במשך לא מעט שנים, יובל שמלא היה ילד כועס. ילד עם בעיות קשב וריכוז ותלמיד בעייתי, שלא מצא את עצמו במסגרות המקובלות.
"בסוף כל שנה הייתי חוזר הביתה עם התעודה ומת מפחד מהרגע שבו אמא שלי תקרא אותה ומהתגובה שלה. כיתה ו' היתה הכי נוראית עבורי. ביום האחרון ללימודים נתתי לה את התעודה, והיא הסתכלה עלי ואמרה: 'יובל, תראה איזה יופי, השתפרת באנגלית. עכשיו הולכים לחגוג ולאכול סושי'.
"הייתי בשוק, אבל זה היה רגע מדהים, כי היא נתנה לי תחושה שאני יכול להשתפר בכל דבר. כשאתה ילד ואומרים לך רק את הדברים שאתה לא טוב בהם, זה מתסכל מאוד. שנתיים אחר כך, כשעליתי לכיתה ט', כבר הצלחתי למצוא את עצמי בשיעורים.
"היו לי הרבה קשיים כילד. יש לי בעיות קשב וריכוז שאני מתמודד איתן עד היום. כילד לא יכולתי להקשיב יותר משתי דקות ברצף, ובגלל זה הייתי עושה צרות, וגם צוחק על אחרים. תסכל אותי שכולם מצליחים ואני לא, אז חיפשתי את הדרך שלי להעלות את הביטחון. בדיעבד, אני מאוד מצטער על השטויות שעשיתי".
איך טיפלת בזה?
"בעזרת אמא שלי, וכמובן שגם בעזרת הטיפוס. כילד, אחד הדברים שמנעו ממני להשתפר היה שחשבתי שיש לי בעיות קשב וריכוז ואין מה לעשות עם זה. אבל הספורט בכלל, והטיפוס בפרט, הראו לי שאין דבר כזה. שאפשר להשתפר בכל דבר. באמצעות הטיפוס ידעתי לגשת למטרות שהצבתי לעצמי ולהשיג אותן.
"אני חושב שאחרי שאסיים להתחרות, אלך ללמוד מתמטיקה או פיזיקה. אני מנסה להבין איך הדברים סביבנו עובדים, או אפילו איך היקום עובד. בשנים האחרונות, עם כל ההתמודדות המנטלית, חשבתי גם ללמוד מדעי המוח. אבל יש לי עוד זמן".
נו, עכשיו אתה מדבר כמו תדמית החנון שלך.
"היום אני די ההגדרה של חנון, ואני גאה בזה. אבל כילד הייתי מאוד מעצבן. לא היו לי אז משקפיים, נראיתי אחרת".
יהיה מוגזם להגיד שהספורט הציל לך את החיים?
"הספורט גרם לי להירגע, כי מצאתי מקום להוציא בו את כל האנרגיות שלי, וגם מקום של שייכות. אני רוצה להאמין שאני נמצא בסביבה מספיק טובה כדי לדעת למצוא את עצמי, אבל הספורט נתן לי את האושר בחיים. אני לא רוצה לחשוב איפה הייתי בלעדיו".
עכשיו שמלא כוכב. בעצם, הוא כוכב כבר מאז הזכייה הראשונה שלו ב"נינג'ה ישראל", בעונתה הראשונה, שאחריה חזר גם לעונה השנייה אבל לא הצליח להגיע לגמר. בשבוע שעבר סגר מעגל וקטף את העונה השלישית, פלוס רכב 4x4 חדש. אבל גם ביום שאחרי הניצחון, הוא לא יושב בחוף רגל על רגל ונהנה מהתגובות. למעשה, קשה מאוד לקבוע את הראיון איתו, כי הוא לא מפסיק להתאמן.
"בשנייה שהגעתי לנמל חיפה, הסתכלתי על המסלול והייתי מאושר", הוא משחזר את יום הגמר. "שמחתי שהביאו מסלול כל כך קשה, כי זו הסיבה שבגללה באתי לתחרות הזאת - לראות מה אני מסוגל וכמה רחוק אני יכול להגיע. ראיתי את המסלול, ואתה לא מבין כמה רציתי לעלות עליו".
ובסוף לא הצלחת לסיים אותו, כמו שקרה לכל מי שהגיע לגמר.
"לפני שעליתי למסלול אמרתי בלב 'תודה', כי זה מה שאבא שלי ז"ל היה אומר כל בוקר. אמרתי שאני הולך לעשות את הכי טוב שאני יכול. הזכרתי לעצמי גם שאני בא ליהנות מכל מכשול. עשיתי את כל מה שאפשר, הייתי מרוכז ומפוקס, ולא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהמסלול. הצלחתי לנווט את הלחץ למקום טוב. כשהגעתי למכשול הלפני אחרון, הדלתות המתנדנדות, ידעתי שאין מצב שאני לא עובר אותו.
"המכשול האחרון, קפיצת מוט המתח, היה משהו שבחיים לא התמודדתי איתו. מהרגע שהתחלתי להתנדנד ועד הקפיצה, זה הרגיש לי כמו נצח. אני זוכר שעליתי גבוה, מיקמתי את המוט, אמרתי לעצמי 'אתה עושה את זה!', אבל לא צפיתי את עוצמת הנחיתה, והידיים שלי פשוט השתחררו ונפלתי לבריכה".
אתה יודע להגיד איפה טעית?
"לפני שעליתי לקפיצה הייתי מרוכז בלדייק את המיקום שלי ובלנשום עמוק ולא למהר. היתה לי תנופה טובה, ורציתי לעלות למעלה ולדייק את המוט, כדי שאגיע עם הגוף מתחת. אבל לא חשבתי על זה שהידיים שלי ישתחררו. בראש שלי, ברגע שדייקתי את המוט, הצלחתי - ופה היה הפספוס שלי. אם מישהו היה אומר לי שאני צריך לתפוס חזק, כנראה שלא הייתי נופל. אבל זה חלק מכל הסיפור".
מה הדבר הראשון שעבר לך בראש ברגע הנפילה?
"שוק. נפילה כזאת אף פעם לא קרתה לי לפני, וזה גם החלק במסלול שאני מרגיש בו הכי נוח. לקח לי רגע להבין שלא הצלחתי. יצאתי מהמים מבואס שלא הצלחתי להגיע להר. זה היה מאכזב, וגם עכשיו, כשאני חושב על זה, אני אומר לעצמי שיכולתי לעשות את זה. עוד לא ידעתי באותו רגע שניצחתי.
"אבל למרות האכזבה, כל כך התלהבתי מהמסלול ונהניתי ממנו, שהיה לי כיף לחשוב עליו. כישלונות הם חלק מהספורט, תמיד יש אופציה שלא תצליח. כשאני נופל, יש רק דבר אחד שיכול לעזור לי: לדעת למה נפלתי ומה יכולתי לשפר, ולנסות שוב.
"קורה לי הרבה שאני נופל ממסלולים ומתעצבן, והמאמן שלי אומר לי: מה זה יעזור לך? אם תיתן לרגשות שלך להוביל אותך גם בעליות וגם בירידות, זה לא טוב. אתה פשוט צריך לנסות להשתפר כל הזמן".
בעונה הזאת היו ממך המון ציפיות. אין את הפחד ליפול פתאום כבר במכשול הראשון?
"המחשבה הזאת עברה לי בראש, שאני נופל על המכשול הראשון, שהיה עם הקפיצים האלה. פחדתי ממנו בטירוף, אבל הזכרתי לעצמי שאני בא כדי לשפר את היכולות שלי ולעמוד באתגרים. לראות אם אני יכול לעשות אותם בזמן אמת. כשאני עולה על המסלול אני לא חושב על הנפילה, אלא רק שאני עושה את זה.
"נכון שכולם מצפים ממני להצליח, אבל הציפייה שלי מעצמי היא הכי גבוהה שיש. מהציפיות של הסביבה אני רק נהנה, הן מחזקות אותי".
התחרות הזאת קשה מאוד, ויש בה תנאים לא רגילים. למשל, צילומים בשעות הקטנות של הלילה, או הרבה קהל, משפחה ומצלמות. איך מתרכזים?
"נכון, יש בזירה המון בלאגן. אסי ורותם, רסקין ורותם, המשפחה, החברים, המצלמות. אני בוחר להתעלם מכל מה שקורה מסביב, לא לשמוע את האנשים שמעודדים אותי.
"הבלאגן הזה גם עוזר לי להתמודד עם תחרויות טיפוס בעולם. בגמר אליפות אירופה, בנובמבר, עליתי אחרון. כל המתח והדרמה של מה שהולך לקרות היו עלי, אבל נהניתי מזה. למדתי לנתב את זה למקום טוב. סיימתי במקום החמישי".
מחוץ לתוכנית אתה חבר של חלק מהמשתתפים הבולטים, ואתם גם מתאמנים ביחד. עד כמה התחרות משפיעה על היחסים ביניכם?
"בתור ספורטאי אני מבין שהתחרות האמיתית היא מול עצמי. להיות במקום הראשון זה אחלה וזאת מטרה, אבל המסלול לא פחות חשוב. כשאני מתאמן עם גיל מרנץ, למשל, הוא עושה דברים שאני לא יכול לעשות, וזאת הזדמנות ללמוד ממנו. לכן קל לי לפרגן לאחרים.
"אנחנו חברים מאוד טובים ומתאמנים הרבה ביחד, במיוחד אלכס חזנוב ואני. גיל התאמן רוב השנה רק לנינג'ה ואני לטיפוס, אז הוא לימד אותי הרבה דברים ועזר לי, כמו שבתחילת העונה השנייה אני עזרתי לו בַּחֵלֶק של הכוח ובדברים שקשורים לעולם הטיפוס. אני חושב שיש לו חלק גדול בניצחון שלי".
אחרי הגמר הוא טען שהביצועים שלו היו טובים יותר. אתה מסכים?
"יצא לי להתאמן איתו והוא ברמה מדהימה. אבל באווירת התחרות אתה חייב לדעת שאתה הולך לנצח את זה. גיל ואני מפרגנים אחד לשני, והוא שלח לי הודעה אחרי צילומי הגמר וגם אחרי השידור. אני יכול להבין אותו, כי זה לא קל להשקיע את כל כולך ולא להצליח להגיע לאן שחשבת שתגיע".
אגב, למה אתה עולה למסלול עם המשקפיים?
"זו השאלה ששואלים אותי הכי הרבה. אני מאוד אוהב לעלות על המסלול עם המשקפיים, ואני גם עולה איתם בלי שרוך. אם תשים לב, אפילו כשנפלתי למים הם עדיין היו עלי, כי הם פשוט יושבים לי טוב מאוד על הפנים. אני לא עם עדשות, כי קשה לי להתעסק בזה ביומיום. וגם עוזר לי להיות עם הלוק של החנון".
עדיין יש מיעוט של נשים שמשתתפות בתוכנית.
"אחד הדברים האהובים עלי בנינג'ה, במיוחד במוקדמות, הוא לראות מכשול קשה שגברים נופלים בו, ואז באה מישהי ועושה אותו בקלילות. גם בארץ וגם בחו"ל יש מטפסות מדהימות, וזה עוד יתפתח. יש פה תקרות זכוכית לנפץ, זה תהליך שייקח זמן, אבל זה יקרה. כשאני מגיע למתחמי נינג'ה, אני רואה לא מעט נשים שמתאמנות שם, ואפילו נערות. זה מדהים, וזה עוד יתרחב".
* * *
שמלא (22) נולד בשכונת עין כרם בירושלים, בן הזקונים של משה ז"ל ואליזבת (62), פסיכו־אנליטיקאית ומנהלת עמותת "משעולים" לטיפול בילדים עם קשיים חברתיים באמצעות אמנויות. אחיו יהונתן (35) עושה כיום פוסט־דוקטורט בביו־טכנולוגיה בבוסטון, אחותו יהלי (33) היא גננת, ואחיו אורי (30) עושה קורס מורי דרך.
המשבר הראשון בחייו הגיע כשהיה בן 11, כשאביו נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 52. "אבא שלי היה אדם מאוד שליו, שנהנה מהיומיום ונהנה לגדל אותנו. אמא שלי יותר עבדה, והוא היה זה שמקבל אותי כשחזרתי מבית הספר. היה לנו קשר טוב מאוד.
"ההתמודדות עם המוות שלו היתה קשה לי, כי לא ידעתי איך לעכל את זה ולא הבנתי כל כך איך זה קרה ולמה. עד אותו יום חשבתי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי בחיים הוא שיישבר לי הטלפון. המקרה הזה לימד אותי הרבה על פרופורציות וגרם לי להבין ששום דבר לא מובן מאליו.
"אמא שלי, המדהימה, לימדה אותנו להתמודד עם הסיטואציה. כילד ניסיתי להדחיק, אבל כמה שנים אחר כך התחלתי לחשוב על האירוע הטראומטי הזה ולהבין איך אני בוחר להסתכל עליו.
"אני נהנה להיזכר באבא שלי רגע לפני שאני עולה למסלול. לדבר איתו בלב ולהתחבר לחלקים ולתכונות שלו שנמצאים בי, או לדברים שלמדתי ממנו. אני נזכר איך הוא היה תמיד רגוע, יודע ליהנות מדברים, לא מתעצבן ולא לחוץ. אני מנסה להתחבר לתחושות האלה ולמצוא את האיזון בין הטירוף לרוגע ולשלווה".
חודשיים אחרי שאביו נפטר, התחיל שמלא את קריירת הטיפוס. "אני חוזר מבית הספר, ואבא איננו, ואני צריך לחפש משהו להשקיע את עצמי בו. מאז, כל מה שרציתי לעשות זה לטפס על קיר. אני בטוח שהוא היה מאוד גאה בי, וזה מה שאני מנסה להזכיר לעצמי".
למה דווקא טיפוס?
"מאז ומתמיד אהבתי לטפס על כל מה שאפשר. פשוט נולדתי קוף, ולא היה לי מושג שיש ספורט כזה. בגיל 12 אמא של חבר התקשרה לאמא שלי ושאלה אם אני רוצה לבוא לקיר טיפוס. הלכתי ומייד התאהבתי בזה, כל כך נהניתי.
"כילד, כשלא הצלחתי לעשות משהו, זה עצבן אותי ומייד עזבתי אותו. בקיר הטיפוס מובן שלא הצלחתי מייד בהתחלה, אבל כל כך נהניתי מהתנועה, שזה רק גרם לי לרצות לנסות שוב, ולא להתייאש. זה המקום שבו הבנתי איזה כיף זה להציב לעצמך יעדים ומטרות. אחרי כמה שנים, המאמן זיהה את הפוטנציאל שלי וצירף אותי לנבחרת. ככה התחלתי להתחרות בארץ ובחו"ל".
לצבא הוא התגייס במתכונת של ספורטאי מצטיין, ושירת כמדריך כושר בחיל הים.
את "נינג'ה ארה"ב" ראה בפעם הראשונה בטלוויזיה כשהיה בן 14. "הגיע לתוכנית מטפס קנדי ששבר את כל השיאים, ואני הושבתי את כל המשפחה שלי בסלון והראיתי להם את זה. נהניתי לראות את זה. גם באימונים וגם בטיפוס התחלתי לעשות כל מיני דברים של נינג'ה. ממש קיוויתי שהתוכנית הזאת תגיע גם לארץ. כששמעתי שהיא מגיעה, מייד סיפרתי לכולם שהנינג'ה מגיעה ונרשמתי".
בחצי השנה האחרונה הוא גר בתל אביב בדירה שכורה, שאותה בחר בעיקר לפי מידת הקרבה שלה למסלולי טיפוס. "זה ה־שיקול. פעם, כדי לטפס, הייתי צריך לנסוע הרבה. הדירה הראשונה שלי אחרי שעזבתי את עין כרם היתה בכפר יונה, כי זה די קרוב לווינגייט. היום הטיפוס צובר תאוצה, ויש לי הרבה קירות במרחק חצי שעה מהבית. אני יכול לטפס בחולון, בהרצליה, בנתניה או באשדוד, כל יום אני מתאמן בקיר אחר".
* * *
במידה רבה, שמלא הוא הפנים של "נינג'ה ישראל" (קשת), ומהבודדים בתוכנית שהצליחו להפוך לכוכבים. בשבוע שעבר הוא גם כיכב על כורחו באתרי הרכילות, אחרי שהתכתבות אינסטגרם עם יוצאת "הכוכב הבא", אלה לי להב, הובילה לשמועה שהם בקשר זוגי.
"אני יודע מה אתה רוצה לשאול", הוא מקדים אותי כבר בתחילת הראיון, "אז בוא אעשה לך סדר. מתברר שאם אתה עושה לב למישהי באינסטגרם, אתה עלול לקרוא אחר כך שאתה בזוגיות. זה לא המקרה בינינו. אנחנו חברים טובים, והיא מדהימה ומוכשרת, אבל אנחנו לא זוג. אין בינינו שום דבר רומנטי".
בצילומי הנינג'ה ראינו את האקסית שלך מלווה אותך על המסלול.
"הצילומים נערכו כשעוד היינו ביחד. נפרדנו בטוב, והיה לנו קשר ממש טוב, אז היה נחמד לראות אותה על המסך ברגעים האלה".
כרגע אתה פנוי?
"כן. עד לא מזמן היתה לי זוגיות. זה לא שספורט וזוגיות לא יכולים לעבוד ביחד, אבל בנקודת הזמן הנוכחית אני מתרכז בדברים שאני אוהב לעשות. לא חושב על זה יותר מדי".
בנות מתחילות איתך ברחוב? ברשתות החברתיות?
"יכול להיות, אני לא שם לב".
ראינו בתוכנית את הריבועים שיש לך בבטן. כמה אחוזי שומן יש לך?
"אני מניח שבאזור השבעה אחוזים. למשקל יש חשיבות בביצועים על הקיר, אבל ההתעסקות במשקל יכולה מאוד להפריע לי, ואני מעדיף לא לדבר על זה. ככל שאני מתעסק בזה יותר, כל הסיפור הופך להיות קשה יותר. המטרה היא לאכול הכי בריא ונכון, בלי קשר למשקל ולנראות. האוכל נותן לי אנרגיות".
מתי בפעם האחרונה אכלת צ'יפס?
"אני פחות אוהב צ'יפס. אבל אתמול אכלתי קצת גלידת שוקולד בלי חלב".
המראה החיצוני חשוב לך?
"הרבה פעמים אנשים מקבלים מוטיבציה לעשות דברים כדי להיראות טוב, וזה בסדר גמור. ספורט מאוד עוזר לזה. מבחינתי באופן אישי, לחשוב על דברים כמו איך אני נראה יכול רק להפריע לי בדרך למטרה".
היו שמועות שאתה טבעוני.
"אני מנסה לאכול מהצומח וכמה שיותר בריא, אבל לא רוצה לצאת בהכרזות על מה אני אוכל ומה לא, במיוחד מפני שאני מעביר הרבה הרצאות לילדים ובני נוער, ויכולה להיות לזה השפעה".
הסלבריטאות שינתה אותך? עוצרים אותך ברחוב לסלפי?
"כשנרשמתי לתחרות, לא הבנתי כמה זה גדול. יש בזה צדדים מדהימים, של קידום הספורט בפריים טיים. ברמה האישית, חשוב לי מאוד להתפקס על הדברים שחשובים לי, וכרגע זה להתאמן הכי טוב שאני יכול, ולא משנה מה היה בנינג'ה. יש לפניי עוד דרך כל כך ארוכה כדי להגיע לאן שאני רוצה להגיע. יש הרבה תמיכה מסביב, ואני מנסה לקחת את זה למקום טוב באימונים".
* * *
השנה החולפת התחילה בניסיון כושל של שמלא להשיג כרטיס כניסה לאולימפיאדה, והסתיימה בניצחון שני בנינג'ה. "זו בהחלט היתה שנה מטורפת, ולא רק בגלל הקורונה", הוא אומר. "הטיפוס התקבל כספורט אולימפי לקראת טוקיו 2020, אז התחלנו להתאמן בטירוף, כי רק 20 מתחרים מכל העולם מגיעים לאולימפיאדה.
"אחת הדרכים להגיע לאולימפיאדה היא זכייה באליפות אירופה. האליפות היתה אמורה להתקיים במארס 2020, לא הרגשתי אז הכי מוכן מבחינת הכושר. בגלל הקורונה, היא נדחתה לנובמבר, וחזרנו לארץ בלי להתמודד. בתחרות בנובמבר הגעתי במקום החמישי. עכשיו אני בונה על האולימפיאדה הבאה, בפריז 2024.
"במהלך השנה האחרונה התחלתי להתאמן בשקט של הקורונה, וזה לימד אותי המון דברים. פתאום אני מתאמן לא בשביל תחרות ספציפית, אלא בשביל הלא נודע. אני זוכר שבוקר אחד שאלתי את עצמי בשביל מה אני מתאמן כל כך קשה ומתי תהיה התחרות הבאה, ודווקא העובדה שלא היו לי תשובות עזרה לי להשתפר.
"פתאום הבנתי שהתחרות היא רק הזדמנות לבחון את עצמי, וההבנה הזאת היתה מדהימה. כי היום אני יודע שהמוטיבציה שלי צריכה לבוא מלקום בבוקר ולסיים את היום בתחושה שהתאמנתי הכי טוב שאני יכול.
"היום אני לא צריך לחשוב על התחרויות אלא על האימונים, ובשקט הזה הצלחתי להבין למה וכמה אני אוהב להתאמן, ואיך להגיע לדברים חדשים ולשפר את היכולות שלי. השנה הזו היתה השנה הכי טובה שלי מבחינת אימונים, וזה משהו שאני מאוד מודה עליו".
מה סדר היום שלך?
"זה מאוד משתנה לפי התקופה. לפני תחרות אני מתעורר ב־8 בערך, מתחיל את היום ביוגה כדי להעיר את הגוף, ואז יוצא להתאמן. אני מתאמן בין חמש לשמונה שעות, מהבוקר עד הערב, ואז חוזר הביתה לנוח. אני מתאמן כל יום הכי קשה שאני יכול.
"המאמן שלי, ארנן וסרמן, הוא מטפס הרים. התחלתי להתאמן איתו לפני קצת יותר משנה. עברנו תהליך מדהים, כי היו לי שנתיים קשות בספורט והתקשיתי להיות מפוקס. הוא הזכיר לי מה זה להיות ספורטאי, ומה צריך לעשות כדי להצליח. אני סובל די הרבה באימונים, אבל נהנה מזה. הרבה פעמים, כשאני לא מצליח מסלול, הוא מזכיר לי את מה שחשוב באמת - למשל, איך לגרום לכך שבפעם הבאה זה לא יקרה שוב".
צריך הרבה כוח רצון כדי להתאמן בלי תחרות או מטרה כלשהי באופק.
"מצב כזה יכול לקחת אותך לשני כיוונים. מצד אחד, כשאתה יושב בבית כל היום בלי מעש, יש לך יותר זמן להשקיע בגוף, ומי שעושה את זה מרוויח. מצד שני, לא תמיד קל למצוא את המוטיבציה. גם אני הרגשתי את זה קצת, אבל יש כאלה שעבורם זה כדור שלג שקשה לעצור.
"באופן כללי, הכל צריך לבוא בהדרגה. אנשים אומרים 'ממחר אני מתחיל להתאמן', עושים את האימון הכי טוב שיש, ואחריו הם גמורים ולא רוצים להתאמן יותר בחיים. אם אתה באמת רוצה להיכנס לאורח חיים של אימונים, בחודש הראשון תעשה אימונים קלים, שאתה נהנה מהם. בהתחלה הדגש הוא על התמדה והנאה, האתגרים כבר יגיעו אחר כך".
* * *
לצד האימונים האינטנסיביים, עבד שמלא גם על סרטונים של חצי שעה עד שעה, שבהם מדגימים הוא וחבריו מהנינג'ה, גיל ואלכס, סוגים רבים של אימונים המתאימים לכל רמה, לצד הדרכות מנטליות. "זו דרך מדהימה להנגיש את הספורט שבו אנחנו עוסקים ואת הידע שצברנו, כולל הסברים איך כדאי להתאמן בתקופת הקורונה".
בימים אלה הוא גם משיק משחק קופסה חדש, המדמה חדר בריחה, שאותו יצר ביחד עם הסוכן שלו, רפי עגיב. "המשחק הזה הוא ממש חדר בריחה שמשלב גם טיפוס. הכל מגיע בערכה אחת, והמטרה היא להגיע לפסגת ההר, דרך חידות היגיון שצריך לפתור בזו אחר זו. זאת פעילות כיפית לכל המשפחה, שאני מאוד גאה בה".
בוא נדבר קצת על העתיד. עד מתי תרצה לטפס?
"הכוח בגידים מאפשר לך להמשיך להתמודד עד גיל מאוחר יותר יחסית. שני המטפסים הכי טובים בעולם כיום הם אדם אונדרה, בן 28 מצ'כיה, ויעקב שוברט, אוסטרי, בן 30. אני לא חושב שבגיל 35 אשאר ברמה בינלאומית, אבל זה אפשרי".
נראה אותך גם בעונה הרביעית של "נינג'ה"?
"בכל שנה אני שואל את עצמי מחדש אם אני רוצה לבוא. בעונה הזאת החלטתי לבוא אחרי שראיתי את גיל, אלכס ויוסי בן יוסף. ראיתי שהם עושים כל כך הרבה דברים שאני לא מצליח לעשות, אמרתי לעצמי, מה זו הרמה הזאת? זה לא דומה למה שהיה בשתי העונות הראשונות, גם אני רוצה להיות שם. בלי גיל, אלכס ויוסי זה לא היה אותו הדבר".
ומה ההבדל בין יובל שמלא של עונה 1 ליובל שמלא של עונה 3?
"שהמשקפיים הפעם היו עגולים ולא מרובעים".