אני הייתי נערונת. הוא - מבוגר שהכרתי, חביב ונשוי ושולח ידיים. נזכרתי איך, אחרי שעברתי את שלב הקפיאה, היה בי הכוח לקום, להסדיר את הדופק המבוהל, וללכת. החיים נמשכו כרגיל. לא היה בי העוז להתעמת איתו, גם לא להגיש תלונה. עד היום יש בי ייסורי מצפון, על כך שאולי לא מנעתי פגיעה באחרות. אבל טרם מצאתי כוחות לחפור בצלקת, שכבר מזמן חדלה להטריד.
לפני ימים אחדים נתקלתי בו שוב, למרות שהתאמצתי לשמור מרחק. המפגש היה מבלבל. הוא היה עסוק עד מעל הראש במצווה חשובה, ולא יכולתי שלא להתפעל מהמסירות שבה טיפל באמו הקשישה. שנאתי אותו ואהבתי אותו. כעסתי שהוא גם טוב וגם רע. כמה קשה לנו ה"גם וגם" הזה. נוח הרבה יותר לבנות עולם דמיוני עם חלוקה דיכוטומית בין רעים לטובים.
התחקיר שפורסם בעיתון "הארץ" על מעלליו המחרידים, לכאורה, של יהודה משי זהב, עורר בציבור את אותה מבוכה. כיצד איש, שהקדיש את חייו לשמירת כבוד המת ולהבאה לקבורה של כל פיסת בשר, יכול לחלל כך את כבוד החיים, ולשכוח שבתוך הגוף החי מפרפרת נשמה פצועה. איך ייתכן שמי שהצליח לחבר בין מגזרים "לתפארת מדינת ישראל" ולייצג את הישראליזציה שעוברת החברה החרדית, הוא לכאורה אדם מתועב, אכזרי, סוטה.
בייחוד שרצינו להתנחם, דווקא השנה, בחתן פרס ישראל שדמותו יכולה לאחות את הקרעים המבהילים שפערה שנת הקורונה. תקופה שבה תדמיתו של המגזר החרדי נפגעה כל כך. והנה, גם את זה לקחו לנו, וגם את האמונה באדם ובטוב. מי יודע, אולי מאחורי כל אדם גומל חסדים ומחבר חיבורים מסתתרת מפלצת.
ומה זה אומר על הטוב שעשה? האם מרגע זה מופקע כל האור ועובר לממלכת החושך? האם המעשים הטובים היו בעצם רק מניפולציה תדמיתית, כדי לצוד ברשתו עוד קורבנות ולצבור מעמד וכוח שיסייעו להשתיק תלונות? מתי הטוב עומד לעצמו, גם כשנגלה רוע שנמהל בו, ומתי עוצמת הרשע והאכזריות, בייחוד במעשים בסדר גודל של רצח ואונס, כשהם קורים, מאיינת את כל הטוב?
ברשתות החברתיות היו רבים שהעדיפו להתכחש לפרסומים, וכך לא להתמודד עם שאלות התוהו שמעוררת הפרשה. "למה דווקא עכשיו נזכרו המתלוננים לדבר?" שאלו. "התזמון של הפרסום, סמוך להכרזה על משי זהב כחתן פרס ישראל, מעורר חשד".
את השאלות הללו מוטב למחוק מהשיח. כשהפוגע פוגע, הוא לעולם לא בודק אם התזמון נוח לנפגע, אם הוא לא בדיוק לפני מבחן או טיול שנתי. כשהקורבנות אוזרים אומץ להתלונן, הם לא צריכים לעשות חשבונות של טיימינג. רק מגיע להם לשמוע מאיתנו את המילים: "אנחנו קשובים אליכם, תודה שמצאתם את כוחות הנפש לדבר". במקביל, צריך לחקור את הפרטים ולהצליב מידע, ולאפשר למשטרה לעשות את עבודתה.
מנגד עלתה גם השאלה איך הסיפור הזה, שהיה שנים סוד גלוי במאה שערים, לא נחשף, גם לא כשמשי זהב הדליק משואה. הקושיה כבדת משקל. התשובות שאציע כאן לא הופכות אותה למטרידה פחות.
ראשית, גם מעלליו של מפיק העל ההוליוודי הארווי וויינסטין היו ידועים לרבים. הוא לא יכול היה לאנוס נשים במשך שלושה עשורים בלי העלמת עין של מקורבים וסוכנים, ובלי סוללה של עורכי דין שהשתיקו מתלוננות. אם כך היה בהוליווד, שבה העיסוק במיניות גלוי, מה נלין על חברה שבה הדיבור על מיניות הוא טאבו, ושעדיין לא שמעו בה על Me too.
שנית, בחברה החרדית פנייה לתקשורת או למשטרה אינה פשוטה. בחלקים מתוכה, פנייה כזאת נתפסת כמעשה חמור יותר מעצם הפגיעה המינית. כך, למשל, א', נער חרדי, סייע בהסתרת התוקף שפגע בו, כי המשטרה נתפסה אצלו כשיא הרוע.
אפשר לשער שהקיצונים בעדה החרדית, אלה שדאגו להרחיק את ילדיהם ממשי זהב (ולא בטוח שהיה אכפת להם מילדי אחרים), אפילו שמרו את הסוד הגלוי בסוג של עונג. אולי גיחכו לעצמם (בניגון הנכון): "רשעים ארורים, הציונים האלה שלא יודעים את מי הם מעלים על נס".
אותם ואת שכמותם לא נצליח לשנות, אבל החברה החרדית, על פלגיה המתונים יותר, עוברת בשנים האחרונות שינוי משמעותי. מי שיצרה את המהפכה היא תנועת "לא תשתוק", שהחלה לפני עשר שנים לדבר על מה שהיה אסור בדיבור. לפני שש שנים חברו ראשי "לא תשתוק", מרביתם נפגעי תקיפה מינית מתוך החברה החרדית, לעמותת "מגן".
לצד תמיכה וליווי של המתלוננים, הארגון מאתר ומסגיר למשטרה פדופילים מקהילות יהודיות בעולם, שמצאו את מקלטם בישראל, הודות לחוק השבות. רק השבוע, אחרי מסע מפרך, הועלה על מטוס לארה"ב יהודי שפגע בבנותיו והתחמק מן הדין במשך שנים. מי שאיתר אותו ודאג להסגירו למשטרה הוא "מגן". כך עשו גם עם מלכה לייפר, כשהצליחו לחשוף כיצד ניסתה להציג עצמה כלא כשירה לעמוד לדין.
* * *
כשיהודה משי זהב הדליק משואה בערב יום העצמאות בשנת 2003, עמותת "מגן" עוד לא נוסדה. ב־2017, רחלי גוטליב רושגולד, סמנכ"לית העמותה, שמעה בגוף ראשון ארבע עדויות על משי זהב. היא לא יכלה לפרסם אותן. זכות הציבור לדעת אינה גוברת על זכותם של מתלוננים ומתלוננות להחליט אם, מתי וכיצד להתלונן ולהיחשף.
מה שמשתק לא פעם קורבנות מלהתלונן הוא אותו הטוב שבתוך הרע. לעיתים, הפוגע מרעיף עליהם תמיכה וסיוע. הם רואים את מעמדו הרם ואת התדמית הציבורית החיובית שלו, ומתקשים להבין איך נלחמים ברשעות שעטופה בטוב.
בתפילת שחרית אומרים בכל בוקר שאלוהים "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל". שמעתי פעם מהרב עדין שטיינזלץ ז"ל, שהיה ללא ספק ראוי לפרס ישראל שקיבל, שהאמירה המקורית של הנביא ישעיה פחות מעודנת - "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיה מ"ה, ז').
אין דרך לייפות את העובדה שאלוהים ברא גם את הרוע, ובצלמו נבראו יצורים אנושיים שיכולים להיות חיות טרף, ובה בעת, רחמנים ועושי חסדים. זה מבלבל, בטח כשהטוב והרע מתגלמים בקיצוניות באותו אדם.
אבל זה לא פוטר אותנו לרגע מהמלחמה התמידית ברע שבתוכנו, או בכל רוע בעולם שאסור לשתוק מולו. אסור להתבלבל, זוועות מעשה ידי אדם לא ממגרים בכפפות של משי.