בועטים במוסכמות: קבוצת הכדורגל של הנערים בעלי הצרכים המיוחדים

במגרש הכדורגל בית שרת בגבעתיים קורה בכל יום ראשון משהו מיוחד. 15 נערים עם צרכים מיוחדים, בגילי 11 עד 17, מתקבצים שם כשהתרגשות גדולה ניכרת על פניהם. בעוד כמה דקות יתחילו להתרוצץ אחרי הכדור, להתמסר ולבעוט לשער, טועמים מהאושר הטמון במשחק וסופגים ערכים כמו חברות וכבוד לאחר.

ניר פרץ (17) הוא אחד מהנערים האלה. בגיל 8 אובחן על הרצף האוטיסטי. עבורו, המשחק הוא גם דרך לתקשר עם אביו, שאותו איבד לפני כשלוש שנים בתאונת דרכים, ואיתו חלק את האהבה הגדולה לכדורגל.

"כשאני מבקיע גול זה עושה לי הרגשה טובה, כאילו אבא נמצא איתי, רואה אותי ומעודד אותי", עיניו בורקות, וחיוך רחב של געגוע מתפשט על פניו. "הוא אף פעם לא חשב שאשחק כדורגל, ואם הוא היה פה, הוא היה מאוד גאה בי. הלוואי שהייתי יכול לדבר איתו ולהגיד לו שיבוא לראות אותי".

ניר לומד ב"בית ספר בטבע" שליד נס ציונה, המיועד לילדים עם צרכים מיוחדים. הוא נער גבוה לגילו, מבנה גופו רחב, ושערו בהיר. כשהוא מחייך, לחייו משוות לעיניו מראה מלוכסן מעט, שגורם לפניו לזרוח.

אמו אורנית (49) היא מדריכת התעמלות לגיל הרך ויש לו שלושה אחים, ובהם אח תאום, יובל. האב, רונן, היה בן 50 כשנהרג, לאחר שעבר אירוע לב במהלך נסיעה והתנגש עם רכבו בקיר בצד הדרך. ניר היה איתו ברכב ונפצע קל, ועימו בן השכנים בן ה־20, גם הוא ילד עם צרכים מיוחדים. הם היו בדרכם למשחק כדורסל של קבוצת הפועל רמת־גן גבעתיים נגד אליצור יבנה, שהתקיים ברמת גן.

עד לתאונה, ומאז שניר זוכר את עצמו, הוא ואביו הלכו לכל משחק כדורגל או כדורסל של הפועל רמת־גן גבעתיים. עבור ניר, החיבור למועדון ולענפי הכדורגל והכדורסל היה כמעט תמיד דרך היציע.

"כשאבא נפטר הייתי מאוד־מאוד עצוב", הוא מספר. "לא הסכמתי לצאת מהמיטה, התגעגעתי אליו מאוד. אפילו לקחתי כמה חולצות שלו, שאני לובש גם היום.

"בשבעה כל האוהדים שהכירו אותנו באו אלי והיו איתי כל הזמן, ואחרי השבעה הם תמיד דאגו שמישהו ייקח אותי למשחקים. אני חושב שזה מאוד יפה מצידם. לפני כמה חודשים, כשהם שאלו אותי אם הייתי רוצה להצטרף לקבוצת כדורגל לילדים מיוחדים כמוני, ישר אמרתי כן".

"כולנו חווינו טראומה קשה עם מותו של רונן, אבל עבור ניר זה היה קשה מנשוא", אומרת האם אורנית. "הם היו מחוברים אחד לשני, בלתי ניתנים להפרדה. לא היה משחק שהם לא הלכו אליו ביחד, ובכל שנה נסענו כל המשפחה לאנגליה לראות משחק של ליברפול, שאותה הם הכי אהבו. אני לא יודעת אם ניר היה מצליח להתאושש מהמוות של אביו, אלמלא הלב החם והיד המחבקת של אוהדי המועדון".

מיכאל (שם בדוי), בן 11 מרמת גן, מגיע לאימון עם אביו חן, שמתקשה להסתיר את ההתרגשות למראה בנו המאושר. "מיכאל הוא בן הזקונים שלי", מספר האב, "יש לו אח בן 20 ואחות בת 18. כבר בגיל 4 הגננות הפנו את תשומת ליבנו לקשיים שלו. הוא היה מרבה לבכות ולהתעצבן ומגיב בצורה לא פרופורציונלית לתסכול.

"במשך שנים היינו באבחונים, שלא ידעו לומר מה יש לו. רק לפני שנה וחצי הוא אובחן על הרצף האוטיסטי. היום, כשכבר יודעים מה בדיוק יש לו, אנחנו חשים הקלה. חלק מהקשיים שלו מתבטאים בסיטואציות חברתיות, שגוררות הרבה מאוד תסכולים. ברגע שהבנו שהן נובעות מהאוטיזם, אנחנו משתדלים להפחית את הקושי החברתי".

יש לו חברים בקבוצה?

"אני לא יודע אם לקרוא לזה חברים, אבל יש הרבה פרגון בין הנערים בקבוצה. בקבוצה יש שחקן, שהוא ומיכאל מתחבקים כל הזמן ומחמיאים אחד לשני. מחמם את הלב לראות איך אין ביניהם תחרות ואגו. הם באים נטו בשביל ליהנות".

בעודנו מדברים, ניר מגיע בהתרגשות ומבשר שהם עומדים לקבל את מדי האימון, שהמספר והשם של כל אחד מהם מודפסים עליהם, בגב החולצה. מנהלי הקבוצה, ערן בריל ואריאל ברק, מחלקים לילדים את המדים. "אני מספר 9, כמו מיקו ממן, שחקן הבוגרים של המועדון, שאני אוהב", צוהל ניר. "בגלל שאני מזוהה עם המועדון, אני גם הקפטן של הקבוצה".

"אני קיבלתי את מספר 10, שהוא מספר המזל שלי, ואני הכי אוהב אותו", אומר מיכאל בעיניים מחייכות שמציצות מבעד למשקפי ראייה. "מספר 10 הוא גם התחלה וגם סוף. הוא מסמן את הסוף של המספרים החד־ספרתיים וההתחלה של המספרים הדו־ספרתיים".

באיזה תפקיד אתה משחק?

"אני השוער, וזה תפקיד שאני מאוד אוהב. לשוער יש אחריות, והוא צריך גם תזמון טוב וגם לראות איפה נמצא השחקן ולהבין לאן הוא עומד לבעוט. אם, למשל, הוא בצד ימין, כנראה שהוא גם יבעט ימינה, וככה אני יודע לאן לזנק".

בזה אחר זה יוצאים השחקנים מחדר ההלבשה, לבושים במדים החדשים. אחד מותח את הגרביים, השני מיישר את החולצה, והשלישי נשלח בחזרה, ללבוש מחדש את מכנסיו שנלבשו הפוך.

מאמן הקבוצה, יואב גביזון (22), שחקן של קבוצת הבוגרים, שהושאל השנה לקבוצת כפר שלם, ועוזרו אדר רטנר (19), שחקן פעיל בקבוצת הבוגרים, כבר מחכים להם עם הכדור על המגרש.

הם פותחים בתרגול של מסירות כדור זה לזה, ממשיכים לתרגילי שליטה כמו העברת כדור דרך מסלול מכשולים של קונוסים, ומסיימים בבעיטות לשער ובמשחקון קצר. במהלך האימון, שנמשך כשעה ורבע, ניתן להבחין בקושי של הנערים להישאר קשובים לאורך כל הזמן. אבל השמחה וההתלהבות בולטות יותר.

• • •

הרעיון להקמת הקבוצה נולד לפני חצי שנה אצל ערן בריל (47), בעבר שחקן המועדון והיום אוהד מושבע, שממשיך את מורשת אביו בהתנדבות במחלקת הנוער. לצידו נמצא אריאל ברק (20) נצר למשפחת אוהדים של המועדון, שבשנה וחצי האחרונות מתנדב בצוות השיווק והמדיה שלו ולאחרונה אף מונה כחבר הנהלה. 

"כשניר היה בכיתה ח', אביו רונן ביקש שנשלב אותו באחת מקבוצות הילדים של המועדון", מספר ערן. "שילבנו אותו בקבוצה של ילדים בכיתה ו', שקיבלו אותו מאוד יפה. אבל למרות שהוא שיחק עם קטנים ממנו, היה פער ביכולות. אחרי שאבא שלו נפטר, הוא לא רצה עוד להתאמן עם הקבוצה, ומאז התחלתי לשבור את הראש איך אפשר להנגיש לילדים כמוהו קבוצה שתתאים לרמתם.

"במאי השנה ישבתי עם אריאל וחשבנו איך עוד אנחנו יכולים לתרום לקהילה. ניסינו לחשוב על משהו גדול, יוצא דופן, שייקח את כל התפיסה של המועדון בנושא תרומה לקהילה ושוויון הזדמנויות צעד אחד קדימה. והרגשתי שזה הרגע לממש את הרעיון".

אריאל: "התלהבתי מייד. פנינו ליו"ר המועדון, עינב חזנוולד, וגם הוא גילה התלהבות רבה".

"מועדון הפועל רמת־גן גבעתיים חרט על דגלו עידוד שוויון הזדמנויות, לצד הכלה וקבלה של השונה", אומר חזנוולד (54). "כחלק מהתפיסה הזאת הקמנו עבור ניר וחבריו קבוצת כדורגל לבני ובנות נוער עם צרכים מיוחדים, ובכך הפכנו להיות מועדון הכדורגל היחיד בארץ שמפעיל קבוצת נוער לילדים מיוחדים.

"עלות הפרויקט בשלב הראשוני היא כ־150 אלף שקלים, שהולכים לביגוד, ציוד, תשלום על שעות מגרש, שכר מאמנים, ועוד. בעתיד, אם נצליח לקיים טורניר ומשחקי חוץ, העלות תגדל. לשמחתי, ראשי העיריות של רמת גן וגבעתיים מברכים על הפרויקט ויצאו מגדרם כדי לשווק אותו, ובעזרת ספונסרים שגייסנו, אנחנו מצליחים לקיים את הפעילות.

"המועדון שלנו הוא משפחתי, ותרומה לקהילה היא דבר שבשגרה. בכל חג, שחקני המועדון הולכים עם מתנות לבתי חולים ולבתי אבות. אני רואה במועדון מפעל חינוכי, שהופך את בני הנוער לא רק לשחקנים, אלא בראש ובראשונה לבני אדם טובים יותר".

• • •

כדי להפיץ את הרעיון של הקמת קבוצה לילדים בני 17-11 עם צרכים מיוחדים, כתב אריאל עלון והפיץ אותו במוסדות לילדים עם צרכים מיוחדים וכן בחוגים ובעמותות. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים.

"בתוך 48 שעות כבר היו 25 נרשמים לקבוצה, שאז עוד לא ידעתי איך אני מקים בכלל", נזכר אריאל. "לערן ולי לא היו הכשרה או ניסיון בהפעלת קבוצה עם ילדים מיוחדים, וזו גם הסיבה שלא רצינו לגבות כסף מההורים. לא הייתי מוכן שהם ישלמו על משהו שאין לנו שום ניסיון בו. ידעתי רק שאם ההורים ייתנו בנו אמון, נוכל להתקדם ביחד, צעד אחר צעד.

"ההורים היו בהתחלה מאוד ספקנים לגבי המסגרת. קיבלתי המון שיחות טלפון, וידעתי שאני חייב לתת לכולם מענה. היו שאלות שאתגרו אותי, כמו מה עושים עם ילד שנכנס להתקף עצבים ויוצא מכליו. לכולם אמרתי שאמנם אין לי ניסיון, אבל יש בי הרבה רצון ללמוד, ואני הולך להשקיע בהכשרה שלי ושל הצוות, כדי שנגיע הכי מוכנים שאפשר.

"יש היום חוגי כדורגל לילדים עם צרכים מיוחדים, אבל אנחנו הצענו לתת לילדים לחוות מה זה להיות כדורגלן מקצועי. ההורים היו מוכנים לתת לנו צ'אנס להוכיח שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים".

אתה רק בן 20, מאיפה התעוזה להרים כזה פרויקט?

"אני טוב בהקמת פרויקטים. את הגישה לילדים כנראה קיבלתי מהבית. אבא שלי הוא מורה, סבתא שלי עבדה עם ילדים עם צרכים מיוחדים, ואני עבדתי במשך שנים כמדריך בקייטנות בחופשות".

איך בחרתם את יואב ואדר? גם הם צעירים מאוד.

ערן: "בגישה שלנו כמועדון אנחנו מעודדים שחקנים שלנו להשתלב כמאמנים בקבוצות הגיל הנמוכות. זה מחבר את הצעירים לקבוצה הבוגרת ומחזק את הקשר שלהם למועדון. לכן חיפשנו לתפקיד המאמן מישהו מהמועדון שיש לו זיקה לילדים וגם מכיר את ניר, ומייד ידענו שיואב הוא הבחירה המושלמת. יואב הוא שחקן בית, שמאמן את קבוצת הילדים של המועדון, בגילי 13. יש לו גישה לילדים, ובדיוק את הרגישות שדרושה למשימה הזאת.

אריאל: "ממש לפני האימון הראשון החלטנו לצרף אליו את אדר, שהוא שחקן בבוגרים וגם עוזר מאמן בקבוצת הילדים בגילי 11. ביחד הם צוות מושלם ואני מאושר שזאת הבחירה שנעשתה".

גביזון מספר שכאשר הוצע לו התפקיד, הוא לא התלבט לרגע. "הייתי בעבר מדריך בצופים, ובקבוצה שהדרכתי היו ילדים עם צרכים מיוחדים, כך שהעולם הזה לא היה זר לי. הרעיון להקים קבוצה קסם לי מאוד".

• • •

בעת ההתארגנות פנה אריאל לכמה עמותות, בבקשה לקבל סיוע במימון ובהדרכה שלו ושל המאמנים, כדי לדעת איך מתנהלים מול ילדים עם צרכים מיוחדים. הארגון היחיד שהרים את הכפפה היה "ספיישל אולימפיקס", ארגון בינלאומי שמקדם עיסוק בספורט של אוכלוסיית עם לקויות שכליות, תקשורתיות ונפשיות, ללא מוגבלויות גופניות. כחלק מפעילותו, מייצר הארגון תשתית תחרותית ביותר מ־13 ענפי ספורט - ובהם כדורגל, כדורסל, טניס, ג'ודו, אופניים, קיאקים ועוד.

גון צורי, מנהל הספורט הארצי בארגון, מדגיש שהחידוש בקבוצת הילדים עם הצרכים המיוחדים הוא השילוב עם מחלקת הנוער של מועדון מקצועי. "כשאריאל פנה אלי, אמרתי מייד כן", הוא מספר. "המטרה שלנו היא לעודד שילוב שהוא לא ליד המועדונים, אלא בתוכם. וזה בדיוק מה שנעשה פה.

"בפגישה הראשונה עם יו"ר המועדון עינב חזנוולד, הוא הצביע על אריאל ואמר שהוא הולך להיות היו"ר הבא של הפועל רמת־גן גבעתיים. בהמשך, כשהתחלתי לעבוד מול אריאל, זיהיתי אצלו רעב להשיג את כל מה שהוא רוצה. היו פעמים שהנחיתי אותו מה לעשות והתברר לי שהוא כבר עשה את זה בעצמו עוד לפני שדיברנו.

"הבנתי שיש לי פה עסק עם מקצוענים, שהולכים להפוך את הקבוצה הזאת לקבוצת דגל, והתחייבתי לספק תמיכה וליווי מקצועי בפתיחת הקבוצה, בהכשרת המאמנים ובקניית מדי השחקנים.

"קבענו שהקבוצה תיקרא 'הפועל ספיישל רמת־גן גבעתיים'. המטרה שלנו היא הקמה של עוד קבוצות כאלו במחלקות נוער במועדוני כדורגל מקצועיים. לאחרונה גייסתי את אריאל לעבודה אצלנו בארגון כרכז תחום הכדורגל, והוא כבר הספיק לקיים כנס לכל מחלקות הנוער במועדוני הכדורגל בארץ ולעניין אותם בהקמת קבוצות כאלו".

אריאל: "החזון שלי הוא שבכל מועדון תקום קבוצה, ואז נוכל לקיים משחקים אחד נגד השני".

כחלק מההכנות קיים גון מפגש הדרכה עם המאמנים, יואב ואדר, שבו דיבר איתם על מצבים שאיתם הם צפויים להתמודד באימונים.

"הוא הסביר לנו על סוגי האוטיזם הקיימים, ואיך לדבר עם הילדים כדי למנוע מצבים של תסכול והתפרצויות", אומר יואב. "הוא הדגיש במיוחד את הצורך לדייק בדברים שאנחנו אומרים לילדים. למשל, אם אחד מהילדים בועט טוב, לא מספיק להגיד לו 'כל הכבוד' או 'איזה יופי', אלא צריך להסביר ולומר 'כל הכבוד על הבעיטה'.

"אם באימונים רגילים אני צועק לשחקנים לרוץ מסביב למגרש, כאן אני צריך להבין שאסור לי לצעוק, כי חלק מהשחקנים מאוד רגישים לצעקות, וזה יכול להכניס אותם למצב של השתבללות או להתקף עצבים".

אדר: "גון הסביר שמאוד חשוב ליצור קשר עין, לדבר עם השחקנים בגובה העיניים, ולא לפחד להציב גבולות. אבל הכל דרך הסבר, ולא בצעקות או בפקודות".

• • •

אחרי חמישה חודשים של הכנות, האימון הראשון נקבע לתחילת אוקטובר.

"בהתחלה הגיעו שבעה שחקנים בלבד", אומר אריאל. "אבל באימון השני, כעבור שבוע, השמועה כבר עשתה לה כנפיים, והגיעו 15. לשמחתי, הקורונה לא השפיעה על רצף האימונים, ואנחנו לקראת האימון השמיני שלנו. אני מניח שככל שיעבור הזמן, הביקוש רק יגדל".

לצד הדשא אני פוגשת את גלית (שם בדוי) מגבעתיים, שמביאה לאימון את בנה איתי בן ה־13. "איתי לומד בבית ספר רגיל, בכיתת תקשורת", היא מספרת. "הוא אובחן בגיל 10, עד אז לא ידענו לשים את האצבע על הבעיה שלו. היה לו קושי שפתי, והוא היה מתפרץ כשהיה לו קשה, אבל היו לו חברים, כך שגם בגן וגם מטפלים שהלכנו אליהם לא אמרו את המילה אוטיזם.

"מרגע שקיבלנו את האבחנה, לבעלי היתה הקלה, כי הוא אמר שעכשיו הוא יודע מול מה אנחנו עומדים. אצלי זה דווקא יצר קושי. אחת הסיבות שאני לא נחשפת היא כי לא סיפרתי בעבודה שיש לי ילד על הרצף האוטיסטי. לא מתוך בושה, אלא מתוך הקושי שלי להתמודד עם זה".

מה הקשר של איתי לכדורגל?

"הוא תמיד היה טוב בספורט. מבנה הגוף שלו קטן ורזה, והוא מאוד מהיר. וכדורגל הוא משחק שמאוד נוכח בבית שלנו - אחיו של איתי, בן 10, משחק כדורגל בליגת ילדים. עכשיו גם לאיתי יש הזדמנות להרגיש שהוא שחקן אמיתי. הוא ממש מחכה לאימונים, ואפילו דרש ממני לקנות לו נעלי פקקים. התפקיד המועדף עליו הוא חלוץ, ובכל פעם שהוא חוזר הביתה מהאימון ומספר שהבקיע שער, העיניים שלו נוצצות".

היו מצבים שהוא חווה תסכול?

"באימון האחרון המאמנים חילקו את השחקנים לשתי קבוצות, וכשהבינו ששגו בחלוקת יחסי הכוחות, ושהקבוצה של איתי חזקה מדי, הם ביקשו ממנו לעבור קבוצה. איתי מאוד נעלב, הוא לא הבין שהמעבר לקבוצה החלשה הוא בעצם מחמאה עבורו, והתחיל לבכות. המאמנים הבינו שהם שגו ושהיו צריכים להיות מדויקים יותר, ולהסביר לו למה הוא עובר קבוצה. אחרי שיחות הרגעה והתנצלויות הוא נרגע והבטיח שיגיע לאימון הבא".

יואב: "אני מניח שזאת לא הפעם האחרונה שנטעה, אבל אנחנו מאוד קשובים לילדים. אנחנו לומדים אותם וגם הם לומדים אותנו. באחד האימונים שכחתי שאחד הילדים לא אוהב שמוחאים לו כפיים. אין לו בעיה שימחאו כפיים לאחרים, אבל לא לו. הוא בעט מאוד יפה בכדור, ומחאתי לו כפיים בהתלהבות, אבל כשהוא הסתכל עלי במבט עצבני, נזכרתי והתנצלתי בפניו".

• • •

גם אדר מספר על מקרה דומה, שקרה לו באחד האימונים. "עברנו מתרגיל של הנעת כדור לתרגיל של בעיטות, ואחד הילדים כנראה לא היה בריכוז ולא שמע את ההסבר. הוא נעלב ובכה, רץ לאבא שלו ולא הסכים לחזור לאימון.

"בסוף התרגיל ניגשתי אליו ושאלתי אותו בשקט מה קרה. הוא אמר לי: 'לא הסברת לי את התרגיל, ולא ידעתי מה לעשות'. התנצלתי בפניו, ואמרתי לו שאשתדל מאוד שזה לא יקרה שוב, אבל אם כן - שיעצור אותי ויגיד לי מייד".

יואב: "אם באימון בקבוצה רגילה אני פונה ל־20 שחקנים ביחד, כאן אני צריך לפנות לכל אחד באופן אישי ולוודא שהוא הבין מה אני רוצה ממנו. זאת גם הפעם הראשונה שבה אני מתמודד עם הבדלי רמה משמעותיים. יש לי בקבוצה ילדים בני 17 וילדים בני 11. יש כאלה שבהתחלה פחדו מהכדור, והיינו צריכים ללמד אותם לאט־לאט לא לברוח ממנו.

"קבוצה כזאת מחייבת אותך ללמוד את הילדים כל הזמן ולהיות ער לשוני ביניהם. אם למשל יש תרגיל של בעיטות לשער, ואני יודע שיש ילד שבאופן קבוע בועט חלש, אני אתן לו לבעוט מקרוב. אם יש ילד שבועט חזק, אני קצת ארחיק אותו. תחושת ההצלחה מאוד חשובה לכל אחד מהם.

"בנוסף, יש ילדים שכל הזמן רוצים לחבק אותנו, ואנחנו לא רגילים לזה. זה נשמע שטותי, אבל לא תמיד אתה יודע מה יגרום להם להתפרץ בבכי או בצעקות. יש בקבוצה ילד שבתוך שניות יכול לנוע ממצב רוח טוב ונעים לבכי וכעס. זה לא קל. לא פעם אני יוצא מהאימון מותש ומתוסכל. אבל ברגע שאחד ההורים ניגש אלי ואומר לי בדמעות 'איזה דבר גדול אתם עושים, איזה אושר האימונים גורמים לילדים' - כל העייפות והתסכול נעלמים בן־רגע. הורים לילדים עם צרכים מיוחדים הם אנשים שלא קל להם בחיים, וברגע שאני נותן להם שעה של נחת וסיפוק, זה שווה הכל".

אדר: "יש ילד אחד שמאוד התחברתי אליו. יש לו לב זהב, אבל לפעמים הוא סובל מהתפרצויות כעס. הוא הגיע לאימונים ללא שום חוויה מוקדמת עם כדור, והייתי צריך לגרום לו להתחבר לכדור, להבין שלא מדובר באויב שלו. בהתחלה הוא לא ידע למסור פסים, אבל היום כבר כן. באימון האחרון הוא אפילו ביקש להיות שוער, שזה ממש להיות בקו האש.

"יש ילד שאני ממש מזהה בו תכונות של קפטן. הוא תמיד מעודד שחקנים שקשה להם, ואם אחד השחקנים מחמיץ פנדל, הוא מייד רץ ומחבק אותו. הגישה שלו לא פעם מאירה לי את הדרך. לא רק אנחנו משפרים אותם, גם הם משפרים אותנו.

"לפני חודשיים קרעתי את הרצועה הצידית בברך, ומאז אני מגיע לאימונים עם סד. הילדים העניקו לי תמיכה ועזרו לי להתמודד עם הפציעה שלי. אין אימון שהם לא באים לחבק אותי ולשאול מה עם הרגל. מעבר לעובדה שהחיבוק שלהם ממכר, זה לא ברור מאליו כשמדובר בילדים שיש להם קושי במגע.

"לאימון האחרון הגעתי בלי הסד, והם כל כך שמחו, וחשבו שאני כבר חוזר לשחק. הרגש שהם מעבירים אלי נותן לי כלים, גם לחיים וגם בתור ספורטאי. דרכם הבנתי שמאוד חשוב לתת מקום לרגש.

"כשאני מרגיש שאני מצליח לפתור תסכול שלהם, אני עוזר גם לעצמי לפתור תסכול שלי. אפשר להגיד שהם עוזרים לי לחזק את הפן המנטלי שלי, כך שאני בהחלט חושב שהם משפרים אותי כאדם וכשחקן".

• • •

רגע לפני סיום האימון, ערן עומד מהצד ומתבונן בילדים על המגרש כאילו היו בניו. "כל ילד פה הוא עולם ומלואו", הוא אומר. "כל אחד מגיע עם הסיפור שלו ועם התסכולים שהוא חווה במהלך היום, ולקח לנו זמן להכיר אותם.

"יש פה ילדים שאסור למחוא לידם כפיים, יש ילד שאסור לצעוק עליו כי הוא נכנס להתקף זעם, וזה עוד בלי שניכנס להבדלי הגיל והרמות התפקודיות. למרות הכל, יש לנו תחושה עצומה של סיפוק, כשאנחנו רואים את החיוך שלהם בירידה מהמגרש.

"יש לנו כאן הרבה מקרים מרגשים. לפני שבועיים, כשהמאמנים עשו תחרות פנדלים, אחת האימהות עמדה מאחורי השער, וכשהילד שלה הבקיע, היא ממש התחילה לבכות מאושר. להסתכל מהצד ולראות את האושר של הילד שמבקיע גול ואת האושר של האמא - זה שווה הכל".

michali100@gmail.com