מתי בפעם האחרונה הרגשת אופטימיות?
"אופטימיות היא משהו שאני עוסק בו הרבה עכשיו. יש משהו אופטימי בלנסות לעשות דברים ולראות בקורונה דווקא הזדמנות, כי קשה לראות אותה ככה, אבל כשאתה נפתח לכל עניין הזום והמפגשים הדיגיטליים אתה רואה שיש בזה גם דברים חיובים, כך שבעיניי זו אופטימיות.
"אני בן אדם אופטימי, שיודע שיש אנשים טובים והרבה דברים טובים בעולם, ואני מחפש אותם. יש פחדים, דאגות, חרדות וכל מיני מכשולים, אבל בן אדם אופטימי יוצא לדרך ואומר 'יהיה בסדר', ובעצם מעיד שאני מודע לזה שיש קושי, אבל חושב שכדאי לחשוב על הצד החיובי של האנושות כי אתה כן פוגש אנשים טובים שמושיטים יד. לי, למשל, היה קשה לעשות את המסע לארץ לבד, אבל הוא קרה בעזרת הרבה אנשים שלא משנה מה היה האינטרס שלהם, בסופו של דבר הם הושיטו לנו יד".
מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה?
"לפני שנתיים, כשזכינו עם 'נבסו' בפרס האמי הבינלאומי בקטגוריית הסדרה הקומית הטובה ביותר. הזכייה היתה מפתיעה מאוד, וכולנו היינו בהתרגשות עצומה. אני חייב להגיד שכשנחתתי בארץ החל מבול של ברכות, הטלפונים פשוט לא הפסיקו. עם ישראל בירך אותי על הזכייה ואנשים אמרו במשך חודשיים 'איזה כבוד הבאת לישראל'. זה היה מרגש מאוד, לא פחות מהזכייה. היתה לי תחושה של משפחה ושל בית, הרגשתי שזה פרס של כולם, גאווה ישראלית, כמו שספורטאי מביא הישג. עם הזכייה באמת קיבלנו מדליה בינלאומית ופסל, שנמצא היום בארון בבית. כבר שנתיים שאני מתכנן לבנות לו מדף, ואני מתקרב לזה".
מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?
"אני לא בן אדם של סלפי מי יודע מה. אין לי בעיה להצטלם עם אנשים, אבל אני לומד גם להגיד 'לא', בעיקר כשהמשפחה איתי. אני משתדל לסרב בנימוס, כי זה לא נוח לי, אבל לפעמים אנשים לא מבינים איך זה מרגיש מהצד השני. אני נורא מתבייש לבקש סלפי בעצמי. זה קרה לי כשהצטלמתי לסרט של גידי רף, 'אתר הצלילה בים האדום', ובן קינגסלי היה בקאסט. הייתי איתו באוהל כמה ימים ולא העזתי לבקש ממנו סלפי. יום אחד באה שחקנית שהכרתי ואמרה לו 'בוא נעשה סלפי'. הוא הסכים בשמחה, הם עמדו והצטלמו, ואז ביקשתי גם, והוא הסכים בקלות ושאל 'למה לא ביקשת עד עכשיו?'. אני עדיין ביישן, וזה בסדר. יש שחקנים ביישנים, והצורך להתגבר על הביישנות הוא חלק מהדרך שלהם וגם מביא איכות למשחק שלהם".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו רומנטי?
"לפני שבועיים יצאנו ירדן, אשתי, ואני לתל אביב, אחרי הרבה זמן שלא יצאנו בגלל הקורונה. טיילנו בין מסעדות שאנחנו אוהבים, לקחנו טייק אוויי מכל מיני מקומות ועשינו 'מסע קולינרי' קטן. היה משונה לראות את תל אביב ריקה מאנשים אבל דינמית, כי למרות הכל, קורה משהו ואנשים כן ברחובות, אוכלים על מחצלות או על הדשא, מאלתרים.
"אני משתדל ורוצה להיות רומנטי, וגם ירדן רומנטית. שנינו נורא דומים, מאוד משפחתיים ואוהבים את הבית. הכרנו בסן פרנססיקו, אני פניתי אליה מייד אחרי הופעה שלי שבה היא היתה בקהל. אחרי ההופעה היה מינגלינג כזה, והיה מרגש לפגוש ישראלית דוברת עברית. זה היה כשהיא היתה בת 20 ושם נדלקנו, אבל היא היתה אז סטודנטית לאמנות והחיים שלי היו פה, אז הקשר לא התפתח למשהו מעבר. אחרי שלוש שנים נפגשנו שוב, ואז הבנו שזה זה".
מתי בפעם האחרונה הכנסת חבר חדש לחיים?
"החודש יצרתי מפגש בזום בשם 'להרגיש בבית', שהתחיל אחרי הרבה מחשבה. מרגע שהמפגש הזה נוצר, גיליתי עולם שלם שיש בו המון כיף ואפשרות להכיר דרכו חברים חדשים. בניתי לי חלל בבית עם וילון אדום, עיצבתי פריים בימתי ויצרתי חדר כמו שהייתי עושה בהופעות שלי. במפגש עצמו נוצר דיאלוג שהיה משוחרר, כי אנשים היו משוחררים יותר. גיליתי שאני נהנה לקחת כוס יין ולשבת מול חברים חדשים, לדבר, להציג ולהיות בתיאטרון גם מהבית. לא חשבתי שיקרה משהו כזה, אבל נוצרה אינטימיות עם הקהל, דווקא כי אתה יכול לראות אנשים בקלוז־אפ ובסיטואציה אינטימית מאוד, כשכל אחד בחדר שלו. יש כאן מדיום חדש שצריך להתייחס אליו, ואני חושב שהמדיום הזה יישאר, וחשוב שהוא יהיה משוכלל. מדובר בלייב דרך מסך, ויש לזה המון לאן להשתכלל".
מתי בפעם האחרונה שוחחת עם ההורים?
"הבוקר דיברתי עם אמא שלי, אלמיטו. אנחנו מדברים הרבה בטלפון. ההורים שלי, אלמיטו וטגה, גרים בנתניה בבית שבו גדלתי. אמא לא באה הרבה לבקר, אבל אני הולך אליהם הרבה, וזה כיף כשאנחנו נפגשים. היא תמיד מבשלת ופעלתנית, ודווקא השיחות העמוקות הן יותר בטלפון. מאז הקורונה אני מרגיש את זה יותר. אמא שלי מרגישה פה בבית, אבל היא למדה עברית שמספיקה רק לסידורים וזהו, אמרה שהיא לא רוצה עוד. יש לה ווטסאפ והיא בקבוצות, ובשישי היא שולחת ברכות, שזה מדהים.
"יש לי אחים שמפוזרים בכל הארץ, אנחנו שישה אחים בסך הכל, אני באמצע, וכל אחד בתחום אחר לגמרי. היו לי שני אחים נוספים, שהיו בני 3 ו־5 ומתו בדרך לישראל, והכנסתי אותם להצגות ולמופעים שלי. חלק מהאחים, שנולדו כאן בארץ, לא הכירו אותם בכלל ולא ידעו שהם מתו ממחלות במחנות הפליטים בסודאן ושגם סבתא שלי מתה שם.
"הילדים שלנו מכירים את הסיפור המשפחתי שלי, הם היו בהצגה שלי וקראו את הספר שלי ושל ירדן, 'היום האחרון של פורים', שבו זה מסופר. הם סופגים את זה לאט בכל מיני דרכים, כי אני לא רוצה שזה יהיה צל או טרגדיה. לא צריך להסתיר, אבל זה לא צריך להיות בור שאתה נופל לתוכו כל הזמן".
מתי בפעם האחרונה טסת?
"לפני שנה וחצי טסנו לאתיופיה לצילומים של 'נבסו'. זו היתה חוויה מעצימה וכיפית, ויצא לי להתחכך באנשים ולהיכנס לפינות שלא הייתי נכנס אליהן לבד. כשאתה בעבודה אתה נכנס ושואל 'אפשר לצלם פה?' - וגם נותנים לך. היינו בחורים שלא הייתי מגיע אליהם אילולא זו היתה עבודה, ופגשתי שם שחקנים מוכשרים. זה היה אחר ומרגש, אירוע לא רגיל.
"טסתי לאתיופיה בפעם הראשונה ב־2010, עם ירדן. טיילנו בצפון ובדרום, פחות בעיר ויותר בכפרים ובטבע, כולל ניסיון לחזור לכפר ווזבה, שבו נולדתי וכבר לא קיים, הוא ננטש. ראיתי כפרים רבים שזה היה גורלם ושמעתי מאנשים שמדברים על זה. במפגש החדש שלי בזום אני מדבר על זיכרונות ילדות ראשונים שלי בכפר. יש לי חוויות משם בזיכרון וגם בתוך הגוף שלי.
"הגעתי לארץ בגיל 10 והיו לי כמה שמות, ואסה, אנדרגה, מקונן. זה בחינם, אז באתיופיה כל אחד מפרגן לך בשמות. סבתא שלי היתה קוראת לי מקונן (מושל), אבא שלי קרא לי ואסה (ערבות הדדית) ושמי הנוסף היה אנדרגה (יחיד בימינו). איך שהגענו לארץ, כחלק ממבצע העלייה, אמרו לי 'יאללה, קח שם חדש'.
"זו היתה סיטואציה קצת מוזרה כזו, שבה עלה לאוטובוס מחלק שמות - היה מישהו שזה היה התפקיד שלו - ושאל 'איך קוראים לך באמהרית?'. אחרי שענית הוא נתן לך שם בעברית, והכל היה מהיר מאוד. אני שכחתי את השם שנתנו לי, אז רדפתי אחריו באוטובוס והוא נתן לי את השם יוסי. ראיתי בזה משהו כיפי להיות יוסי, זה נתן לי תחושה ישראלית.
"היום אין לי תשוקה גדולה מדי לחפש את העבר. עברתי הרבה תחנות בחיים, מאתיופיה, דרך הילדות בנתניה ועד כל מיני מקומות בארץ שחייתי בהם, אבל אני לא עסוק בזה. אני חי בהווה".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"אני אומר את לילדים שלי, הללי וקסם, בכל יום. ירדן ואני אומרים להם את זה המון, ואפילו כשאני יוצא לרגע זה 'ביי, אני אוהב אותך, נתראה עוד מעט', או 'אני רק זורק את הזבל, אתגעגע אליכם'. אגב, למדתי את זה מהילדים שלי, כמו הרבה דברים אחרים שלמדתי מהם. הם וורבליים מאוד, ואנחנו יחד המון. הכי אני אוהב לקרוא איתם ספרים ובזכותם הכרתי את עולם ספרות הילדים. לפעמים אני מתרגש יותר מהם וזה מאוד כיף".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"זה קורה הרבה, והיום זה גם קל יותר, כל העולם הזה נהיה קרוב ודיגיטלי, וגם בזכות 'פאודה' או גל גדות. אנחנו צורכים גם תרבות אירופית, מה שאומר שגם אתה יכול לייצא, וישראל מייצאת הרבה טלוויזיה ותרבות לחו"ל. אם יש לך יצירה שמדברת לכולם זה יכול לקרות, אבל בגדול אני חושב שמקומי בכתיבה וביצירה הוא פה. אני לא חושב לגור בחו"ל, כי אני אוהב מאוד את ישראל ומחובר למדינה ולתרבות הישראלית. הבית הוא כאן, אבל מצד שני אני פתוח והכל יכול לקרות".
מתי בפעם האחרונה ספגת ביקורת?
"היו ביקורות עלי בעקבות 'נבסו', בעיקר כתבו 'למה זה לא נושך, חותך ודוקר יותר?'. חשבתי, וזה לא האופי שלי. אני לא מאמין שיוצרים צריכים להיות נציגים של איזו אוכלוסייה. הם יכולים לדבר מהעולם שלהם, כי הוא הנוף שלהם שנמצא בתוכם. הנוף של הקהילה האתיופית נמצא בתוכי, החיים שלי הם חיים של חיפוש זהות וזו הסביבה שאני מתעסק בה, אבל אני לא חייב שזה יהיה דרמטי.
"הצופים לעולם לא יהיו מסופקים, הם תמיד יגידו 'זה לא זה'. על קומדיה הם יאמרו שהיא לא מספיק דרמטית, ואם תביא דרמה, יגידו 'זה לא מצחיק'. לעולם לא נוכל לספק את הכל, אבל יש אינסוף חומרים שכיוצר אתה יכול לנבור ולהתעסק בהם".
מתי בפעם האחרונה נתקלת בגזענות?
"אני לא חושב על זה ביומיום, אבל לא מזמן איזו מורה בבית הספר של הילדים רצתה לעשות פעילות על הספר 'דירה להשכיר', ושוחחתי איתה על זה שיש משהו בספר שהייתי רוצה שישנו. עם כל התפיסה שזו קלאסיקה, יש שם דברים שאני לא יודע אם כדאי להגיד היום, למשל, 'החתולה הכושית'. זה משהו שהייתי רוצה שישנו, כי הוא קופץ לי ואני לא אוהב את הספר הזה בגללו. אנשים שמתעקשים ללמד את הספר תחת המטרייה של קלאסיקה הם אנשים שלא ערים למה שקורה מסביב, ואני שכנעתי את המורה לערוך שינוי. היא היתה קשובה, לקח לה זמן, אבל בסוף נפל לה האסימון וזה העלה בי חיוך.
"במקרה אחר, כשראיתי את הסרטון שבו ג'ורג' פלויד נחנק למוות על ידי שוטר, הייתי בטוח שהוא מבוים. זה היה נראה לי לא הגיוני, כי השוטר רואה שהוא מצולם והוא אדיש ועושה את מה שהוא עושה, וזה באמת היה קיצוני ומזעזע. המקרה הזה פתח להרבה אנשים את העיניים להבין שלא ייתכן שיש התנהגות כזו בעולם. הזדעזעתי ממנו כבן אדם, בלי קשר לצבע שלי".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?
"הציעו לי 'האח הגדול' הרבה פעמים, מהעונה הראשונה אני חושב, וגם 'הישרדות', אבל אני לא בקטע. אני ביישן מאוד, לא אחד שנפתח או נלחם וכל זה, אז אני לא טוב לפורמט. זה אולי מפתה מבחינה כלכלית, אבל מרגיש לי שזה לא אני.
"אין לי הסבר למה הקהילה האתיופית מצליחה בריאליטי. אני יודע שיש הרבה ניצחונות, אבל אני לא צופה אדוק. יכול להיות שזה מצביע על שינוי חברתי ועל קבלה. אני מרגיש שיש המון ערבוב בקהילה. למשל, נישואים מעורבים ושכונות שבהן חיים יחד. המרחק הצטמצם. אלה אנשים שחיים כאן הרבה שנים, אז האפיון של הקהילה האתיופית כמופלית וכסובלת מגזענות קשה גם לקהילה. אני מרגיש שיש אנשים שנולדו וגדלו פה ולא מרגישים את זה. הם מזדהים ואמפתיים כלפי בני הקהילה, כי זה יכול להיות אחיין שלך, אבל לא כולם מסתובבים בהרגשה שנעשה להם עוול".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה היית בהפגנה?
"כשהייתי סטודנט הייתי בהפגנה בעקבות פרשת זריקת מנות הדם של הקהילה האתיופית. זו היתה הפגנה סוערת והייתי נלהב מאוד, כי יש משהו מלהיב בהפגנה שמוציא ממך דברים ואתה מופתע מעצמך. אתה צועק חזק או שובר דברים, ויש בזה משהו מרגש ומסעיר. אני זוכר את זה כחוויה של משהו שעושים יחד, והיתה לנו מטרה שאפשר לאגד סביבה הרבה אנשים.
"הפגנות לא יכולות להיות מנומסות כל כך. עד שמתארגנים, זה צריך להיות משהו שמזעזע אנשים. יש בהפגנה משהו שאמור להפריע, ואם זה לא מפריע זה לא מספיק ואז אומרים 'מה אתה תוקע אותנו בפקק?' לא כולם נהנים להפריע, אבל אם יוצאים להפגנה היא צריכה להיות משהו חזק שיזעזע את המערכת. זה ככה לאורך ההיסטוריה. אני חושב שטוב שאנשים מפגינים, כי זה משהו ששומר אותך ער ודרוך, וככה בודקים את המערכת. זה כלי חשוב, אבל זה לא הדבר היחיד שצריך לעשות כדי
לשנות מציאות".