רמי פורטיס אמר פעם ש"אם תישאר אלטרנטיבי מספיק שנים - בסוף תהפוך לקלאסיקה". הוא התכוון לעצמו, אבל זה נכון גם במקרה של "אהוד בנאי והפליטים", אלבום הבכורה של אהוד בנאי, שיצא לאור בסוף 1987, כשבנאי היה כבר בן 33.
האלבום, שנשמע בזמנו כמו אגרוף בבטן למיינסטרים המקומי, מכיוון שהגדיר מחדש את רוק המחאה הישראלי, נחשב היום כבר לקלאסיקה, כמעט למיתולוגיה.
בנאי הקליט אותו עם חברי להקת הפליטים, שהתגבשה סביבו באופרת הרוק "מאמי" - הגיטריסט יוסי אלפנט ז"ל (שגם הפיק מוזיקלית), המתופף ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, הבסיסט הצעיר גיל סמטנה ונגן כלי ההקשה נועם זייד.
יחד איתם יצר בנאי קבוצת שירים בועטים, שהעניקה קול לקבוצות דחויות בחברה הישראלית וזעזעה כל מי שהאזין לה בקשב: "עבודה שחורה" - על אפליית יהודי אתיופיה; "ערבב את הטיח" - על הפועלים הפלשתינים; "פועל במה" - על העובדים מהמעמד הנמוך; לשיר הזה קיבל בנאי השראה מהתקופה שבה עבד כפועל במה בהופעות של שלישיית הגשש החיוור, שבה היה חבר דודו, גברי בנאי.
לשירים הללו נוספו שירי המסעות שאגר בנאי לאורך שנים, ושביטאו את האאוטסיידריות שלו עצמו בתוך הישראליות: "זמנך עבר" ו"עיר מקלט" (שהפכו ללהיטים), "ממשיך לנסוע" ו"דם" - שירים שאליהם התחבר דור חדש של צעירים ישראלים, שיצאו בשנות ה־80 לגלות את העולם.
גולת הכותרת של האלבום היתה השיר "עגל הזהב", שמביא את הסיפור התנ"כי המפורסם על בני ישראל במדבר, כמהים למנהיגות שתוציא אותם מהחשיכה לאור, ובינתיים עובדים את הפסל. היה זה משל חד ונוקב על ישראל ועל העולם המערבי החומרני כולו.
מוזיקלית, יצרו בנאי והלהקה, בהובלת אלפנט, חיבורים בין שלושה אלמנטים: רוק, "גל חדש" בריטי ומוזיקה מזרחית. התוצאה נשמעה חזקה, שרירית, "רזה" במובן החיובי של המילה, אלבום שנשמע כמו פרא אציל.
הסגנון והצליל נחשבו לפורצי דרך בזירה המקומית וסימנו את הנתיב לרבים שבאו בעקבותיהם, בעיקר בחיבורים בין רוק למזרחית. האלבום נשמע זועק וכואב מצד אחד, כמעט מייאש, אבל עם זאת עוצמתי מאוד, מלהיב ומרגש, עם שירים שחודרים לנשמה ולא יוצאים מהלב ומהראש גם אחרי עשורים.
* * *
33 שנים עברו מאז, ובשנת הקורונה החליט המפיק חיים שמש ליצור את סדרת "אז. עכשיו", שמוקדשת לגרסאות חדשות לאלבומי מופת ישראליים. הוא פנה לרע מוכיח, מהמפיקים המוזיקליים הבולטים ברוק הישראלי בעשורים האחרונים (ברי סחרוף, מאיר אריאל, זקני צפת), וביקש ממנו לבחור אלבום.
"התלבטתי בין כמה אלבומים", מספר לי מוכיח מדירתו שבניו יורק, "אחד המועמדים היה אלבום של אריאל זילבר עם להקת ברוש, אבל בסוף בחרתי את 'אהוד בנאי והפליטים', שהחלטתי להפוך אותו לאלבום בשם 'עגל הזהב', על שם אחד השירים בו. זה שם שהתחבר לי לעידן הנוכחי, של הפייק ניוז ושל טראמפ.
להאזנה לאלבום "עגל הזהב", עם כל הביצועים המחודשים ל"אהוד בנאי והפליטים">>>
"השירים של אהוד באלבום המקורי מאוד פשוטים ומדויקים מבחינת המסר והדנ"א המוזיקלי, אבל מי שהביא את כל ה'בשר' האסתטי היה יוסי אלפנט, שהביא מניו יורק השפעה של 'נו־ווייב', ז'אנר של להקות שלא יודעות ממש לנגן, אבל יש להן זווית אמנותית מעניינת".
"כשהייתי בן 19 היה לי קשר מיוחד עם אלפנט. הייתי אמור להופיע איתו במועדון 'לוגוס', כמתופף, בלילה שבו הוא נפטר, אבל לפני שהגיע זמננו לעלות יחד לבמה, קרה מה שקרה" (אלפנט לקה בליבו ונפטר; א"נ). הייתי איתו שם, ומשהו ממנו נחרת לי בתודעה, הדמות שלו, ההליכה שלו על חבל דק, שגם עם זה אני מזדהה".
לדברי מוכיח, התקציב לאלבום החדש היה נמוך, וגם הזמן להכנתו היה קצר יחסית. "אז בבחירת הזמרים המבצעים 'הלכתי על בטוח'. כלומר, בחרתי זמרים שאני מכיר ואוהב, שעבדתי איתם ושידעתי שהם יפגעו בול - ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, ערן צור, קורין אלאל, אפרת בן צור וכפיר בן ליש.
"הם, יחד עם חיים שמש, בחרו איזה שיר יבצע כל אחד. ביקשתי מהם שיקליטו את השירה בארץ, כל אחד כמו שנוח לו ובאיזה אולפן שנוח לו, באיזה סולם שנוח לו, כאילו הוא שר את השיר לחבר הכי טוב או לילד שלו. הם שלחו לי את ההקלטות לניו יורק, והתאמתי לכל אחד את העיבוד המוזיקלי שמתאים לו, לפי המלודיות המקוריות של השירים".
את הצליל המיוחד של האלבום יצר מוכיח מכורח הנסיבות. "בניו יורק נפלתי בנסיעה על הקורקינט שלי, ושברתי את שתי הידיים. הייתי מגובס בשתיהן, לא יכולתי לתופף או לנגן בגיטרות. אבל כפתורים יכולתי לסובב, אז החלטתי לחבר למחשב סינתיסייזרים אנלוגיים ישנים, שמנוגנים באצבעות, ומכונות תופים ישנות, שאני אוסף עוד משנות ה־80, ואיתם לנגן ולהקליט מחדש את השירים".
התוצאה, בהתאם, מרתקת: אלקטרונית למשעי, קצבית, בחלקה מרקידה, מזכירה מוזיקה אלקטרונית אלטרנטיבית מהאייטיז. יהיו אולי חובבי רוק של צלילי גיטרות־בס־תופים, שיעקמו את האף נוכח הסאונדים האלקטרוניים שעוטפים כמה מהשירים הכי חזקים שנוצרו ברוק הישראלי אי פעם, דוגמת "עיר מקלט" ו"זמנך עבר", וכן, לוקח זמן לעכל את התוצאה הסופית, שהיא עמוקה, יפה - ועומדת בזכות עצמה.
"הרעיון היה לקחת את חומר הגלם ולעשות ממנו תקליט אחר, להתרחק מהמקור כמה שאפשר", מסביר מוכיח. "אין טעם לעשות אותו התקליט פעמיים, רק עם זמרים אחרים. המטרה היא לתת לשירים אלה, שהם כל כך מוכרים ואהובים, עוד זווית, עטיפה חדשה שלא היתה להם עד היום. לכן בניתי לעצמי קונספט אמנותי, עם הסינתיסייזרים הישנים שצריך לכוון עם האוזן, כמו גיטרות, כמו רוקנרול, כשכל פעם הצליל שלהם נשמע קצת אחרת.
"זה שונה מאוד ממוזיקה אלקטרונית שעושים היום עם מחשב, שהיא מאוד מדויקת ויש בה הכפלות על גבי שכפולים. אצלי המוזיקה לא חוזרת על עצמה. כל תיבה שאני מנגן שונה מהקודמת, ויש שכבות של צלילים, שכל אחת מהן נוגנה בחי בנפרד. את רוב העבודה עשיתי בשבוע, ונדרשתי לשלושה שבועות נוספים כדי להשלים את האלבום לגמרי".
* * *
בחלקה של קורין אלאל, מאושיות הרוק הוותיקות והחשובות בישראל, נפל לבצע באלבום את השירים "זמנך עבר" ו"פועל במה".
"הקלטתי את השירה לבד בבית, הייתי צריכה לבחור את הקצב הנכון ואופן הנכון לשיר בו, לבד, וזה היה מאוד מעניין ומאתגר", היא משחזרת. "עם 'זמנך עבר', שאני מכירה כמובן, חשבתי שיֵלך לי בקלות. ניסיתי לנגן לעצמי עם הגיטרה ולשיר, אבל לא הבנתי מה הולך שם, ונלחצתי.
"הבנתי שצריך לגלות משהו במוזיקה של אהוד, וממש עברתי תרפיה עם עצמי, כדי להיכנס לזון ולמיינד שלו, שהוא מאוד מיוחד. הבנתי שהשיר מצד אחד פשוט, ומצד שני אכזרי בתחושה שלו. כי להגיד למישהו 'זמנך עבר', גם אם אתה אומר את זה לעצמך, זה מרושע. אבל הדרך שבה אהוד עושה את זה מאוד נכונה מוזיקלית.
"זה שיר שהוא פאזל. הוא נותן לשומע הרבה מרחב לדמיון. זורק לך זווית שלו לסיפור, מצייר תמונות במילים ומספר סיפור על סיפור על סיפור. ואני, כמו תלמידה, לומדת את השיר ומגלה כמה שהוא פשוט, וכמה שזה כיף.
"בסופו של דבר, הטייקים הראשונים שהקלטתי לשני השירים, פה אצלי בבית, הם שנכנסו לאלבום. אולי בזכות ההתרגשות הראשונית. כשאתה שר שוב ושוב באולפן, אתה מאבד את הספונטניות של הנשמה".
אהבת את התוצאה הסופית?
"לא האמנתי, הופתעתי, נדהמתי. רע השתמש בצבעים מוזיקליים מאוד יפים, מאוד עדינים ומאוד משמעותיים. הוא יצר את אותו זעם של האלבום המקורי, אבל זה נשמע מאוד יפה".
עד כמה היית מחוברת לאלבום המקורי בזמן אמת?
"לאהוד אני מחוברת כל השנים כמאזינה. נפגשנו רק פעם אחת, כשאירחתי אותו בהופעה שלי, אחרי שנים של התבוננות מהצד. אני שנים רואה שהוא מופיע ולא עוצר, עם ההרכב שלו ולבד. הוא תמיד בהופעות, כמו בוב דילן.
"בשני השירים שאני שרה באלבום יש משאית, ובעיניי זה הדימוי הנכון לקריירה שלו. הוא הניע אז את המשאית, ומאז הוא לא מפסיק. הוא ממשיך לנסוע, וזה מדהים".
יש מי שאומרים ש"הפליטים" היה אלבום של אלפנט לא פחות מאשר של אהוד.
"אלפנט היה גאון, המתנה הכי גדולה שאהוד היה יכול לקבל. אתה מקבל כזה נגן, עם כזה אופי, שהוא בעצמו יוצר סיטואציות מוזיקליות".
* * *
המוזיקאי והזמר ערן צור זוכר את אהוד והפליטים כמאזין־צופה מהקהל. "בהתחלה ב'מאמי', ואחרי זה הם היו מופיעים עם האלבום המקורי במועדונים של תל אביב. היו מקרים שאלפנט היה כל כך מסטול, שהיו צריכים לעזור לו לעלות לבמה. הוא וז'אן ז'אק גולדברג עטפו ברוק ובגל חדש את ההשפעה המזרחית־פרסית של אהוד. ז'אן ז'אק היה מתופף מאוד פשוט ובסיסי, אבל מאוד חזק וקשוח. היה לו הבייס־דראם הכי חזק בארץ. בגללו הם הגיעו לעוצמות מאוד חזקות של נגינה.
"מאוד אהבתי את האלבום בזמן אמת. כשהשיר 'עגל הזהב' יצא, זה היה כמו לשמוע בפעם הראשונה את 'שיר כאב' של מאיר אריאל. אתה שומע קול חדש, שלא שמעת קודם, שאומר אמירה חדשה ומנסח אותה אחרת, ואתה מבין שנולד אמן חדש שעומד להשפיע ולהיות חשוב".
באלבום החדש מבצע צור את השירים "ערבב את הטיח" ו"מלנכולי". "אהוד לקח את המחאה של 'מאמי' והמשיך אותה. 'ערבב את הטיח', שיר המחאה מהבודדים בעברית שמדבר מהצד של הפועל הפלשתיני מעזה, משהו שאף אחד לא העז לעשות לפני כן. והוא עושה את זה בצורה פשוטה ומאוד אפקטיבית.
"עברו עשרות שנים, ועדיין הערבים הם אלה שבונים לנו את המדינה, את הערים הישראליות, עם כל האבסורד שבדבר, והם עדיין מקבלים לפעמים יחס גרוע מקבלנים. זאת חוויה אמביוולנטית שחוצה עמים".
איך ניגשת לביצוע השירים מחדש?
"חיפשתי את הגוון הכי מעניין של הקול שאני יכול לשיר בו. הקלטתי את השירה לפי ההרמוניה המקורית של אהוד, לפי האקורדים שהוא בחר בהם, ורע מוכיח השתמש בהרמוניה מוזיקלית אחרת. זה האיר את השירים באור אחר.
"אני מסכים עם רע שהמקור היה מדהים ואין טעם לעשות שוב אותו הדבר. לכן אהבתי שהוא תקף את זה בצורה יוצאת דופן. הוא לקח סיכון ונתן לשירים אינטרפרטציה שונה לגמרי ומפתיעה. חשבתי שהשירים נמצאים בנוף מסוים, ופתאום הם במקום אחר, בארץ אחרת. הופתעתי מאוד, ולטובה".
איך התחברת ל"מלנכולי", שהוא שיר אהבה עצוב?
"ראיתי בראש עיר נמל בפורטוגל, על חוף האוקיינוס האטלנטי, ואישה שנמצאת שם ברקע, ויש לי איתה פגישות ליליות. אני לא חושב ש'מלנכולי' הוא שמה של האישה, למרות שהוא אומר עליה 'היתה מנת חלקי', אלא המצב הנפשי שהוא נמצא בו בשיר. במלנכוליה יש דרגות. זה יכול להיות גם עצב מתוק, לא חייב להיות דיכאון קליני.
"כמבצע, אני בהחלט מתחבר לשיר ולאימאז' שיש לי בראש. כשאתה לא כותב שיר בעצמך, ולא מפענח עד הסוף בדיוק מה קורה שם, אתה יכול להישאר גבוה ולעוף מעל, כמו מנקודת מבט של ציפור. אתה לא חייב להרגיש את האדמה של השיר. יש בזה חירות.
"אני מאוד אוהב את אהוד כאדם וככותב. אני מאמין בו, ולכן היה לי קל להתחבר לדברים שהוא עושה. מצד אחד הוא צנוע, ומצד שני מרשים. יש בו כוח מאופק, וגם בכתיבה שלו".