מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"שלשום עשיתי אימון טניס, והיום יש לי עוד אימון. אני מתאמן כמעט בכל יום. בחורף אני בדרך כלל גם עושה סקי, אבל בשנה שעברה בדיוק התחיל הסגר ולא נסעתי. אני מאוד אוהב גם לצפות בספורט, בטניס כמובן וגם באומנויות לחימה כמו ה־UFC, בכדורגל, בכדורסל, בפוטובול ובכל סוגי הספורט שאפשר לדמיין.
"גם לפני הפציעה הייתי עושה הרבה ספורט, לא תחרותי כמובן. שיחקתי הרבה כדורגל, כדורעף וכדורסל. אחרי הפציעה היה לי חשוב לחזור לעשות משהו עם הגוף שהוא לא טיפולים. ניסיתי קצת שחייה וכדורסל, אבל הטניס היה לי הכי כיף. לאנשים עם מגבלות בארץ יש מסגרות שמאפשרות למי שרוצה לעשות ספורט ולהתאמן, אולי לא קרוב לבית ולא כל המגרשים נגישים, אבל יש אפשרויות".
מתי בפעם האחרונה שוחחת עם ההורים?
"אתמול דיברנו בטלפון ויש לנו ארוחה משפחתית בכל שישי, בהתאם להגבלות. ההורים שלי, פנינה ומשה גרשוני, בפנסיה כרגע. אמא היתה מורה ואבא היה בהייטק וכיום הוא יועץ. שניהם מאוד פעילים, יש להם תחביבים ועיסוקים וגם נכד ראשון, הבן של אחותי. תמיד היינו משפחה קרובה, אבל כשנפצעתי חווינו תקופה מלכדת שיצאנו ממנה יותר מחוברים. זו היתה תקופה אינטנסיבית עם הרבה שעות ביחד ושניהם היו חזקים לכל אורכה, למרות שהיה להם קשה מאוד.
"כשקצין העיר הגיע אליהם להודיע שאני פצוע אנוש, הם חשבו שאני מת. הוא אמר להם שצריך למהר לרמב"ם ושהמצב שלי מאוד קשה, והם לא רצו לנסוע כי הם חשבו שהם באים לגופה. חברים שלי אמרו להם שייסעו מהר והם הגיעו לטיפול נמרץ כשהייתי מחוסר הכרה ולא ידעו אם אתעורר. התקופה בבית החולים היתה רצופה בעליות ובירידות וכל הזמן היה איתי מישהו, יום ולילה, במשמרות, כי לא יכולתי אפילו לקחת כוס מים לבד. ההורים שלי לא ישנו איתי בלילות, הם באו בשעות היום, אבל תמיד היו המון אנשים ומבקרים. במשך חודשיים הייתי עם שתי ידיים, שתי רגליים וגב שבורים. לא יכולתי לזוז במיטה. ירדתי 16 קילו כי לא זזתי ורק שתיתי, נשארתי עור ועצמות".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"השבוע, לבת זוגי ענבל. הכרנו דרך חברה משותפת וב'קדנציה' הזו אנחנו יחד חצי שנה, אחרי שהיה לנו גם פרק א' לפני יותר משנתיים. בזמן הפציעה הייתי בזוגיות עם מישהי מהממת. היינו אז רק חודש וחצי ביחד והמשכנו להיות ביחד ארבע וחצי שנים אחרי. אני מוריד בפניה את הכובע, היא באמת מדהימה. כשנפרדנו הייתי רווק כמעט עשר שנים והיה כיף מאוד, והיום אני בזוגיות וכיף לי. אמא שלי לא לוחצת על חתונה, היא יודעת שזה לא יעזור לה.
"ברמב"ם, כשהחזירו לי את יכולת הדיבור, הצלחתי לומר למשפחה ולחברים הקרובים שאני אוהב אותם. חשבתי איזה גרוע זה היה אם הייתי מת ולא אומר להם את זה אפילו פעם אחת. הם חשבו שאני מסומם מהמורפיום או שאני בפגיעת ראש, אבל הייתי צלול.
"היו לי תקופות של באסה בבית החולים שתהיתי מתי ייגמר הסיוט הזה, אבל לא חשבתי על למה דווקא אני נפצעתי, למה זה קרה לי או כמה זה לא מגיע לי. בסוף שרדתי התרסקות מסוק מגובה קילומטר וחצי. מי שהיה איתי במסוק, רס"ן רן כוכבא ז"ל, נהרג בהתרסקות. לא כעסתי על הפציעה שלי, היו קשיים, כאבים פיזיים וסבל, לצד התמודדות מורכבת עם שינויים ומגבלות, אבל לא תהיתי למה אני.
"איך שרדתי? לא יודע. אמא שלי מבית דתי ויש לה משפחה גדולה שחלקם דתיים. אני לא הלכתי להודות לאלוהים, רק לרופא שהציל אותי ד"ר יואב פז. אני חושב שנותנים לאלוהים קרדיט רק על הדברים הטובים ולא על הדברים הרעים, אז אין פה שוויוניות".
מתי בפעם האחרונה נתת עצה טובה למישהו?
"אני עושה הרבה הרצאות שאני מעביר בהן מסר דרך הסיפור האישי שלי, בגובה העיניים ובאותנטיות. זה לא טבעי לי להרצות, אבל אני אותנטי והפידבקים שאני מקבל הם שנתתי דחיפה לכיוון הנכון למי שנמצא במשבר או בצומת בחיים. התחלתי להרצות אחרי שחזרתי מהאולימפיאדה ב־2012 והתחילו לפנות אליי גופים וארגונים כדי שאספר את הסיפור האישי שלי. הפניות והחשיפה הפתיעו אותי, כי לא היה סיקור לפני התחרות, אבל עוד כשהייתי בלונדון קיבלתי המון הודעות וכשהגענו לארץ היתה קבלת פנים עמוסת אנשים והבנו שזה אירוע תקשורתי פסיכי.
"כשהגיעו הבקשות להרצאות חשבתי שכדאי לי לנסות, ובאמת תקופות קשות פותחות אפשרויות וצריך לפתוח את העיניים ולראות איפה נולדות הזדמנויות. יכולתי להגיד 'עזבו, יש לי פחד במה', אבל החלטתי לעשות שתיים־שלוש הרצאות ולראות אם אני אוהב את זה. לא כתבתי את ההרצאה, רק בחרתי תמונות, ובהתחלה היא היתה ארוכה ומבולגנת. עשיתי הרבה ניסוי וטעייה והיום הסיפור מסודר, ואני יודע מה אני בא לי לספר וגם מה מתאים לקהל היעד. אגב, כשאני עולה להרצאה על הבמה אני עדיין מתרגש מהמיקרופון ומזה שכל הפוקוס עלי. בזום זה אחרת, קשה לדבר למסכים שחורים, אבל כרגע זו עדיין המציאות.
"השנה קיבלתי גם עצה מאוד טובה מחבר שלי, סטיב. עבדנו ביחד על סרטון שמטרתו לעודד אנשים לחבוש מסיכות בארץ ובחו"ל והוא אמר לי 'יאללה, צריך להוציא את זה', אבל אני התעכבתי כי רציתי עוד לשפר כמה דברים, ואז הוא אמר 'אל תיתן לשלמות להיות האויב של העשייה'.
"היתה עוד עבודה לעשות ותמיד אפשר עוד, אבל צריך היה לשחרר את הסרטון, וזה מה שעשינו".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"בגמר אליפות העולם בטניס במאי 2019, שנערכה מול קהל ביתי ברמת השרון, הפסדנו בגמר הזוגות לזוג מיפן, וזה היה אחרי שניצחתי את היחידים. אין לי בעיה להפסיד בדרך כלל, אבל להפסיד עם הנבחרת בארץ - הייתי גמור מזה. לפני התחרות הייתי חותם על מדליית כסף, כי היו שמונה נבחרות, אבל אחרי הגמר הייתי מבואס.
"אני לא אוהב להיכשל, וגם בתחרות הזו לא 'נכשלנו' כי עשינו את המקסימום שלנו, פשוט התבאסתי מהתוצאה הסופית. אני לא אוהב תחרותיות ואני לא חושב שאני תחרותי. היו משחקים בטניס שניצחתי והייתי מבואס כי לא הייתי טוב או כי לא עשיתי את מה שדיברנו עליו לפני, והיו לי הפסדים שלא ביאסו אותי. התוצאה הסופית היא לא הדבר היחיד שחשוב".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"בטקס הדלקת המשואות ב־2018. כשפנו אלי להדליק משואה, חשבתי שעובדים עלי. הייתי בקנדה, באירוע של הקהילה היהודית, ובשש בבוקר בשעון המקומי התקשרו אלי מהוועדה. חשבתי שחברים שלי עובדים עלי".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"עכשיו, כי אנחנו במערכות בחירות כל הזמן. לפני כמה שנים היו גישושים ממפלגות שהציעו לי להצטרף אליהן, מאזור המרכז וקצת שמאלה וימינה, אבל אני ממש לא מתאים לזה. אני סולד מפוליטיקה, העולם הזה לא מדבר אלי בכלל. אני חושב שאפשר לשנות את המציאות, אבל אני לא מהאנשים שהמגרש הפוליטי הוא עבורם, כי המשחקים הפוליטיים עולים על העשייה ותכלס זה לא מתאים לאופי שלי כי צריך לשחק משחק. כשאני שומע פוליטיקאים אני לא מאמין להם, והרבה פעמים אני לא מאמין שהם מאמינים לעצמם, אז אני לא יכול לראות את עצמי בנעליים האלה".
מתי בפעם האחרונה פגשת חברים?
"השבוע. יש לי הרבה חברים והמשמעות שלהם בחיי היא ענקית, כמו משפחה. כשיש חדשות רעות אני מעדיף שהחברים יספרו לי, ולא המשפחה. על סרן תֹם פרקש ז"ל, טייס מסוק שנפל במלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, לא ההורים שלי סיפרו לי, אלא החברים.
"זה כיף להיות מוקף באנשים שאתה אוהב ושאוהבים אותך. החברים שלי הם לא על בסיס נוסטלגיה, זו חברות מהצבא וצפונה, פלוס חבר אחד שהוא חבר ילדות מהיסודי וגם החבר הכי טוב שלי. יש לי חברים קרובים מהטייסת ואנחנו חברים כבר 17-15 שנה, שזה קשר מאוד משמעותי, ויש לי חברים שמכירים אותי רק מאחרי הפציעה".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"לפני שבוע. בגלל שכל העולם התהפך וזו תקופה מטורפת, יש פחות הכנסות אבל גם פחות הוצאות. יש לי כמה דברים שאני מעורב בהם, קצת בעולם העמותות וגם בעולם העסקי. יש מיזם למכשירי שיקום שאני עוסק בו, יש מיזם שקשור לתחקור שמתאים למי שמגיע מעולם חיל האוויר, ויש לי מיזמים שקשורים בטניס. אני לא מגדיר את עצמי יזם, אני מרצה שמתעסק בעוד דברים".
מתי בפעם האחרונה השתתפת בתחרות?
"השתתפתי באליפות האומות במאי 2019. אני לא אוהב תחרויות, אבל לשחק עם הנבחרת זה כיף. תחרויות של סבב הטניס, לדירוג האישי, הן מאוד אינטנסיביות. בשנה רגילה יש תחרות מדי שבוע ברחבי העולם, ואת זה אני כבר לא עושה מאז האולימפיאדה. מאז שפרשתי אני משחק רק עם הנבחרת, אבל אני מתאמן כל הזמן ומשתתף בתחרות הזו פעם בשנה. אם אתה רוצה להיות בסבב העולמי של הטניס ולרוץ לאולימפיאדה, אתה צריך לעשות הרבה אימונים ולצבור נקודות דירוג. זה אומר המון טיסות ולהביא תוצאות טובות בתחרויות ואני כבר לא שם.
"באולימפיאדת לונדון 2012 הייתי די בהלם. לא הכרתי את עולם ספורט הנכים, ידעתי רק מה יש בארץ, כי עושים גיבושים והנבחרת טסה מגובשת. היינו כ־25 ספורטאים ישראלים מענפי השחייה, הכדורסל ועוד. כשהגענו ללונדון העיר כוסתה בשלטים שנתלו בתום האולימפיאדה הרגילה וכתבו בהם 'תודה על החימום'. היה מאוד נחמד לראות את זה.
"באולימפיאדה אתה רואה את כל סוגי הספורט ואת כל סוגי הפציעות, וזה פסיכי. גיליתי שיש שם סיפורים מעניינים אפילו יותר מהספורט ה'רגיל', כי יש רמה מאוד גבוהה ואת רואה שם אנשים עם מגבלות שלא יכול להיות שהם עושים את מה שהם עושים. אני רואה בספורטאים עם מגבלות חבר'ה רגילים לחלוטין, לא מסכנים שצריך לקטלג אותם. זו הסתכלות שאני לא אוהב. אלה אנשים רגילים לחלוטין שיש להם מגבלות, ולכולנו יש מגבלות, לפעמים פיזיות ולפעמים אחרות. אני מראה בהרצאה דוגמאות של קטועי ידיים שמדהים לראות, כי אני יודע כמה זה קשה פיזית. הם הגיעו לרמה גבוהה מבחינת יכולות עם מגבלות קשות".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי זה שאני רואה מישהו בלי תו נכה חונה בחניית נכים, ולצערי זה קורה לא מעט. בא לי לחנוק בידיים שלי את מי שעושה את זה. בדרך כלל מדובר במישהו ש'רק חנה לשנייה', שם וינקרים כדי להביא משהו מהסופר או רק קפץ לקחת משהו. מי שלא מבין את המשמעות של לחנות קרוב למקום כי כואב ללכת וכי צריך את החניה הזו, מעצבן אותי. כשנכה נוסע הוא יודע היכן חניות הנכים, וכשהוא רואה שהן תפוסות הוא מוותר עליהן. אני למשל לא אצא לראות אם יש פתק 'אני כבר חוזר'. לא אוציא עכשיו את הכיסא או את הקביים רק בשביל לקרוא פתק. בא לי לצלם אנשים כאלה ולעשות להם שיימינג, שהמשפחה והחברים שלהם יראו את זה ושהם יתביישו בעצמם, אבל אני לא עושה את זה".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת למשהו?
"אני מתגעגע להופעות מוזיקה בלייב. הייתי הולך הרבה להופעות, בארץ ובעולם. בקורונה היו לי כרטיסים לפרל ג'אם בברלין, אבל זה לא קרה. בארץ אני יכול ללכת עם קביים, לחנות ממש בכניסה עם תו נכה ולהיכנס להופעה. ההופעות בארץ הן לרוב במקומות נגישים. מאוד השתפרו בזה בשנים האחרונות, לא בקצב שהייתי רוצה, אבל משתפרים. כשנפצעתי המצב היה שונה, אבל מאז בעלי המקומות הבינו את החשיבות וגם נחקקו חוקים בנושא".
מתי בפעם הראשונה השתתפת בתחרות?
"התחרות הראשונה שלי בחו"ל היתה בצ'כיה, בסוף דצמבר 2010. היה קור מוות בפראג, מינוס 15 מעלות, אבל האולם היה במתחם סגור שמחובר בחיבור תת־קרקעי למלון. זו לא היתה תחרות גדולה, אפילו בין הקטנות, ולכן לא היו הרבה שחקנים גדולים, אבל זו היתה חוויה מדהימה. נסעתי ביחד עם המאמן שלי, נמרוד דיכלר, שהיה איתי מאז ועד האולימפיאדה. נמרוד הוא פריק של טניס והיה לנו חיבור ממש טוב. אגב, ניצחתי בתחרות ושם התחילה להיסלל הדרך שלי בטניס".