"קשה לי לבד, אני רוצה לחזור כבר הביתה. בבקשה, תגידי לראש הממשלה שישחרר אותי, כמו ששחרר את נעמה יששכר. שלחתי אליו מכתב. אני לא ילדה רגילה. אני עם צרכים מיוחדים ברמת שכל של ילדה בת 12 והוא צריך לעזור לי כמו שהוא עוזר לכולם. הוא רק צריך להרים טלפון לנשיא פרו ולהסביר לו שאני לא צריכה להישאר פה, לא דקה ולא שנייה".
הודיה מונסונגו, צעירה בעלת צרכים מיוחדים, מתחננת על נפשה בשיחת וידאו מהעיר לימה, בירת פרו הרחוקה. שיערה אסוף לקוקו, עיניה הירקות כבויות ועצובות, הבדידות והקושי ניכרים על פניה גם מבעד למסך.
"לפני שבוע פגעתי בעצמי, כי כבר הגעתי לסוף של עצמי, אבל אני לא רוצה לשים קץ לחיים שלי. אני רוצה לחיות ולחגוג בפסח עם המשפחה שלי את יום ההולדת שלי".
כבר יותר משנה וחצי מטולטלת הודיה בת ה־26 בסיוט של חייה, שנדמה שמסרב להיגמר. סיוט שהחל במאי 2019 בנסיעה תמימה לספרד, עם צעירה נוספת שבה ראתה חברה, קיבל תפנית במעצר דרמטי בשדה תעופה בפרו, בחשד להברחת 28 ק"ג קוקאין, הגיע לשיאו בשהות של 279 ימים בכלא נשים קשוח ואכזר במדינה, ונמשך כעת במעצר בית בפרו, בביתו של יהודי טוב לב שמארח אותה - בהמתנה להחלטת הרשויות המקומיות על גורלה.
בימים אלו דן בית המשפט בפרו אם להעמיד את הודיה לדין באשמת סחר בסמים, או לשחררה בהסתמך על חוות דעת של פסיכיאטרים מקומיים, שקבעו כי מנת המשכל שלה תואמת לזו של ילדה בת 8. בכך החמירו הפסיכיאטרים הפרואנים אף יותר מעמיתיהם בישראל, שקבעו, כשהיתה בת 16, שמנת המשכל של הודיה היא כשל ילדה בת 12.
בינתיים מנסים שלושת אחיה, מאור (31), נשוי פלוס שניים ובעל עסק עצמאי למתנות, תהילה (29), נשואה פלוס אחת, רכזת שירות לאומי לצעירים עם מוגבלויות, ואחיה (27), סטודנט לעבודה סוציאלית, לסייע לאחותם ולהביא לשחרורה. הכל בתקווה לראותה במהרה בארץ.
"דמייני לעצמך שלוקחים ילדה בת 12 ומחזיקים אותה שנה וחצי בכלא במדינת עולם שלישי, הרחק ממשפחתה ומכל מה שמוכר וידוע לה", אומר אחיה בכעס, "זה מצבה של הודיה, וזה בלתי נתפס. בית המשפט בפרו טרם החליט אם להעמיד אותה לדין, ומדינת ישראל חייבת לנצל את חלון ההזדמנויות הזה כדי לשחרר אותה".

תהילה: "ראש הממשלה נתניהו כבר הוכיח בעבר שבתוך ימים ספורים הוא מסוגל להביא לשחרורם של אזרחים ישראלים מבתי כלא שונים בעולם. רק לאחרונה הוא שחרר ישראלית שחצתה לסוריה ואמר ש'ישראל תמיד עשתה ותמיד תעשה כל מה שביכולתה כדי להשיב את אזרחינו'. אז אנחנו מצפים ממנו לפעול כשמדובר בצעירה עם מוגבלויות, שכבר שנה וחצי עצורה בפרו בניגוד לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות, שגם פרו וגם ישראל חתומות עליה".
מאור: "אחותנו סובלת כבר 500 ימים ארוכים וקשים. כל יום שהיא שם גובל בהתעללות. ראש הממשלה הוא היחיד שעד היום בחר להתעלם מאיתנו. אפילו טלפון אחד לא קיבלנו ממנו. גם לא מענה לפניות שלנו. בימים האחרונים הודיה ניסתה לפגוע בעצמה, ואם חלילה יקרה לה משהו, נתניהו לא יוכל לומר 'לא ידעתי'".
טראומה בגן בגיל ארבע
חזותה של הודיה עשויה לתעתע. לכאורה היא נראית כמו כל צעירה באמצע שנות ה־20 לחייה, אך די בדקות מועטות של שיחה איתה כדי להבחין שהיא מיוחדת. שפתה פשוטה, לעיתים ילדותית, למרות שיש רגעים שבהם ניכר שהיא מתאמצת לנסח את מחשבותיה במילים שהולמות את גילה.
בתשעת החודשים האחרונים היא מתגוררת בביתו הפרטי של איש הקהילה היהודית בלימה, שהסכים לארחה לתקופת מעצר הבית שלה. בתמורה משפחת מונסונגו שולחת לו מדי חודש סכום שנאמד באלפי שקלים, כסיוע לכיסוי הוצאות המחיה של הודיה בדירה.
"את רוצה לראות את החדר שלי?", שואלת הודיה בהתלהבות בשיחת הווידאו בינינו, תוך שהיא מציגה בטלפון את חדרה הצנוע, שקירותיו ריקים ובמרכזו מיטת ברזל פשוטה. על כיסוי המיטה הקודר מונח סקאי, דובי הצעצוע שלה, שאותו קנתה בסופר המקומי כשהשתחררה מבית הכלא למעצר הבית.
"סקאי הוא החבר הכי טוב שלי פה", היא מסבירה. "איתו אני מדברת כשקשה לי. בלילה, כשיש חושך, סקאי מלווה אותי למקלחת ולשירותים, כי אני מפחדת להיות לבד. לפעמים אני בוכה לו באמצע הלילה, כי אני מתגעגעת למשפחה שלי. אני מחבקת אותו חזק ואומרת לו שהכל יהיה בסדר. אני אפילו שרה לו את השירים 'אלוף העולם' (חנן בן ארי) ו'הלב שלי נקרע לשניים' (ישי ריבו)".
על מדף קטנטן בחדר מונחות בובות זעירות עשויות מחרוזים צבעוניים, שיצרה הודיה בתוך כלא הפרואני. "כשאבא בא לבקר אותי הוא קנה לי את החרוזים, ובכלא לימדו אותנו לעשות את הבובות, כדי שתהיה לנו תעסוקה. היו גם כמה אסירות שעזרו לי. את רואה את בובת המיני מאוס שעשיתי מהחרוזים האלה? אני שומרת אותה למתנה לבת של אחותי תהילה".

את בטח מתגעגעת מאוד לארץ.
"אני מתגעגעת מלא, מלא, מלא. אני לא יכולה לתאר אפילו עד כמה מלא. לפעמים אני בוכה וכמעט מתעלפת מרוב געגועים. לא ראיתי את תהילה ואת אמא שלי כבר שנה וחצי. אחיה, מאור ואבא ביקרו אותי בכלא, וגם זה קרה לפני שנה. כואב לי בגוף מרוב שאני מתגעגעת. אני רוצה כבר הביתה".
את יודעת למה עדיין מחזיקים אותך שם?
"מצאו בתיק שלי סמים, אבל הבחורה שהיתה איתי שמה לי אותם שם. אני בכלל לא ידעתי מה זה קוקאין. עכשיו אני כבר יודעת, כי הסבירו לי, אבל זה לא קשור אלי. עבדו עלי, ואני כועסת על עצמי מאוד־מאוד שלא התאמצתי לחשוב טוב יותר".
אמה של הודיה, עליזה (56), בעלת נכות נפשית של 100 אחוזים, מתקשה לעצור את הדמעות. "בכל יום אני מודה לאל שהודיה כל כך תמימה ונאיבית. התמימות שומרת עליה בכל התקופה הזאת. אם היא היתה נורמטיבית, אין לי ספק שהיא לא היתה שורדת.
"מאז שהיא נעצרה, המצב הנפשי שלי החמיר. אני לוקחת חמישה כדורי שינה כדי להירדם בלילה, אבל אני לא מצליחה. הודיה נמצאת כל הזמן בראש שלי".
אב המשפחה, שלמה (60), שמתפרנס כמנהל ברשת הום סנטר, התגרש מאמה של הודיה כשהיתה בת 12. "בגלל התמימות של הודיה מאוד קל לנצל אותה", הוא מדגיש, "יש לה לב רחב, ואם מישהו ייגש ויבקש ממנה לחלק איתו 'סוכריות לילדים שאין להם', היא תעשה את זה בלי לחשוב פעמיים, גם אם היא לא מכירה אותו. וזאת הבעיה".
הטראומות של הודיה החלו עוד בילדותה. היא נולדה ב־1995 ביישוב נווה דקלים שבגוש קטיף, ילדתם הרביעית של עליזה ושלמה. כשהיתה בת 4 ננעלה בשגגה בגן היישוב, ונשארה שעות לבדה. מאז היא סובלת מחרדות קשות, ולדברי מאור, "היא לא נועלת דלתות, לא ישנה לבד - ופוחדת מהחושך".
שלושת האחים מתקשים לקבוע מתי הבינו שהודיה מיוחדת. "היא לא השתלבה בחברה, ולא הצליחה להתחבר לילדים בגילה או לקרוא סיטואציות חברתיות. היא תמיד למדה בכיתה קטנה עם סייעת", נזכר אחיה.
תהילה: "המצבים היחידים שבהם היא פרחה והרגישה שייכת, היו בסביבת ילדים קטנים. היא מגנטה אותם אליה והם החזירו לה אהבה".
כשהיתה בת 6 אובחנה הודיה כלוקה ב"פיגור שכלי גבולי". מאבחניה הדגישו שיש לה כושר מנטלי נמוך ושהיא קלה לניצול ולמניפולציות. לדברי תהילה, תופעת הניצול הפכה למוטיב חוזר בחייה של הודיה, דבר שמסביר את הקלות היחסית שבה ניתן להשפיע עליה - מבלי שתבין לעומק את השלכות מעשיה.
ב־2007 החליטו הוריה של הודיה להתגרש. כעבור שנה, בכיתה ז', היא נשלחה ללמוד ב"אור הפנינה - מעיין גנים", פנימייה דתית־חרדית טיפולית לנערות בסיכון, שנמצאת בבאר שבע. בגיל 18 עברה להתגורר בדימונה, עם אביה, ובמסגרת שירות לאומי לנערות בסיכון עבדה כמטפלת בגן ילדים בעיר. בגיל 24 עברה לגור עם אחיה בקריית גת.
בתקופה מגוריה עם אחיה הרבתה הודיה להיפגש עם חברתה מימי הפנימייה. שם הכירה את סמדר זוהר, אחותה הגדולה של החברה. היא לא העלתה בדעתה שהמפגש עם זוהר יביא לתפנית הטראומטית בחייה.
תחילת הטיול היתה מאושרת
הסיפור הקפקאי שאילו נקלעה הודיה החל באוגוסט 2019, כשזוהר הציעה לה הצעה תמימה, לכאורה: להצטרף אליה ואל שני אחייניה ל"טיול בר מצווה" חינם במדריד שבספרד. זוהר הבהירה להודיה שבתמורה היא תידרש לדאוג לצורכי שני האחיינים.
"באתי מייד אל אחיה ושאלתי אותו 'מה היית אומר אם הייתי רוצה לטוס עם חברה למדריד?'", מספרת הודיה, "הוא אמר שאין לי כסף, ושדבר כזה בטח לא יקרה. כשסיפרתי לו שסמדר משלמת לי על כל הטיול, ושהיא כבר קנתה כרטיס, הוא הסכים".
אחיה: "הכרנו את אחותה של סמדר מצוין, מהפנימייה, כך שלא ממש דאגנו. הכל נראה מאוד הגיוני".
מועד הטיסה נקבע ל־8 באוגוסט 2019. הודיה ארזה מזוודה קטנה, נפרדה בהתרגשות מבני משפחתה ויצאה שמחה לטיול של שבוע ימים במדריד.
"היה לי מאוד כיף במדריד", היא נזכרת, "טיילנו הרבה, והאחיינים של סמדר היו שמחים. סמדר קנתה להם מתנות וגלידה, ואני הייתי ממש מאושרת".
מאור: "סיכמנו עם הודיה שהיא תתקשר מדי יום ותעדכן אותנו, וכך היא עשתה. היא שלחה לנו תמונות, שנראה איך היא מבלה, וקנתה לכל אחד מאיתנו מתנה, לשמח אותנו. מבחינתנו, הכל נראה תקין".
התפנית לרעה התרחשה יום אחד לפני מועד החזרה מספרד לישראל. הודיה התקשרה למאור וסיפרה לו שזוהר הכינה לה ולאחיינים הפתעה, והזמינה כרטיסי טיסה למונטנה שבארה"ב.
אחיה: "הודיה נשמעה כל כך מאושרת כשהיא התקשרה, אז אמרנו לעצמנו בלב, איזה כיף לה, מגיע לה קצת להתפנק, ועוד על חשבונה של סמדר".
לא נדלקה לכם נורה אדומה? הרי לארה"ב נדרשת ויזה.
אחיה: "אנחנו לא אנשי העולם הגדול. לא היה לי מושג מה צריך ומה לא צריך. סמכנו על סמדר, כי אחותה ממש גדלה עם הודיה. לא חשדנו בכלום. גם כשהודיה הגיעה לפרו היא לא ידעה להגיד לנו שהיא בפרו. מבחינתה, היא היתה במונטנה. היא רק סיפרה לנו שנשברה לה המזוודה, ושסמדר אמרה שהיא הזמינה לה מזוודה חדשה שתחכה לה במונטנה".
הודיה: "הטיסה לפרו נמשכה 13 שעות. כשנחתנו, סמדר אמרה שאנחנו במונטנה, ושם חשבתי שאני נמצאת. איך יכולתי לדעת איפה אני? אני אפילו לא יודעת להבדיל בין אנגלית לספרדית. רק כשעצרו אותנו הבנתי שאני בפרו".
ב־15 באוגוסט 2019 נחתו הודיה, זוהר ושני האחיינים בפרו, ובשלושה הימים הבאים טיילו בבירה לימה. הטיסה חזרה לארץ נקבעה לבוקר יום ראשון, 18 בחודש, ב־11:00. בינתיים הביאה איתה זוהר ארבע מזוודות חדשות - לעצמה, להודיה ולשני האחיינים. על פי החשד, בכל מזוודה החביאה כשבעה קילוגרמים של סם מסוג קוקאין, בלי שהודיה תהיה מודעת לכך. לדברי הודיה, זוהר דאגה לעטוף כל מזוודה בניילון נצמד.
בבוקר יום ראשון הגיעה החבורה לשדה התעופה "חורחה צ'אבס" שבלימה. "כשהגענו, רצינו לעבור את המחסום, והרגשתי שמסתכלים עלי ועוקבים אחריי", נזכרת הודיה ברגעי הדרמה, "כשאמרתי את זה לסמדר היא אמרה לי שאני מדמיינת, ושאהיה בשקט".
בתוך השדה, בעת שמסרו את המזוודות למשלוח לארץ, הבחינה הודיה בתכונה שנוצרת סביבן. "היו מלא שוטרים ואנשים עם כלבים שהריחו אותנו ואת המזוודות. אני והאחיינים נבהלנו מאוד, לא ידענו מה רוצים מאיתנו. השוטרים דיברו באנגלית ובספרדית, אבל אני לא מבינה את השפות האלו. סמדר הבינה ודיברה איתם, אבל אני לא יודעת מה היא אמרה להם. היא נראתה רגועה.
"בתוך פחות מדקה הם תפסו אותי ואת סמדר ממש חזק. שמו לי אזיקים בידיים וברגליים. לא הפסקתי לבכות ולצרוח, כמעט התעלפתי. הלב שלי דפק על 300. כשניסיתי להתנגד, כמה שוטרים עלו עלי והרביצו לי. הם לא הבינו שאני רק מנסה להגן על עצמי".
סמדר ניסתה להסביר לך מה קורה?
"לא בשלב הזה. לקחו אותנו לחדר חקירות, והיו שם בערך עשרה שוטרים, גברים ונשים, שהתחילו לקרוע את המזוודות. הם התחילו עם המזוודה של סמדר, ומצאו שם סמים. אני זוכרת שהם קראו לזה 'קוקאינה'. אחר כך הם קרעו את המזוודה שלי ואת שתי המזוודות הנוספות, וגם שם מצאו סמים.
"הייתי בהלם. צרחתי על סמדר, 'מה זה? איך זה קשור אלי?' שאלתי אותה מה זה קוקאינה. ביקשתי שתגיד להם שייתנו לי ללכת, כי אני רוצה לחזור למשפחה שלי. היא רק עמדה שם רגועה, ואמרה שעכשיו אין סיכוי".

לאן נלקחת משדה התעופה?
"אחרי שהשוטרים מצאו את הסמים, הם צילמו את כולנו, לקחו לי את השעון, את השרשרת על הצוואר, את משקפי הראייה ואת הטלפון הנייד שלי, והעלו אותי באזיקים לניידת. כשהגענו לתחנת המשטרה הם אזקו אותי לכיסא בידיים וברגליים, ואני בכיתי וצרחתי. מרוב פחד התחלתי להקיא, הרגשתי שאני נחנקת. לא הבנתי מה קורה איתי.
"הם עשו לי בדיקת שתן ובדיקת שיניים וצעקו עלי בלי הפסקה. בחיים לא הייתי במצב כזה. מעולם לא היה לי תיק פלילי. חשבתי על המשפחה שלי ובכיתי שהגעתי למצב כזה, ועוד עם מישהי שהחשבתי כחברה שלי".
ב־1 לפנות בוקר נלקחה הודיה לתא מעצר בלימה, שם שהתה שבועות אחדים בחברת עצורות מבוגרות ממנה. "זה היה חדר קטן ומסריח, מבטון קר. היו שם 24 נשים שחשודות ברצח בני הזוג שלהן, באונס הילדים שלהן, ואפילו במכירת ילדים. הרצפה היתה מלאה בביוב. בשירותים ובמקלחת היו מים קפואים, וחייבו אותנו להתקלח בעירום. בגלל שאין מגבות, צריך לעמוד עד שמתייבשים. היה חורף, והיה לי ממש קר.
"אחרי כמה ימים העו"ד הפרואני שהמשפחה שלי שכרה כדי לעזור לי קנה לי שמיכה. לפני המקלחת היו גונבים לי את הבגדים. כל הלילה הייתי בוכה וצורחת, והשוטרים היו נכנסים לעשות עלינו בדיקות גופניות. אני רק רציתי את המשפחה שלי. רציתי לשמוע את הקול של אמא שלי. רציתי להגיד למשפחה שאני כלואה, ושיבואו לקחת אותי. אבל הם לא נתנו לי".
לדברי הודיה, התנאים הקשים ייאשו אותה. "כל הזמן חשבתי איך אפשר להתאבד, כי יש שם הרבה אפשרויות. היו, למשל, חבלים. אבל אמרתי לעצמי, 'לא, הודיה, את לא עושה את זה כי יש לך משפחה שמחכה לך'. בכל פעם העבירו אותי תא, ושוב הטראומה והריח זוועתי שאי אפשר להתגבר עליו".
ב־20 באוגוסט 2019, יומיים אחרי שנעצרה בפרו, קיבל שלמה את שיחת הטלפון הגורלית ממשרד החוץ. "הייתי בעבודה, והבחורה מעבר לקו אמרה לי שהודיה נעצרה בפרו, בחשד להברחת 28 ק"ג של קוקאין. בתמימותי, עוד תיקנתי אותה שהודיה נמצאת בכלל בספרד. לא הבנתי מאיפה זה נפל עלינו. היה לי ברור מהרגע הראשון שניצלו אותה. התקשרתי מייד למאור ואמרתי שצריך לדאוג דחוף לעורך דין".
מאור: "לא הצלחתי להבין מה אבא אומר. מה הקשר של הודיה לסמים, ועוד בפרו. אבל לאט־לאט קלטתי שקורה פה משהו רציני. התקשרתי למשרד החוץ, ושם אמרו לנו לדאוג בדחיפות לעורך דין. הסברתי להם שהודיה היא ילדה מיוחדת, ושחייבים להוציא אותה משם מהר ככל האפשר".
תהילה: "כבר באותו יום גייסנו עורך דין בארץ, שקישר אותנו לעורך דין מקומי בפרו. ידענו שנצטרך הרבה מאוד כסף לטובת שחרורה של הודיה, ולכן פתחנו דף בפייסבוק, 'מצילים את הודיה מהכלא בפרו', ויצאנו בקמפיין לגיוס כספים. סכום היעד היה חצי מיליון שקלים. בתוך כמה ימים גייסנו את כולו וחשבנו בתמימותנו שזה יספיק".
מתי שמעתם לראשונה מהודיה?
מאור: "שבוע אחרי המעצר. זה היה בשישי, מאוחר בערב, כשהטלפון צלצל. למרות שאני שומר שבת, עניתי. מעבר לקו שמעתי את הודיה נסערת, בוכה בכי קשה מאוד. ניסיתי להרגיע אותה, שתנשום ושתירגע, כי לא הצלחתי להבין ממנה כלום. כשהיא טיפה נרגעה היא סיפרה שהם התכוונו לחזור לארץ ממונטנה, וששוטרים עצרו אותם כי מצאו במזוודות קוקאין. היא עדיין לא קלטה שהיא בפרו ולא בארה"ב.
"היא סיפרה שהיא לא מבינה את השוטרים, ובגלל זה הם מרביצים לה עם מקל, ויש לה סימנים כחולים בכל הגוף. אמרתי לה שתהיה חזקה, ושתדע שאנחנו פה דואגים להחזיר אותה כמה שיותר מהר לארץ".
אגרוף באף ותא עם ג'וקים
לאחר שבועיים במעצר בלימה הועברה הודיה לכלא הנשים הידוע לשמצה "סנטה מוניקה", במחוז צ'וריוס, מרחק שעה נסיעה מהבירה. השהייה בכלא זה, שנחשב לאחד הקשוחים בעולם, הפכה לחלום בלהות מתמשך. גם סמדר זוהר הועברה לאותו כלא, אך הודיה מסרבת להתייחס למצבה, "אחרי כל הרע שהיא גרמה לי".
היא מצטמררת בשיחת הווידאו כשהיא נזכרת בכלא. "מעולם לא הייתי במקום כל כך מפחיד. שמו אותי בתא מאוד־מאוד קטן, שאין בו מקום לזוז, עם עוד שתי אסירות רוצחות, שאחת מהן היא כמו המלכה של הכלא. היו שם מלא ג'וקים ועכברים, ולא פעם הם התהלכו עלי. מאוד־מאוד פחדתי.
"הייתי הכי צעירה שם. האסירות בכלא הזה הן רוצחות מסוכנות, כל הזמן קפצו על סורגי התאים וצרחו, ממש כמו קופים. בלילות פחדתי על החיים שלי. לא יכולתי להירדם. בתא אין ארונית, אז כל הזמן גנבו לי את הבגדים ואת מברשת השיניים.
"כשהייתי הולכת לקנות לעצמי משהו בקפיטריה של הכלא, הייתי מנסה להסביר לאסירות שעבדו שם, בתנועות ידיים, מה אני רוצה, ובגלל שלא הבינו אותי - הן היו מרביצות לי. פעם אחת, כשהגיע תורי להתקשר לתהילה, אחת האסירות נתנה לי אגרוף באף, וירד לי מלא דם. שפכו עלי גם אקונומיקה על כל הגוף. כל הזמן אמרתי לעצמי, 'בורא עולם, תעזור לי, מה עשיתי בחיים שלי שמגיע לי להיות כאן'".
הסוהרות בכלא לא התערבו?
"את הכלא מנהלות האסירות, לא הסוהרות. אם את מספרת לסוהרות שהרביצו לך, את נחשבת למלשינה, ואז מרביצים לך יותר. את יכולה להגיע בגלל זה לצינוק. הכי פחדתי בעולם שישלחו אותי לשם, אז שתקתי.
"בכלל, מלבד מזרן, את לא מקבלת בכלא שום דבר. אם את רוצה לאכול, את צריכה לקנות לך או לדאוג שהמשפחה תביא לך. גם אם את חולה וצריכה לראות רופא, את צריכה לשלם. לא מעניין אותם מה קורה איתך. פעם אחת היה לי חום, כאב לי מאוד הגרון ובקושי יכולתי לבלוע. הסוהרות אמרו לי שאם ארצה טיפול, אני אצטרך לשלם. כל דבר בכלא עולה כסף. בלעדיו את לא שווה כלום".
עליזה: "הודיה היתה מתקשרת אלי פעם בשבוע, בערך. כל שיחה של שלוש דקות עלתה לה עשרה שקלים, שהלכו ישירות להנהלת הכלא. והיא תמיד היתה בוכה".
הודיה מספרת על שגרת יומה בכלא. "היינו קמות בכל בוקר ב־06:00, להסתדר ולהתקלח, כי ב־07:00 היתה ארוחת הבוקר. הכלא לא דאג לנו לארוחות, והיינו צריכות לבשל לעצמנו. ב־08:00 היו מעמידים אותנו למסדר, לבדוק שאין סמים או אלכוהול. תחשבי איזה מביך זה לעמוד כל בוקר עם עוד 200 נשים, כולן חייבות להיות עירומות.
"מי שמצאו אצלה סמים או אלכוהול היתה מקבלת מכות עם מקל, או חודש בידוד. למזלי, אני מעולם לא הייתי בבידוד. אחרי המסדר האסירות היו יוצאות לכל מיני עבודות בכלא, ניקיון, צביעה, מוכרות בסופר הקטן שהיה שם. אני תמיד חזרתי לתא, כי הייתי צריכה את השקט שלי. הייתי מקשיבה למוזיקה ספרדית ברדיו שהמשפחה בארץ דאגה להעביר לי, והייתי יוצרת לעצמי בובות מהחרוזים".
בישראל מיהרו אחיה של הודיה לפנות לסגנית שר החוץ דאז, ציפי חוטובלי, שהבינה את המצוקה ושיגרה מכתב למקבילה, סגן שר החוץ הפרואני, בבקשה שיסייע. במקביל שלחו האחים מכתבים לראש הממשלה, לנשיא המדינה ולמשרד החוץ, בתחינה לעזרה. הנשיא ריבלין נענה, ומזכירתו עדכנה את המשפחה שבכוונתו לשגר מכתב לנשיא פרו. היא סיפרה שגם משרד החוץ ומשרד המשפטים מעודכנים בפרשה.
בנובמבר 2019, כשלושה חודשים אחרי שנעצרה, טסו אחיה ושלמה לבקר את הודיה לראשונה בכלא בפרו. "כשהם הגיעו, הוציאו אותי לחצר - וראיתי אותם דרך הגדר. כל כך בכיתי, שכמעט התעלפתי, אז אפשרו לנו להיפגש רק למחרת", משחזרת הודיה.

אחיה: "אבא שלי הוא אדם שלא מפגין בקלות רגשות, וזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מתפרק מבכי. במפגש עצמו הודיה נראתה אדם שאיבד את כל שמחת החיים. היא סיפרה לנו שקר לה, אז קנינו לה עוד שמיכה ובגדים, ודאגנו לקנות לה הרבה אוכל ומצרכים, שלא יחסר לה. העדפנו לא לתת לה הרבה כסף ביד, כי היא ישר מבזבזת אותו".
שלוש פעמים ביקרו בכלא במהלך עשרת ימי שהותם בלימה, ותמיד הקפידו להותיר את הודיה אופטימית, לטעת בה תקווה שהסיוט יסתיים בקרוב.
בפברואר 2020 שיגר הנשיא ריבלין לנשיא פרו דאז, מרטין ויסקרה קורנחו, בקשת חנינה, וביקש מהרשויות בפרו להתחשב במצבה העדין של הודיה. אלא שבינתיים עברה הפוליטיקה בפרו טלטלות, ובראשה התחלפו לא פחות משני נשיאים. "לצערנו הרב, מאז בקשת החנינה של הנשיא שום דבר לא התקדם. אנחנו בקשר עם משרד החוץ, שמסייע לנו מאוד, אבל במבחן התוצאה הודיה עדיין שם", נאנח מאור.
במארס 2020, רגע לפני שהשמיים נסגרו עקב מגיפת הקורונה, טסו מאור ושלמה לפרו, לחזק שוב את רוחה של הודיה ולהיפגש עם שגריר ישראל בפרו, אסף איכילביץ. "השגריר מאוד עודד אותנו", מסביר מאור, "היה לו חשוב להבהיר לנו שהוא איתנו בסיפור. אבל כדי שנקטין ציפיות, הוא גם הכין אותנו לכך שמדובר במערכה ארוכה".
מתורגמניתה של הודיה מטעם הרשויות בפרו, שמסייעת לתקשר איתה, המליצה לבני המשפחה לפנות לעורך הדין היהודי האמריקני אלן לואי, שידוע כמי שמסייע לחלץ ישראלים מהכלא. כך הם אכן עשו.
מאור: "לואי הסביר לנו שהרשויות בפרו מנסות להשתמש בהודיה כדי להרשיע את סמדר זוהר, ולכן לא ממהרים לוותר עליה שם. הוא אמר שהוא מסרב לעסקת טיעון וממשיך לטעון לחפותה. נראה לי שגם הרשויות בפרו מבינות שהודיה נפלה בפח".
קרן אור קטנה החלה להפציע כשבמאי 2020, בסיוע משרד החוץ הישראלי, החליט בית המשפט בפרו להסתמך על חוות דעת של פסיכיאטרים מקומיים ולשחרר את הודיה למעצר בית, עד לבירור ההליכים כנגדה וקבלת ההחלטה הסופית אם להגיש נגדה כתב אישום.
"זה קרה בשבת, כשמנהלת הכלא קראה לי לבוא אליה לשיחה", נזכרת הודיה בהתרגשות, "התיישבתי מולה בפחד, בלי לדעת מה עשיתי ומה היא רוצה. היא הסתכלה עלי בפנים רציניות ואמרה לי שאני צריכה להיות חודש בבידוד. לא הבנתי מה עשיתי.
"ואז היא פשוט צחקה, ואמרה לי שאני הולכת הביתה. הייתי בהלם, בכיתי מרוב אושר. רציתי להיפרד מהאסירות שהיו איתי בתא, אבל הסבירו לי שברגע שמנהלת הכלא מודיעה על שחרור - אסור לחזור יותר לאזור התאים. אחת האסירות הביאה לי שקית עם הבגדים שלי ועם בובות החרוזים שהכנתי.
"כשיצאתי מהכלא, סוף־סוף ראיתי אור שמש, מכוניות ואנשים. הסתכלתי על השמיים והודיתי לבורא עולם. באותו רגע הייתי מאוד־מאוד מאושרת".
מישהו חיכה לך בחוץ?
"חיכה לי רכב עם נהג מקומי ואיש שדיבר עברית. אני חושבת שהוא אמר לי שהוא מהשגרירות. הוא הסביר לי שאני אגור בבית של יהודי טוב בלימה, עד שיחליטו אם לתת לי לחזור לישראל".
מארחיה הם גבר יהודי בן 53 ובתו בת ה־30. כשהגיעה לביתם, התקשרה מייד בשיחת וידאו לארץ, מהטלפון הנייד של בעל הבית. "כולם היו ביחד. אבא, אמא, סבתא והאחים שלי. בשנייה שראיתי אותם כמעט התעלפתי. בכינו מלא".
איך היתה התחושה לישון שוב על מיטה מוצעת משלך?
"האמת היא שלא הצלחתי בכלל להירדם. התחושה היתה מוזרה, רק אחרי כמה ימים התרגלתי. עכשיו כיף שיש לי חדר משלי וגינה שאני יכולה לשבת בה".

"זקוקים לתרומות למאבק"
בתשעת החודשים שחלפו מאז שחרורה למצער הבית, מנסה הודיה לקיים שגרת חיים שפויה ככל האפשר. בשעות היום, במסגרת התנאים המותרים לה, היא יוצאת לעבוד בבית חב"ד בלימה ומסייעת שם בכל מטלה שלה היא נדרשת. את שעות הערב היא מבלה בחברת מארחיה. "אני לא יודעת לבשל ולכבס, אבל אני משתדלת לעזור להם בכל מה שאפשר. לפעמים אנחנו משחקים ביחד 'טאקי', ואני מדברת הרבה בשיחות וידאו עם המשפחה שלי בארץ".
עקב עלויות המחיה הגבוהות, והכסף הנדרש לשכירת עורך הדין המקומי בפרו, יצאה משפחתה של הודיה בשני קמפיינים נוספים. הם הצליחו לגייס 90 אלף דולר. הקמפיין האחרון הושק בדצמבר, לרגל היום הבינלאומי לשוויון לאנשים עם מוגבלויות. ידוענים רבים, ובהם דביר בנדק, לוסי אהריש ודרור קרן, התגייסו להעלות את המודעות לסיפורה של הודיה באמצעות קליפ שהופץ ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת.
"לצורך הקליפ הזה שלחתי סרטון שלי, שבו אני מבקשת שיעזרו לי לחזור הביתה אל המשפחה שלי, שאני כל כך מתגעגעת אליה", מסבירה הודיה, "הסברתי שאני משלמת מחיר על משהו שלא עשיתי".
מאור: "ההיענות של עם ישראל מחממת את הלב, אבל אנחנו קורסים וזקוקים לעוד תרומות כספיות. כל הפרטים מופיעים בדף הפייסבוק 'מצילים את הודיה מהכלא בפרו'".
בפברואר 2020 הגישה פרקליטות מחוז מרכז בישראל כתב אישום נגד גיסה לשעבר של זוהר, יהונתן מלול (27), תושב פתח תקווה, בגין ארגון הברחת הסמים שהובילה למעצרן של השתיים בפרו, וניסיון יבוא סם מסוכן לישראל. על פי כתב האישום, הוא שמימן את הנסיעה כולה.
מחקירה שהתנהלה בפרשה בארץ על ידי משטרת ישראל, בשילוב עם החוקרים הפרואנים, התברר שבשנתיים שקדמו למעצר הגיעה זוהר לפרו שלוש פעמים. על פי החשד, היא הזמינה ארבע מזוודות חדשות, שאותן קיבלה בלימה, כדי להסתיר בהן את הסמים - שיועדו להגיע לישראל. בהודיה ובאחיינים היא השתמשה כ"סיפור כיסוי" לנסיעת ההברחה.
בימים אלו זוהר עדיין עצורה בכלא "סנטה מוניקה", וממתינה להגשת כתב אישום נגדה. שני האחיינים, שלא ידעו דבר על מעללי דודתם, הושבו לישראל כמה ימים לאחר מעצרה. בזמן שהמתינו לטיסה לישראל הם התארחו בבית חב"ד בלימה, שדאג לכל מחסורם.
ובינתיים, הודיה יושבת בחדרה וחולמת על רגע החזרה לארץ. "אני יודעת למה אני הכי מתגעגעת כשאחזור: לאוכל של תהילה אחותי. היא יודעת לבשל הכי טוב דגים וסלט ביצים. אני גם מאוד מתגעגעת לאמא שלי, אני רוצה לחבק ולנשק אותה, וגם את האחייניות שלי".
את מעזה לדמיין את הטיסה חזרה?
"אני כל יום חולמת איך אני אורזת את המזוודה שלי, לוקחת איתי ביד את סקאי, הדובי שלי, וביחד אנחנו עולים אל המטוס. כשאנחנו יורדים ממנו בישראל אני רצה אל אמא ואבא והאחים שלי, ולא עוזבת אותם יותר לעולם.
"את יכולה לבקש רק עוד פעם אחת מראש הממשלה שיעזור לי לחזור הביתה מהר?"
תגובות
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "עם קבלת המכתב של הודיה מונסונגו, בימים האחרונים, עומדת לשכת רה"מ בקשר מול הגורמים הרלוונטיים במשרד החוץ כחלק מהמאמצים להשיבה ארצה".
ממשרד החוץ נמסר בתגובה: "מיום מעצרה של הודיה עוסקת המחלקה לישראלים בחו"ל באגף הקונסולרי במשרד החוץ, וכן השגריר והקונסולית בשגרירות בפרו, ללא הרף בעניינה. היות שמדובר במקרה של צעירה בעלת צרכים מיוחדים, המקרה נמצא בראש סדר העדיפויות, ואנו פועלים ככל שביכולתנו על מנת להשיב את הודיה בהקדם האפשרי ארצה אל משפחתה. במהלך הטיפול הקונסולרי במקרה פעל משרד החוץ ברמה ההומניטרית מול הגורמים הבכירים ביותר בפרו על מנת לפעול לחזרתה לארץ, ובסיוע השגרירות בפרו שוחררה הודיה ממאסרה למעצר בית. נמשיך לסייע ככל הניתן באמצעים העומדים לרשותנו.