התחילה עונת "רק לפני שנה". תזכורות ברשתות החברתיות מטפטפות את העולם ההוא, של לפני. רק לפני שנה הייתי באולם תיאטרון, באתר סקי באיטליה, בחתונה המונית, בבית קפה צפוף. רק לפני שנה. כל תמונה נראית לי יותר מוזרה מקודמתה.
לפני שנה נכחתי בפעם הראשונה בחיי בסעודת נובי גוד אמיתית. לבית של ויקה הגיעו 30 איש, זרים זה לזה, בלי מסיכות. על השולחן היו וריאציות של כרוב, מיונז, כרוב במיונז. בטלוויזיה שמו נאום של פוטין, המארחים בירכו ברוסית, כוסות יין הושקו, מישהו זרק את ההלצה "אמילי עם־רוסי". נהניתי להכיר תרבות שמתקיימת כאן. נהניתי מהשמחה. האם חלפו 20 שנה מאז?
לאחרונה מסרתי נעליים שקניתי לילדיי בשנה החולפת. הן כמעט לא ננעלו, מצבן חדש, וכבר גדלה הרגל. השנה התבקשנו לצוף על הגב, להסתכל על השמיים, לחכות. הגוף גדל (אצל רובנו לרוחב), השאר עמד מלכת. רק לא לטבוע. להשאיר את נתיבי החמצן פתוחים עד החוף. מי ידע שיהיה כל כך קשה לצוף, הרי ציפה מתקשרת תמיד למשהו קל, מרפה, מרגיע. השנה צפנו בכפייה.
אני מכירה אנשים שרכושם נפגע בשריפה. אנשים שהכסף שלהם ירד לטמיון. הכאב הוא תמיד על אובדן זמן. לא בוכים על חלב שנשפך, ספות שנהרסו בשיטפון, ארון בגדים שעלה באש. אבל אם איבדת כסף שהשגת אחרי שנתת מטבעות רבים של זמן, זה כואב. ואם בשיטפון הלך המחשב ועליו קובץ שעבדת עליו זמן רב, זה כואב. מה שתציל ראשון משריפה הוא מה שתפוס בתוך ציר הזמן - התמונות שבאלבום, המזכרות, גביע הקידוש של סבא־רבא. כי הזמן שלנו יקר יותר מכל חפץ ושורה בבנק.
הלכה לנו שנה. שנה שלמה שנשמטה מתוך ה־120 שחתמנו עליהן (ואם בגבורות, 80 שנה). שנה שהלכה קפוט, כמו מזוודה שאבדה בחברת תעופה זולה. את הזמן אין להשיב.
עונשי ההסתגרות, אגב סיכומי שנה, רלוונטיים ל־2020 במילואה: אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל סגר בפועל התחיל עוד לפני שהקוביד הכביד עלינו את עולו. דצמבר 19' וינואר־פברואר 20' היו גשומים וסוערים מעל הממוצע. רעמים שטפו את הרצועה שבין הירדן לים, הכנרת התמלאה, טבריה תכף נסחפה מעל סכר דגניה. ביטלנו תוכניות בגלל הסופות. שבתות שלמות העברנו בבית, כשבחוץ שיטפון והדלת סגורה. וכשהגיע האביב לא היה אפשר לפתוח אותה, הכתר הגיע.
* * *
שיר הפתיחה של סדרת ילדותנו "בלי סודות" מסתיים באייקון בלתי נשכח: ספר שנפתח, כפות ידיים אוחזות בכריכה, ומעל הספר עולה ראש. "מה קורה? אני קורא!" אומר השיר, והראש המאויר מורכן מטה כך שמעל הספר מבצבץ רק חצי עיגול. אני נזכרת באיור הזה בכל יום, כי אני רואה בעיקר חצאי ראשים של ילדים. הלוואי מעל ספר. איפה. מעל מסך כלשהו.
הם מחזיקים ביד מלבן שעשוי פלסטיק, גבישים נוזליים וזכוכית, והמוח שלהם אטום. אני מדברת אל קצה פדחת, חצי עיגול. התוך של הפדחת שבוי במקום אחר. פעם המסך היה תלוי על הקיר, וכשחלפת ליד אדם צופה יכולת להסתיר לו. היום המסך ביד ואם אתה חולף ליד הממוסך, תראה רק קודקוד וקצת מצח. אני לא יכולה להסתיר להם ולגנוב קשב. מה קורה? אני קורה.
תמיד אמרו "תעזבו כבר את המסכים", "צאו לפגוש אנשים, ללמוד, ליהנות מהעולם". 2020 היתה השנה שבה מצאתי ראש של ילד מעל מסך כי אם הוא רצה ללמוד, לפגוש חברים, לשוטט בעולם - הדרך לעשות זאת היתה דרך הגבישים הנוזליים שבתוך הצג.
זה לא שהראש שלי מונף אל על לעקוב אחר נדידת השחרורים (השבוע היו מעל החוף). כשהטלפון שולח לי את הדו"ח השבועי על זמן המסך - אני מתביישת ממנו. המטרייה השבורה שהיא החיים שלי עומדת על שש שעות ביום בממוצע שבהן אני בתוך הסלולרי.
"מיסוך" לפי המילון הוא כיסוי, הסוואה. אפשר לעשות מיסוך סלולרי, מגנטי, כימי, גרעיני. 2020 היתה מיסוך אנושי ענק. מוסכנו. נלכדנו עם הראש בתוך המסכים שבהם היינו תלויים לצורכי פרנסה, השכלה, פנאי ושפיות. בניגוד לאינטואיציות ההוריות, השנה ניסינו לשים יד על כמה שיותר מסכים, להדביק אליהם את הילדים, להעיר אותם בבוקר כדי שילכו למסך שלהם.
גם המסיכות הן מיסוך, טשטוש מערפל בין אדם לאדם. מוסכנו. החברים הפכו לריבועים קטנים עד שנמוגו. 2020, שנת המסכים והמסיכות.
* * *
וכמו בכל תקופה היסטורית מחורבנת, היה גם הסתר פנים. התפילות עברו לחניה, העליות לתורה עברו למרפסת, היה נדמה שהקודש נמשח בכל מקום, אבל הפנים של אלוהים הוסתרו בשנה הזאת. הסתר פנים במסיכות. במסכים. בורא עולם במיסוך. עננות נמוכה.
איפה אתה, אל עליון גדול ונורא, שאלתי כשהפסיקו טיפולי פוריות לנשים שנמצאות בשנה־שנתיים האחרונות שלהן להיות אימהות. איפה אתה? כשאנשים סיימו את חייהם המפוארים מוקפים רק אנשי צוות במסיכות ובחליפות חלל, בלי מגע אנושי, בלי קרוביהם. כשקשישים נפטרו בבתים, לבד.
איפה אתה? כשמיליונים נספו במגיפה ואחרים נשארו עם נזקים ונכויות. כשהנוער שקע לתוך תהום של פורנו, שינה וריק. כשהנגיף הדביק רופאות ואחים, חודר דרך המיגון המטורף. כש־ר', בעל חנות שהכרתי, אב וסב ואדם נפלא, שלח יד בנפשו. כשלבעלי העסקים נגמר החמצן. כשהילדים הקטנים הופקרו למשך חצי שנה. כשאיבדנו את שפיות דעתנו בבידוד.
היו לי בשנה הזאת גם משאות אישיים שלא כרוכים בקורונה. הרגשתי שהמותניים שלי מתפרקים כשאני מושכת אחריי, בעלייה, מטען שקשור אלי בחבלים, ואני סוחבת כמו חמור. התבכיינתי, כי אני מתבכיינת מעולה, וכי זה משחרר לי קצת את החבל מהמותניים. ושייקה אמר לי: תגידי, את לא מרגישה מושגחת? הפסקת להאמין בו?
זה היה כמו להיזכר שלא כיביתי את הדוד כשאני בנסיעה רחוק מהבית. כן. פעם הרגשתי מאוד מושגחת, גם בטוב וגם ברע. והבורג הזה השתחרר מהמקום. המתח שבין הסגרים משך אותי לקיום יומיומי, הישרדותי, עד שלא היתה לי הפריבילגיה לשאוף אל הנשגב. המגיפה גם היתה אוניברסלית, מלחמה של כל בני האנוש, והשכיחה מהלב את העולם הפרטיקולרי שלנו, כיהודים.
איפה האל שלי? אני מקיימת מצוות כמו שאני מצחצחת שיניים, כמעט שוכחת את מי שברא אותי וברא את הקורונה. עד שביקרתי חברה אהובה שנלחמת בסרטן כל כך ארור, והיא לחשה מתוך טשטוש: "הכל משמיים". התיישבתי לקרוא איתה קצת תהילים. ומצאתי שהסתר הפנים היה גם מצידי.
"מימיי לא עזבתיך, הוא אמר, לא עזבתיך מימיי; זה אתה אשר בנית מקדשים, אתה כיסית את פניי" (לאונרד כהן, בתרגום שלומי שבן). שנה אזרחית טובה.
