הן דומות מאוד במראה החיצוני, ולמרות ההבדלים הקלים ביניהן, הן נראות לעיתים כהכפלה ויזואלית מתעתעת. כל חייהן, כבר 21 שנים, הן צועדות יד ביד, מלוות זו את זו, כתף אל כתף. לשתיהן היה ברור שגם לרגע ההיסטורי שנרשם השבוע בבסיס חיל הים בחיפה הן יתייצבו - כהרגלן - ביחד.
האחיות סגן לי טנא וסגן שי טנא מרשפון הן התאומות הראשונות בתולדות חיל הים שסיימו קורס חובלים. בטקס המרגש ביום ראשון, שחתם שנתיים וארבעה חודשים מפרכים, הן צעדו לצד עוד 36 בוגרי קורס מספר 143, והגאווה ניכרה היטב על פניהן. אחרי הכל, הן היו שתיים מתוך שלוש הנשים שסיימו את הקורס היוקרתי (גם בקורס הקודם, שהסתיים לפני חצי שנה, סיימו שלוש נשים).
בעוד עשרה ימים, כל אחת מהן עומדת להתמנות למפקדת בספינת טילים של החיל, ולפקד על צוות של כ־12 לוחמים. לי תפקד על לוחמים העוסקים בגילוי, ניווט וקשר, ושי על לוחמים ממחלקת האלקטרוניקה.
"לא תכננו ללכת לקורס חובלים ביחד, אבל כך יצא", מתמוגגת לי. "אני הכי מאושרת בעולם שעברתי את הקורס הקשה הזה עם אחותי התאומה. אין ספק שהנוכחות של שתינו, והתמיכה שהענקנו אחת לשנייה, סייעו לנו".
שיא הטקס, מבחינתן, נרשם כששי הוכרזה כמצטיינת בקורס מגמת אלקטרוניקה, וזכתה לכך שאת דרגות הסגן שלה יחשפו הרמטכ"ל, רב־אלוף אביב כוכבי, ומפקד חיל הים, אלוף דוד סלמה.
שי: "כשהרמטכ"ל עמד מולי הלב שלי דפק בעוצמה ורעדו לי הידיים. הוא שאל אותי למה הגעתי לחובלים, ועניתי לו 'בגלל התפקיד'. כשהוא עבר ליד לי הוא הסתכל על שתינו ואמר בחיוך: 'החלטתן לבלבל אותי'. אחר כך הוא הוסיף 'כל הכבוד'. זה רגע שלא אשכח כל החיים".
בקהל הנרגש עמדו בני משפחת טנא המורחבת והריעו תרועה כפולה. "בהתחלה התבדחנו שהם ילבשו חולצה עם הכיתוב 'שני שלישים מהבנות הן שלנו', אבל בסוף הם ויתרו", מחייכת שי. "במשפחה שלנו פחות מתחברים למחוות כאלה".
כמה ימים לפני הטקס, אנחנו נפגשות בבית קפה ליד הים בתל אביב. למרות שמבנה גופן וגובהן זהים, פניה של שי עגולות יותר בהשוואה לפניה המאורכות מעט של לי. גוון עורן שחום ("תכתבי שמצד אמא אנחנו תימניות מלאות"), ועיניהן מחייכות באור משותף.
"זה מאוד תלוי איך אנחנו מתלבשות ואוספות את השיער, אבל בגדול - עד היום מתבלבלים בינינו", מעירה שי מייד.
קרה שניצלתן את הדמיון ביניכן לטובתכן?
שי: "אנחנו ילדות טובות, אבל היה מקרה לקראת סוף התיכון, כשיצאנו לפעילות במסגרת פרויקט מסע ישראלי בארץ. לי ואני שובצנו לקבוצות נפרדות, והחלטנו שאנחנו חייבות לעבוד על כולם לפחות פעם אחת. במשך כמה שעות החלפנו בינינו קבוצות והשתדלנו לא לדבר, כי מי שמאוד חד יבחין שהקולות שלנו טיפה שונים. חוץ מתלמיד אחד, איש לא קלט את ההחלפה".
ובצבא?
שי: "באחד הימים הלכתי לספינה של לי, להביא לה תיק, והחייל בפתח נתן לי להיכנס, כי הוא חשב שאני היא. היתה גם פעם שהייתי בתורנות שמירה, והמפקד של לי ראה אותה הולכת בבסיס. הוא צעק עליה, כי חשב שזאת אני, ושעזבתי את עמדת השמירה שלי".
לאורך הראיון הן משלימות ביניהן משפטים, לא מפסיקות להרעיף מחמאות ופרגונים הדדיים, שמעידים על אהבת אחיות כנה וחמה. "את זה אפשר לזקוף לזכות ההורים שלנו, שמגיל אפס חינכו אותנו להיות שם אחת למען השנייה", מסבירה לי.
הם גם לימדו אתכן לרדוף אחרי חלומות ולא לפחד להעז?
לי: "נכון. נתנו לנו להתנסות בכל דבר שרצינו, ואף פעם לא אמרו לנו שאנחנו לא יכולות. כך היה גם כשהחלטנו ללכת לקורס טיס ובהמשך לקורס חובלים".
• • •
הן נולדו ב־28 במאי 2000, בבית החולים שניידר שבפתח תקווה. לי הקדימה את שי ביציאה לעולם בדקה אחת.
אמן, יודפת (50), עורכת דין, ואביהן, זאב (56), עובד מדינה לשעבר. יודפת נכנסה להיריון טבעי, שבדיקת אולטרה־סאונד שגרתית חשפה שיסתיים בלידת תאומות זהות.
הלידה עצמה התרחשה בשבוע ה־34 להיריון, בניתוח קיסרי. יודפת: "הן נולדו במשקל שני קילוגרמים, משקל מצוין לתאומות באמצע החודש השביעי להיריון. אבל לי, הראשונה, סבלה ממצוקה נשימתית. התברר שחומר מהשליה נתקע לה בגרון והפריע לה לנשום, ולכן היא הועברה לטיפול של שבוע בפגייה".
זאב: "שי, בניגוד ללי, נשלחה לתינוקייה, כך שבאותו שבוע התרוצצנו בין הפגייה לתינוקייה".
בתום שבוע, שבו עלו התינוקות במשקל והתחזקו, חזרה המשפחה המאושרת הביתה. זאב: "מעבר לעובדה שהן היו זהות לחלוטין, וגם אני הייתי מתבלבל ביניהן לפעמים, שתיהן היו תינוקות נוחות ומתחשבות. הן לרוב לא חלו ביחד. כשלי היתה בוכה, שי היתה רגועה, וכששי היתה חולה, לי היתה בריאה".
יודפת: "היה לנו מזל איתן, חוויה טובה. הן היו תינוקות פקחיות ויצירתיות, עקשניות כמו זאב, למרות שגם אני עקשנית, ושתיהן מאוד מוזיקליות. עד היום לי מנגנת בגיטרה, ושי בפסנתר".
זאב: "את היכולת המוטוריות הן קיבלו ממני, אבל משודרג. בגיל ארבע הן כבר רכבו על אופניים, ושתיהן מאוד אוהבות ספורט ואמנויות לחימה. ממש לפני הגיוס הן החליטו להוציא רישיון לאופנוע ולצאת לקורס צלילה, אבל את שני אלה הן ישלימו בעתיד".
בגיל שנה עברה המשפחה למושב ינוב שבשרון, וכשמלאו לתאומות חמש, נולדה אחותן עדי (16), כיום תלמידת כיתה י"א.
שי ולי למדו באותו גן ובאותה הכיתה, ומרגע כניסתן לכיתה א' (בבית הספר "בכר רוסו" ביישוב צור משה) ועד לסיום חטיבת הביניים והתיכון (בקריית החינוך הניסויית "דרור" במושב בני דרור) - הן לא הופרדו מעולם. "לא היתה פה אג'נדה, זה פשוט התגלגל כך", מסבירה יודפת. "הן הסתדרו זו עם זו מצוין, לא היתה ביניהן תחרות לא בריאה או קנאה שפגעה בהן, כך שזה היה טבעי לחלוטין".
לי: "בתיכון ניסו להפריד בינינו בשלב מסוים, אבל מאחר שלמדנו ביחד במגמת פיזיקה ומוזיקה, וגם באנגלית - נשארנו בסוף באותה כיתה".
לא הרגשתן לפעמים שהביחד הזה מונע מכן להתפתח בנפרד?
שי: "ממש לא. התחרותיות בינינו באה ממקום בריא של הכלה ופרגון, והיא דוחפת כל אחת מאיתנו להיות טובה יותר. כילדה תמיד רציתי להיות עם לי, כל הפרדה בינינו הרגישה מלאכותית ולא טבעית".
אתן שותפות גם באותן חברות?
שי: "יש לנו גם חברות נפרדות, אבל בגדול אנחנו אותה החבורה".
אתן לא רבות אף פעם?
לי: "באמת שאנחנו כמעט לא רבות. אנחנו חולקות אותו ארון בגדים מאז שהיינו תינוקות, אז לפעמים אנחנו יכולות לריב על חולצה, אבל זה ממש זניח. יצא לנו לראות זוגות תאומים לאורך השנים, ונוכחנו לגלות שהקשר הטוב בינינו הוא לגמרי לא מובן מאליו".
לא קרה שרבתן, נניח, על אותו בחור?
שי: "בחטיבה היה ילד אחד שממש רציתי, אבל הוא התחיל עם לי. לי לא רצתה אותו, והוא לא ידע שאני בעניין, כך שזה עבר בלי דרמות. אבל גם אם בעתיד ניקלע לסיטואציה הזאת, שתינו נוותר על הבחור כדי לשמור על החברות בינינו".
במה אתן שונות?
שי: "לי הרבה יותר פלפלית ממני. כשהיא נכנסת לחדר, ישר מבחינים בה - והיא הופכת למרכז. היא גם מתחברת יותר בקלות לאנשים. אני קצת יותר ביישנית. בודקת את השטח מבחוץ, ורק כשאני מרגישה בטוחה, אני מתקרבת ומראה את מי שאני. ללי יש גם פתיל קצת יותר קצר משלי".
לי: "כשאני רואה שלא מכבדים אנשים, זה מוציא אותי מדעתי, ואז אני יכולה להגיב מבלי לחשוב. היום למדתי יותר לשלוט בזה. כשהייתי ביסודי היה לי חבר טוב שסבל מגמגום ומצליעה ברגל. באחת ההסעות שלנו ראיתי שהילדים האחרים לא מפסיקים להציק לו. אז צעקתי עליהם - ועצרתי את זה מייד".
שי: "מעבר לזה, לדעתי, לי יותר חכמה ממני. היא עובדת קשה כדי להשיג את מה שהיא רוצה, ולי יש פחות סבלנות. כשהיינו לומדות למבחנים בתיכון, ואפילו בקורס חובלים, היא היתה לומדת לעומק וביסודיות, ואני צריכה כל הזמן לעשות הפסקות".
לי: "לשי הכל בא יותר בקלות. היא מאוד אינטליגנטית ורגישה, יש לה יכולת נתינה גדולה ולב ענקי".
שי: "טוב, בואי נסכם שאנחנו שונות באופי, אבל יש לנו אותם תחביבים".
והתחביבים האלה רבים ומגוונים. לצד פעילויות ספורטיביות ואימונים באמנויות לחימה בשיטת "דניס הישרדות", שאליה התוודעו בתיכון, וגם שחייה, שתיהן, כאמור, מוזיקליות ויצירתיות, ושתיהן מפסלות בחימר פסלים אמנותיים.
שתיהן גם אוהבות לקרוא ספרים בעברית ובאנגלית, הודות לאבא זאב, שעלה לארץ מקנדה. "בהתחלה האנגלית היתה שפה סודית בינו לבין אמא, שלא נבין, אבל בהמשך היא הפכה לשפה המדוברת בבית, בין כולנו", מסבירה שי.
לדבריהן, לימודי בלט וריקודים מעולם לא עניינו אותן, ולי אף טוענת שהיתה "סוג של טום בוי, העדפתי לשחק כדורגל בחוץ".
שי: "בואי נגיד שתמיד היה יותר קל לקחת אותנו לאותם חוגים, כי זה הקל על האופרציה של ההסעות".
• • •
תחומי העניין המשותפים המשיכו גם לתוך שירותן הצבאי ולמסלול המקצועי הזהה ששתיהן בחרו בו.
למבדקי הצו הראשון בלשכת הגיוס בחיפה הן הגיעו ביחד, ב־2016. לי: "הייתי בטוחה שבצבא כל השיבוצים והמיונים שלנו יתקיימו בנפרד, אבל גם כאן זומנו לכל ביחד".
מה ההסבר לזה?
"כנראה בגלל שנולדנו באותו יום. כשהתגייסנו, גילינו שהמספר האישי שלנו עוקב. של לי מסתיים בספרה 5 ושלי ב־6".
לשתיהן נקבע פרופיל 97, והודות לנתונים האישיים הגבוהים שקיבלו ("דפ"ר 90"), הן התחילו במיונים לחיל המודיעין ולקורס טיס. לי ויתרה עד מהרה על המודיעין ("הבנתי שזה לא בשבילי"), בעוד שי התקדמה בשלבי המיון, עד שבראיון האישי הבהירה שהיא מעוניינת בשירות קרבי - ומראייניה לא העבירו אותה הלאה.
את המיונים לקורס טיס עברו שתיהן בהצלחה. שי: "לא היינו סגורות על זה שאנחנו רוצות ללכת לשם, אבל ברגע שעברנו את המיונים כבר לא יכולנו לחתום ויתור. ברגע שעברנו את הגיבוש לקורס היה ברור לנו שאנחנו ממשיכות".
הן התגייסו לצה"ל ביחד ב־15 ביולי 2018, יומיים אחרי בחינת הבגרות האחרונה שלהן, והתחילו את קורס הטיס בבסיס חצרים שבדרום. שתיהן נפלו בשלב הטיסות ההתחלתי.
לי: "כל חניך בקורס טיס צריך לעבור 15 טיסות, שבמהלכן בודקים את מידת התאמתו ואת המגמה שאליה הוא ישובץ בהמשך. שי הספיקה לטוס עשר פעמים לפני שהודחה, ואני הודחתי חודש אחריה, בטיסה ה־15 שלי".
היתה אכזבה משותפת?
שי: "ברור שיש אכזבה כשמקבלים 'לא', אבל היום אני יודעת שהכל הכווין אותנו למקום שבו אנחנו נמצאות היום, וזה החובלים. קורס הטיס גרם לי להבין שטיסה היא לא באמת בשבילי. אני פחות סוליסטית, ויותר אדם של אנשים ודינמיקות קבוצתיות, לפעול ביחד בקבוצה. לכן אני באמת מאמינה שהכל קרה לטובה, כדי שנגיע למקום הכי מדויק עבורנו".
הרצון לעשות שירות צבאי משמעותי הגיע, לדבריהן, מהבית. "אבא היה חייל בודד שהגיע מקנדה כדי להתגייס. הוא היה לוחם בסיירת גולני, ותמיד דיבר בבית על כמה חשוב לעשות שירות משמעותי. הוא אמר שלצבא יש ערך עליון, ושבלעדיו מדינת ישראל לא תוכל להתקיים. אפשר להגיד שהמסרים האלו לאהבת הארץ והרצון לשמור עליה הוטמעו בנו מגיל צעיר".
זאב: "הצבא עיצב את האישיות שלי לטובה, ואני מאמין שכל אחד יכול לייצר לעצמו חוויה משמעותית שתתאים לו. תפקיד שדורש הרבה - גם מעניק הרבה. זה המסר שהעברתי לבנות".
יודפת: "אני הייתי קצינת שלישות בצבא. הבנות בחרו בחוויה משמעותית, והלכו עליה בכל הכוח".
אחרי ההדחה מקורס הטיס חיפשו שי ולי תפקיד משמעותי אחר, אך ביקשו דחיית שירות כדי לטייל מעט ולעבוד. לי: "הגיוס לטיס נעשה יומיים אחרי הבגרות שלנו, ולכן ביקשנו פסק זמן של כמה חודשים עד הגיוס המחודש - ולשמחתנו הצבא נענה בחיוב".
עבור שי, הבחירה בקורס חובלים היתה מיידית. לי בחנה אפשרות להתגייס לקורס מפקדי טנקים ואף לעוקץ, אך אחרי חודש של לבטים החליטה ללכת בעקבות אחותה, ועברה גם היא גיבוש לחובלים.
שי: "כשהיינו בכיתה י"א השתתפנו בשבוע גדנ"ע חובלים. זה למעשה שבוע של חשיפה לתפקיד הזה בחיל הים. מי שעובר גדנ"ע חובלים לא צריך לעבור מיונים לקורס בצבא, הוא ישר מוזמן לגיבוש. בפעם הראשונה שתינו לא עברנו, אבל בסוף י"ב החלטנו לנסות שוב - והצלחנו".
שי עברה את גיבוש החובלים ושובצה למגמת אלקטרוניקה במערכת ההגנה של הספינה. לי עברה את הגיבוש חודש אחריה, ושובצה למגמת שיט, שאחראית לניווט, קשר ונשק.
• • •
יום הגיוס של שתיהן לקורס החובלים נקבע ל־14 באפריל 2019. לי: "כבר הכנו את עצמנו נפשית לזה שניפרד ולא נתגייס ביחד לאותו מחזור, אבל למזלנו גם הפעם נשארנו ביחד. זה הפחית מאוד את הלחץ ששתינו הרגשנו ביום המשמעותי הזה".
שי: "מאוד התרגשנו ביום הגיוס, אבל זאת היתה התרגשות בקטע טוב. לא בכינו, כי אנחנו לא משפחה שבוכה".
שנתיים וארבעה חודשים נמשך קורס החובלים, שאותו התחילו 90 חיילים, מתוכם 12 בנות. אחרי טירונות רובאי 03 של חודש וחצי בבסיס ההדרכה בחיל הים בחיפה, עברו כולם להמשך טירונות בבסיס צביה באילת.
לי: "זה היה שלב מאוד קשה שבו עברנו הכשרה אינטנסיבית. זה קושי פיזי וגם מנטלי. את חיילת חדשה, וישר מכניסים אותך ללימודים על הים, על ההתנהלות בו, ועל הספינה. את לומדת בפעם הראשונה מהי סירת גומי. אפשר להגיד שגם לא ישנים הרבה בשלב הזה, וזה לא עסק פשוט".
שי: "הם מביאים אותך לקצה גבול היכולות הפיזיות, האישיות והקבוצתיות. אחד הדברים הכי חשובים בשירות בספינת טילים הוא לדעת להסתדר בקבוצה, וזה משהו שבודקים אותו הרבה. מעבר לזה, היציאות הביתה היו כל 21 או 28 יום".
אהבתן את הים לפני הגיוס לחובלים?
לי: "הים תמיד נתפס אצלנו כמקום בילוי עם חברים שאליו באים להשתזף וליהנות קצת. מעולם לא חווינו איזו קרבה או אהבה מיוחדת אליו".
מה הקשיים שהכי זכורים לכן מהקורס?
שי: "בוחַן חובלים הוא בוחן פיזי שמצריך אותך לרוץ עם אפוד ונשק למרחק של שישה קילומטרים, פלוס ריצה של 200 מטרים בתוך המים, פלוס מסלול מתקנים - שאותו צריך לעבור. מי שלא עובר מקבל שלוש הזדמנויות נוספות. בפעם הראשונה לא עברתי, וזה היה לי מאוד קשה, כי אני טובה בספורט.
"לי עברה במכה ראשונה. כדי לעבור את הפעם השנייה הייתי מתעוררת בבוקר מוקדם ויוצאת לרוץ. כשעברתי את הבוחן, הבנתי עד כמה משמעותי ללמוד מכישלונות ולהתרומם מהם".
לי: "בסוף השלב המתקדם הגעתי לפער קיצון בין חיי האישיים לתחום המקצועי. נפרדתי אז מחבר, והלימודים בקורס היו מאוד אינטנסיביים. מתוך הקושי למדתי איך לדחוף את עצמי עוד ועוד".
ביחד ההתמודדות היתה קלה יותר?
שי: "בגלל שלא היו כמעט בנות בקורס, ישנו ביחד, אבל בגלל ששתינו לא שובצנו לאותה מגמה, במהלך היום היינו גם הרבה בנפרד. ואגב, בשלב מסוים המגדר כבר לא רלוונטי. את רוכשת חברים, שהופכים להיות חלק מהמשפחה שלך על הספינה, וזה לא משנה אם מדובר בגבר או אישה".
כשיצאתן בסופי שבוע הביתה עדיין ביליתן ביחד?
שי: "ברור. אנחנו יוצאות למועדונים עם החברים שלנו מהתיכון, הולכות לסרטים או סתם ליום כיף בתל אביב. אני מאוד אוהבת לבשל, ולאחרונה למדתי לקלוע חלה משישה חלקים. אני גם יודעת להכין מלבי מאוד טעים. לי מכינה סנדוויצ'ים שווים במיוחד. בזמן שנותר לנו אנחנו נחות בבית, עם המשפחה".
לי ושי צלחו את השלב הבסיסי של הקורס - ימאות ופיקוד (ימ"פ) - שנמשך ארבעה חודשים, ואחריו המשיכו לשלב השני, שבו מושם הדגש על ההכשרות הספציפיות שאליהן יועדו.
שי: "בשלב הזה הבנתי למה אני רוצה להיות קצינה בסטי"ל: בגלל הספינה והדינמיקה עם האנשים שבה. מי שלא חווה עבודת צוות במרחב של סטי"ל לא יבין זאת לעולם. ממש חיכיתי לרגע שבו אשרת בספינה".
לי: "אני דווקא חוויתי קושי בסוף השלב הזה, בעיקר קושי לימודי. כבר לא ידעתי אם הקורס מתאים לי, כי העומס היה גדול מאוד. מי שעזר לי היה המפקד שלי. הוא אמר לי שכשקשה, הכי קל לקבל החלטות שגויות. הוא שיתף אותי בחוויות שהוא עבר כשפיקד על דבורה (ספינת סיור קלה; מ"י), ועל האינטימיות שנוצרת בין חברי הצוות - וזה גרם לי להבין שאני רוצה להישאר".
לי ושי סיימו בהצלחה גם את השלב השלישי, שארך כחצי שנה, ובו עברו הכשרה מקצועית בבסיס ההדרכה בחיל הים בחיפה, לצד תכנים פיקודיים. "זה שלב שבו אנחנו למעשה עושות קורס קצינים, רק שהוא מתקיים בבסיס בחיפה ולא בבה"ד 1", מבהירה שי.
בשל נוהלי הקורונה, את השלב הרביעי, של הלימודים האקדמיים, שנמשך שמונה חודשים, עברו בבסיס ולא באוניברסיטת חיפה. במסלול אינטנסיבי משולב של האוניברסיטה והצבא הן השלימו תואר ראשון במדעי המדינה, שהוביל אותן בבטחה לשלב האחרון בקורס - השלב הייעודי.
לי: "למעשה, השלב הייעודי מורכב משני שלבים: שלב ראשוני בבסיס ההדרכה, שמעניק לנו את ההכשרה הסופית לתפקיד, ושלב הייעודי־שטח, שמעניק לנו את ההסמכה האחרונה לקורס".
• • •
החל מהשבוע הבא הן ייאלצו, לראשונה בחייהן, להיפרד. לי תהפוך לסגנית קצין מחלקת גילוי, ניווט וקשר (גנ"ק) על ספינת טילים סער 4.5, ושי תתחיל את תפקידה כסגנית קצין אלקטרוניקה בספינת טילים סער 5.
לי: "אני הולכת להיות הבת היחידה על הספינה, מה שאומר שאישן בחדר עם עוד שלושה קצינים. אבל אני כבר רגילה לזה מהקורס, כך שאני לא חוששת".
שי: "אני כרגע הולכת להיות קצינה יחידה על הספינה שלי, אבל אולי יגיעו עוד. בכל מקרה, יש שלוש לוחמות בספינה. סער 5 קצת יותר גדולה מהספינה שבה תשרת לי, אז אפשר להגיד שזכיתי בתנאי מגורים טיפה יותר טובים. אני אגור רק עם עוד שני קצינים".
מה ידרוש מכן התפקיד?
לי: "בשגרת היום מטפלים בעיקר בספינה ועושים עבודות אחזקה של מערכות הנשק, לשמור על הכשירות שלהן. בים התפקיד שלי יהיה גם לנווט את הספינה".
שי: "בגדול, גם אצלנו הפעילות בשגרה זהה, אבל בתפקיד שלי אני צריכה לדאוג לתקינות מערכת ההגנה של הספינה".
אגב, איך מתגברים על הבחילות בספינה?
לי: "שתינו לא סבלנו ממחלת ים קשה. מהבחינה הזאת היה קל יחסית, אבל זה גם משהו שמתרגלים אליו, ולומדים לתפקד עם בחילות. מי שסובל מאוד נעזר בכדורים או במדבקות ייעודיות נגד בחילות".
מתרגשות לקראת הפרידה?
שי: "בסך הכל לכל אחת מאיתנו יש חברים מאוד טובים על הספינה, ואנחנו גם מתכוננות לאפשרות שלא יהיו לנו יציאות חופפות. זה קרה לנו גם בקורס החובלים. אני חושבת שהפרידה תעמיק עוד יותר את החיבור בינינו, שגם ככה הוא חזק. חוץ מזה, תמיד נמצא דרך לתקשר, גם אם נהיה בלב ים, דרך מכשיר הקשר שעל הספינות".
אתן מחשיבות את עצמכן חלוצות?
לי: "אנחנו לא הבנות הראשונות שסיימו קורס חובלים, אבל אין ספק שאני ארצה לראות עוד בנות. אני מאמינה ששילוב בין גברים לנשים בצבא הוא חשוב, ושכל קורס שייפתח עבור נשים הוא מבורך, צעד שיוביל למקום שוויוני. לכן צריך לעודד כל חיילת שרוצה להתקבל לתפקיד שעד היום סגור בפניה לא לפחד, ולעשות זאת".
שי: "בראש השנה דיברנו על זה במשפחה, ואמרתי שיש תקרת זכוכית שצריך לשבור. אני מרגישה שבכל שלב בקורס שעברתי - שברתי עוד תקרת זכוכית, ועוד אחת. שבירת תקרת זכוכית זה בהחלט משהו שהייתי שמה כיעד".
מה השלב הבא? פיקוד על סטי"ל? מפקדות חיל הים?
שי: "בואי נתחיל במפקדת סטי"ל. האופציה הזאת עברה לי בראש, אבל אני מאמינה שהחיים מגלגלים אותנו למקום שבו אנחנו צריכות להיות. כרגע אנחנו חתומות לשירות של חמש שנים. תוסיפי לזה את השנתיים וחצי של הקורס - וזה מגיע לשבע שנים וחצי. בינתיים הכל פתוח. אם אחת מאיתנו תזכה להגיע למעמד הזה, זה רק יוכיח שתקרות זכוכית נועדו כדי שננפץ אותן".
Michali100@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו