת המסיכות, היו רגעים שבהם נהניתי. הרגשתי שאני יכולה להגיד טקסטים ואף אחד לא רואה אותי, אבל זה נעלם לגמרי ועכשיו נמאס לי. אני מקפידה מאוד על מסיכות, אבל אני נהנית מזה שפונים אלי. מי שפונה בדרך כלל בא להגיד מילה טובה, ואני אוהבת את זה מאוד. תמשיכו".

מתי בפעם האחרונה ניגשת לאודישן?

"כל הזמן. אני מצלמת ושולחת. לא מזמן לני צילמה אותי ועשתה איתי את הטקסט וככה שלחתי אודישן. יש בזה משהו בודד מאוד ולא נעים, כי אני תופסת אודישן כתהליך עבודה, שלפעמים צולח ולפעמים לא, אבל הוא כולל מפגש עם במאי, מלהק ועובדים. מבחינתי זו פגישת עבודה, וכשאתה שולח מהבית אין בזה שום דבר יצירתי, זה מאוד־מאוד טכני.

"האודישן ל'פאודה' היה מיוחד מאוד. היה לי מאטץ' (שלב התאמה) עם ליאור רז, ואני זוכרת שעשינו מעין אלתור מול הבמאי אסף ברנשטיין, שכבר הכיר אותי כשחקנית, מה שמאוד שחרר אותי. המפגש עם ליאור היה מסעיר. יש רגעים שבהם כל ההכנות והמסיכות יורדות ונוגעים באמת, ושם נמצא תמיד היהלום. כשזה קורה בין שני אנשים, זה משהו שמזיז את הלב".

מתי בפעם האחרונה הבטת במראה?

"היום בבוקר, כשהתאפרתי לצילומים. אני מרגישה יפה ברגעים מסוימים, יש רגעים כאלה ויש רגעים כאלה. זה חמקמק מאוד, אני לא מסתובבת עם הרגשה שאני יפה וזה לא ממלא אותי בשום אופן. אני כמעט לא יכולה לצפות בעצמי בטלוויזיה ובקולנוע, וזה הפלוס הגדול בתיאטרון - שאתה לא צריך לצפות בעצמך. מ'פאודה' ראיתי רק חלקים, אני רואה כשאני צריכה, אבל זה דורש ממני עוצמות ומדובר בסבל בשבילי. אני באמת המבקרת הכי קשה של עצמי ולפעמים אני פשוט מעדיפה להימנע. אני אוהבת מאוד לשחק, אבל לראות הרבה פחות".

מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?

"אני שכירה אז יש לי מעין רשת ביטחון, אבל פיטר עצמאי ושנינו עמוק בתוך הדבר הזה של חשבונות. באמת, אם יש משהו שאנחנו צריכים כרגע והוא אקוטי, זה לפתור את עניין דמי האבטלה לעצמאים. אלה שכל החיים שילמו סכומי עתק לביטוח לאומי ולמס הכנסה ואין להם שום רשת ביטחון עכשיו. המענקים שהתקבלו הם טיפה בים. אני רואה מיליון מובטלים, אנחנו בתוכם, וזה עצוב וקשה לראות".

מתי בפעם האחרונה הקשבת לעצה מועילה במיוחד?

"לרוץ, לשתול, לעשות יוגה. כל מיני אנשים נתנו לי את העצות האלה, ואני משתדלת ליישם, וזה באמת עוזר לי. אני רצה בראש בכל יום וזה עוזר לי, גם אם בפועל אני רק לובשת את בגדי הריצה. לשתול אני שותלת באמת. הבילוי שלי עם אמא שלי מגיל צעיר היה ללכת למשתלות, ואני יודעת שמות של צמחים ותמיד מתרברבת בטיולים שאני שולטת. אני אוהבת גינון, אמא שלי קנתה לי לפני הסגר מגש עם שתילים לשתול בגינה, וזה עושה לי טוב. יוגה אני עושה, אבל לא באופן קבוע. בכל פעם שאני עושה אני חושבת שזה מציל לי את החיים, ואז אני שוכחת להציל לעצמי את החיים".

מתי בפעם האחרונה שמעת שיר שאהבת?

"כל הזמן. הרדיו פה תמיד דולק. אני אוהבת לשמוע רדיו ותקליטים, והמוזיקה כל הזמן קיימת כאן. עכשיו, כשאין הופעות, אתה אומר לעצמך כמה אנחנו נאחזים באמנות, במוזיקה ששומעים כל הזמן, בספרים שאני קוראת או בסדרות ובסרטים שאני רואה. זה משמעותי עבורי.

"לני, הבת שלי, מלמדת אותי מוזיקה. היא שיא העדכון ויש לה טעם מגוון, מנירוונה עד טיילר, דה קריאייטור. היא מנגנת בגיטרה חשמלית וגם בעניין של משחק ושירה, אבל לוקחת את הזמן שלה, ואני מאוד מעריכה את זה. היא יודעת להתחבר למה שטוב לה ומחוברת לעצמה. אריק לומד תופים, זה בא ממנו. אני למדתי פסנתר קלאסי שבע שנים כילדה, אבל זו היתה מטלה עבורי והתרחקתי מנגינה, וזה חבל מאוד. אנחנו מקפידים מאוד שהאמנות של הילדים תבוא רק מתוך רצון והבעה אישית, לא כי 'צריך', אבל זה לגמרי בגנים. סבא של פיטר מנצח ואביו מוזיקאי. זה רץ במשפחה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על MeToo?

"זה שיח מבורך, וטוב שהוא כל הזמן כאן. אם יש משהו שאני חושבת שצריך להסיק מהתקופה הזו, הוא שצריך לשנות את חוק ההתיישנות. כרגע החוק עומד על שבע שנים וזה אספקט פסיכולוגי מגוחך, כי לפעמים רק אחרי 20 שנה עולים זיכרונות מודחקים או יכולת לספר את האמת לעצמך. אז אם יש משהו שצריך לשנות, זה את החוק הזה, אחרי ששמענו כל כך הרבה עדויות וסיפורים שצפים. אני חושבת שאם מבחינה חוקית יהיה שינוי, זה ייצר קרקע בטוחה יותר לנשים.

"אני לא מסתירה מלני שום דבר. אני לא חושפת אותה לזוועות, אבל היא יודעת מה קורה. היא שמעה, למשל, על מקרה האונס באילת, והיא יודעת שברשת יש מלכודות וצריך להיזהר. אני רואה את השינוי התודעתי גם עליה, היא הרבה יותר מודעת ופתוחה לדבר על דברים שמפריעים לה, ואני מאמינה שהמודעות הזו היא המפתח".

מתי בפעם האחרונה היית על סט?

"ממש אחרי הסגר הראשון. הצטלמתי לסדרת המתח 'בת השוטר', על פי ספר של ליעד שהם, ביחד עם מוריס כהן, ליאור אשכנזי, טלי שרון ועוד. היתה הפקה כיפית, חגיגה. עם מוריס לא שיחקתי מאז 'המלט' בתיאטרון, ובסדרה אנחנו בני זוג, מה שהיה כיף ומצחיק. אני מגלמת שם רבנית ליטאית, והיה אושר לקבל בחזרה חלק מהאישיות שלי ואפשרות לחוות חוויות עם דמות שמאוד שונה ממני".

מתי בפעם האחרונה בכית?

"בדרך כלל אני בוכה על הבמה, אבל מכיוון שהאיזון הזה הופר, הבכי מפתיע אותי במקומות לא צפויים כמו בפקק, בגלל עבודות בכביש, או כשצילמתי סרט לפני כחודש וחצי ועקצה אותי נמלת אש במקום מוצנע. כשלא היתה קורונה, הייתי מאוזנת יותר, פורקת על הבמה וחוזרת נקייה הביתה, כמו אחרי מקלחת טובה מבפנים".

 

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה התקבלת לעבודה?

"אני עובדת מגיל 12, זו פשוט היתה המציאות שלי. הייתי בייביסיטר, עבדתי בקטיף תפוחים, הייתי סייעת בגן עירייה, מלצרית וברמנית. הייתי מטעינת המבורגרים בבורגר ראנץ' ואחרי כמה חודשים קודמתי לקופה. למשחק הגעתי אחרי שהשתתפתי בפרסומת לפאנטה, שאליה הגעתי לגמרי במקרה. המורה למשחק שלימד אותי, שאליו הגעתי מגדרה במיוחד פעמיים בשבוע, אמר לי יום אחד לבוא איתו לאודישן. נכנסתי איתו לחדר, ופתאום הוא אמר למלהקת, 'תראי גם את זאתי'. המלהקת אמרה לי לקרוא את הטקסט, עשיתי גרפס מפתיע, וכנראה בזכותו החתימו אותי במקום".

 

נטע גרטי, בת 40, שחקנית, תושבת תל אביב, נשואה לפיטר רוט, מוזיקאי, ואמא להלנה (לני) ולאריק. בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב, שחקנית הקאמרי מ־2004, כיכבה בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. כיום משחקת ב"בת השוטר" בערוץ טין ניק, לצופי יס 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו