שעת בוקר מוקדמת של תחילת ספטמבר. אני נכנסת בשער ברזל קטן וצועדת בשביל צר שעובר בתוך חורש אלונים, מדלגת בזהירות על אבנים בדרך, נשרטת מהצמחייה שמשני עברי השביל.
"גיזום הצמחייה נעשה בעדינות", אומר יחיאל גילה (64), שמוכר יותר לילדים בתור "סבא יער". "זה נעשה כדי לצמצם את ההתערבות בטבע. לא נורא אם נשרטים קצת, גם החיים שורטים".
הוא מביא אותי לקרחת יער קטנה בלב החורש, סמוך לצומת מירון, ואז עוצר ומכריז בחיוך: "ברוכה הבאה לכיתה א'".
זאת הכיתה לחינוך סביבתי, אחת מתוך שלוש כיתות שפועלות ביער. יש גם כיתה אחת בשכבת ב', וכיתה אחת בשכבת ג'. משרד החינוך משייך את הכיתות למגמה הסביבתית של בית ספר חמד הסמוך והן כפופות להנהלת בית הספר. התלמידים, מצידם, קוראים למקום "בית היער".
איך זה עובד? לא פשוט להסביר, לכל מי שמורגלים בשיטת הלימוד הקונבנציונלית. לכל כיתה "מרחב למידה" משלה - קרחת יער שהוכשרה לשם כך, ובה פורסים מחצלות ורשת צל. בכל מרחב פינת שירותים בטבע, פינות צל טבעיות קטנות לאכילה ולשיח, ופינת מטבח עשויה בולי עץ ("סנדות", בסלנג של תנועות הנוער), שמקימים הילדים וההורים בימי הגיבוש לפני פתיחת שנת הלימודים. בצד עומד אוהל אינדיאני, שבו מאחסנים מעט ציוד, והוא משמש בעיקר מחסה במקרה של גשם חזק.
21 ילדים יש בכל כיתה, והם לומדים חמישה ימים בשבוע, בין ראשון לחמישי, מ־8 בבוקר עד 2 בצהריים. לכל כיתה מחנך ומחנכת, שנוכחים בה כל הזמן, כך שבסך הכל עובדים כאן שישה מחנכים ומחנכות, ועוד שלושה מורים מקצועיים, שמלמדים חשבון, מיומנויות יער ומלאכות - כל אחד מלמד את תחום הדעת יום שלם בכל כיתה.
מרחבי הכיתות מחוברים בשבילים טבעיים, שעטופים בסבך צפוף של חורש אלונים. אין כאן כיסאות ישיבה, אין שולחנות, וגם לוח אין. למעשה, אין שום דבר שמזכיר כיתה רגילה. התלמידים יושבים על המחצלות או על סלע וכותבים במחברות קשיחות, שהם מניחים על הברכיים או על האדמה. בעת הצורך, משעינים המחנכים לוח מחיק נייד על אחד העצים וכותבים עליו.
אין כאן מערכת שעות של ממש, אלא סדר יום שמורכב ממונחים ייחודיים למסגרת:
נחיתה; מעגל בוקר ומשחק; הליכה שקטה; ברכה; שאלת בוקר; ארוחה מהבית; ילדים ביער - זמן חופשי; שער - תוכן חדש; עובדים בבית - דואגים למרחב ולעצמנו; ארוחת צהריים משותפת; דרך - תרגול תחום דעת; פרגונים ומעגל קשתים.
"אחרי שהילדים מגיעים, הם משתתפים במעגל בוקר קצר, שבו מתחברים לקבוצה וליער ומתכוננים למשימות של היום באמצעות שיחה והקשבה", מסבירה סיוון ארגר (36), מחנכת כיתה ג'. "הבוקר נפתח בהליכה שקטה של כעשר דקות בשבילים חדשים ביער, כדי להיות קשובים לטבע, לעצמך, לחברה שלפניך ולחבר שמאחוריך. בכל יום מישהו אחר מוביל.
"אחר כך, בשער (שיעור) הראשון, מברכים ברכה אישית וכותבים על הלוח את שאלת הבוקר - שאלה קצרה שרלוונטית לנושאים שבהם עוסקים השבוע, ושעליה עונה כל ילד במחברת שלו, באופן אישי. זה חלק מתרגול 'שפת הלב', שהיא המפתח להכיר את עצמך.
"ב'תוכן חדש' הכוונה, למשל, ללימוד של אותיות או של מילים חדשות. 'עובדים בבית' היא משבצת יומית שבמסגרתה הילדים משחקים 'משחקים של החיים' - מכינים אוכל, מביאים מים, שוטפים כלים, דואגים לקיום היומיומי. הארוחה מוגשת בכלי גדול ומשותף, וממנו כל אחד לוקח לעצמו ודואג להשאיר לחברו. 'תרגול תחום דעת' הוא הזמן שבו מתרגלים שפה, חשבון ומלאכות יער, באמצעות שירים, משחקים ומשימות.
"כבר מהיום הראשון, הילדים פותחים את המחברות וכותבים. הם עונים על כמה שאלות קצרות: איך אני מרגיש כעת, מה שמתי לב על חבר, מה שמתי לב על היער. תרגולים ממוקדים וקצרים של קריאה וכתיבה במחברת האישית הנגישה, בנושא שרלוונטי לנו, יביאו להרגלים יומיומיים של אוריינות והפיכת הכתיבה לידידותית ואף מועילה, גם לאלה שיותר קשה להם. אנחנו מקדישים יום שלם בשבוע לשפה, יום אחד לחשבון, וגם בשאר הימים, הדברים משולבים כל הזמן במסגרת למידה מולטי־דיסציפלינרית".
למידה ביער הפכה טרנדית בשנתיים האחרונות, ועכשיו, על רקע מגיפת הקורונה, היא נראית כמו פתרון אידיאלי: באוויר הפתוח, עם שמירת הכללים, סכנת ההידבקות קטנה יותר - מה גם שמספר המבוגרים ב"בית היער" קטן מלכתחילה מאשר בבית ספר רגיל. למרות זאת, "בית היער" כפוף לכל כללי משרד החינוך, ובחודש וחצי האחרונים לא למדו כאן.
אני מצטרפת אליהם ביום השלישי של שנת הלימודים, כשעוד לא דיברו על סגר. מזג האוויר שרבי, אבל ביער אין מזגן, רק משב רוח קל שחולף מדי פעם. בגלל החום, הפעילות הלימודית היום תהיה פחות אקטיבית, והמורים יקפידו על חבישת כובעים ועל שתיית מים.
ב־8 בבוקר מתחילים תלמידים נרגשים להיכנס אל מרחבי הכיתות. הם באים בהסעות וברכבים פרטיים מיישובים במועצה האזורית מרום הגליל, שמובילה את היוזמה. מניחים את התיקים מתחת לעץ, מתקבלים בחיוך על ידי המחנכים ומתיישבים על המחצלת הגדולה.
ללוריא קנדל בן ה־6 קשה להיפרד מאביו, אורי (40), שהיה בין יוזמי כיתות היער ומנהל את עמותת "דרכים שלובות", לקידום תיירות חברתית בחברה הערבית. לפני ארבע שנים עברה המשפחה לקיבוץ צבעון בגליל העליון, ושם נולד בנו השני, אלישע (3 וחצי). "סבא יער", יחיאל, מלווה את לוריא הבוכה לכיתה.
"המחנך והפילוסוף ג'ון דיואי אמר שחינוך הוא לא הכנה לחיים, אלא החיים עצמם", אומר אורי. "רציתי לתת לילדים שלי חינוך להווה, ולא הכנה לשוק העבודה, כמו שעושה מערכת החינוך היום. כשלא מצאתי מסגרת כזו, החלטתי ליזום אחת".
היום נפתח בקריאת המחנכים, המשמיעים יללות תן, ומהר מאוד מצטרפים אליהם התלמידים הצעירים. הקריאות מחליפות למעשה את הצלצול, בכל פעם שרוצים לכנס את הילדים אחרי פעילות בשטח או לפני התחלת "שערים". כולם מתרכזים למעגל על המחצלת, בעמידה שנקראת "רגליים מגנטיות": כל ילד עומד בפישוק רגליים, כשכפות רגליו מוצמדות לאלו של חברו למעגל. כך נפתח השער, בחיבור בין אחד לשני.
אחרי ההתכנסות יוצאת כל כיתה להליכת הבוקר הקצרה, בטור. כשאחד המחנכים נוקש באצבע צרדה ומכוון את אצבעו לשמיים, סימן שנאמר מונח שיש להסבירו לתלמידים החדשים. "אנחנו עושים את זה בכל בוקר, הולכים בתור ומקשיבים ליער", מסביר רון מרשל (34), מחנך כיתה א', שמגיע מהיישוב חרשים. "שומרים מרחק ממי שלפנינו ומביטים לאחור אל מי שמאחורינו. מתחברים ליער ולעצמנו".
כשלאלון כואבת הרגל, רון לוקח אותו על הגב. אחרי עשר דקות הילדים מתכנסים במעגל על המחצלת. המשימה הראשונה הבוקר היא לשים חוטי רקמה על השיחים מסביב, כדי לסמן את הגבולות של מרחב הכיתה. המשימה השנייה היא להסתובב במרחב ולחפש מתנות מהטבע שייאספו עבור ענבר, שחוגגת היום יומולדת 6.
"מותר להביא חיפושית משה רבנו?" שואלת אחת התלמידות את המחנכת, מאיה פלבסקי (32), וזו משיבה מייד: "אם זה חי, מותר להסתכל ולהתפעל, אבל לא לקחת".
הילדים מתפזרים. ביניהם, מכשכשים בזנבותיהם, מסתובבים שני הכלבים של רון ומאיה. לאט־לאט, על פיסת יוטה המונחת על האדמה, נאספות מתנות מילדי הכיתה - אצטרובלים, נוצות, ענפים, קן שנפל מאחד העצים, אבנים בצורות מיוחדות.
"אנחנו לגמרי טעוני הוכחה", מוסיפה סיוון. "אנחנו לומדים כל רגע, לומדים להקשיב למה שקורה על העץ ולמה שקורה בכל רגע ביער המשתנה. עם הילדים ביער אין קושי, אבל קשה להסביר את המדיניות שלנו, לדברר את זה החוצה".
המרחבים הלימודיים קרובים זה לזה, אך לכל כיתה מרחב אינטימי משלה. בשטח שבו נמצאים התלמידים אין גבולות מסומנים, אבל החורש הטבעי, שברובו לא דרכה כף רגלו של אדם, מגודר בגדר ברזל. "הילדים מבינים את המרחב, את הסכנות ואת הצורך להיות שמורים", אומרת שני אופיר (36), מורה בתחום מלאכות היער. "הם לא יוצאים אל הלא־נודע".
יחיאל אומר שמדי שנה, כשנפתחת כיתה חדשה, הוא מאתר ביער שטח חדש שישמש מרחב לכיתה. "אני מעלה רחפן, או זוחל בדרכי חזירים, כדי למצוא שטח מתאים שאין בו עצים. אחר כך גוזמים שם את החורש הטבעי ומכשירים את המקום. לעולם לא כורתים עצים".
התשתית היחידה היא ברז מים, וגם הוא בנוי מחוץ למרחב, "כדי שהילדים ילכו להביא את המים בג'ריקנים וילמדו לחסוך. בשנה הראשונה ההורים רצו להביא דברים כדי להקל על הילדים, והייתי צריך לעצור אותם. אנחנו לא רוצים לקלקל את היער".
לכל כיתה יש חלקת שירותים, סמוך למרחב הכיתתי. בכניסה אליה מונחת ערכה ובה מכוש ונייר טואלט, כשעמוד עם חץ מעץ מראה מהו השביל הפנוי. הילדים מודרכים על ידי המחנכים שמלווים אותם, עד שירגישו בנוח. הם חופרים בור שבו הם עושים את צורכיהם, ולאחר מכן מכסים את הבור באדמה ומסמנים אותו בענף קטן, כדי שהבא אחריהם לא יחפור בור באותו המקום. את ניירות הטואלט המשומשים מניחים בשקית גדולה, ובסוף היום המחנכים אוספים את השקיות. זה הזבל היחיד שיוצא מהיער. השנה, בגלל התווספות של כיתה א' החדשה, נוספו גם שירותי קומפוסט - תא שירותים סגור שבו עושים את הצרכים בשיטת "בול קליעה", וכל מי שמסיים מכסה את מה שעשה בקש שמונח בצד.
ב־9:30 נפגשים כל הילדים משלוש כיתות היער במתחם "הגלגל" - קרחת יער טבעית, מוצלת על ידי העצים ומרוצפת בעלי אלון מרשרשים. המפגש החגיגי הוא מעין טקס לפתיחת השנה ונפתח בשיר שכתבה סיוון, מחנכת כיתה ג': "הנני כאן ממש, ביחד עם כולם, אני והעולם. ברוך בואך השמש, ברוכה את אדמה. אני כבר מתרגש לקראת היום הבא. היער שוב קורא לי". אחרי כל שורה שהיא מקריאה בשיר, הילדים חוזרים אחריה.
כל מחנך מציג את עצמו באמצעות חיית יער שהוא אוהב במיוחד - עטלף, דורבן, חזיר בר, תן. הם מחקים את צורת ההליכה של החיה, הקול שהיא משמיעה, המזון שהיא אוכלת. אחר כך נערכים משחקי היכרות, עד שהמבוכה מתפוגגת, והילדים החדשים והוותיקים מתערבבים ומשתתפים בהתלהבות.
בתום הטקס חוזרים הילדים למרחבים הכיתתיים ואוכלים את ארוחת הבוקר שהביאו איתם מהבית. שני נציגים מכל כיתה נשלחים להביא עוד מים בג'ריקנים שהם נושאים על הגב. הם ממלאים את השליחות בשמחה.
גם המחנכים אוכלים, ומנצלים את ההפסקה להתבוננות בתלמידים, בוחנים את האינטראקציות החברתיות ביניהם. סיוון: "כשאני רואה משחק תופסת כובעים שהפך לריב, אין תחקיר מי אשם, אלא רק שאלה והתייחסות אישית: איך אני יודע שזה עבר ממשחק למשהו אחר? רואה בעיניים? עוצמת קול? תחושה בלב? המטרה היא שהילדים ילמדו את השפה הזאת, שקשורה ליחסים ולעצמנו - שיבינו מתי נחצים הגבולות, כולל הגבול האישי שלי".
"התגעגעתי לבית הספר", אומר נועם סלוק בן ה־6 וחצי, שלומד בכיתה ב'. "אני ממש אוהב את המקום. הייתי בקיץ בקייטנה של בית ספר רגיל, והיה 'על הפנים'".
למה?
"זו היתה כיתה סגורה", הוא מצייר באצבעו באוויר סימן של ריבוע קטן. "אני לא מבין איך אפשר ללמוד במקום כזה".
משפחת סלוק עברה מעכו ליישוב אמירים לפני שנה, לקראת העלייה של נועם לכיתה א', כדי שיוכל ללמוד כאן. האם, מיכל (36), היא מעצבת גרפית עצמאית, והאב שמעון (37) הקים סטארט־אפ חקלאי. יש להם בן נוסף, יאיר, בן 4.
"גרנו בסביבה שלא התאימה לנו", אומרת מיכל. "החלטנו שנעבור מקום ונבחר את המקום לפי בית הספר. חיפשתי בתי ספר בכל הארץ, מהדרום לצפון, ובמקרה שמעתי על 'בית היער'. מהרגע הראשון ידעתי שזה המקום בשביל נועם".
בעת שהיא מדברת, נועם מקושש זרדים ומסדר אותם למדורה קטנה. "יש שלושה סוגי מדורות", הוא חולק את הידע שצבר בשנה שעברה בכיתה א'. "מדורת שכבות, מדורת כוכב ומדורת טיפי. למדורת הכוכב יש עוצמת אש חלשה יותר, אבל אפשר ללכת לשעתיים והיא עדיין תבער. מדורת שכבות מתאימה כשדרושה בעירה ממושכת. מדורת טיפי בנויה כקונוס - היא הכי קלה להדלקה".
כשאני שואלת את מיכל מה יהיה בתיכון, היא לא נראית מוטרדת. "כאן יש דברים שהם לומדים על עצמם, כמו להביע רגשות ולהגדיר מה מפריע להם. יש דברים שנועם כבר יודע, שאני עוד לומדת. אני לא יודעת אם בגרות עדיין תהיה דבר חשוב כשהוא יסיים את התיכון, אבל גם אם כן, אני בטוחה שהוא יעבור את הבחינות בקלות".
שירן אמיתי (38), מהיישוב מתת, מצטרפת לשיחה עם בתה דפנה בת ה־8 וחצי. שירן היא בעלת תואר שני בסוציולוגיה, "וכרגע אמא במשרה מלאה". לשאלה מה הביא אותן לכאן, היא עונה מייד: "אנחנו לא מחבקי עצים ולא טבעונים. אני פשוט מאמינה שהשהות ביער נותנת לילד ביטחון, יכולות למידה עצמית וביטוי של רגשות. כאמא, מה שחשוב לי הוא ההתפתחות הנפשית והאישיותית של דפנה. אני אוהבת את הכנוּת של הצוות, את זה שהם לא פוחדים להגיד לילדים 'אני לא יודע'".
ומה יהיה בבוא הזמן עם הבגרויות? ולימודים אקדמיים?
"האקדמיה חשובה בעיניי, אני עצמי בעלת תואר שני. אבל הרבה לפני האקדמיה, צריך לפתח את הפנימיוּת. דפנה לומדת כאן משמעת עצמית, שהיא מאוד חשובה, לקיחת אחריות, לומדת להכיר את עצמה. אני רוצה שכל הדלתות יהיו פתוחות בפניה, ויותר חשוב, שתדע מה היא רוצה, שתדייק את מה שהיא מרגישה.
"כשאני עמדתי בפני הבגרויות, ישבתי חודשיים ולמדתי. אני סומכת עליה שגם היא תוכל לעשות את זה, ואם יהיו פערים, היא תשלים אותם. בסגר של הקורונה היא למדה בקלות להסתגל לשינויים בזכות מה שלמדה כאן, ואני יודעת שעם הבסיס הזה, היא תצליח גם במצבים קשים אחרים".
החום עולה. המחנכים מזיזים את המחצלות כך שיתאימו לתוואי הצל החדש. בכיתה ב' נרשמת תקרית קטנה. "עברת לו את הגבול", אומרת המורה שני אופיר לילד שפגע בחברו. "אם אתה חבר, תראה איפה הגבול שלו עובר".
"הלימוד ביער מתרכז ביחסים", היא מסבירה לנו. "קודם כל, ביחסים של הילד עם עצמו, ואחר כך עם חברו, עם הקבוצה ועם הטבע". היא בת 36, אם לשלושה, נולדה בכורזים ובחרה להמשיך לגור בגליל, במצפה עמוקה, ולחנך את ילדיה בחינוך ביתי. "בית היער" הוא המסגרת החינוכית הראשונה שאליה התחברה. בתה האמצעית עופר (12) לומדת בבית ספר דמוקרטי בקיבוץ עמיר, אורי (בת 9) ב"בית היער", וגון (בן 4) לומד בגן יער בעמוקה.
"המעגל משרת את רעיון הקבוצה - כולנו שווים, לכולנו יש מקום. אנחנו שואלים מה שלומי היום, מה קרה לי הבוקר, מה קורה בטבע, מה קורה לילד שלידי. אם מישהו מרגיש שקשה לו, שהוא עצוב או בודד - עוזרים לו. נותנים תשומת לב ליער, הוא הסלון שלנו, אנחנו רק האורחים. מפתחים מודעות של יראה וכבוד למקום, לבעלי החיים ולצמחים, הם שכנים שלנו".
איך מתמודדים עם החום?
"כשאנחנו יודעים שהולך להיות שבוע חם, נותנים עדיפות לפעילויות עם פחות תנועה, כמו קריאת סיפורים. לילדים אסור לרוץ. הם חייבים לשתות לפחות שתי כוסות מים עם היציאה מהבית. יש 'מסדרי שתייה' יזומים במהלך היום, משחקים שקשורים לשתיית מים וספירה כמה שתיתי. היום קצר יותר ומסתיים ב־1 בצהריים. זה אפילו הופך להיות הנושא של היום - איך אני שומר על עצמי.
"החום יכול להכביד, אבל הוא גם מאוד מחבר בין הילדים ועוזר להם ללמוד דברים חדשים. למשל, הם לומדים שרשת הצל לא נותנת צל אמיתי, אלא צריך לשבת מתחת לעץ".
ומה קורה בחורף, כשהטמפרטורה בחוץ יכולה לרדת גם ל־5 מעלות?
סיוון: "בשנה הראשונה פחדתי מהחורף. יש לי אישיו עם חורף, קר לי תמיד. אבל כשהייתי עם הילדים, הרגשתי שפחות קר לי".
מה אתם עושים כשיש מבול?
"נכנסים לאוהל, כל כיתה באוהל שלה. אבל אין הרבה ימים כאלה".
רני: "זה לא הישרדות כאן. כשמתנסים בשהייה בחוץ בגשם, מרגישים מה זה עושה לגוף ולרגש, לומדים מה ללבוש ומתי נכון להיכנס למחסה, כדי שיהיה אפשר להמשיך לתפקד בהמשך היום. אנחנו מקפידים להתאים את הפעילות למזג האוויר".
דפנה אמיתי, תלמידת כיתה ג', מפרטת: "אנחנו לובשים חולצה תרמית, חולצה, סווטשירט ומעיל - שכבה על שכבה על שכבה. בהתחלה לא רציתי ללבוש כל כך הרבה שכבות, אבל אחרי שהגעתי פעם אחת בלי מספיק שכבות והיה לי ממש קר, כבר התלבשתי בדיוק כמו שצריך".
האם שירן: "רציתי שהיא תלבש מעיל גשם, פחדתי שהיא תירטב. לקח לי זמן להבין שזה משהו שהאימהות צריכות, והילדים פחות. לי קשה להיות בגשם, דפנה לא מרגישה אותו".
דפנה: "בחורף כיף ללכת לבית הספר בגשם. בקיץ יותר קשה ללמוד, כי חם".
מה עוזר לך להתגבר על החום?
"אני פשוט מתרכזת במשימה".
המחנך בכיתה ג', לצידה של שני, הוא דור מרציני (31) מקיבוץ יראון. בשנה שעברה הוא לימד בבית הספר האזורי בקיבוץ סאסא. "אני מרגיש שהחינוך כאן הוא על השולחן, זה הדבר האמיתי. בבית ספר רגיל מקדישים 85 אחוז מהזמן לידע, ו־15 אחוז לחינוך. מבחינתי, חינוך זה הדבר הכי חשוב. אני מורה למתמטיקה, יש לי תעודת הוראה ממכללת אוהלו ותואר ראשון בחינוך ממכללת תל־חי. אבל סיוון ורני, שהם המחנכים המובילים ואחראים לקליטת המורים החדשים והפיתוח הפדגוגי, לא בדקו רק את התעודות שלי, אלא בדקו מי אני. חוץ מהראיון מילאתי שאלון שמתרגל סיטואציות ותפיסות חברתיות, ואחרי שעברתי גם אותו, הזמינו אותי ליום שלם ביער, לראות איך אני מתפקד בשטח. אחר כך היה עוד ראיון, ואחריו משוב שלהם. הם מקפידים שהמורים יעברו כל דבר שהתלמידים עוברים".
"תראי מה מצאתי", קוראת אליאה וייס לחברתה נגה פטינקין, שתיהן תלמידות כיתה ב', בנות 7 מאמירים. אליאה מחזיקה בידיה גוש גדול של שרף מאחד העצים. "תשימי את זה במוזיאון", עונה לה נגה, ואליאה לוקחת את השרף ל"מוזיאון", מחסה צל מתחת לשיח, שבו אוספים הילדים מציאות מהיער. כרגע כבר יש שם שיניים של חזיר בר, נשל של נחש, קוצים של דורבן ושלל נוצות.
מה אתן אוהבות בבית הספר?
נגה: "פה משחקים יותר מאשר בבית ספר רגיל, ואין לנו צלצול. הצלצול של בית הספר מעצבן".
מאיה מרסלן, בת 7 מעמוקה: "הכל כיף פה, חוץ מזה שחם".
מירון קסטבוים, בן 7 וחצי מהיישוב מתת: "לא כולם זוכים להגיע לבית ספר כזה. יש בתי ספר שלטפס על עץ זה רק בהפסקה".
אני שואלת את שני איך הם מתמודדים עם הסכנות הטבעיות של היער. למשל, נחשים. "הבחירה שלי היא לא לחשוש מדברים שעלולים לסכן אותנו, אלא ללמוד אותם ולהיות ערניים להם", היא אומרת. "פחד והימנעות מצמצמים את ההתנהלות שלנו, לעומת יצירה של תחושת ביטחון במרחב, תחושת מסוגלות ושמירה על עצמי, מתוך ידיעה והבנה של המרחב.
"הילדים לומדים את השטח דרך הרגליים, והם מודעים לסכנות שהיער טומן בחובו. הם לומדים איך ללכת, איך להרים אבנים, איך להתבונן ואיך לשמור על עצמם. מעל הכל אנחנו מתנהלים מתוך ההבנה שהכשת נחש יכולה לקרות גם לנו וגם לילדים, ולכן אנחנו בעצמנו לומדים איך מתנהלים במצבי חירום ביער, ומה הדרך הבטוחה ביותר להתייחס לכל פגיעה".
"הבטיחות והביטחון הם בראש מעיינינו", אומר יחיאל גילה. "הם גם הבסיס לכל השאר. אבל אנחנו לא עסוקים כל הזמן בלגונן על הילדים. עד היום, אחרי יותר משנתיים בחורש טבעי, ילדים ומחנכים ראו נחשים פעמיים־שלוש בלבד.
"כחלק מכישורי היער אנחנו לומדים לזהות ולהכיר את הנחשים, שרובם אינם מסוכנים, וחלקם אפילו מועילים, טריטוריאליים ותוקפים נחשים ארסיים. אנחנו מלמדים את הילדים שאם הם רואים נחש הם צריכים לשמור מרחק, לא להתעסק איתו ולתת לו ללכת לדרכו. ומובן שהמורים עברו השתלמות עזרה ראשונה וטיפול במצבי חירום. אנחנו קוראים לזה 'חכם ביער'".
מיזם כיתות היער התגבש בשנת 2016 ויצא לדרך כעבור שנתיים על ידי חמישה יזמים, שהיו מאוכזבים ממערכת החינוך וחיפשו משהו אחר: אורי קנדל, מיכאל סלע אברהם (40) מאמירים, ענת פיטרסון (35) מאמירים, אושרה פרח פיטרסון (37) מאמירים, ומור ביסמוט (36) ממושב שפר.
"רצינו לעשות עבודה חינוכית מתוך המערכת", אומר קנדל. "אנחנו מאמינים בחינוך ציבורי, שוויוני וחינמי, ומאמינים שלמערכת יש מה לתת. גייסנו אנשי חינוך קונבנציונליים, עם השכלה וניסיון, ושכנענו אותם בחזון שלנו. עשינו סקר של מיפוי צרכים בקרב ההורים במועצה, ואחרי שראינו את התוצאות, הלכנו איתן לראש המועצה האזורית מרום הגליל".
במסדרונות המועצה הם פגשו את חבר המועצה יחיאל גילה, סא"ל במילואים, שבין תפקידיו בצה"ל היה גם סגן מפקד סיירת מטכ"ל. לפני 35 שנים עזב גילה את תל אביב למצפה עמוקה, ועסק בניהול וביזמות בתחומי התקשורת ואיכות הסביבה. כששמע על רעיון הלימודים ביער, התאהב מייד. "החלטתי להפסיק בשביל זה כל דבר אחר. כבר יותר משנתיים שאני כאן, כל הזמן. עוזר במה שצריך, בהתנדבות".
באופן מפתיע, יוזמת ההורים התחברה לרעיון שגיבש משרד החינוך ב־2016 לגבי "פדגוגיה מוטת עתיד" (פמ"ע), שנועדה לסייע למערכת החינוך להתמודד עם אתגר הרלוונטיות. הדרך לאישור הכיתות הסביבתיות ביער עברה דרך ד"ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך, שחיברה את היזמים לבית הספר הממלכתי־דתי חמד, שבו יש מגמה סביבתית.
עמית סופר (50), ראש המועצה האזורית מרום גליל, נתן את הדחיפה הנוספת. "כשפגשתי את היזמים, הם עוררו בי השראה", הוא מספר. "הם פורצי דרך, אנשים שמוכנים לעבוד קשה ולהתמסר למען חינוך אחר. דאגנו למשאבים כדי לאפשר את הקמת כיתת היער. גייסנו עבורם כ־200 אלף שקלים לצורך הכשרת השטח ובניית אוהלים לכל הכיתות.
"בחזון שלי אני רואה איך כיתות היער שלנו, הראשונות בארץ, הופכות לבית ספר ביער, ראשון בארץ, ומהוות דוגמה ומופת לחינוך אחר".
בשנתיים האחרונות עברו לגליל משפחות רבות, במיוחד כדי שילדיהן ילמדו בכיתות היער. הכיתות נמצאות כרגע בתפוסה מלאה, ורשימת ההמתנה ארוכה. מעיין הראל (40), עובדת סוציאלית במקצועה, אם לתלמידות בכיתה א' ובכיתה ג', התוודעה לרעיון לפני ארבע שנים, בעת נסיעה לצ'כיה. "נסענו כל המשפחה לראות שם בית ספר ביער, והתאהבנו בקונספט. אני יודעת עד כמה חשובות בחיים מיומנויות כמו תקשורת, לכידות חברתית ומעגלי קשב.
"התגוררנו באזור ירושלים, במקום שיש בו הרבה יערות. היו אצלנו חוגים של 'שומרי הגן', שמתקיימים ביער ולומדים בהם מיומנויות יער, ומאוד רצינו שיוקם שם בית ספר יער ראשון. עשינו עבודת הסברה מעמיקה, ובגדול הסכימו עם הרעיון שלנו, אבל נוצר פער בין הרעיון לבין המימוש. אחד הקשיים של המועצה היה פיזי, לתת לנו מקום, והיו עוד קשיים ביורוקרטיים ותקציביים.
"כשראינו שזה לא הולך להתממש, החלטנו שהחינוך מספיק חשוב לנו, ולפני חודשיים עברנו לאמירים, למרות השינוי הגדול, הקושי במציאת מקום עבודה והריחוק מהמשפחה. יש עוד עשרות משפחות שעברו".
חינוך היער התחיל בדנמרק, בשנות ה־50, ועבר לארצות נוספות בסקנדינביה, מתוך אמונה כי טבע, תנועה וחופש חיוניים להתפתחותם של הילדים ולרווחתם הנפשית. עם השנים התפשט ברחבי העולם - בהתאם לתרבות ולאקלים בכל מדינה.
לדברי מיכאל סלע, אחד מחמשת היזמים הישראלים ואיש חינוך המפתח את תוכניות הלימוד של "בית היער", "חינוך היער מעודד למידה הוליסטית, משלב את לימודי הטבע עם תחומים אחרים, מפתח סקרנות, מחבר בין העולם החיצוני לפנימי ומאפשר חיבור לרגשות, לאנשים ולאדמה. היציאה החוצה היא כדי להיכנס פנימה".
הראשון להביא את חינוך היער לישראל היה ארגון "שומרי הגן", ארגון חינוכי שהוקם ב־1999 ועוסק במיומנויות של ציידים־לַקָטים. הארגון מפעיל חוגים לילדים, שבהם רשומים היום כ־2,000 ילדים.
לפני שבע שנים הוקמו שני גני יער ציבוריים, והיום יש כבר כ־70 גני ילדים שיוצאים לטבע לפחות פעם אחת בשבוע. כיתות היער הצומחות במרום הגליל הן הראשונות והיחידות בארץ שבהן לומדים ביער חמישה ימים בשבוע.
בירושלים הוקמו בשלוש השנים האחרונות שני מרכזי חדשנות חינוכית - מרכזים קהילתיים־חינוכיים, שאפשרו יציאת ילדים ליום לימוד בטבע. עד השנה ניצלו זאת שלושה או ארבעה בתי ספר, אבל בשנת הלימודים הנוכחית, בגלל הקורונה, 47 כיתות מ־25 בתי ספר בירושלים יעשו יום יער מלא אחת לשבוע. במושבה יבנאל ובקיבוץ אלרום נפתחו השנה כיתות שבהן לומדים ביער יומיים בשבוע.
"כשהקמנו את 'בית היער', היה ברור שיש פה חבורה של משוגעים עם רעיון", מספר אמנון רבינוביץ', איש חינוך ירושלמי, שהיה חבר בצוות ההקמה של "בית היער" בגליל ופרויקטור מסייע להכנה הפדגוגית של בתי הספר לשנת הקורונה. "הקורונה גרמה לרעיון המרגש הזה לחלחל לתוך המיינסטרים החינוכי, מורות ומורים בוגרי תנועות נוער, נשות חינוך שמאמינות בקיימוּת - כולם מתחילים לקבל אומץ ולהוציא את הילדים לימים שלמים בטבע.
"ברמה הפדגוגית, הטבע הוא לא המטרה, הילדים הם המטרה. המרחב שדרכו הילד מגלה את עצמו. יש כאן תהליך התפתחות קבוצתי, שיכול לקרות רק בחוץ".
במכללת אורנים זיהו את המגמה וכבר פתחו לפני שנתיים מסלול אקדמי להכשרת מורים ללימודי יער, המבוסס על הקורס של שומרי הגן. "מכללת אורנים מעריכה ומוקירה את מה שעושים שומרי הגן", אומר ד"ר הלל וורמן, ראש החוג לחינוך. "אנחנו מכירים ביער כבמקום שמזמן התפתחות גדולה בחייו של ילד, אנחנו מכירים בקורס כישורי חיים ונותנים את ההשלמה לתעודת הוראה ולתואר ראשון.
"יותר ויותר צעירים באים היום ללמוד הוראה אלטרנטיבית. הם לא רוצים להיות כמו המורים שהיו להם, הם רוצים לשמוח. בלימודים רגילים לתעודת הוראה לומדים שני תחומי דעת. בחוג לחינוך אנחנו מלמדים איך ללמד, מתוך הבנה שהמורה צריך להביא פחות את הידע, ויותר את האיך.
"מספר המתעניינים במסלול הזה הולך וגדל, ומגיע היום לכ־30, כמעט מחצית ממספר הסטודנטים הכללי בחוג. אני מאמין שהמספר עוד יגדל. הקורונה לימדה אותנו שהילד פשוט לא צריך לשבת בכיתה".
10:30. הטמפרטורות עולות, כבר סביב 37 מעלות, אבל בצל עדיין נעים. רבים מהילדים חלצו נעליים כבר מזמן ומסתובבים יחפים. אף אחד לא מקטר על החום. אחת ל־45 דקות נשמעים מרחוק הצלצולים של בית הספר חמד, מפרים קצת את שלוות היער.
סיוון ארגר ורני גינת (38), מחנכי כיתה ג' והמובילים הפדגוגיים, מכנסים את הכיתה למעגל ומשלימים פערים של "שפת הלב" עבור שני תלמידים חדשים באמצעות משחק. כל תלמיד אומר משפט, ומי שמזדהה עם המשפט זז כמה צעדים לכל כיוון שהוא בוחר. המשפטים נזרקים לחלל האוויר: "אין יום שאני לא קורא בספר", "אני הכי אוהבת לרקוד", "כשאני מצייר אני הכי רגוע". כשעדי אומרת, "אני הכי אוהבת להיות אצל סבתא שלי", אף אחד לא נשאר לעמוד במקום. בזמן הקורונה כולם מתגעגעים לסבתא.
"שאלת הבוקר שלנו היום היא: מה הכי קרוב לי ללב?" פונה סיוון אל 21 הילדים.
תלמידי היער לא מצביעים. כשתלמיד רוצה לדבר, הוא שם יד על הלב ומחכה שיפנו אליו.
אביגיל: "יש לי המון דברים קרובים ללב".
ליהיא: "הכוונה, מה הכי חשוב לי?"
רני: "תחשבו על המקום שהכי קרוב לכם ללב. המקום שהכי קרוב ללב שלי בתקופה האחרונה הוא גלישה. אני מתקן את הגלשן שלי שהתקלקל ויוצא לים. כשיש גלים טובים, אני מאושר".
רעש מוזר נשמע בחלל האוויר, ועיני כולם מורמות מעלה. עטלף חוצה את המרחב הכיתתי ונוחת על עץ. זה מראה נדיר, עטלפים לא עפים לאור יום. התלמידים רצים לעבר העץ.
"היער קורא לי", מחייכת אלי סיוון, ומאפשרת לתלמידים ליהנות מהגילוי עוד כמה רגעים, לפני שהיא מחזירה אותם במחיאת כף וממשיכה במשימה.
"כל אחד יענה על השאלה: 'מה הכי קרוב לי ללב?' כשתהיו מוכנים, תשימו יד על הלב. אני ורני הולכים עכשיו ומתפזרים במרחב. אלון (אחד הילדים) ישחרר אתכם. תתגנבו אלינו".
רני וסיוון עוזבים ו"מתחבאים" כל אחד בפינה נסתרת. הילדים נשארים לבד. מי שיש לו תשובה לשאלה מניח את ידו על הלב. אלון בוחר למי לגשת ומשחרר אותו מה"שער". כך, בזה אחרי זה, הם ניגשים לשוחח עם המחנכים ביחידות. מי שסיים את השיחה חוזר למחצלת הכיתתית, מוציא את המחברת הקשיחה ועונה על משימה שניתנה בתחילת השבוע. בהמשך הם יתבקשו לבחור חבר, למצוא פינה שקטה ולדבר איתו על מה שהכי קרוב להם ללב.
ליהיא אבייט, בת 9 ממושב שדה אליעזר, הצטרפה השנה לכיתה ג' של סיוון ורני, אחרי שלמדה בכיתה ג' בבית הספר האזורי. היא למעשה "נשארה כיתה", מאחר שב"בית היער" עדיין אין כיתה ד'. כתלמידה חדשה היא לבושה בבגדים "מהודרים יותר", אבל זורמת עם כל הפעילות. היא לא התלמידה הראשונה שחוזרת על כיתה כדי להצטרף ללימודים ביער.
"אני עדיין מתגעגעת לכיתה הקודמת שלי ולמורה", היא אומרת בגילוי לב. "גם קשה לי עם החום. אבל אני מאוד אוהבת טבע וליצור בטבע. וזה כיף שיש מורים בנים, עושה אווירה אחרת בכיתה".
ליהיא כבר למדה אנגלית בבית הספר בשנה החולפת, אבל כאן תתחיל רק בשנה הבאה. "ביקשתי מההורים שלי שילמדו אותי בבית", היא אומרת בנחישות, "שלא אשכח מה שלמדתי".
את שומרת על קשר עם החברות מבית הספר הקודם?
"כן. אני מספרת להן מה עובר עלי. אני מצלמת בווידאו את הדרך היפה לבית הספר ושולחת להן".
שאול וולפסון (36) מקיבוץ כפר הנשיא, מאמן לחימה שמכשיר מאבטחים, הוא אבא של עדי, תלמידת כיתה ג', ושל אריאל, תלמיד כיתה ב'. "שניהם למדו עד יוני בבית ספר רגיל, אבל הוא כיבה אותם", אומר שאול. "אז העברנו אותם לכאן. הבת שלי הפכה לשמחה וליצירתית יותר, פתאום היא קוראת מתוך סקרנות. אני נוסע בכל יום חצי שעה כדי להביא אותם בבוקר, ועוד חצי שעה בצהריים כדי להחזיר אותם, אבל זה שווה.
"אם החינוך היפה הזה היה קיים בבית הספר שעדי למדה בו מקודם, אני לא יודע אם הייתי מעביר אותה. אחרי שנה שאנחנו כאן גיליתי שהיער הוא מרחב מושלם ללמידה. היער משתנה ללא הרף ומאפשר חקירה מתמדת. היער עובר שינוי, וגם אנחנו. אפשר ללמוד ממנו את כל מקצועות הליבה, ולראות שההפרדה בין המקצועות היא אשליה שהחברה בנתה.
"אנחנו עם שנמצא בפוסט־טראומה, מגייסים ילדים מדהימים לצבא, ולא נותנים להם את הכלים להתמודד עם מה שהם יעברו. אני מאמין שאפשר למנוע פוסט־טראומה באמצעות חינוך. אם נתחיל את ההכשרה בגיל 6, הילדים שלנו יהיו לוחמים טובים יותר".
כבר 12 בצהריים, ומשב רוח נעים מורגש ביער. השער האחרון הוא שער קבוע בכל יום: מעגל פרגונים. מחנך מפרגן לתלמיד, תלמיד מפרגן לתלמידה, תלמידה מפרגנת למחנכת. בסיום השער, עייפים אך מחויכים, יוצאים הילדים אל החניה בטור שקט ומסודר, שם כבר ממתינים להם ההורים או רכבי ההסעות.
אורי אוסף את לוריא, שמחליף איתו בשמחה חוויות מהיער. הילד כבר שכח את הקושי מראשית היום, ואביו משתף אותי בחזון הבא שלו בעיניים בורקות: "עוד יהיו לנו כאן מעבדות כימיה ולימודי מדעים ברמה גבוהה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו