פעם הייתי עולה חדשה למשך חודשיים. נדדתי לארץ רחוקה שלא הכרתי את שפתה, מותירה מאחור את בני המשפחה והחברים. טעמתי ריח זר בחדר המדרגות, הסתחררתי משלטים באותיות קיריליות וחשתי שונה, לא שייכת. הזרות העזה והגעגוע המצמית לנוף מולדתי עוד חרוטים בי עמוק.
זאת היתה שליחות בת חודשיים לאוקראינה מטעם הסוכנות היהודית, אי שם בסוף שנות ה־90, שמטרתה היתה לעודד עלייה. ודווקא שם נגמרו לי המילים. את הרוסית קלטתי די מהר, ועד היום אני מלהגת בה. אבל דווקא שם, בתוך הזרות, הבנתי פתאום איזו חוצפה זאת לשבח את הארץ המובטחת ולדרבן לעלות אליה. איך אפשר לעודד אנשים לעזוב הכל ולבנות את עולמם מחדש בארץ לא נודעת, בתרבות זרה ובשפה לא מובנת? להיפרד מכל המוכר, לא לשליחות זמנית, אלא לעד? טירוף מוחלט.
מאז אני מעריצה נלהבת של עולים חדשים. מצרפת ומאתיופיה, מהודו ומקנדה, מפרס או מאפגניסטן. לא משנה מהיכן, לא משנה מה המניע לעלייה. כל מי שנענה לקריאה "לך־לך מארצך וממולדתך" הוא בעיניי מטורף קדוש. בייחוד אני מעריכה את ההורים המבוגרים, שנאלצו לרדת במעמדם, לעיתים לוותר על מקצוע מסודר שרכשו בעמל שנים, למען קליטה טובה יותר של צאצאיהם.
אני צברית. גם הוריי נולדו בארץ. המטורפים הקדושים ממשפחתי הם הסבים והסבתות, שעזבו את פרס, הונגריה ובלגיה, ועלו לפלשתינה. עוד לא קמה מדינה, ובכל זאת עזבו הכל והתחילו חיים חדשים מאפס. הם דיברו רק בעברית, נלחמו על הארץ הקשה הזאת ואהבו אותה. בזכותם, אנחנו - בנים, נכדים ונינים - נולדנו במדינה עצמאית. הודות להם אנחנו מדברים וחולמים עברית. בזכותם אנחנו מגדלים את הדור הרביעי בטבעיות פשוטה. הודות להם אנחנו אפילו לא יודעים כמה טוב לנו.
אז הנה כרוניקה קצרה של משפחה יהודית אחת, ממזרח וממערב. סיפורים משפחתיים דומים, כל אחד ואחת מאיתנו נושאים.
* * *
סבי, יצחק אלידר (סולימנוב), היום בן 94, עלה בגיל 8 וחצי מכרמאן שבדרום איראן. השנה היתה 1934, כשהוריו וארבעת ילדיהם פצחו במסע הזוי. הם חצו את איראן, עיראק, סוריה ולבנון באוטובוסים ובמשאיות, וגם על חמורים וברגל. אי שם בהרי הגליל הפקירו אותם מבריחי הגבול לנפשם, וכוח משטרה בריטי עצר את העולים הבלתי חוקיים. ההורים נשלחו לכלא לשלושה חודשים, והילדים אומצו באהבה על ידי אישה צפתית בודדה, בתמיכת קהילת צפת.
בגיל 15 התגייס סבא שלי ללח"י, ובהמשך השתתף במלחמת השחרור. הוא הפך לאיש חינוך, מנהל בתי ספר, ולימים הקים את המכון למורשת יהדות אתיופיה.
סבתי, אסתר לבית כהן, בת 89, עלתה באופן לגאלי מאיראן בהיותה בת שנה. הוריה הותירו אחריהם רכוש רב במשהד. הסוחרים המנוסים פצחו בקריירה כושלת כחקלאים בעפולה. בהמשך נדדו חזרה לתל אביב, ואז לירושלים. סבתי הפכה לאחות ראשית בחדר ניתוח בהדסה עין כרם וטיפלה במאות פצועים בכל מערכות ישראל.
רק במלחמת ששת הימים כפו עליה להישאר בבית. היא היתה שבועיים אחרי לידה, והתחננה שיאפשרו לה לסייע. טוב שהורו לה להישאר בבית ברחוב שטראוס, שהיה אז בחזית הירושלמית. פגז נחת על גג הבית, פספס את מכל הדלק ופוצץ את דוד המים. היא הגנה בגופה על התינוקת הרכה כשזכוכיות החלונות התנפצו לכל עבר.
* * *
אלה המטורפים הקדושים שמצד אמי. מצד אבי, הקדושים קדושים לא פחות, והמטורפים מטורפים לא פחות. סבי מרדכי קדר (קייזלר) ז"ל נולד בבלגיה. הוא איבד את אביו בגיל צעיר. עם כניסת הנאצים לבלגיה, אמו האלמנה גילתה תושייה כשהתחמקה מהחתמת הפספורט שלה באות J. בזהות נוכרית חצתה גבולות, הביאה אוכל מצרפת לרעבים בבלגיה, והצליחה להבריח את בנה בן ה־14 למסתור בצרפת. היא נאלצה לעשות זאת אחרי שפלמים משתפי פעולה ביקשו לצוד את בנה.
סבי נדחק בין גב המיטה לקיר, ולא השמיע הגה גם כשהמחפשים ירו בסמוך אליו. בהמשך הוא הסתתר כשלוש שנים בצרפת הכבושה - תחילה אצל אלמנה בעיירה ליל, ואחר כך במוסד של הצלב האדום. בעקבות הלשנה נעצרה אמו בבריסל, חודש לפני תום המלחמה. היא עונתה קשות, אך לא הסגירה את מקום המסתור של בנה. היא נשלחה למחנה מכלן, ושם כבר הונפק עבורה מספר לרכבת לאושוויץ. זאת היתה הרכבת האחרונה, שכבר לא הספיקה לצאת לדרכה. האם ובנה ניצלו. האם בחרה להישאר בבלגיה, הבן החליט להעפיל ארצה. בארץ נלחם סבי בקרב הקשה בבארות יצחק שבנגב. בגיל 30 השלים בגרויות, עד שהפך ד"ר לכלכלה.
סבתי, אסתר לבית וייס, בת 92 כיום, גדלה בבודפשט שבהונגריה. אביה נרצח בפלוגות של עובדי כפייה. אמה נרצחה בברגן־בלזן. היא ואחותה, שתי נערות צעירות, שרדו את התופת. הן ברחו מהגטו, ושוב ברחו מצעדת המוות, מוצאות מסתור בערימת שלג. הן הצליחו להסתנן בעזרת קרובי משפחה לבניין הגימנסיה היהודית בבודפשט, שהיתה בית מוגן, שם שרדו את הרעב הקשה והמחלות, וגם ניצלו באורח נס בסלקציה אכזרית.
סבתי עלתה ארצה באוניית המעפילים "אף על פי כן". גם בארץ רעבה ללחם. היא ניקתה שירותים כדי לשרוד, אספה פרוטה לפרוטה, והלכה ללמוד הוראה. את חייה הקדישה למשפחתה ולתלמידיה. מעולם לא שמעתיה מדברת הונגרית, לא ראיתיה אופה עוגה הונגרית, או נזכרת בנוסטלגיה בדנובה.
מאז עלתה ארצה היא מדברת רק עברית ומסרבת בכל תוקף לצאת לחו"ל, בוודאי לא להונגריה. אין לה שורשים שם. כמו עץ הפוך, שורשיה הם צאצאיה, 80 במספר. כולם חיים במדינת ישראל, ועל כך גאוותה.
סבתא לא אומרת מילים רעות על אדם אחר, לא מקטרת על הסבל שעברה או על ייסורי הזיקנה ואובדן בנה, אבי, שנפטר ממחלה. אין בה טיפת ייאוש מ"המצב" במדינה, גם לא כשנקראה בפעם הרביעית אל הקלפי. "טוב שיש לנו מדינה, ואם צריך, נלך להצביע גם עשר פעמים בשנה", אמרה לי. "כמה טוב שנולדתם כאן, כמה טוב שאתם אפילו לא מבינים כמה טוב לכם".
yifater1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו