מתי בפעם האחרונה פגשת אישה מעוררת השראה?
"טוב, זו קלישאה, אבל אמא שלי, שהביאה אותי עד הלום. אמא שלי תקווה היא פנסיונרית של משרד הביטחון ומבחינתי היא אישה ענקית, מזיזת הרים, אחת שהכל קטן עליה. מלבדה, כל הנשים בנבחרת הג'ודו הן חברות שלי וחלק מהדרך שאני עושה, וגם נשים שאני מאוד מעריכה. אני מרגישה כל הזמן שאני בסביבת נשים מעוררות השראה. אני חושבת שירדן ג'רבי היתה ספורטאית שהיתה דוגמה והשראה לכל הבנות בנבחרת, ואני הייתי חלק בדרך שלה. טסתי איתה לאולימפיאדה בריו ב־2016 והיא היתה השראה בשבילי.
"אנחנו תמיד שומעים על מי שעשתה תוצאה גדולה, אבל יש הרבה ספורטאיות שנותנות את הלב והנשמה, ולפעמים גם לראות איך אנשים מתמודדים עם אכזבה או כישלון זה מעורר השראה. לקום מכישלון זה חלק מהחיים של ספורטאית. אין דרך לברוח מזה, אין מישהי שרק מנצחת. כל אחת תהיה חייבת להתמודד גם עם הפסד".
מתי בפעם האחרונה זכית לפרגון מקולגה?
"אחרי המדליה בגרנד סלאם בתל אביב קיבלתי הרבה פרגון מהבנות בנבחרת וגם מקולגות. מאוד מרגשות אותי מחמאות שמתייחסות אלי גם בתור ספורטאית וגם בתור בן אדם. נכון, אנחנו ספורטאים, אבל הכי חשוב להיות בן אדם. כל המדליות בעולם לא שוות כלום אם בסוף אין לך כבוד והערכה מאנשים על מי שאת. כשדברים הולכים טוב יש כתבות, ראיונות ופרגונים, וזה כיף, כמו יום הולדת שגורם לך להרגיש מיוחדת, אבל אני כל הזמן זוכרת מה המטרה שלי. צריך לדעת לשמור על איזון ולא לעוף".
מתי בפעם האחרונה נשקלת?
"אתמול בבוקר. אני לפני תחרות גרנד סלאם טשקנט, אז מקפידים להישקל כל יום. הייתי 54 ק"ג עגול, משקל סבבה, כי בימים האחרונים לפני תחרות אנחנו מאבדים הרבה משקל. אני בקטגוריה של עד 52 ק"ג והתחרות ביום שישי, ככה שתהיה עוד שקילה אחרונה ורשמית בחמישי בערב.
"כל ספורטאי צריך להיות מודע לתזונה ולמשקל שלו, במיוחד בענפים שיש בהם קטגוריות משקל. צריך לשמור על אורח חיים בריא ולפני תחרויות יש סדר יום יותר הדוק. יש לי ליווי של תזונאי מהנבחרת וזו שגרה שאני חיה בתוכה. אני לא מרגישה במאבק על המשקל ואולי יש לי מזל, כי יש כאלה שיותר קשה להם, אבל כולנו צריכים להיות מודעים כי הגוף שלנו הוא הדבר הכי מדהים שיש. צריך להזין אותו בדברים הכי טובים שאפשר ולכבד אותו, ללא קשר לספורט. אני הכי בחורה של מתוקים, יש לי פטיש מוזר לאבני שוקולד ואפשר לשבור אותי איתן. כן, זה זבל מוחלט, אבל אם כבר לשבור שגרה, אז עם זה".
מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו?
"לקנא זו מילה קשה ושלילית, אבל עם זאת גם אנושית ואני לא חסודה כזאת. קנאה 'טובה' הרגשתי כשהפסדתי בתחרות ותמנע נלסון־לוי, חברתי לנבחרת, זכתה במדליית זהב אחרי שזרקה באיפון מהיר את היריבה שלה בגמר. אין לי קנאה בספורטאיות זרות, היום יש לנו תנאים מעולים וכשאני התחלתי בנבחרת לפני 15 שנה לא היו תנאים כאלה. אנחנו מקבלות מעטפת מעולה שלא נופלת מהמעצמות הכי גדולות בעולם, כמו צרפת ויפן".
מתי בפעם האחרונה צפית באירוע ספורט?
"ראיתי משחק של ליברפול בשבת, ולצערי התוצאה היתה מאכזבת. אני אוהדת של ליברפול מאז ומתמיד, בגלל אבא שלי. לא היה סיכוי שאני או אחי לא נאהד את הקבוצה הזו. הייתי בשני משחקים של הקבוצה, אחד באנפילד ואחד בגמר ליגת האלופות ב־2018 בקייב, כשהפסדנו לריאל מדריד והיה מבאס. שנה אחר כך התאוששנו והצלחנו לזכות וזו היתה עבורי הגשמת חלום לראות את הקבוצה שלי זוכה בתואר, אבל לצערי לא הייתי שם פיזית.
"כל ספורטאי מתרגש לפני תחרות גדולה ומתאכזב אחרי הפסד, ואני מתארת לעצמי שההרגשה של לזרוק מישהו באיפון ושל להבקיע גול היא דומה".
מתי בפעם האחרונה עשית קעקוע?
"לפני שנה וחצי, אצל מישהי שאז רק התחילה בתחום. בת של חברים שעשתה קורס קעקועים והיתה צריכה 'שפן ניסיונות'. הסכמתי שהיא תתאמן עלי, אבל ידעתי שהיא אמנית טובה והיא עשתה עבודה מושלמת. זה קעקוע על הרגל של ספר פתוח, שמעביר מסר על כוחו של הספר. יש לי קעקוע נוסף שאני מאוד אוהבת, עם הכיתוב 'אין מקום כמו הבית'. זה קעקוע שעשיתי בעקבות הלקחים שלמדתי מכל הטיסות, ובאמת מבחינתי הבית הוא העוגן שלי והמקום הכי טוב בעולם".
מתי בפעם האחרונה חשבת על "מי טו"?
"עכשיו, בעקבות הפרשה של ארז דריגס מ'חזרות'. היו כתבות משני הצדדים, וכן מעניין לקרוא וחשוב שיהיה את השיח הזה. יש דברים שכולם מסכימים עליהם שהם אסורים, ויש מקרים שהם תחום אפור, כמו המקרה הזה, שבו היו קולות לכאן ולכאן. חשוב מאוד שהשיח הפך להיות לגיטימי והוא מקבל תשומת לב, לא רק בארץ אלא בעולם בכלל ובעולם הספורט בפרט. היו מקרים של הטרדות וגם של יותר מכך, וחשוב שהנושא הזה יהיה במודעות ושנשים ירגישו בטוחות כדי לפתוח את הפה ולדבר.
"בעבר הג'ודו נתפס כתחום גברי, ואני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שכל אחד ואחת צריכים לעשות מה שהם אוהבים ולקבל יחס שווה והוגן בכל תחום שיבחרו לעסוק בו.
"מבחינתי המגדר אף פעם לא היה אישיו ולא הפריע לי משהו שאמרו או חשבו על הענף, אבל אני בטוחה שיש ילדות שסבלו מהתדמית של הענף. אני מרגישה שיש שינוי ושיש מגמה חיובית בכלל בספורט, ולראיה, נבחרת הנשים בכדורגל האמריקנית נאבקה לקבל יחס ותקציבים שווים לנבחרת הגברים. האם זה מושלם? לא. האם יש התקדמות? כן. האם יש עוד מה לעשות? גם כן".
מתי בפעם האחרונה ניגשת למבחן?
"לפני כשנה. ניגשתי למבחן האחרון שהיה בסטטיסטיקה, לפני תחילת התואר השני. אני עושה עכשיו תואר שני באוניברסיטת בר־אילן במסלול מדע, טכנולגיה וחברה, ויש לי בעיקר עבודות. באוניברסיטה הפתוחה למדתי לתואר ראשון במדעי הרוח והחברה. אני אוהבת ללמוד וחשוב לי שיהיה לי עוד משהו חוץ מהג'ודו. לפעמים זה עמוס ולחוץ, אבל כן חשוב להפעיל גם את הגוף וגם את הראש. תמיד יש לי הרבה מבחנים ועבודות ואני כל הזמן טסה עם הלימודים, אבל אני שמחה שאני מצליחה לשלב ביניהם".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"הגשמתי חצי חלום, כי להיות באולימפיאדה כבר הייתי בריו 2016, אבל הזכייה שלי החודש במדליית כסף שהביאה אותי לטוקיו היא סוג של הגשמת חלום. עכשיו אני רוצה לא רק להיות באולימפיאדה אלא גם לעשות שם תוצאה. זכיתי רק בכרטיס כניסה.
"ההשתתפות בריו היתה הגשמת חלום, כי המון ספורטאים רוצים להגיע למעמד הזה ולא זוכים לכך ואני מכירה תודה על כך שהגעתי לריו, אבל זו היתה אכזבה כי הפסדתי שם בסיבוב הראשון ועד היום ההפסד הזה כואב לי. עכשיו יש לי יותר ניסיון, ואני יודעת שאגיע הכי מוכנה שאפשר כדי לעשות תיקון.
"אחרי הפציעה השנה לא חזרתי לעצמי לבד. יש את מאמן העל, שני הרשקו, שהוא בראש המערך והוא מכין אותנו הכי טוב אפשר, יש פיזיותרפסט של הנבחרת, ברנרדו ברקן, שבאמת לא הייתי מצליחה להשתקם בלי העבודה המקצועית שהוא עשה, ויש לי מאמנת אישית, מיכל פיינבלט, שהיתה שם בשבילי, לצד כמובן החברות והמשפחה שהיו שם ותמכו בי. בסוף אני עומדת על הפודיום והקרדיט מגיע אלי, אבל מאחוריי יש הרבה אנשים שפועלים כדי שאצליח, ואני מעריכה ומוקירה את זה".
מתי בפעם האחרונה נבהלת?
"השבוע היינו בשדה התעופה באיסטנבול ופתאום קלטתי בכמה פלסטיק השתמשנו בשעות האלה. נבהלתי מכמות הפלסטיק שצרכנו וגם התעצבנתי קצת. מה, על חמש דקות של שימוש בסכום חד־פעמי הפלסטיק הזה עכשיו יהיה פה אלף שנה? נבהלתי מהסיפור הזה. אני משתדלת לעשות את החלק הקטן שלי בשמירה על איכות הסביבה, כמה שאני יכולה, גם בשבילי וגם כי בסופו של דבר אם כל אחד יעשה את החלק הקטן שלו, יהיה לזה אפקט שיחולל שינוי".
מתי בפעם האחרונה נשבר לך הלב?
"בשנה שעברה, כשנסגר הקריטריון הישראלי וחשבתי שאני לא אהיה באולימפיאדה. לא אשכח את זה. היינו בתחרות בדיסלדורף וכדי שאוכל להמשיך לצבור ניקוד הייתי צריכה לעשות מדליה, אבל הפסדתי בקרב על הארד. הייתי בתחרות בשישי, חזרנו לארץ בשבת בבוקר והופתעתי שביום ראשון התחיל שבוע חדש והשמש זרחה.
"מצאתי את הכוחות כי אני אוהבת את העשייה בג'ודו. נכון שהאולימפיאדה היא הכי חשובה, אבל לא עליה קמה ונופלת קריירה של ספורטאית. רציתי לעשות עוד דברים והמעטפת שלי היתה שם בשבילי, עזרה לי, תמכה בי ואהבה אותי גם כשלא הצלחתי".
מתי בפעם האחרונה נפצעת?
"נפצעתי ב־2018 וב־2019, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. במקרה שלי ידעתי שהפתרון של ניתוח לא ריאלי, כי זה לא הסתדר מבחינת לוח הזמנים והיה מעכב את החזרה שלי, אז הצוות הרפואי בנבחרת נתן גב לבחירה שלי לעשות טיפול שמרני.
"סבלתי מקרע ברצועה הצולבת ברגל ובחרתי לעבור את הליך השיקום ללא התערבות כירורגית, ובלי מחשבות על פרישה לרגע.
"ברנרדו הפיזיותרפיסט בנה לי תוכנית שיקום ושלח לי מחקרים ומידע איך עושים את זה נכון. הרצועה יכולה להחלים מעצמה, אבל המקום עבר טראומה והיה צריך שיקום וחיזוק לשרירים. השיקום ארך כחצי שנה והיו כאבים קשים בהתחלה, אבל עכשיו זה כבר בסדר. זה כאב של עבודה".
מתי בפעם האחרונה אימצת תחביב חדש?
"אני לומדת פורטוגזית פעם בשבוע ומתאמנת כל יום בדואלינגו, שזו אפליקציה ללימוד שפות. אני נכנסת אליה כל יום כדי לשמור על רצף, ועכשיו חגגתי 100 ימים ברצף. אני לומדת להעשרה, אבל גם כי פעם היתה איתנו בנבחרת קמילה מינאקווה, ספורטאית מברזיל שהתחברנו מאוד. ידעתי קצת ספרדית מטלנובלות כמו 'קטנטנות' ו'המורדים', והיא לימדה אותי עוד קצת והבטחתי לה שאלמד את השפה ונוכל לפטפט בפורטוגזית".
מתי בפעם האחרונה בדקת את חשבון העו"ש שלך?
"אני בודקת פעם בשבוע לפחות. המצב שלי בסדר, טפו טפו. מבחינה כלכלית אני על מלגה מהוועד האולימפי בהתאם לתוצאות שעשיתי ויש לי ספונסרים, למשל חברת פלייטיקה, שעוזרים לי מאוד, אז יש לי מזל מבחינת המעטפת. בעזרת הספונסרים אני יותר מסודרת, כי קשה לחיות רק מהמלגה ואני חושבת שחשוב שיהיה לספורטאי ספונסר, כי ככה יש את השקט הכלכלי שאני זקוקה לו כדי להתרכז במטרות שלי".
מתי בפעם האחרונה חלמת על זכייה באולימפיאדה?
"כרגע אני מתעסקת במשימה הקרובה, התחרות בטשקנט. מטרת העל שלי היא מדליה באולימפיאדה, אבל יש בדרך אליפות אירופה ואליפות עולם שיתקיימו לפני האולימפיאדה. זו שנה עמוסה. האולימפיאדה מרגישה לי מצד אחד קרובה ואני בטוחה שהזמן יעוף, אבל צריך לדעת להיות עם עין אחת על המטרה הגדולה ועם עין אחת על מה שקורה עכשיו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על היום שאחרי הג'ודו?
"כרגע אני כל כולי מרוכזת בג'ודו, וכדי להצליח אני לא יכולה להרשות לעצמי הסחות דעת כמו מחשבות על העתיד הרחוק. כמובן שאני יודעת שהיום הזה יגיע ולכן אני גם לומדת כדי להיות מוכנה אליו, אבל זה לא משהו שמעסיק אותי עכשיו".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית למזרן ג'ודו?
"התחלתי להתאמן בגיל 4. אבא שלי, סטיבן, אהב ג'ודו. הוא אף פעם לא עשה את זה באופן תחרותי או מקצועי אבל הוא שלח אותי לחוג ליד הבית שהתקיים פעמיים בשבוע במתנ"ס ליד הבית. אני זוכרת את המאמן הראשון שלי ואיך התאהבתי, נשארתי והג'ודו הפך לחלק מהחיים שלי. התמדתי מתוך אהבה גדולה לענף. ילדים אוהבים להגיד 'אני אגיע לאולימפיאדה', אבל אף אחד לא מבין את המשמעות של המשפט הזה עד שלא הופכים למקצוענים. היום הג'ודו הוא לא חלק מהחיים שלי, הוא החיים שלי. זה רצון להשיג עוד, לחלום בגדול ולהגשים, ואני מרגישה שאנחנו דוהרים קדימה לכיוון המטרה".