ב־1955 הוצבה חוה אלוני בר נתן (אז: שפרינגמן), מראשוני האחיות בישראל, במעברת עמישב בפתח תקווה, שם שיכנה המדינה הצעירה עולים חדשים מעיראק, מתימן, ממרוקו ומאיראן.
התנאים במעברה היו קשים. החום הישראלי תקף ללא רחם, ואפילו עץ מצל אחד לא נמצא לרפואה. חוה, אז צעירה בת 25, עבדה בצריף רעוע, הזריקה למטופליה מנות חיסון שאותן אחסנה במקרר קטן שלא תמיד עבד כראוי. דאגה לרשום כל שם וכל סיפור מחלה על כרטיסיות מנייר, בכתב יד.
באחד הימים ניגשה אליה עולה חדשה מעיראק בשם סלחה, ובמבוכה אמרה לה: "רחמים, התינוק שלי, בן תשעה חודשים, לא מסכים לאכול כלום".
חוה, כיום בת 90, זוכרת היטב את רגע המפגש. "רחמים נראה מבוהל ולא הפסיק לצרוח. באותם ימים הייתי בעצמי בהיריון שני, בחודש החמישי, ולא ידעתי אם אני נושאת בבטן בן או בת. בקיצור, סייעתי לסלחה בכל מה שיכולתי, ובהמשך גם ערכתי ביקור בית בצריף שלה במעברה, צריף 420".
15 שנים חלפו, עד שבנפתולי גורל שרק החיים יודעים לתסרט, חזר רחמים לחייה של חוה. זה קרה דרך בתה אורנה, שאותה נשאה אז ברחמה.
"יום אחד אורנה נכנסה לביתנו בפתח תקווה והציגה בפניי את בן הזוג החדש שלה, שאותו הכירה בעיר. מה התברר? שזהו רחמים, אותו תינוק שאמו, סלחה, ביקשה ממני לטפל בו במעברה. היום אורנה ורחמים נשואים באושר, והם הורים לארבע בנות, הנכדות שלי".
סיפורו של התינוק רחמים הוא רק אחד מאלפי מקרים שחוה נושאת בזיכרונה מעשרות שנות עבודתה כאחות מוסמכת. כמי שהשתלבה במקצוע עתיר השליחוּת כבר בראשית ימי המדינה, היא הכירה מכלי ראשון את התגבשות מערכת הבריאות הישראלית, על נפלאותיה, הישגיה, וגם, למרבה הצער, תחלואיה רבי השנים.
והיא לא היתה שם לבד. לצידה שירתו לאורך השנים, כל אחת במסלולה, חברותיה הטובות מאותו קורס אחיות באמצע שנות ה־50: מלכה גרבלר (אז: צבי), אדית שלו (קרפט) ונחמה פרושאור (זלצהנדלר).
כבוגרות אותו קורס משותף, שבאותם ימים נערך במסגרת צה"לית, עמדו חוה וחברותיה בחזית הטיפול באזרחים שביקשו מרפא. הן חיסנו נגד מגיפת הפוליו (שיתוק ילדים), שהשתוללה אז בשיא עוזה בארץ, התרוצצו בין מעברות, הזריקו חיסונים נגד טטנוס, שעלת ודיסטריה (הפרעת דיבור בילדים), ליטפו ילד מבוהל וזקן מודאג, ולא הפסיקו לעבוד לרגע בתנאים פרימיטיביים. כיום, בשלהי הגל השלישי של מגיפת הקורונה בישראל, הן מביטות במתרחש - ובפיהן שבחים, עצות והמלצות מצד מי שכבר ראו וחוו על בשרן הכל.
הן חברות טובות עד היום, חיות בעצמאות מלאה ובבריאות טובה בבתיהן, אחרי שאיבדו זה מכבר את בעליהן. חלקן כבר חגגו 90, האחרות מתקרבות לגיל המופלג בצעדי ענק, וכולן שמרו על צלילות ועל חדות המחשבה, מחוברות היטב למה שקורה כאן ועכשיו, לא מסתירות את דעתן על המתרחש. ויש להן ילדים, נכדים ונינים למכביר, שאליהם הן מחוברות מאוד ובקשר יומיומי ורציף.
"מאוד נהנינו יחד"
זה היה הקורס הצבאי השלישי של בית הספר לאחיות, שהתקיים ב־1950 בתל ליטוינסקי - מושבה שהוקמה ב־1934 ושעל חלק משטחה הוקם לימים בית החולים שיבא בתל השומר.
"היינו כולנו חיילות צעירות, יפות ונמרצות, מלובשות בשמלות של אחיות", נזכרת חוה בהתלהבות. "בקורס היו לנו מחזרים מפה ועד הודעה חדשה. היינו מאוד אטרקטיביות! גם הרופאים בבית החולים וגם הגברים של כפר אז"ר הסמוך רצו להיות איתנו. ניהלנו הרבה פרשיות אהבים, אבל מובן שלמדנו ברצינות ומאוד נהנינו יחד".
מלכה גרבלר (87 וחצי), כיום תושבת כרכור, זייפה באותם ימים במתכוון את גילה האמיתי, רק כדי להגיע ללימודים במסגרת הצבאית, שנחשבו ליוקרתיים. לתחום עצמו התוודעה בעקבות טרגדיה משפחתית.
"נולדתי בירושלים, ובגיל 14 קרה לנו האסון", היא משחזרת. "כמה ימים לפני ראש השנה אבא שלי, אבאחי, ואמי, שרה, היו בדרכם לתל אביב, לבית אחותי צביה. אני ואחותי הקטנה, מרים, כבר חיכינו להם שם. אחותי צביה היתה אז בהיריון, ואמא התעקשה שניפגש כולנו יחד, כדי לחגוג.
"התאריך היה 8 בספטמבר 1948, בהפוגה השנייה בקרבות מלחמת העצמאות. הוריי נסעו ב'דרך בורמה', כשמשאית צבאית התנגשה בהם, ככל הנראה אחרי שערבים ירו לכיוונם. בתאונה היו 12 הרוגים, אחת מהם אמי, ואבי נפצע אנושות. לדאבון הלב, הבן שהיה ברחמה של צביה, איתן ז"ל, נהרג כעבור שנים במלחמת יום הכיפורים, כמפקד טנק.
"טיפלתי באבי הפצוע במשך שלושה חודשים. האכלתי אותו והייתי צמודה אליו. הוא אושפז בבית החולים הדסה בתל אביב, ושם החלה, למעשה, הזיקה שלי לעולם האחיות והרפואה. בהמשך טיפלתי באבא גם בביתנו.
"הייתי בת 14 וחצי בסך הכל, אבל הרגשתי שאני רוצה להיות אחות. שמעתי שבבית החולים הירקון בתל אביב יש בית ספר לאחיות. באתי לשם, ואני זוכרת שאישה מבוגרת ראיינה אותי. היא לא שאלה אותי לגילי, רק התעניינה מדוע אני רוצה ללמוד. הסברתי לה שאבי נפצע אנושות, ושטיפלתי בו - ומשם התפתח בי הרצון.
"הפרט הביוגרפי היחיד שזייפתי בראיון היה שסיימתי כיתה י' בתיכון, כשלמעשה סיימתי רק כיתה ט'. קיבלו אותי ללימודים, והייתי שם שלושה חודשים. אבל הדברים לא הסתדרו, כי עשיתי דברים אסורים. החלפתי, למשל, את אחת התלמידות במשמרת, כי היא רצתה להיפגש עם אהובה החייל. גם הורדתי חולָה מהמיטה, למרות שאסור היה לי. עשיתי דברים לא מקובלים, עד שזרקו אותי הביתה.
"לא ידעתי את נפשי מצער, עד שכעבור שנה נכנסתי מיוזמתי ללשכת הגיוס בירושלים. למנהל הלשכה אמרתי, 'אני חייבת להתגייס לצבא', והוא הסכים - בתנאי שאבי יחתום על אישור, כי הוא ידע שאני עדיין לא בת 18. לשמחתי, אבא חתם, ואני התגייסתי לצבא בגיל 15 וחצי בלבד".
אחרי טירונות של שלושה שבועות בתל נוף הצטרפה מלכה, כמו שאר חברותיה, לקורס מחזור ג' של בית הספר הצבאי לאחיות, שנערך בתל ליטוינסקי.
"אחרי חצי שנה בקורס הצבאי המנהלת שלנו, גברת מלכה זגגי, 'עלתה' על זה שאני למעשה צעירה מאוד. היא קיבלה הודעה מהמנהלת בבית החולים הירקון, שסיפרה לה שלמדתי שם והועפתי. זגגי האשימה אותי שרימיתי פעמיים ורצתה גם היא להעיף אותי מהלימודים, אבל נלחמתי כמו לביאה. הלכתי לכל מנהלי המחלקות בבית החולים בתל ליטוינסקי, שאהבו אותי מאוד, והם סירבו שאודח. ככה נשארתי בקורס והייתי מאושרת".
בסוף השנה השנייה ללימודים נישאה מלכה ליואל גרבלר, אמן שעסק בפיסול וברישום והיה מבוגר ממנה ב־14 שנים. "בטקס הסיום כבר הייתי בהיריון בחודש הרביעי והלכתי עם הבטן מכווצת פנימה ובחולצה רחבה. התאמצתי להסתיר, מהפחד שלא אקבל את התעודה. למעשה, 'אסור' היה לי בכלל להתחתן, כך שהיריון נחשב כבר ל'פשע מאורגן' של ממש".
אחרי שילדה בן, קיבלה כקצינה בקבע תפקיד משמעותי ראשון בקריירה - אחות ערב ראשית בתל ליטוינסקי. "נתתי שם את הנשמה. הרגשתי שאני מגשימה את החלום שלי, להיות אחות. עזרתי וטיפלתי בהמון חולים", היא זורחת.
"צעדנו במצעד העצמאות"
גם אדית שלו (90), שגרה כיום בתל אביב, נזכרת בתחילת דרכה בקורס הצבאי. "הייתי בכלל עולה חדשה בת 18. עליתי במאי 1949 מפראג עם אבא ששרד את השואה. אמי לא שרדה, לדאבון ליבי, את אושוויץ".
בתחילת דרכה בארץ לא ידעה עברית. "כשהתקבלתי לבית הספר לאחיות, למעשה בלי רקע קודם, דיברתי רק אנגלית. עם הזמן התגברתי על מחסום השפה, ובסוף הלימודים כבר הייתי מחוברת לכל החברות".
הרביעית בחבורה, נחמה פרושאור (88), המתגוררת בירושלים, נולדה וגדלה במושב כפר הס והיתה נשואה לאורי פרושאור, מוותיקי משרד החוץ שכיהן כשגריר ישראל במדינות שונות. היא אמו של רון פרושאור, לשעבר שגריר ישראל בבריטניה, שגריר ישראל באו"ם ומנכ"ל משרד החוץ. להוריה, שפרה ויעקב, היה משק חקלאי, שבו גידלו ירקות ופרות מניבות חלב ברפת, ונחמה זוכרת היטב איך נהגה להקיץ בכל בוקר לחליבה.
"היו לנו חיים משוגעים ונפלאים במושב", היא משחזרת. "תמיד היתה לי אהבה לנתינה, והייתי מוכנה לעשות הרבה למען הזולת. שאפתי להיות אחות ורציתי להתחיל את זה בצבא, כך שמאוד שמחתי שהתקבלתי לקורס".
ארבע האחיות סיימו את לימודיהן בהצלחה ב־1953. "זה היה מאוד מרגש", מספרת אדית. "הוסמכנו כאחיות לכל דבר, ואפילו צעדנו במצעד העצמאות כשאנחנו לבושות בשמלות לבנות, וכובע לבן קטן עיטר את ראשנו".
כל אחת מבוגרות הקורס יצאה לדרכה המקצועית. לאורך השנים הן שימשו אחיות ראשיות בבתי חולים ובמוסדות גריאטריים ועבדו במעברות וכאחיות מוסמכות בבתי ספר. כולן התמידו לאורך עשרות שנים במקצוע הסוחט, שלא תמיד זכה להערכה ולתגמול הכספי המגיעים לו.
חוה, שהיתה אחות בריאות הציבור, הוצבה במעברת עמישב. "וואי, כמה חיסונים נתנו אז", היא נזכרת. "בארץ השתוללה מגיפת הפוליו, וכל העסק של החיסונים היה חדש לנו. גם אז, כמו היום, לא כל האזרחים הסכימו להתחסן. עבדנו קשה כדי להסביר לכולם עד כמה החיסון נחוץ. הגענו גם לבתי ספר וטיפלנו נגד כינמת וגזזת".
חוה נזכרת בקשיים לשמור את מנות החיסונים בקירור. "אל תשאל. הנחנו את החיסונים במקרר קטן, ובכל בוקר הייתי בודקת בחרדה אם חלילה לא היו הפסקות חשמל בלילה. היו מקרים שהמקרר הפסיק לעבוד, ובבוקר נאלצתי פשוט לזרוק את החיסונים היקרים לפח".
מהמעברה עברה חוה לשמש אחות אפידמיולוגית במשרד הבריאות. "היום יש הרבה חוקרים אפידמולוגים, אבל איפה הם ואיפה מה שהיה לי באותם זמנים. אני הייתי אחראית באמצע שנות ה־60 לכל נפת פתח תקווה. הייתי נוסעת עד כפר סבא ועושה את החקירות כמעט לבדי, עם עזרה של עוד אחות אחת.
"יום אחד הודיעו לי מבית החולים בילינסון שצריך לחקור התפרצות של חיידק טיפוס הבטן אצל כמה ילדים שהגיעו מאותו בית ספר בעיר. חקרתי את המקרה והבנתי שזה נבע מארוחת צהריים שהם אכלו, שהגיעה לבית הספר מאחת המסעדות. אבל פתאום הגיעו עוד שלושה אחים שלמדו בכלל בבית ספר אחר. איך הם נדבקו?
"חקרתי את אמם והתברר לי שהיא עבדה במסעדה הנגועה, ולקחה איתה משם אוכל הביתה לשלושת ילדיה. היום שומעים על חקירות אפידמיולוגיות רק בהקשר של קורונה, אבל באותן שנים היו לנו המון כאלה. חקרתי מחלות מין, התפרצויות של הרעלת מזון. במסגרת תפקידי הייתי גם אחראית לחיסונים, וחיסַנו אנשים שנסעו לחו"ל, למשל למדינות באפריקה - בעיקר נגד מלריה".
היא נעצרת רגע, מצחקקת. "עכשיו תשמע. לנו לא היו אז מחשבים, אז את כל החקירות נאלצתי לרשום בכרטיסיות, ביד. היינו חייבים לשמור ככה מאות כרטיסיות, ושחלילה שום כרטיסייה לא תלך לאיבוד".
גם מלכה גרבלר נזכרת ברגעים בקריירה הארוכה שלה. "במלחמת ששת הימים הייתי אחות אחראית בבית החולים בבאר יעקב, שבו ריכזו את שבויי המלחמה המצרים, הסורים והירדנים שהגיעו פצועים.
"לאורך המלחמה לא יצאתי לרגע מתחומי בית החולים הזה, והמשפחה שלי גרה במתחם סמוך, של מגורי העובדים. יום אחד הביאו אלי את בני, ערן (היום אמן קרמיקה ובעל החנות 'בית הסביבון'; ע"נ), שהיה אז בן 6.
"לפתע ניגש אל ערן טייס מצרי פצוע, בדרגה מקבילה לאלוף־משנה שלנו, וחיבק אותו. אני, שיודעת שש שפות, ובהן ערבית, שאלתי אותו בשפתו: 'למה אתה מחבק את הילד שלי?' ואני לא אשכח את תשובתו: 'יש לי ילד בדיוק בגילו, ואני מאוד מתגעגע אליו'".
אחרי ששת הימים שימשה מלכה אחות מטעם המינהל הצבאי בעזה, שנכבשה במלחמה. "יום אחד, חורפי במיוחד, נסעתי בפיאט 600 שלי למרכז עזה. הייתי מגיעה כמפקחת לבתי החולים בעיר ומייעצת להם בענייני טיפול בחולים.
"בלילה רציתי לנסוע בחזרה מעזה לביתי בחולון, אבל בתוך דקות שקעתי עם האוטו בשלולית ענקית. יצאתי מהרכב, ממש במרכז עזה, והלכתי ברגל, רטובה ורועדת מקור, לבקש עזרה בבסיס צבאי סמוך. החיילים בכניסה אמרו לי שאני צריכה לפנות למינהל האזרחי, אבל אני הרי עקשנית ועמדתי על כך שהש"ג יקרא למפקד התורן, שיעזור לי לצאת מהצרה.
"כשהמפקד התורן הגיע הוא פתאום קרא לי: 'מלכה, מלכה, מה קרה?' למזלי, זה היה תלמיד לשעבר מלוד, שזכר אותי כאחות בית הספר שלו, ב־1956. הוא מייד נתן הוראה לטפל בי וסידר לי חדר ללילה בבסיס. הוא גם הזמין גרר צבאי, שלקח את האוטו לבסיס. למחרת, אחרי שהרכב תוקן, דהרתי כמו חדשה מעזה הביתה".
גם אדית שלו מילאה שלל תפקידים כאחות, בבתי ספר ובבתי חולים. בין השאר שימשה אחות ראשית בבסיס צה"ל בג'וליס, בשנים 1957-1955, ובהמשך עבדה בקופת החולים כללית, כאחות בקריית מלאכי. גם היא מציינת את הקשר האישי שטיפחה לאורך השנים עם המטופלים, כולל ביקורי בית - עד שהכירה כל מטופל ומטופל בשמו.
"נתַנו אז המון מעצמנו, עבדנו הרבה עם הלב. צריך להבין שלא היו כוח אדם וציוד מתקדם כמו שיש היום במערכת הבריאות. מצד שני, היו גם פחות אנשים בארץ, כך שבאמת הכל היה קרוב יותר".
נחמה: "אני מחוברת כל השנים לקשישים, טיפלתי בעיקר בהם. הרבה שנים יצאתי עם אורי, בעלי, לשליחויות שלו בחו"ל, וכשחזרנו לארץ, בין לבין, עבדתי כמה שנים כאחות בריאות הציבור בעיריית ירושלים. אורי נפטר לפני שלוש שנים. ממש לאחרונה התקשר אלי ראש העיר משה ליאון כדי לבשר לי שזכיתי באות 'יקירת ירושלים'. אני הקמתי את המרכז הגריאטרי הראשון בשכונת הקטמונים בעיר, ב־1976, ואני מחוברת מאוד גם היום לאנשים המבוגרים. אני מדברת אישית עם כל אחד מהם, בכל יום. שואלת לשלומם, בודקת אותם, שולחת פרחים לעידוד. נותנת תמיד את הנשמה שלי".
באופן רשמי עבדה עד גיל 80, אבל גם שמונה שנים אחרי היא עדיין בעניינים. "בעצם, מעולם לא עזבתי. אני מגיעה מדי יום למועדון הקשישים בשכונת מוסררה ובודקת להם סוכר ולחץ דם. לא הפסדתי יום אחד, כשלא היה סגר".
"שנה מורכבת, לא פשוטה"
מלכה, שבעלה יואל נפטר לפני 20 שנה, התחסנה בעצמה לקורונה, וממרום ניסיונה היא קוראת לכולם למהר ולהתחסן. "מה השאלה בכלל? אם יש חיסון, לכל מחלה, אני בעד. מה עדיף, חביבי, לחלות במחלה קשה? לכו להתחסן. אומרת לכם את זה אחות בכל רמ"ח אבריה, שנתנה אלפי חיסונים בחייה וצפתה מקרוב עד כמה זה חשוב ומציל חיים.
"כשהייתי אחות בתל השומר, באמצע שנות ה־50, טיפלנו בהרבה מקרים של אכינוקוקוס (מחלה טפילית שעוברת לאדם מבעלי חיים; ע"נ). בסוף אותו עשור הייתי רכזת השחפת בכל אזור רמלה־לוד ומחוז המרכז, והתעסקתי יום־יום עם מזרקים. אנחנו נתגבר גם על הקורונה. אני, בתור מחוסנת, יוצאת לים ועושה שם הליכות עם הבן שלי".
גם חוה, תושבת כפר ורדים שבצפון, היתה נשואה פעמיים, עד שב־1993 נפטרו - בצירוף מקרים מכאיב - שני הגברים בחייה. גם היא כבר מחוסנת, וכעת היא רשאית, סוף־סוף, להתחבק עם בני משפחתה ונכדיה ללא חשש. "לפני שהגיעו החיסונים אפרת אלוני, נכדתי בת ה־16, לא עמדה עוד בגעגועים אלי, אז היא רכשה באינטרנט חליפת חלל אמיתית, שממגנת מכף רגל ועד ראש, וככה היא הגיעה, עם הוריה ואחיה, לבקר אותי. כל אחד נכנס בתורו לחליפה, ניגש אלי ונתן לי חיבוק חם וארוך. ממש קרנתי מאושר.
"עם זאת חשבתי לעצמי: איזה מזל שבימיי כאחות לא נדרשתי לעבוד במיגון המלא הזה, שהרופאים והאחיות לובשים כעת. זה נראה לי סיוט שלא נגמר".
גם אדית התחסנה. היא גרה בצפון תל אביב, ולדבריה, עברה שנה "מורכבת ולא פשוטה" בגלל הקורונה. "אני לא יוצאת הרבה מהבית. מזלי שיש גינה ומרכז מסחרי באזור, ואני יוצאת לשם לנשום קצת אוויר. הבת שלי גרה 500 מטרים ממני, כך שמעולם לא הפרנו את מגבלת 1,000 המטרים בסגרים (צוחקת)".
בעלה של אדית, אהרון שלו, שנפטר ב־1997, היה טייס בחיל האוויר וקברניט באל על. נכדה, להב שני, הוא המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית, מחליפו של זובין מהטה המיתולוגי. "יש לי הרבה במה להתגאות", היא אומרת בנחת. "אני לא מתלוננת. לא פחדתי מהקורונה, אבל נזהרתי ממנה כל הזמן".
היא חיה בגפה, ופעמיים בשבוע מגיעה עוזרת מסורה שמבשלת לה ומנקה את הבית. "אף אחד לא מאמין לי שאני בת 90. זה גיל כרונולוגי בלבד. כשאני אומרת בקול את המספר, אני חושבת לעצמי, מה זו הענתיקה הזאת? אבל אני מרגישה שאני בת 60 בכלל".
על מבצע החיסונים הארצי יש לאחיות הוותיקות רק מילים טובות להגיד. חוה: "כל המבצע מאורגן כיום מאוד יפה. אתה מגיע לקופת חולים ומקבל את הזריקה הקטנה הזאת. הכל מתוקתק. ברגע החיסון לא הרגשתי כלום.
"הבעיה הרצינית, לדעתי, היא שיש פער גדול בין מה שהיועצים והמומחים הבריאותיים אומרים ומציעים לעשות, לבין מה שהממשלה מוכנה לקבל בפועל. במקרים רבים לא שומעים לעצות המומחים, וזה דבר גרוע מאוד. אני מקווה מאוד שהמוטציות החדשות של הנגיף לא יעשו בעיות. מצד שני, הרפואה היום כל כך מתקדמת, כך שאני מאמינה שגם על זה יתגברו".
"קשר של כיף, לכל החיים"
לתחלואי מערכת הבריאות הישראלית הן מוּדעוֹת היטב. "זאת בעיה נצחית", אומרת מלכה. "מאז שאני מכירה את המערכת, תמיד היה מחסור במשאבים. רק כשיש מלחמה או מגיפה משלימים, כביכול, ציוד וחוסרים אחרים.
"בתי החולים הגדולים לא עמדו בתקציבים שלהם, והם תמיד צעקו לאמא, כלומר למשרד הבריאות, לעזרה. תמיד ידעו להשיג כספים גם מתורמים ומנדבנים. לעומתם, בתי החולים הקטנים עובדים במצוקה גדולה יותר, כי להם אין תורמים כאלה".
נחמה: "זה לא מהיום שלמשרד הבריאות אין תקציבים. תמיד לא החשיבו אותו. עכשיו, בגלל הקורונה, הבינו שצריך לחזק את מערכת הבריאות, ואני מסכימה שחייבים לעשות את זה. צריך הרבה יותר כוח אדם, כספים, ציוד ותמיכה במערכת, כדי שתהיה יעילה".
לאורך העשורים שחלפו הקפידו הארבע לשמור על קשר. בעבר נהגו להיפגש, אבל הגיל עושה את שלו. בפעם האחרונה נפגשו כולן לפני שמונה שנים, בביתה של מלכה. "אנחנו משוחחות מעת לעת בטלפון, ולצערנו, נפגשנו גם בהלוויות של מכרות שלנו מהלימודים שהלכו לעולמן. בשיחות בינינו אנחנו לא מדברות על המקצוע ולא מפליגות בזיכרונות. אנחנו משתפות יותר בחיים העכשוויים. מספרות על הילדים, הנכדים, על עצמנו".
אדית: "הכרנו בגיל צעיר מאוד ונקשרנו בשותפות גורל של עשרות שנים במקצוע. אחרי הכל, אחות זה לא סתם 'עוד עיסוק'. זה מקצוע חיוני מאוד, שתפסנו אותו כולנו בשתי הידיים".
חוה: "אתה יודע, בגילנו לא תמיד קל בחיים, בטח שלא בתקופת הקורונה. אבל יש בינינו הבנה, וכולנו מכירות את השפה המקצועית. זה קשר של כיף שנשאר לכל החיים".
ונחמה? היא כבר על קוצים. "אני חייבת לדבר עם הקשישים שלי מהמועדון, לברר מה שלומם הבוקר. אני כבר משתוקקת לפגוש אותם שוב".