"אני עדיין לא מעכלת", אומרת בחיוך עייף לינוי אשרם, האלופה האולימפית הטרייה, קצת אחרי שנחתה בישראל ביום רביעי. ראשון לציון קושטה בתמונות המדליסטים מהעיר, ואת הדרך הביתה משדה התעופה עשתה מתעמלת הזהב כשהיא צופה בדיוקנה שמעטר את הרחובות, לצד פיטר פלצ'יק וארטיום דולגופיאט.
על הבניין הצנוע והשקט ברחוב אברבנאל, שם מתגוררת משפחת אשרם בקומה השנייה, נפרס לכבודה שלט ברכה ענק. הדירה עצמה התמלאה בפרחים, בשוקולדים ובבלונים. כולם גאים באישה הישראלית הראשונה שהביאה מדליית זהב, כולם רוצים להיות חלק מההצלחה הגדולה.
"אני עדיין חיה את החלום", היא אומרת רגע אחרי שהיא מגיעה סוף־סוף הביתה ואוכלת המבורגר ראשון ומשמח בארץ. "רק עכשיו, לאט־לאט, אני מתחילה להבין את גודל ההישג.
"באתי לטוקיו במטרה לתת את כל כולי ולחוות את הרגע ואת ההרגשה של להיות שם, באולימפיאדה. ידעתי שאם אהיה טובה אני יכולה לחזור עם מדליה כלשהי, אבל לא תיארתי לעצמי באיזה צבע היא תהיה. לא עלתה לי בראש המחשבה שזה יהיה זהב".
מה הרגשת אחרי הדקות המותחות בהמתנה לציון של היריבה הגדולה שלך, דינה אברינה הרוסייה?
"בכיתי. בכיתי עם איילת ובכיתי כשחיברו לי לראיון את אבא ואמא, ובכיתי בשיחה הראשונה שלי עם החבר שלי. הוא אמר לי כמה הוא גאה בי וכמה הוא אוהב אותי. אלה היו רגעים מדהימים. היה לי חיבוק גדול וארוך עם איילת. כמה עברנו עד לרגע הזה, כמה היא הכילה אותי.
"היינו באושר ענק ואנחנו עדיין באושר ענק. בהענקת המדליות, כשראיתי את חברי המשלחת הישראלית שנשארו, כששמעתי שהם הריעו לי ושרו את ההמנון - זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי.
"בלילה שאחרי הזכייה לא ישנתי בכלל. אולי נמנמתי 40 דקות. המדליה היתה לידי כל הזמן".
את מאמינה באלוהים?
"כן. הלכתי עם איילת לכותל לפני שטסנו ליפן ושמתי שם פתק. אני מדליקה נרות שבת, צמה ביום כיפור, ולפני כל תרגיל אני תמיד אומרת בלב 'שמע ישראל'".
• • •
לפני שבועיים, כשרק נחתה ביפן, המציאות של לינוי עדיין לא היתה ורודה כל כך. בלילה השני שלה ושל הצוות שהקיף אותה, כשעוד היו במחנה האימונים בעיר איצ'הרה, הרגישה המאמנת איילת זוסמן שמשהו אינו כשורה.
"כשהגענו ליפן, שבוע לפני התחרות, היו לנו לילות לבנים", נזכרת איילת. "באותו לילה לא נרדמתי בגלל הג'ט־לג, והרגשתי שגם לינוי ערה. בסביבות ארבע וחצי בבוקר החלטתי לבדוק מתי היא נראתה לאחרונה בווטסאפ, וראיתי שהיא מחוברת. אחרי עשרים דקות ראיתי שהיא שוב בווטסאפ, והבנתי שהיא לא מצליחה להירדם.
"ניגשתי אליה, דפקתי בדלת ועלינו לגג של בית המלון. העיר נפרשה מולנו, הבוקר התחיל לעלות, ועשינו שיחת נפש שבה לינוי שיתפה אותי בכל הלחץ שעובר עליה".
מה היא אמרה לך?
"שהיא בלחץ, שהיא מפחדת לאכזב את המדינה, וגם אותי. הרגעתי אותה ואמרתי לה: 'אותי את לא תאכזבי. הדרך שעשית, שעשינו, עד לכאן, היא החשובה. פה את צריכה רק ליהנות'. אמרתי לה כמה אני בוטחת בה, ביכולות שלה, במי שהיא. נזכרנו בהצלחות שלה בשנים האחרונות, ומאותו לילה ראיתי שהדברים השתחררו אצלה. הכל עבר. התפקוד שלה השתפר, השינה בלילה היתה טובה, הרגשתי שהיא נרגעה".
האלופה האולימפית מחייכת: "איילת מרגישה אותי כל רגע, היא מכירה אותי אולי יותר מאמא שלי. בלי שאגיד מילה, היא יודעת שאני לא נרדמת, יודעת מה להגיד לי. היא כל כך מדויקת איתי.
"גם בלילות אחרים היא יושבת איתי ממש עד שאני נרדמת. היא נדירה ממש. בכלל, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את תקופת הקורונה בלעדיה. אני בטוחה שהיה לי הרבה יותר קשה לשאת את כל השנה הזאת, את הדחייה של האולימפיאדה, שהמשמעות שלה היתה בעצם לעבור עוד שנה של אימונים, של מתח ושל תחרויות, עד השיא הגדול".
אחרי ארבעה ימים באיצ'הרה הגיעו לכפר האולימפי בטוקיו, לדירת ארבעה חדרים. ארבע נשים היו שם: לינוי, ניקול זליקמן המצוינת, שעלתה גם היא לגמר, איילת זוסמן ואלה סמופלוב, המאמנת של ניקול. חבורה מגובשת, אוהבת ותומכת מאוד זו בזו. לכל אחת היה חדר משלה. כשרצו היו ביחד, וכשרצו פרשו לחדר, להיות קצת לבד.
כשהגיעו לטוקיו גייסה זוסמן עוד סיוע מנטלי ללינוי, הפעם מאופק (21), בן זוגה ולוחם בצה"ל. "ניסיתי, עד כמה שיכולתי, לבודד את לינוי מכל הרעשים מסביב", היא מספרת. "אבל ידעתי כמה חשוב לה הטלפון הנייד, שדרכו היא קיבלה תמיכה מהמשפחה המדהימה שלה, מהחברים ומהחבר שלה, שהוא מלח הארץ ממש.
"ביקשתי ממנו שישים לעצמו שעון, ושיתקשר ללינוי כל לילה באחת וחצי שעון ישראל. בטוקיו השעה היתה שבע וחצי בבוקר, אז ככה היא פתחה את היום, עם 'בוקר טוב' מהחבר וחיוך גדול ומתוק. ידעתי כמה טוב זה עושה ללינוי, והוא זרם איתי והיה מדהים".
ואז הגיעו המוקדמות, והתקלה בתרגיל הראשון במכשיר החישוק. "איילת ידעה מה להגיד לי בדיוק כדי שאתפקס מחדש", נזכרת לינוי, שסיימה את התרגיל במקום ה־15 וטיפסה עד למקום השלישי בסיום המוקדמות. היא אמרה לי 'לינוי, תירגעי, המטרה עכשיו היא רק להיכנס לגמר, רק לעשירייה הראשונה. יש לך עוד שלושה מכשירים לעבור ברמה גבוהה, לעשות הכל למרות מה שקרה'. אחרי זה הרגשתי הכי מפוקסת וחדורת מטרה, ולא חשבתי על שום דבר מלבד התרגילים. המשכתי רק לעשות את הכי טוב שלי, במטרה להצליח לעלות לגמר".
מה עשית בערב שבין המוקדמות לגמר?
"אני, התאומות הרוסיות והמתעמלות הבלארוסיות נשארנו באולם להתאמן. היינו רק אנחנו. אני לא יודעת למה הן באו, אני באתי לחזור על התרגילים שלי. אחר כך אכלתי ארוחת ערב, ואני ואיילת דיברנו על מה שהיה במוקדמות ועל איך אני עולה לתת את המקסימום שלי בגמר. דיברנו על כמה חשוב לקום עם אנרגיות חדשות וטובות".
• • •
בבוקר הגמר התעוררו לינוי ואיילת במצב רוח טוב. "שמנו שירים קצביים וכיפיים, חנן בן ארי ו'טרילילי טרללה' של נועה קירל, אכלנו ארוחת בוקר, כולל אננס שהיה הדבר הכי טעים שאכלתי שם, רקדנו ושמחנו", אומרת לינוי. "היינו כל הזמן יחד, ניקול, אלה המאמנת שלה, איילת ואני. באמת הגעתי לתחרות במצב רוח הכי טוב שיכול להיות".
עלית לגמר במטרה לזכות בזהב?
"לא. ולא הרגשתי שאני בדרך למדליית זהב. ידעתי שיש את הרוסייה ואת הבלארוסית, ובכל פעם שהייתי ראשונה בדירוג ידעתי שזה לא נגמר. הבנתי שאזכה במדליה תוך כדי התרגילים, ואחרי תרגיל הסרט ידעתי שאני מדורגת ראשונה, ואז זה היה מלחיץ בטירוף. ההמתנה הזאת היתה אחד הרגעים הכי מותחים בחיים שלי, ועוד שמו לנו ברקע מוזיקה של תופים. אבל ידעתי שלא משנה מה, יש לי מדליה אולימפית. בהרבה מהתחרויות הייתי שלישית, אחרי הרוסיות, אז עצם הזכייה במדליה כבר היתה הישג ורק חיכיתי לראות את התוצאה הסופית.
"המתח היה עצום. ניקול לחשה לי באוזן 'הגשמנו את החלום, לא משנה מה יהיה הציון, יש לך מדליה ועשית את הכי טוב שלך'. אנחנו תמיד ככה, אני מרימה אותה והיא אותי, ולאורך כל התחרות היינו רביעיה מגובשת, ביחד עם המאמנות. אף פעם לא היה כזה קשר הדוק, גם בין מאמנות וגם בין מתעמלות. אנחנו עוזרות אחת לשנייה, ואלה, המאמנת של ניקול, גם הרימה אותי אחרי תרגיל החישוק במוקדמות".
מה חשבת אחרי שהפלת את הסרט בתרגיל האחרון? עברה לך בראש המחשבה "הרסתי הכל"?
"היתה לי הרגשה של פספוס, שאולי זה יפגע לי בציון ויוריד אותי טיפה למטה במיקום, אבל המשכתי כי כזאת אני, נותנת את המקסימום שלי גם כשמשהו לא הולך ויש תקלה. באיזשהו מקום זה אפילו מאפס אותי, וזה גם מה שקרה עם הסרט. בתוך שנייה הצלחתי לחזור לעצמי. אחרי התרגיל איילת אמרה לי שרמת הקושי שלי היתה ממש גבוהה ושהתקלה לא אמורה לפגוע הרבה בציון, והיא צדקה".
המתחרות העיקריות שלך, התאומות הרוסיות דינה וארינה אברינה, לא קיבלו כל כך טוב את ההפסד. דיברת איתן?
"בסוף הגמר התקרבתי לדינה, שסיימה שנייה, ורציתי לברך אותה. אבל היא בכתה ולא היתה במצב לדבר. מאז לא יצא לנו לדבר או להיות בקשר בכלל. בתחרויות אנחנו אומרות אחת לשנייה 'שלום' ו'בהצלחה', ואחרי תחרות מברכות על הסיום".
מה דעתך על הביקורת מצד רוסיה, על הטענות לשופטים ועל הערעור?
"אני לא מתייחסת למה שאחרים אומרים. עשיתי את ההישג שלי, והוא שלי ביחד עם איילת והצוות המקצועי. מי שרוצה, שיגיד מה שהוא רוצה, אני מאושרת ממה שהשגנו.
"באליפות העולם ב־2018 נפל לדינה הסרט, והיא עדיין ניצחה אותי. לא אמרנו מילה. זה השיפוט, וזו האולימפיאדה. כלומר, השיפוט הכי הוגן שיש. גם שמעתי כבר שדינה אמרה שזו לא אשמתי".
הגיעו אלייך תגובות מכוערות? אנטישמיות? האשמות כלשהן?
"אני לא יודעת למה זה צריך להגיע לאנטישמיות. יש אנשים שחושבים ככה ויש אנשים שחושבים ככה".
את אתגר הטיקטוק הרוסי שמנסה ללעוג לך ראית?
"לא ראיתי. זה קורה כי הם לא רגילים לזה, המתעמלות שלהם תמיד מנצחות, ופתאום זה קרה. אולי הם חשבו שזה בכיס שלהם".
את חושבת שהוכחת את עצמך מול אלו שלא האמינו בך?
"אני חושבת שכן".
לפני התחרות שלך צפית בזהב של ארטיום דולגופיאט?
"בטח. ישבנו כולנו באימון וראינו את הגמר של ארטיום, וכשהוא זכה קפצנו והשתוללנו. מייד אחר כך התקשרנו לברך אותו, היה ממש כיף לדעת שמישהו הצליח לחזור עם זהב. ידענו שהוא מסוגל, הוא רק היה צריך לבצע את התרגיל שלו הכי טוב".
המדליה שלו דירבנה אותך?
"כן. עברה לי בראש המחשבה שגם אני רוצה, שבא לי כבר להתחרות. ארטיום התחרה, הוא כבר חווה את זה, ואנחנו עדיין לא היינו בכלל בכפר האולימפי, כי הגענו אליו רק ב־2 באוגוסט".
היה שינוי בחוקה שעזר לך להגיע לשיא?
"מ־2017 החוקה התחילה להשתנות לטובת עבודה עם מכשיר. ככל שאת יותר זריזה, כך רמת הקושי עולה ואת יכולה להספיק יותר. לפני זה היתה מגבלה על אלמנטים בתרגיל. לגבי קפיצות, תמיד אפשר היה לבצע יותר קפיצות, אבל בעבר פשוט לא חשבנו לעשות את זה".
ומה לגבי המוזיקה בתרגילים השונים? היא הרי נבחרת בקפידה.
"איילת ואני בוחרות את המוזיקה, ואנחנו תמיד מנסות להביא משהו שיתאים לזמן ולרגע. מוזיקה שגם תתאים לי, וגם תהיה עם משמעות.
"בטוקיו בחרנו את השיר 'ביג אין ג'פאן', בגלל המדינה המארחת כמובן, ואת 'הבה נגילה' בגלל המשמעות והישראליות שלו. זה שיר שאני איתו כבר שנה. חוץ מזה אני מעריצה את ביונסה והיו לי שני שירים שלה. אגב, לגבי ההופעה החיצונית, אני מאפרת את עצמי בתחרויות וגם עושה לעצמי שיער".
• • •
לטוקיו הגיעה לינוי כשבארון הגביעים העמוס שלה כבר יש מדליות כסף וארד מאליפויות העולם ב־2018 וב־2019, מדליית זהב ומדליות כסף וארד מאליפויות אירופה השנה וב־2020, ומדליות ארד מאליפות אירופה ב־2017, וזה עוד לפני שדיברנו על תחרויות אחרות.
מי שעזרו לה לאורך כל הדרך הם הוריה, אורן (49) איש צבא קבע, וחדווה (49), גננת, ואחיה חן (בת 25), עידן (בן 24) והילה (בת 9).
"אמא שלי האמינה בי כל החיים", היא אומרת, "כשהיא הביאה אותי לאולם ההתעמלות בפעם הראשונה, היא אמרה למאמנת שלי 'את תראי, זאת תהיה נדיה קומנצ'י הישראלית'. המאמנת חשבה שאמא שלי לא מבינה, כי קומנצ'י היא מתעמלת מכשירים, אבל אמא יודעת את זה. היא אמרה את זה רק בגלל ההישגים שלה.
"בגיל 13 חוויתי משבר. נמאס לי ופרשתי, ואני זוכרת שפתאום לא הבנתי למה אני צריכה את כל זה. הרגשתי שבא לי להיות מישהי אחרת. החלטתי שאני עוברת לשחייה, אבל אחרי חודש שעמם לי להיות כל היום במים. הרגשתי שמשהו חסר, שזה לא מה שאני רוצה, אז באתי לאמא שלי ובכיתי לה שתחזיר אותי להתעמלות".
בטוקיו היית בקשר רציף עם ההורים?
"השתדלתי לשלוח להם תמונות ולדבר איתם. אני מעדיפה תמונות בווטסאפ ולא שיחות, כי הם יודעים ומכירים אותי, ולפני תחרויות הם נותנים לי ספייס ומשתדלים כמה שפחות להפריע. הם מפחדים שזה יסיט אותי מהפוקוס, אבל כשאני שולחת הם ישר עונים".
היית מעדיפה שהם יהיו איתך שם? ובכלל, שהתחרויות יתקיימו מול קהל?
"כן, יותר כיף להתחרות עם קהל. אבל הייתי מרוכזת בעצמי ובתחרות, ככה שזה לא שינה לי. ברור שאם היה אפשר הייתי רוצה שהמשפחה שלי תבוא לצפות.
"באליפות אירופה לא חשבתי שאבא שלי יבוא. הוא לקח אותי לשדה התעופה כשהוא מבואס, ואז הוא גילה שפתחו חצי יציע והתקשר לארגן כרטיסים. אחרי יומיים, מעכשיו לעכשיו, אבא, אמא ואחותי הילה פתאום נחתו שם".
לטוקיו כבר לא יכלו ההורים להגיע, אבל התקשורת, שצבאה על ביתם בזמן הגמר, תיעדה את ההתרגשות העצומה של כל בני המשפחה.
"בלילה שלפני הגמר לא ישנו, וגם לא בלילה שלפניו", אומר האב אורן. "ישבנו המון מול הטלוויזיה, עשינו ספורט וניסינו הכל כדי להעביר את הלחץ ולהוריד את מפלס העצבים.
"לפני הגמר שלחתי ללינוי הודעה אחת: 'סומכים עלייך ואוהבים אותך, תעשי מה שאת יודעת ומה שיקרה יקרה'. האולימפיאדה היתה מאז ומתמיד החלום שלה, אבל עד כיתה י"א אמרנו לה 'קודם כל לימודים'. כשהיא הגיעה לי"א חדווה אמרה לי 'אורן, שחרר. תן לה לעשות מה שהיא אוהבת', ובי"ב שחררתי, נתתי לה לעשות את מה שהיא טובה בו".
כשנשמט לה החישוק במוקדמות, דאגת?
"היינו באטרף ועצבים. לא דאגתי, חשבתי שהיא בלחץ ולא ידענו בדיוק מה עובר עליה, אבל היא השתפרה מהר מאוד, חזרה לעצמה ולחיוך שלה ונהנתה על המשטח".
מה הרגשתם בזמן הצפייה בגמר?
"היינו בלחץ, אבל כשראיתי שהיא במצב רוח טוב ידעתי שהיא הולכת להביא מדליה. לא ידענו איזו מדליה, אבל ידעתי שהיא תביא הישג. אנחנו קוראים את הילדה שלנו על עיוור.
"עכשיו אני באופוריה. רגוע, שלו, ויש לי זמן לעצמי. עד האולימפיאדה הבאה יש זמן, החיים יפים. אם לינוי תחליט שהיא ממשיכה נטוס לאולימפיאדה הבאה. כמובן שגם עכשיו הייתי טס אם זה היה אפשרי, גם במחיר של לחלות בקורונה".
מן הסתם תמכתם בה גם כלכלית.
"תמיד היינו שם לתמוך, לקחת ולהחזיר מהאימונים - אני, חדווה, הסבא והסבתא והבן שלי, כולנו חברת הסעות בע"מ. קנינו את התלבושות, לקחנו הלוואות ועשינו את הכל תחת הכותרת 'לינוי'.
"לפני שהיא התחילה להצליח ברמה עולמית, והאיגוד לקח עליה חסות והגיעו הספונסרים, הכל היה עלינו. מגיל 6 עד גיל 14, במשך 8 שנים, שילמנו על הכל: בגדים לתחרויות, טיסות ובתי מלון. כל טיסה זה 5,000 שקל, בגד גוף לתחרות עולה בין 1,000 ל־4,000 שקל, ויש לה ארבעה שנקרעים כל הזמן. נעליים מיוחדות להתעמלות אמנותית שנקראות 'נעל חצי' והיא היתה קורעת כל חודש, קנינו כל הזמן, וגם גומיות ומכשירים. כדור של מתעמלת עולה 380 שקל וכשהוא היה מתפוצץ מייד קונים חדש, ואלות, וחישוק וסרט. כל דבר עולה אלפי שקלים. בקיצור, הוצאנו הרבה מאוד כסף, מאות אלפי שקלים".
היו לה לפעמים מחשבות על פרישה? שאולי זה לא שווה את זה?
"לא. הילדה תמיד רצתה להתעמל, עם או בלי פציעות. היא רצתה להמשיך בכל מחיר, כלום לא הפריע לה. חודש וחצי לפני אליפות אירופה היא הרימה תרגיל עם קרע במיניסקוס. יומיים לפני היא חזרה לתחרות וקיבלה מדליה. זו העקשנות שלה, אולי זה ממני".
אז היא דומה לך באופי?
"אני מזל שור, עקשן, ואם נכנס לי משהו לראש קשה מאוד לסגור אותי. בכלל, אנחנו במשפחה החלטיים מאוד".
ספר לנו משהו עליה שלא כולם יודעים.
"היא אוהבת מאוד את חנן בן ארי ואת השיר 'אלוף העולם', וחדווה שרה לה מאז שהיא היתה קטנה את השיר של גלי עטרי 'תעשי כל מה שאת אוהבת'".
• • •
קשר משמעותי נוסף שהיא מנהלת בשנתיים האחרונות, די מתחת לרדאר, הוא עם בן הזוג אופק, שמשרת כלוחם בצה"ל. "למדנו באותה חטיבת ביניים, אבל לא הכרנו. רק אחרי כמה שנים הוא התחיל איתי בקאנטרי, דרך אבא שלו שהכיר אותי, והתחלנו לצאת", היא מנדבת מעט מידע על הרומנטיקה שבחייה, והמבט המאוהב בעיניה לא משאיר מקום לספק.
"דיברתי איתו מטוקיו כל בוקר. אני הייתי לפני אימון ואצלו זה היה לילה, אז הוא היה מתקשר והיינו מדברים ועושים שיחות וידיאו. דיברנו על התחרות, והוא מאוד עזר ותמך בי. בערב שלפני הגמר הוא אמר לי לעשות מה שאני יודעת, ליהנות מהרגע ולא לתת לשום מחשבה להסיט אותי. הוא הזכיר לי שהוא מאמין בי ושאני מסוגלת".
הוא לא נרתע מכך שההתעמלות אצלך במקום הראשון?
"הוא מבין ומכיל אותי, וזה לא מלחיץ אותו. בחור אחר אולי היה היה נרתע, למשל מההגבלות באוכל או מזה שאני כל היום באימונים, אבל לא אופק. הוא לא רוצה מסיבות ולא שנבלה כל היום. הוא מגיע בערב, ומביא את עצמו ואת האהבה שלו. בערבים ממילא לא יכולתי לאכול כלום ולא רציתי שיביא כלום, רק את עצמו".
אופק, שיושב לצידה במהלך הראיון, מהנהן בהסכמה וגאה בזוגתו שהביאה לישראל המון כבוד. אבל אל תחפשו את הזוגיות הזו בסטורי. מתברר שאהבה צעירה אפשר למצוא גם מחוץ לאינסטוש.
אפרופו רשתות חברתיות, על אלפי ההודעות שקיבלה בווטסאפ עדיין לא הספיקה לינוי לעבור, ובדומה למה שקרה למדליסטית הארד אבישג סמברג, גם מספר העוקבים שלה באינסטגרם זינק מאז הזכייה.
"עד הגמר היו לי 64 אלף עוקבים, עכשיו יש לי 180 אלף וזה די כיף לי", היא מחייכת, "מאוד ריגש אותי לדבר עם הנשיא הרצוג ועם ראש הממשלה בנט, ולקבל אלפי הודעות ושיתופים בסטורי. ראיתי גם את הברכה של שלום מיכאלשווילי בדמות המאמנת הרוסייה וזה הצחיק אותי.
"תשומת הלב הזו נחמדה וזה אומר שהרבה אנשים מכירים אותי, שאני בתודעה ושמעריכים אותי ומאושרים מההצלחה שלי. מצד שני, אני גם ביישנית ופחות מתאים לי להיות מפורסמת. אני אוהבת את האנונימיות ואת הפרטיות".
בגלל זה חסמת את האינסטגרם שלך לתגובות?
"חסמתי בעיקר בגלל שאמרו לי שעדיף שלא כל אחד יוכל לעקוב אחרי. עכשיו אני צריכה לאשר את כל מי שרוצה לעקוב ויש לי אלפי הודעות ובקשות שממתינות. מישהו רוצה לבוא ולאשר במקומי?"
• • •
קרדיט גדול במיוחד להישג שלה מעניקה לינוי למאמנת הצמודה שלה, איילת זוסמן (42), ולכל הצוות המקצועי, שכולל את מנהלה האישי אופיר אבן ואת הפיזיותרפיסטית נטלי ברטלר (36), שמלווה את לינוי ואת זליקמן בשנים האחרונות באופן יומיומי. כל אלה צמודים ללינוי כבר שנים, ועברו איתה ניצחונות, הפסדים, אימונים מפרכים וגם פציעות ושיקומים מורכבים.
"איילת היא הכל בשבילי", אומרת לינוי, "היא עשתה בשבילי ולמעני הכל והיא נותנת את כל כולה לקשר הזה. קשר של מאמנת עם מתעמלת הופך לקשר כמו עם אמא שנייה, או אחות גדולה. אני לא נמצאת בבית רוב הזמן, אלא איתה, אז היא הבן אדם הראשון שאני פונה אליו, והיא עזרה בכל דבר".
זוסמן עצמה, כפי שניתן היה לראות, התרגשה מהזכייה לפחות כמו המתעמלת שלה.
"לינוי פתחה את שלב המוקדמות רע מאוד", היא חוזרת לרגע לפן המקצועי. "היא כשלה בתרגיל החישוק, אבל זה בכלל לא הפתיע אותי. ידעתי שזה יכול לקרות לה בהתחלה, כי זה קרה גם בעבר, אבל ידעתי גם שהיא תקום מזה. כן, כשהיא היתה במקום ה־15 זה הלחיץ אותי, אבל אמרתי לה 'את לינוי אשרם, ואת מסוגלת ליותר. את במאני טיים ואת יכולה לעשות את זה'.
"לא כעסתי עליה, כי ידעתי שזה ירים אותה ושהיא תזדקף, תידרך ותחזור לעצמה. עוד לפני התחרות ידעתי שהגענו לפער עצום מהמתחרות האחרות בזכות דרגת הקושי שלינוי מבצעת בתרגילים, ולא היה לי ספק שהיא תהיה בגמר. אחרי החישוק לינוי קמה כמו ענקית והוכיחה מאיזה חומר של אלופה היא קורצה. הייתי מאושרת כי המטרה היתה גמר וידעתי שמשם הכל פתוח. בסיום המוקדמות היא נשארה להתאמן, אכלה והלכה לישון בעשר בערב. הצצתי לחדר שלה, לראות שהיא אכן ישנה".
מה הרגשת אחרי הזכייה?
"שתינו בכינו, הסתכלנו אחת על השנייה ודיברנו עם העיניים, בלי מילים. אמרתי לה בעצם 'עשית את זה!', והיא הסתכלה עלי ואמרה לי עם העיניים 'אני אלופה אולימפית!'. היינו בעננים.
"לינוי היא ספורטאית על, זה כל כך פנטסטי מה שהיא עשתה. אחרי ההתחלה הרעה שלה במוקדמות היא הוכיחה כמה היא ספורטאית ענקית ויותר מכך.
"בגמר הייתי רגועה, כי ראיתי שלינוי חדה ומפוקסת. היא עשתה תרגילים מעולים בדרגת קושי גבוהה מאוד.
"ואגיד לך עוד משהו. התכוננו לכל תרחיש, לכל נפילה, חלילה, באחד התרגילים ואיך לקום מייד ולהמשיך. אבל כשלינוי איבדה לרגע את הסרט בתרגיל האחרון, וראיתי איך היא מייד קמה והמשיכה את התרגיל המעולה שלה, הבנתי עד כמה היא פנומנלית. זה היה מראה מדהים ומרגש כל כך. לרגע חששתי שהיא תגיד לעצמה 'הרסתי את המדליה' וזה ישפיע עליה, אבל אז ראיתי את הביצוע המרהיב שלה אחרי התקלה הזאת וידעתי: יש לי אלופה".
ברטלר הפיזיותרפיסטית, בעברה מתעמלת אמנותית בנבחרת ישראל והיום בעלת קליניקה פרטית בהרצליה ומרצה בשיטת הטיפול "FASCIAL MANIPULATION", מספרת על הטיפול בלינוי אחרי שעברה פציעה חמורה בברך, חודש לפני אליפות אירופה ב־2017.
"היא עברה ניתוח והוגדרה כנס רפואי", היא אומרת,"יום אחרי הפציעה היא היתה אצלי לטיפול של תשע שעות, כי ידענו שיש לנו רק חודש לשקם אותה, והיא עמדה על הפודיום באותה אליפות.
"שיטת הטיפול הזו מסתכלת הוליסטית על הגוף, כך שגם אם מקום אחד פצוע היא מאפשרת העברת כוח מיטבית בין המפרקים השונים כדי לאפשר לספורטאית להביא את מלוא הפוטנציאל השרירי שלה. חמש שנים שלינוי מטופלת ככה והיא עושה תרגילים יומיומיים שאני נותנת לה. יש תרגילי תחזוקה ומניעה, ויש תרגילי שיקום.
"לינוי היא חדורת מטרה, וכל עם ישראל ראה את האש שיש לה בעיניים. ככה זה היה גם בשיקום שלה. יש בינינו אמון, אהבה והערכה הדדית גדולה. גם אם קשה, וגם אם יש בכי וזה קרה, היא מקשיבה לי ואני לה. יש הרמוניה. עברנו הרבה אתגרים בדרך ולינוי תמיד ראתה בעיניה את המטרה, את האולימפיאדה.
"היא מאוד אוהבת התעמלות אמנותית, וגם אני בעברי מתעמלת אמנותית, ובעצם כולנו שם בגלל הספורט הזה. גם במצבים הכי קשים, אחרי פציעות קשות או אימונים מפרכים, היא אף פעם לא הרימה ידיים וזה מדהים בעיניי".
עוד ליווי משמעותי שלו היא זוכה מגיע מצד הספונסרים שתומכים בה ומחזקים אותה, החברות רב בריח, בנק הפועלים, אולווייז ואדידס, שאליהן מצטרפת תלמה, שבחרה בה כפרזנטורית למותג "קורנפלקס של אלופים". ללינוי יש מקום חם בלב לכולם, והיא לא שוכחת להודות להם במילים חמות.
"כל הספונסרים שלי תמיד בירכו אותי, איחלו לי בהצלחה ושאלו אם אני צריכה משהו. באמת זכיתי בהם".
• • •
בין האימונים לתחרויות, ובמיוחד עם הזוגיות ומשטר התזונה הקפדני, ללינוי נשאר בקושי זמן לתחביבים או להנאות אחרות מהחיים, אבל היא בהחלט מנסה.
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"עכשיו אני אוכלת שוקולד, אבל עדיין צריך לשמור על המשקל ועל הגזרה. עכשיו אני יכולה לאכול קצת יותר דברים, אבל עדיין אשמור על עצמי. אני לא רוצה להשמין או להתנפח. כרגע אני בהפסקה ובחופשה עד שאחליט מה הלאה. בינתיים אני לוקחת שבועיים, ואז אני ואיילת נדבר. עוד מוקדם לדבר על אולימפיאדת פריז 2024, אני עדיין חווה את הרגע מטוקיו".
יש לך זמן לחיי חברה? להיפגש עם חברות? לצפות בטלוויזיה?
"עד עכשיו הייתי עמוק בהתעמלות ובאולימפיאדה, אבל לפעמים הייתי יוצאת. בחופשים אני מטיילת בארץ עם חבר שלי ועם חברות או צופה בסדרות. אני מאוד אוהבת את 'האנטומיה של גריי', חרשתי על זה וראיתי את כל 17 העונות".
לא כולם יודעים שיש לך חבר. מתחילים איתך ברשתות החברתיות? הודעות באינסטגרם וכאלה?
"זה קורה, אבל אני לא עונה להם".
בעולם ההתעמלות מכנים אותך "הפנתרה השחורה". איך נולד הכינוי הזה?
"בגיל 14 השתתפתי בתחרות, והיה שם מטפל של ספורטאית אזרית שכינה אותי 'הפנתר השחור', כי כולן מלבדי היו רוסיות ולבנות. הוא אמר עלי גם שאני זו שמגיעה ראשונה לאולם ועוזבת אחרונה, ובאמת הייתי שם כל היום והלילה. כשסיפרו לי על הכינוי צחקתי".
אפשר לפרש את הכינוי גם ביחס לגוון העור שלך. זה נושא שהעסיק אותך פעם?
"ממש לא. אני אוהבת את גוון העור שלי. אני גאה במוצא שלי, במקום שבאתי ממנו ובמי שאני. יש לי אבא עם שורשים מתימן ואמא ממוצא יווני, ושניהם נולדו בארץ.
"אני מראה את הצבריות והישראליות שלי ואוהבת את זה שאני שונה מהמתעמלות האחרות, שיש בי משהו אחר, מרענן, שונה. הייחודיות שלי מתבטאת גם מבחינת צבע עור והמראה, כי ברור שאני לא רוסייה, ואני חושבת שזה עוד יותר מוכיח שלמרות שאני לא רוסייה, אני מצליחה להביא הישגים. גם בישראל וגם מחוצה לה לא נתקלתי בגזענות, רק באהדה.
"אני אוהבת את הכינוי שלי ורואה בפנתר שחור חיה לוחמת וחזקה, חיה שלא מוותרת, שתמיד נמצאת מעל כולם ואם צריך - גם טורפת".
erans@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו