בעיצומה של הקורונה, בימים שבהם בלטה המחלוקת בין החרדים לחילונים, ישב דוד זולדן בביתו ותפס את ראשו בחוסר אונים. הוא וחבריו, חרדים המבקשים להתערות בישראליוּת ולהיות חלק מהמרקם הישראלי, מנסים כבר שנים להתקדם בכיוון הזה. הם משרתים בצבא, עובדים, מביעים דעות מקוריות בסוגיות אקטואליות. ופתאום הכל קרס. משבר היחסים בין החרדים לחילונים הגיע לנקודת רתיחה.
"המנהיגות החרדית נכשלה בטיפול בקורונה, והקרע מול החילונים התעצם", אומר זולדן (40), המשמש יועץ לענייני גיוס חרדים בצה"ל ומיוזמיה של יחידה חרדית ייעודית בפיקוד העורף, שמוקמת עתה ותפעל בערים החרדיות. "אני לא אומר שזה לא ניתן לתיקון ושאי אפשר לשקם מה שקרה, אבל כרגע, אנחנו בבעיה".
אנחנו נפגשים בשכונת רמות בירושלים, בביתו של הרב בצלאל כהן (45), הוגה דעות, ששימש עד לאחרונה ראש ישיבה של תלמידים חרדים מודרניים. לצידם גם פייני סוקניק (37), פעילה חברתית פמיניסטית ויזמת חינוכית, מקימת עמותת "באשר תלכי", המסייעת לנשים חרדיות גרושות (סוקניק אף הדליקה משואה ביום העצמאות בשנת 2016); וציפי מנהיימר, פעילה חברתית, יועצת אסטרטגית ומרצה על האתגרים בשילוב האישה החרדית בחברה הישראלית. ארבעתם נמנים עם הזרם המכונה "חרדים חדשים" או "חרדים ישראלים", שמאוגד כרגע בעיקר בקבוצות בפייסבוק ובמפגשים שנערכים מדי פעם.
בניגוד למראה החרדי המובהק של שאר המרואיינים, דוד זולדן מופיע לראיון כשלראשו כיפה סרוגה שחורה. "רגע, אתה חרדי או סרוג?" אני שואל אותו. "זה בדיוק סימן ההיכר שלי ושל עוד חרדים חדשים", הוא אומר, "אני אמנם עם כיפה סרוגה, אבל שחורה. חרדי ישראלי".
עכשיו הם לא יודעים את נפשם לנוכח המשבר שנפער ביחסי החרדים־חילונים, זה שהם כל כך חששו ממנו. "ההנהגה החרדית פשוט לא היתה קיימת בתחילת המגיפה", אומרת ציפי מנהיימר, "הנציגים החרדים נעלמו, ומקום בידודם לא נודע. ולמרות שהציבור החרדי היה הצייתן מכולם, הוא הפך לַפרזנטור של המגיפה. זה כואב ומקומם".
פייני סוקניק: "הציבור החרדי, שחיפש הובלה והנהגה, כמו שמחפשים בתקופות מאתגרות, הסתכל למעלה כדי לראות מה עושים המנהיגים הרוחניים והתורניים, ניסה להקשיב למה שנאמר וגם למה שלא נאמר. בסוף אנשים פרטיים היו צריכים לקבל החלטה, אחרי שנשמעו ונכתבו דברים מפי רב כזה או אחר. יש קהילות שזה היה הרבה יותר פשוט אצלן. הרבנים הספרדים, למשל, חזרו ואמרו להיזהר ולהישמר ככל הניתן. אבל יש קהילות שלצד הקריאה לזהירות ולשמירה, גם נתנו הוראות להמשך הקיום הקהילתי, פתיחת מוסדות החינוך והמשך ההתכנסויות והטישים.
"אני בטוחה שגם לרבים בתוך החסידויות זה לא היה פשוט. לי, כמתבוננת מהצד וכמי שערכה בר מצווה ראשונה ל־20 איש במרפסת הבית, ההתנהלות הזאת נראתה לא ברורה וחסרת אחריות. ערכים של קהילה והמשך לימוד התורה חשובים מאוד בעיניי, אבל התקשיתי לשאת את העובדה ששמירת החיים - של כולנו - חשובה פחות".
"מאיימים על הבייס"
לוואקום הזה של ההנהגה החרדית, שהם מזהים, הם מבקשים להיכנס. לעשות את החיבור עם הציבור הישראלי כולו.
זולדן: "החרדים החדשים מונים בהערכה הפחותה ביותר 11% מכלל הציבור החרדי, שהם לפחות 130 אלף נפש. אלה חרדים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם, אין פה בכלל עניין אידיאולוגי, ולכן זה מאיים על הבייס החרדי. מה משפחה ממוצעת רוצה בחייה? לחיות טוב. זה מה שמחבר את החרדים החדשים - הרצון להתפרנס ולחיות טוב.
"אם יותר מ־50 אחוזים מהחרדים עובדים, אז למה להיות מנקי מדרגות ונהגי הסעות? כמה מאכערים ונהגים עם רמקולים יכולים להיות? כמה סופרי סת"ם צריך? בסופו של דבר, אדם אומר לעצמו: למה שלא אתמקצע וארכוש השכלה כדי לפרנס את משפחתי בכבוד. למה לא? זה צורך אנושי, ולכן לתופעה הזאת יש נוכחות. היא לא תופעה שולית, היא מבעבעת מתחת לפני השטח. בקרב הצעירים החרדים יותר מ־70 אחוזים שייכים לחרדים החדשים, בוודאי ברצון הכבוש.
"וכל הרצון שלהם להתפתח ולבחור אורח חיים שבו יוכלו להתפרנס בכבוד, בא יחד עם הרצון להישאר חרדים. אין פה סטייה מהחרדיוּת. זו לא רק הפרנסה, אלא מעטפת שלמה: למשל, מודעות לאיכות חיים, לגינה קהילתית, למִחזור, לקיימות, ובכללי - אחריות. להיות חלק מהישראליות. רוצים להיטמע בחילוניות מסוימת, לא במובן השלילי, אלא מבחינה זו שיש לנו אחריות גם מעבר לקהילה של בית הכנסת השכונתי שלנו".
תמיד היו חרדים שעבדו. מה אתם מחדשים?
הרב כהן: "קודם כל, ההגדרה חשובה, כי יש שני מושגים דומים אבל שונים. יש מושג ישן של 'חרדים מודרניים', שתמיד היו, אבל מעט. תמיד היו חרדים מודרניים בגבול בני ברק־רמת גן או בשכונת הר נוף בירושלים, ואלה חרדים שהמשפחות שלהם שלחו אותם ללימודי ליב"ה ולישיבות המשלבות לימודי חול. לעומת זאת, החרדים החדשים הם בעצם דור ראשון למודרניות, ומה ששונה בהם הוא שההורים שלהם לא היו 'חרדים מודרניים', והם כן רוצים להיות.
"למעשה, יש אפילו קונפליקט בין ה'מודרניים' ל'חדשים', כי החרדים המודרניים חיו בשלום עד היום עם החרדיות הקלאסית. הם גרו אולי במקומות מודרניים יותר, אבל שלחו את הילדים לישיבות החרדיות הנחשבות, כמו חברון. הם לא מבינים מה החרדים החדשים רוצים: למה לריב עם הקהילה החרדית המסורתית? ולמה לא להצביע ליהדות התורה?
"החרדים החדשים צריכים להיאבק על כל דבר, כי הרבנים שלהם וההורים שלהם לא מבינים אותם, למה הם שולחים את הילדים למוסדות חרדיים ממלכתיים, שנפסלו על ידי גדולי הדור. אבא שלהם לא למד תואר אקדמי, והם כן רוצים".
פייני סוקניק: "בעיניי, החברה החרדית גדולה מספיק כדי להכיל בתוכה גוונים שונים. פעם היו קוראים לאנשים שאינם תואמים בכל התנאים למיינסטרים החרדי 'שוליים', ולמילה שוליים אין משמעות חיובית. מאז שהקהילה החרדית גדלה, הרבה מעבר למה שחשבו שתגדל אי פעם, כבר אי אפשר לדבר על 'שוליים'. צריך להתחיל לדבר על גוונים.
"מי שלא רוצה להיות חרדי, לא חייב להיות חרדי. אבל אותם אנשים בתוך החברה החרדית שקוראים להם 'חדשים' רוצים להיות חלק מהקהילה ולפעול בתוכה. הם יודעים מהם גבולות הגזרה של החברה החרדית ופועלים בתוכם, גם אם לפעמים מותחים גבולות לצורך תיקון שלדעתם מתבקש.
"שטחים אפורים הם הרבה יותר מורכבים מאשר בחירה חדה של שחור ולבן, וחיים בשטח האפור מחייבים חשיבה ובחירה, ופחות התנהלות אוטומטית. בעיניי, ערך הבחירה והחשיבה התמידית הוא ערך יהודי ותורני, לא פחות מאשר בחירה במתווה ברור אחד, כזה שלא שואלים עליו שאלות".
"יש ויכוח בתוכנו"
הצילומים לכתבה נערכים במקום הנפיץ ביותר מבחינת ההתנגשות בין החרדים המסורתיים לחרדים החדשים: כיכר השבת בשכונת מאה שערים. בכיכר מסתובבים כמה חרדים ובידיהם שלטים המונפים כאן בקביעות, לאורך רוב שעות היום: "החיים מאושרים רק בלי אינטרנט וסרטים, וגם בלי אינטרנט מסונן או טלפון מוגן". העוברים ושבים, רובם חסידים או חרדים במעילים ארוכים, מביטים בתימהון בשני הגברים ובשתי הנשים שהעזו להפר את קדושת השכונה ולהצטלם יחד. אחד מהם צועק לעברם: "פה זו שכונה חרדית, לא סטודיו לצילום!", וזולדן משיב לו: "מאיפה אתה יודע בכלל מה זה סטודיו לצילום?". החרדי ממהר לעזוב את המקום.
לכאורה, לחרדים החדשים יש לא פחות נקודות השקה עם החברה החילונית מאשר עם המגזר החרדי - בצבא, באקדמיה, במקומות העבודה. ועדיין, הם מתעקשים להציף את הרעיונות שלהם דווקא בתוככי המגזר, ולא להתבדל ממנו.
למה בעצם אתם לא מאוגדים בקהילה מסודרת, עם בתי כנסת ומוסדות משלכם?
כהן: "זאת השאלה הגדולה, שמרחפת בחלל לא מעט שנים. יש בינינו כאלה שאומרים, אנחנו לא רוצים להתבדל משאר החרדים ולחיות בקהילה נפרדת עם בתי כנסת משלנו ומערכת חינוך נפרדת, למרות שקהילות ומוסדות חינוך הם המבחן הגדול. ויש בינינו כאלה שסבורים שזה הכרחי. הוויכוח הגדול היה אם ללכת לפוליטיקה כמפלגה עצמאית, או להצביע למפלגות החרדיות המסורתיות.
"בעבר היו שתי מערכות בחירות מקומיות שבהן התמודדה מפלגה כזאת: לפני 12 שנים הוקמה מפלגת 'טוב', שייצגה את החרדים החדשים והכניסה נציגים בערים ביתר ובית שמש. לפני שבע שנים 'טוב' רצה שוב, הפעם בחמש ערים - ונכשלה בכולן. לפני שנתיים היא כבר לא רצה בכלל.
"למה המפלגה הזאת נכשלה? כי רתמו את העגלה לפני הסוסים. כי חרדים שהולכים לצבא, לאקדמיה ולעבודה לא רצו מפלגה נפרדת. חששו. רצו להמשיך להצביע ליהדות התורה. כעת הוויכוח חוזר על עצמו עם בתי הספר הממלכתיים־חרדיים: יש חרדים חדשים שאומרים שהם רוצים עבור הילדים מוסדות חדשים נפרדים, ויש כאלה שרוצים להמשיך לשלוח למוסדות הישנים. באים חברי הכנסת גפני ופינדרוס ואומרים, מה הבעיה? נקים לכם מוסדות משלכם בתוך החינוך העצמאי (זרם החינוך החרדי הוותיק; ח"ב).
"בשורה התחתונה, יש ויכוח גדול בתוך החרדים החדשים אם נכון ללכת לקהילות נפרדות או להמשיך בתוך הקהילות הוותיקות. לא מצליחים להתארגן, והאמת היא שכמעט לא מסכימים על שום דבר".
אולי הבעיה היא שאין מנהיגות מסודרת.
כהן: "אין ספק. רוב החרדים החדשים הם בני 35-20, והמבוגרים ביותר בני 40. עיקר הבעיה הוא שאין להם מנהיגות, לא תורנית ולא ציבורית, כי מנהיגות צריכה בשלות. זו הסיבה שהקמתי כעת את בית המדרש 'אנשי חיל' למנהיגות תורנית. יש שם קבוצה של 11 תלמידי חכמים בני 40-30, שלומדים איתי יום בשבוע, שש שעות בכל פעם, מתוך כוונה שיהיו בעתיד מנהיגי הקהילה. חוץ מהידע התורני, יש להם ידע נרחב בתחומים נוספים, כמו פילוסופיה, מחשבת ישראל, חינוך, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וכו', והם יידעו לתת מענה למפגש בין בית המדרש לעולמות שבחוץ. אנחנו לומדים שם תורה בסוגיות שיכולות להיות רלוונטיות לחרדים החדשים, וגם עוסקים בפיתוח מיזמים תורניים".
זולדן: "בצלאל הוא הרב היחיד שהסכים לקחת אחריות על הקהילה הזאת. יש רבנים נוספים בקהילת החרדים החדשים, אבל הם עסוקים בעיקר בארגון לימוד תורה לציבור הזה בשיעורי ערב. הם נגד הקמת קהילה נפרדת, ויש כאלה שלא מצליחים לדבר עם הצעירים. לא לוקחים מנהיגות".
כהן: "החשש העיקרי הוא שאם החרדים החדשים יקימו קהילות, הן לא יהיו רציניות בתורה, ויסתכלו עליהם כעל 'חפיפניקים'. ולהקים קהילה של חפיפניקים גם אני לא רוצה, אני לא כזה ולא רוצה להיות כזה.
"עדיין, הקהילתיות שלנו היא דבר חשוב, כי היום יש סטודנטים חרדים או חיילים חרדים שמרגישים לא נוח בקהילה חרדית קיימת, וכך גם מי שיש לו מחשבות אידיאולוגיות קצת שונות מהמקובל בחברה החרדית. למשל - מי שקרא תיגר על ההנהגה החרדית בתקופת הקורונה. לכן אני חושב שאין מנוס מלהיפרד, גם אם עקרונית הייתי מעדיף שהחרדים החדשים יישארו בקהילות האם. אתה לא יכול לוותר על העמדות שלך רק כדי שיקבלו אותך. בשטח, אגב, קמים בתי כנסת של חרדים חדשים או מודרניים - למשל, בפתח תקווה, בבית שמש ובשכונת רמות בירושלים.
"לי עצמי יש בן אברך ועוד שני בנים חיילים, ושני החיילים מרגישים פחות נוח להיכנס לבתי הכנסת השמרניים יותר. אז מה אומרים לך החרדים המסורתיים? תעשה מה שאתה רוצה, אבל בסתר: אל תיתן גושפנקה לדברים כמו אקדמיה וצבא. אם כלפי חוץ תיישר קו עם ההשקפה החרדית הקלאסית ותצהיר שהאקדמיה והאינטרנט פסולים - אין בעיה שתהיה סטודנט או חייל. אבל אם תגיד שהאינטרנט, הצבא או האקדמיה הם מקובלים באופן מסוים - זאת כבר בעיה".
לציפי מנהיימר יש פתרון משלה לנושא המנהיגותי, לא רק של החרדים החדשים, אלא של כלל המגזר: יותר נשים בפוליטיקה ובמשרות הציבוריות. "הנציגים החרדים כיום דואגים רק להיבט הרוחני של הציבור שלנו, ומתעלמים מכל מה שקשור לגשמיות ולאיכות החיים. אני חושבת שלנשים יש ראייה רחבה יותר של צורכי הציבור. בסופו של דבר הן אמונות על רווחתם של בני הבית, והן אלו שיודעות באמת מה צריך.
"למשל, נושא התרבות כלל לא קיים בחברה החרדית. כמי שפועלת לקדם את הקולנוע הנשי־החרדי, אני רואה כמה העוול זועק לשמיים. נשים חרדיות ממשכנות את הבית שלהן כדי ליצור סרטים לנשים חרדיות, שבתורן משלמות בין 70 ל־100 שקלים על כרטיס לסרט, כדי לצפות בו באולם אירועים על כיסא פלסטיק.
"למה נשים חרדיות אמורות לממן יצירות תרבות מכיסן? למה צרכניות תרבות צריכות להישבר על כיסא של כתר? למה אין סינמה לנשים חרדיות? לגברים יש את הנושא של ביטול תורה, אבל מה הבעיה עם קידום תרבות לנשים? זה לא נמצא בכלל בשיח או בתודעה של הנציגים החרדים. אז מי אמור לדאוג לזה, מפלגות חילוניות?
"גם לגבי ספורט - דווקא אצלנו, הציבור שמחונך ל'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', אין בכלל תודעה לפעילות ספורטיבית. אני תושבת בני ברק, ואין אצלנו מתקני ספורט או פארקים שאפשר לעשות בהם הליכה. אין גם בריכות שחייה עירוניות. ואם מדברים על הגבהת החומות - בדיוק במקום הזה הן פרוצות, כי הציבור החרדי צריך לנסוע לערים חילוניות כדי ליהנות מהפארקים וממתקני הספורט שלהן.
"לכן אני חושבת שנחוצות נשים חרדיות בהנהגה החרדית, בפוליטיקה ובכל מוקדי קבלת ההחלטות, כי הן יידעו לדאוג לצורכי המגזר החרדי בכל היבטי החיים. יש כיום נשים חרדיות מוכשרות, שיכולות לעשות את העבודה היטב ולדאוג לציבור החרדי גם ברוחניות וגם בגשמיות".
מאוגדים בפייסבוק
עד שיתארגנו כקהילה בפני עצמה, אם אכן תוקם כזאת, החרדים החדשים מאוגדים בעיקר בקבוצות פייסבוק כמו "חי"ש - חרדים ישראלים", שמונה כ־5,000 חברים וחברות. זו קבוצה דינמית מאוד, שעוסקת בדיונים על קו התפר החרדי־ישראלי, והגולשים מנסים בינם לבין עצמם לגבש את הזהות החדשה שלהם כ"חרדים חדשים" או "חרדים ישראלים".
באחד מימי החנוכה, למשל, עלה בקבוצה פוסט שנפתח במילים "חנוכה ויום האישה שמח". "הכוונה היא לחג הבנות - עיד אל־בנאת, ראש חודש טבת, המצוין במהלך חג החנוכה", הסביר הכותב, "החג מעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות". החג הזה אכן נחוג בכמה קהילות, בעיקר אלו של יוצאי צפון אפריקה, אבל קל לנחש שמאמר כזה לא היה מוצא את מקומו בעיתונים חרדיים דוגמת "יתד נאמן" או "המודיע".
דיון נרחב אחר עוסק בחתונה של חרדית בת 14 (שנעצרה רגע לפני שהתקיימה), כשהכותבים מביעים זעזוע מהתופעה. במקביל מתקיים דיון ער נוסף, בנושאי דת ומדינה, תחת הכותרת "האם נכון להפריד את הדת והמדינה?"
בחודשים האחרונים התקיימו ויכוחים סוערים בקבוצת הפייסבוק הזאת ובקבוצות נוספות של החרדים החדשים בנושא התנהלות ההנהגה החרדית בימי הקורונה. "בקהילות חרדיות שונות העלימו עין מתופעות של זלזול בהנחיות משרד הבריאות", אומר דוד זולדן, "זה הפריע לנו. אנחנו אנשים ממושמעים, ממלכתיים, וכשאתה רואה במגזר החרדי התקהלויות לא חוקיות, מבתי כנסת ועד שמחות, זה צורם.
"ראיתי את השיקולים הפוליטיים של ליצמן כשר הבריאות, בזמנו. הוא לא יסגור את קריית מטרסדורף בירושלים, כי אז איך הוא יסתכל לחסידיו בעיניים ביום הבוחר ויסביר להם למה סגר שכונה חרדית בזמן שאפשרו הפעלה של קווי אוטובוס לים ואישרו הפגנות בבלפור. אין ויכוח על העובדות, כולנו חושבים שהיתה כאן אפליה, ושלא צריך להבדיל בין הפגנות לתפילות. אבל אנשים כמונו, החרדים החדשים, רואים את הדברים ממעוף הציפור, מלמעלה, ויש לנו אחריות. אנחנו לא נגיד: 'אכלו לנו, שתו לנו', ו'אם שם פתוח, אז שגם אצלנו יהיה פתוח'. אנחנו מבינים שיש פה סכנה, המוות מעבר לדלת, ואומרים שצריך להקפיד, לא חשוב מה אחרים עושים.
"לעומת הציבור הליטאי והספרדי שבסך הכל ממושמע ומקפיד על ההנחיות, החסידים לא ממושמעים ולא מקפידים. כשהממשלה אפשרה נסיעת אוטובוסים להפגנות בזמן הסגר, היו חרדים שלקחו על זה טרמפ וארגנו כביכול הסעות להפגנות, בעוד באמת אלו היו נסיעות לקהילות השונות. אתה רואה את החיוכים מתחת לשפם, את הקריצה הזאת, וזה מעביר מסר לאזרח הישראלי: לא אכפת לי ממך".
הרב כהן: "היחס למגיפה ולשמירה על הכללים בציבור החרדי הוא נושא כאוב. כמובן שיש גם מי שצריכים לקבל צל"ש, כמו הרב אשר וייס, הרב דוד יוסף והאדמו"ר מקרלין, שמייד אמרו שמבחינת ההלכה צריך להחמיר יותר מחוקי המדינה. האדמו"ר מקרלין אף סגר את בתי הכנסת בקהילה שלו עוד לפני שהיתה הוראה כזאת.
"היו אחרים שבלטו לרעה. חסידות בעלזא, למשל, הפכה לסמל ולדוגמה לצפצוף על ההנחיות, אבל גם חסידויות אחרות. וכאן הכעס הגדול שלנו, על שבירת ה'חוזה' עם כלל החברה הישראלית ועם המדינה. כי מבחינת כללי הבריאות זה בכלל לא משנה מי צודק, ואם היה צריך לסגור את המוסדות או לא. המסר לחברה הישראלית היה: אתם לא מעניינים אותנו, אנחנו חיים בבועה משלנו. בעצם, באו ושברו את החוזה.
"אתה יכול לריב כמה שאתה רוצה, אתה יכול להגיד: בואו נשנה את הכללים. אבל להגיד 'אני מפר את הכללים', ועוד בצורה שמשתמעת לישראלים כ'לא אכפת לנו מכם' - זה לא ייסלח".
ציפי מנהיימר מסכימה. "ציפיתי שחברי הכנסת החרדים, שרגילים לעלות לרגל לבתי הרבנים להתייעץ איתם על כל דבר, יבואו לתווך להם את המגיפה ומשמעותה ויוציאו הנחיות מסודרות לציבור, כי צריך לזכור שהציבור החרדי לא חשוף לתקשורת הכללית, ולא היה לו מושג על המגיפה ועל הפאניקה".
אז הכעס שלך הוא בעיקר על חברי הכנסת החרדים?
"כן. הכעיס אותי מאוד שהם לא עשו שימוש בפרקטיקות שהם מפעילים בזמן בחירות כדי לקדם הסברה בציבור החרדי כשהקורונה התחילה. הרי הח"כים החרדים יודעים להגיע לכל חרדי וחרדי כשהם רוצים. בבחירות הם מצליחים להגיע לכמעט 100 אחוזי הצבעה במגזר, כי הם יודעים לעבוד. ואני רוצה להזכיר שכשפרצה הקורונה, בדיוק סיימנו מערכת בחירות שלישית בתוך שנה, והמטות עדיין פעלו.
"הם התחילו לפעול באיחור, כשהחרדים כבר הפכו להיות 'מפיצי המגיפה' וההסתה והפילוג בעם הגיעו לשיאים חדשים. הייתי גם מצפה מהמפלגות החרדיות להשתמש בכוח הפוליטי הרב שיש להן ולמנוע את ההתעמרות בחרדים מצד שוטרים. לא ראינו את זה.
"היתה גם הזנחה של כל נושא ההסברה בתקשורת. מי שיודעים לעשות קמפיינים רהבתניים, הפקירו את הזירה התקשורתית לטובת אלה שהסיתו ושיסו ופילגו את העם. זה נושא ממש כואב. ייקח שנים לתקן את הפילוג שנוצר בעם בעקבות הקורונה".
פייני סוקניק מסייגת. "ההנהגה החרדית לא עשויה מקשה אחת. כדאי לשים לב שכמעט כל מנהיג חרדי הדגיש היבטים שונים לקהילה שלו. אני מצידי ציפיתי, ואני עדיין מצפה, שתימצא הנוסחה שתשלב שמירה על הזהירות ושמירה על החיים, יחד עם שמירה על ערכי הקהילה, ככל שמתאפשר.
"ציפיתי ליותר סולידריות של הקהילה החרדית עם האינדיבידואלים שבתוכה, בעיקר אלו שבסיכון, האנשים המבוגרים. אף אחד לא אמור להרגיש 'מיותר', שאפשר לוותר עליו בשם חשיבות השמירה על הקהילה. ציפיתי גם ליותר סולידריות בין הקהילות השונות, כמו בין החברות השונות בארץ. אני מלאת הערכה למנהיגים ולרבנים חרדים שכן פעלו מתוך סולידריות.
"מצד שני, צריך לזכור שגם בציבור החרדי, כמו בכל החברה הישראלית, היה בלבול גדול בגלל חוסר הבהירות בהנחיות וחוסר האמון שנוצר בכל המערכות. כאשת חינוך וכאמא לילדים שהיו אמורים ללמוד מהבית, אני יכולה להסכים עם האמירה שחלק מהמחירים שהציבור שילם היו גבוהים מדי, והיה אפשר לחסוך אותם בהתנהלות נכונה יותר".
אתגר החינוך
הרב כהן טוען שבנושא הקורונה, החרדים החדשים יכולים להיות הגשר בין החרדים לחילונים. "יש לי חבר טוב שאומר שכמו שהמחלה פוגעת באנשים עם מחלת רקע, כך היא מזהה בכל מקום את מחלות הרקע שלו. הקורונה זיהתה את מחלת הרקע של החרדים - ההתמודדות עם שינוי. מול שינויים איטיים כמו כניסת האינטרנט, הגיוס והלימודים האקדמיים, הקורונה הביאה שינוי חד ומיידי, והעמידה במבחן את השאלה אם החברה החרדית יכולה להסתגל ולגלות מנהיגות".
ומה המסקנות שלך?
"המנהיגות החרדית הקלאסית, גם הפוליטית וגם הרבנית, לא באה ואמרה: 'אוקיי, יש פה אתגר חדש וגדול, מה אנחנו עושים איתו כעת?' לי אישית יש אכזבה גם מהחרדים החדשים, כי בסביבות פסח עשיתי כמה מפגשי זום של חרדים חדשים בשאלה מה אנחנו עושים לנוכח האתגרים הבריאותיים, החינוכיים, ועוד, ומה האמירה שלנו בנושא. אבל לא הצלחתי להפעיל את האנשים.
"האתגר הכי גדול בחברה החרדית הוא החינוך. אם כל הזמן דיברנו על עולם הישיבות כ'תיבת נח', אז בקורונה התיבה התנגשה בקרחון. יש לנו היום אלפי בחורי ישיבות שלא חזרו לישיבות, ואנחנו לא יודעים מה קורה איתם. לא יודעים אם הם בישיבת נטפליקס או בישיבת חוף הים, ואני לא רואה שום גורם רציני שיודע מה לעשות עם הדבר הענק הזה.
"במשך השנים, במקום למצוא מסלול לצעירים שלא מתאים להם ללמוד בישיבה, פתחו להם קייטנות - ישיבות ל'נושרים'. זה לא פתרון אמיתי, והמודל הזה קרס ברגע שהישיבות נסגרו בגלל הקורונה".
זולדן: "החברה החרדית מצטיינת בלבדוק את הפיטם של האתרוג ולכוון את הלולב כמו רובה, אבל דווקא ב'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' היא נכשלה. החרדים התייחסו לקורונה כאילו באו לעשות עליהם עוד סיבוב, וזו היתה הטעות - כי פה מדובר בפיקוח נפש. כשבני ברק תחת הפגזה מאישים כמו יאיר לפיד, היא מתאחדת תחת מטרייה אחת. אנשים היו עם ברק בעיניים: 'מחפשים אותנו!'
"רק כשהפגזים התחילו ליפול קרוב, והתברר שאחוזים גבוהים מהחולים בישראל באים מהחברה החרדית, ופתאום מדובר על ההוא מבית הכנסת - הגיעה ההבנה שזה משהו אחר".
מה ציפית שהרבנים החרדים יעשו בזמן הזה?
"יכנסו את גבאי בתי הכנסת ואת ראשי הקהילה, יוציאו הנחיות מסודרות, יפרסמו קול קורא, ישלחו סדרנים שיאכפו את ההוראות. כשהחברה החרדית רוצה לאכוף משהו שבנפשה, היא יודעת לעשות זאת מצוין, ופה לא ראית את זה. היתה שתיקה רועמת וקטלנית".
הרב כהן: "זה לא בא מהתנגדות למדינה, אלא מהתנגדות למודרנה. כל עניין שמירת הכללים נתפס אצל החרדים כמשהו מודרני. לכן, למשל, בחסידות סאטמר לא שומרים על הכללים גם בניו יורק. הרבי מוויז'ניץ אמר בשיחת טלפון עם ראש הממשלה: 'הפתרון הוא שישמרו שבת'. בציבור החרדי ההתמודדות עם כל דבר היא ברובד הרוחני, ולכן התמודדות עם מסיכות וסגרים וריחוק הרגישה להם כ'עודף השתדלות', כמשהו מדעי מדי.
"כמובן שהיה פה גם חלק קונספירטיבי - שלמדינה לא אכפת מעניינים שבקדושה, והיא לא מבינה את הערך של תורה ותפילה. לכן, וגם בגלל התחושה שהכל שטויות ואין בכלל מגיפה, נפר את הכללים".
זולדן: "אפילו יותר מזה: באי השמירה על הכללים היתה אמירה עמוקה של 'מי אתם שתחנכו אותנו? אתם, שבגדתם במסורת אבותיכם, לא תגידו לנו מה לעשות. אנחנו מייצגים את ההשקפה הנכונה, וגם אם אנחנו טועים - אתם לא תטיפו לנו'".
"חוזה חברתי חדש"
אחרי הביקורת על החברה החרדית, הם רוצים להציג גם מתווה של פתרון אפשרי: ערוץ תקשורת ישיר בין החרדים החדשים לבין החילונים, שבו הם יפעלו כמעין מגשרים.
זולדן: "אני הייתי במחזור הראשון של הנח"ל החרדי. בהתחלה היינו רק ארבעה חבר'ה, ואז הגיעו עוד כמה והיינו כבר שמונה, ואז 12, ובסוף הגיעו 28 ויצאנו לדרך. מעט מדי, מאוחר מדי, אבל יצאנו לדרך. ומהפלוגה הקטנה הזאת בתחילת הדרך, יש היום גדוד מילואים וגדוד סדיר לוחם. יותר מ־13 אלף איש עברו בנצח יהודה.
"גם בעניין של התארגנות החרדים החדשים, אומרים לנו: אתם המיעוט הזניח, מי סופר את הקול שלכם? אבל הקול הזה מהדהד. מספיק שבהתחלה יצטרפו עשרות, ואז מאות, וזה יגדל עוד ועוד. האבולוציה של המגזר משחקת לטובתנו.
"עצם ההצהרה שלנו, על מוכנות לשיתוף פעולה עם הציבור הישראלי בכללותו, חשובה בפני עצמה. כי החילוני הממוצע מגיע עם סטיגמה על החרדים, ואז הוא רואה אותי או את בצלאל ואומר: לא ידעתי שיש חרדים כאלה.
"אנחנו רוצים לאחד כוחות עם הציבור הישראלי. נכון שה'שולחן ערוך' שלי ושל משה גפני הוא אותו ספר, ושנינו מתפללים מתוך אותו סידור, אבל לנגד עיניהם של הפוליטיקאים החרדים עומדת טובת הסקטור, ולנו יש ראייה מערכתית ואחריות קולקטיבית, ואנחנו מוכנים להתגמש עד כמה שאפשר.
"היום זה בקורונה, ומחר נצטרך את הגשר הזה בסוגיות אחרות, כמו עבודות הרכבת בשבת, פתיחת חנויות בשבת, וכו'. מי יישב אז על המדוכה? האם יש פוליטיקאים חרדים שיציעו פתרון? לא. ואיתנו אפשר לשבת, ויש גם יותר סיכוי להגיע להבנות. מנהיג חילוני יעדיף לשתף פעולה עם חבר'ה כמונו מאשר עם גפני, כי יש בינינו יותר שפה משותפת. המילון שלנו הוא ישראלי.
"עכשיו זה הזמן להקים תנועה משותפת לחרדים ולחילונים, חוץ־פרלמנטרית, שתגיע למסקנות בשלל הסוגיות. אם לא עכשיו, בשעה של משבר לאומי, אימתי? אני אכן עוסק בימים אלה בהקמת תנועה כזאת, בשם 'המחנה המשותף', שתסייע בפתרון מחלוקות בין חרדים לחילונים. אתה יודע שלפני 25 שנה אני זרקתי עגבניות על אביב גפן, כשהוא הופיע בגן העצמאות בירושלים? היום אני יודע שהוא מחפש פרטנרים אצל החרדים, לנסח איזושהי אמנה משותפת, והייתי שמח להיפגש איתו".
כהן: "הקול שאנחנו משמיעים הוא לא רק שלנו, אלא של דור צעיר של חרדים - שאני לא יודע לאמוד את מספרם במדויק, אבל בוודאי מדובר בעשרות אלפי אנשים שחושבים אחרת. שיש להם אחריות לציבור, שמרגישים חלק מהחברה הישראלית, וכעת הם מאוד מתוסכלים ושבורים מההתנהלות החרדית בקורונה.
"מייד אחרי סוכות, כשנפתחו החיידרים החרדיים בניגוד להנחיות, היו שקראו ליום הזה 'יום קריסת הגשרים'. חשוב לי להדגיש שהיו רבים שלא הסכימו לזה, שהתנגדו לאובדן הסולידריות. זה לא ציבור קטן אלא ציבור גדול, שאומר: אכפת לנו מהישראלים.
"ברמה הפרקטית, הקורונה תלך כמו שהיא באה. אבל האתגרים של הציבור החרדי ושל החברה הישראלית יהיו גדולים מאוד. אני מסכים עם דוד שהמהלכים לא צריכים להיות פוליטיים. חייב להיות שיתוף פעולה של גורמים מבפנים ומבחוץ כדי לאפשר לחרדים שמעוניינים להשתלב בצבא, באקדמיה ובתעסוקה לעשות זאת, תוך שמירה על הזהות שלהם. הכל צריך להיות בדיאלוג.
"אני קורא לזה 'חוזה חברתי חדש', שבו קובעים מה נותנים ומה מקבלים. כי מה שקורה כעת במישור הפוליטי לא מקדם אותנו לחיים משותפים טובים. לדעתי, הסטטוס קוו הישן בין החרדים למדינה כבר לא רלוונטי".
"אי אפשר להתעלם מאיתנו"
בינם לבין עצמם הם כבר מוכנים לגל התגובות לרעיונות שלהם, שיגיע, מן הסתם, בצורת מאמרים חריפים בעיתונות החרדית הממוסדת. "כתבה כזאת איתנו היא חגיגה לעיתון קיצוני כמו 'הפלס'", מחייך בצלאל כהן.
מנהיימר: "כבר אי אפשר להתעלם מאיתנו. גם מבחינה פוליטית, הנציגים החרדים מתחילים להבין שאם הם רוצים לשמר את כוח ההצבעה החרדי ולמנוע מפלח נכבד להצביע למפלגות אחרות, הם צריכים לתת לאנשים האלה מענה לצרכים שלהם.
"ב־2013 חרדים רבים הצביעו ליש עתיד, מתוך תקווה שלפיד ידאג להם ללימודי ליבה ויעביר את חוק הגיוס. נשים וגברים שיוצאים לשוק התעסוקה מבינים פתאום את חשיבות ההשקעה בלימודי ליבה ובכישורי חיים. הם מגלים שלילדים שלהם אין הכלים הנחוצים כדי לעבוד ולהתפרנס ביום מן הימים, והם לא רוצים שיצטרכו לרכוש מקצוע או השכלה כשהם כבר נשואים ומטופלים בילדים. להם עוד ההורים עזרו, אבל מי יעזור לדור הבא?
"לכן יותר ויותר משפחות מהמיינסטרים החרדי מבינות את החשיבות של תורה עם מלאכה ומבקשות להעניק לילדים שלהן את מרב המיומנויות והכישורים, שיאפשרו להם לצאת מוכנים לעולם האמיתי.
"אבל אני לא חושבת שכולם חייבים ליישר קו לדרך אחת. אנחנו לא ציבור הומוגני, ולא אמורים להיות. יש אנשים שמתאימה להם הבועה, והם מאושרים בה ושמחים לגדל את הילדים שלהם בדרך הזאת, וזה בסדר ומעולה ומרגש. אבל עבור מי שלא מתאימה לו הבועה, וצריך ורוצה יותר, בשביל מי שמבקש להשתלב בחברה הישראלית - גם ללמוד תורה, גם לרכוש השכלה וגם להתפרנס בכבוד - לאנשים כאלו צריך לתת את הכלים".
סוקניק: "אני חייבת לומר שגם הצד השני, החילוני, צריך לעשות תהליכים פנימיים כדי להיות מוכן לשותפות חדשה מהסוג הזה. פעמים רבות רואים שדווקא אנשים שמגדירים את עצמם כליברלים מתקשים להסתכל על החברה החרדית בצורה מכבדת.
"החברה החרדית, מצידה, צריכה להבין שככל שהיא גדלה, כך יש לה גם יותר אחריות בחברה הישראלית, בכל התחומים. אנחנו צריכים לקחת חלק בקבלת החלטות שנוגעות למדינה כולה ולא רק לקהילה שלנו. אנחנו כבר לא קהילת מיעוט שצריכה להתגונן, גדלנו מזה. וכחלק מתהליך ההתבגרות - אנחנו צריכים לתת את החלק שלנו. זה לא רק 'בשבילם' - זה בשביל כולנו".
"לאפשר דיאלוג פורץ דרך"
ההכרזה על הבחירות הפתיעה אותם, אבל הם לא בלתי מוכנים. הם אפילו מוכנים לזרוק שמות מעניינים לחלל האוויר, שיוכלו להיות הנציגים שלהם בכנסת הבאה. "עשרות אלפי משפחות של חרדים חדשים צפויות להצביע למפלגות שאינן חרדיות", טוען זולדן, "להערכתי, רובם יצביעו לליכוד, והשאר לסער, לבנט ולבן גביר, וגם למפלגות החרדיות. אין סיכוי שחרדי יתמוך ביש עתיד או במרצ. השמאל מחוץ למשחק".
למה לא תרוצו ברשימה משלכם?
"הציבור החרדי עדיין לא בשל למפלגה חרדית מודרנית, אבל מפלגה מעורבת עם נציגים חרדים היא תרחיש לגמרי לא דמיוני. יגאל גואטה, למשל, יכול להשתלב בכל מפלגה חילונית מתונה. השידוך שלו עם שלי יחימוביץ' בתקשורת הוא מודל פנטסטי, שאפשר להעתיק אותו בהצלחה בפוליטיקה.
"אני עצמי מסוגל לרוץ היום ברשימה חילונית מתונה. אני לא פחות חרדי מהנציגים החרדים בכנסת, אבל מספיק פתוח כדי לאפשר דיאלוג פורץ דרך. הדברים מחלחלים מלמטה למעלה, ואם זה לא יקרה בבחירות האלה, אז זה יקרה בבחירות הבאות.
"נתניהו, אביב כוכבי וכל מנהיג חילוני אחר יעדיפו לשתף פעולה עם חרדים המזוהים עם המחנה המתון, שאפשר לנהל איתם דיאלוג שקט. עכשיו זו רק ההתחלה; אני צופה שבעוד עשר שנים החרדים ישתלבו בכל מוסדות המדינה ויתפסו עמדות בכירות בשלטון".
יש סיכוי שהמפלגות החרדיות ייתנו לכם ייצוג?
זולדן: "לא. במפלגות החרדיות אין פריימריז ואין דמוקרטיה, ואין מה לצפות שהן ישלבו ברשימה חרדים שמייצגים את החרדי החדש, העובד והמשרת בצה"ל. זה לא יקרה ביהדות התורה, וגם לא בש"ס. בשבילם אנחנו עצם בגרון".
מנהיימר: "מערכת הבחירות הזאת היא ההזדמנות שלנו לשלב ידיים ולהתאחד יחד, כל 'החרדים הישראלים'. זה הזמן להניח בצד את הוויכוחים של ימין ושמאל ולהתלכד סביב מפלגה שתדאג לאינטרסים של הציבור העובד, לילדים שלו, לדור העתיד של מדינת ישראל. אנחנו צריכים לתת את הקול שלנו למפלגה שתשים בראש סדר העדיפויות קידום של לימודי יסוד לילדים חרדים, כמו מתמטיקה, אנגלית ואוריינות דיגיטלית, כדי שיהיו להם בבוא העת המיומנויות הבסיסיות לצאת ללימודים אקדמיים ולשוק העבודה.
"תקופת הקורונה השאירה את ילדי החינוך החרדי מאחור, כי אין להם נגישות ללמידה מרחוק. נכון שיש יוזמות חברתיות מדהימות של פעילים חרדים שדאגו לקדם למידה בזום, אבל זה לא מספיק, והם לא יכולים למלא את תפקיד המדינה. לכן אנחנו צריכים להכריז שניתן את הקול שלנו למפלגה שתדאג לנו ולצרכים שלנו - מפלגה שתכריז על תוכנית לאומית לשילוב חרדים בתעסוקה ותסייע לחרדים שרוצים לצאת ולהתפרנס. חשוב שהמדינה תתגייס לנושא ותקדם תוכנית כזאת".
