אתיה דן: "אנחנו כל הזמן מפילים על הילד גשם, אז כדאי שנקשיב שנייה מה צומח"

לשאלתי כמה ילדים יש לה, היא עונה "1,500". אני צוחקת. התכוונתי לדעת כמה ילדים יש למשפחת דן, שזכרתי שהיא ברוכת ילדים, אבל לא עד כדי כך. אבל אתיה דן (59) חשבה ששאלתי כמה ילדים פעילים השנה ב"מניפה - מנוף לחיים", העמותה שייסדה בתחילת המילניום לטיפול בנוער נושר.

בסוף היום כבר אבין שהשגגה הזאת היא סמל לאופי המשפחתי של מניפה. בינתיים אנחנו צועדות יחד בסמטאות היפהפיות של העיר העתיקה בירושלים, משער יפו לביתה שברובע הנוצרי, ואתיה מספרת בחיוך של נחת על 11 ילדיה הפרטיים.

"כשהם קצת גדלו, וכבר הפסקתי להיות אמא שמאחוריה שורה של ברווזים קטנים, החלטתי להקים את מניפה", היא מסבירה. הברווזים, שגילם נע בין 14 ל־39, הם יהודה, אמיתי, אברהם, שירה, יאיר, מבשרת, שבות, עז, תהילה, אהרן ועמיחי. חוץ מזה כבר יש לה 16 נכדים. היא נשואה למתי דן (65), מנכ"ל עמותת עטרת כהנים.

40 שנה היא מתגוררת בעיר העתיקה. "בכל בוקר, כשאני יוצאת לעבודה, אני אומרת לעצמי שאני חיה בתוך גלויה", היא אומרת כשברקע מתנגנים פעמוני כנסייה וקריאות מואזין. אני צוללת איתה אל מעמקי התמונה: אל האור הירושלמי הצלול וריחות התבלינים, אל חתולה עזובה שהיא עוצרת ללטף בלב הסמטה, ואל שיחת הרעים שהיא מנהלת עם השכן אבו עמאר היושב בפתח חנותו.

"הבית הזה, שנקרא 'נאות דוד' ומתגוררות בו עשר משפחות יהודיות, הוא היסטוריה שלמה", היא אומרת במרפסת פרחונית שצריחים וכיפות עגולות נשקפים ממנה. "המבנה בן 200 שנה. האזור הזה מלא סיפורים בלי סוף, כך שאנחנו חיים בין הסיפורים".

בתוך הבית עצמו ישן וחדש שוכנים זה לצד זה. מטבח ועיצוב מודרניים, לצד תנור משנת 1874 וכורסה בת 200 שנה שעליה ישבו זקני צפת ("הצלתי מהזבל ושיפצתי. יש לי חולשה לענתיקות").
אנחנו נוסעות יחד באוטו הזקן שלה מהעיר העתיקה לבית הכרם, אל מרכז צ'רנה, אחד מעשרות המרכזים והתוכניות של "מניפה" הפרוסים ברחבי הארץ. בדרך היא מספרת שהגיעה מתחום החינוך והרצתה בארבע מכללות. "באקדמיה פגשתי את כל התיאוריות המתקדמות על נשירה וחינוך, ואז, כשבדקתי נתונים בשדה, הבנתי שיש עשרות אלפי ילדים נושרים. הבנתי שיש פער אדיר בין התיאוריה לשטח".

• • •

במשך ארבע שנים עברה הכשרה אינטנסיבית באקדמיה של הרחוב. היא הגיעה בכל יום חמישי בערב למרכז העיר בירושלים, בין כיכר החתולות לחנות פיצה, שאליה הזמינה את בני הנוער, ורק ישבה והקשיבה. נערים ונערות התאספו סביבה, לעיתים 60 חבר'ה ביחד, ששמחו לפיצה חינם ולאוזן קשבת.

נערים סיפרו איך הונשרו מהישיבה ומבית הספר והגיעו לסמים, נערות סיפרו על פגיעות מיניות, טראומות מפיגועים וניסיונות התאבדות. בעקבות כך הקימה את מניפה ב־2004, תחילה כפרויקט הכשרה למורים ובהמשך לליווי הנוער עצמו. את תהליך הניסוי והטעייה עשתה בעיקר עם נוער גוש קטיף, שסבל מטראומות הילדות תחת איום ביטחוני מתמיד והעקירה מהבית.

"בהתחלה עבדנו שלוש שנים במגזר הדתי, אבל אז משרד החינוך פנה אלינו, אמר שהוכחנו שאנחנו מסוגלים, וביקש שנעבוד בכל המגזרים. התחלנו במקומות קשים: ג'יסר א־זרקא, טובה זנגרייה, עראבה, כסייפה, שהם מקומות שצריך ללמוד אותם, וכמובן להכשיר צוות מתוך המגזר הערבי. בישיבות הצוות שלנו יושבים ערבייה מסחנין ליד בחור מיצהר, והם לא הורגים זה את זה. אנחנו פועלים גם במגזר החרדי, וגם חזק מאוד בקהילות אתיופיות".

עד היום סייעה העמותה לכ־18 אלף צעירים וצעירות במגוון תוכניות. בכל שנה כ־1,500 בני נוער מלוּוים על ידי מניפה בעזרת צוות טיפולי וחינוכי של 200 עובדי הארגון. לעמותה שיתופי פעולה עם משרדי ממשלה שונים, חינוך, בריאות ורווחה, והיא נתמכת גם על ידי תורמים. בסך הכל התקציב השנתי של האימפריה החינוכית־טיפולית הזאת עומד על 15 מיליון שקלים. את כל המערך המורכב מנהלת אתיה בעדינות ותוך יכולת הקשבה נדירה, לצד בולדוזריות מעוררת השתאות בהצלחה להניע תהליכים.

"מניפה פועלת בשני ערוצים: מניעה ושיקום. כך, למשל, בבתי הספר פועלות כיתות מניפה למניעת נשירה, לילדים שהם עדיין בתוך כיתות האם - אך איום נשירה מרחף מעליהם. במקביל, יש כיתות קלט, המיועדות לילדים מנותקים שחוזרים למסגרת אחרי שנעדרו ממנה שנה עד חמש שנים. בהן ישתלבו, למשל, צעירים אחרי אשפוז או בתהליך גמילה מהתמכרויות".

בתי הספר הם שמפעילים את הכיתות בעזרת מנחי מניפה. הלמידה נעשית בקבוצות של עד שבעה תלמידים. בכל שנה מפעילה מניפה יותר מ־20 תוכניות התערבות בבתי ספר שונים. במקביל פועלת העמותה גם בתחום הבלתי פורמלי, במרכזי העצמה של ילדים והורים ברחבי הארץ.

בשנים האחרונות נכנסה מניפה לשני תחומים חדשים - ליוויי חיילים ובריאות הנפש של בני נוער. תוכנית "אחיי" של מניפה מצמידה לכ־300 חיילים, בעיקר עולים חדשים, חלקם בסכנת נשירה וכליאה, מנטור מתנדב שמשמש להם עורף משפחתי. "מדובר בצעירים נהדרים, אך אין להם מושג מה זה צבא. אנחנו עובדים גם בתוך בתי הכלא הצבאיים, כחלק מתוכנית הסנגוריה, כדי להחזיר את החיילים לתפקיד משמעותי בצבא".

בתחום הליווי הנפשי מסבירה אתיה שבני הנוער נופלים בין הכיסאות, בין משרד הבריאות, שמעניק סל שיקום רק לבני 18 ומעלה, לבין משרד החינוך. לתוך הוואקום הזה נכנסה מניפה והקימה את מרכז צ'רנה, שמיועד לנערות אחרי משבר נפשי. המרכז מעניק לבנות מעטפת הוליסטית: רגשית, חברתית ולימודית.

"בגיל התיכון אין לנו פנימייה, כי אנחנו מאמינים שילד צריך לגדול בתוך הקהילה שלו ויחד עם הוריו. בשנה האחרונה הקמנו בצ'רנה דירה לבוגרות, בנות 18 ומעלה, כדי ללוות אותן בצעדים הראשונים לחיים עצמאיים בשירות לאומי, בתעסוקה או בלימודים גבוהים. במקביל, אנחנו עובדים כעת על הקמה של עוד מרכזים פוסט־אשפוזיים (בתחום הנפש), ומרכזי טיפול שיש בהם גם העצמה וגם עבודה חינוכית. אנחנו עובדים קשה מאוד להפוך את המקום לנורמטיבי. לא קליניקה, אלא מקום שמשדר בריאות ושמחה".

• • •

במרכז צ'רנה כיתות לימוד קטנות, חדר מוזיקה וסדנת קרמיקה, לצד סלון ומטבח המעוצבים בטעם ומשרים אווירה ביתית חמימה. "הייתי באשפוז פסיכיאטרי במשך שנה", מספרת אביה (18), "עברתי את הדברים הקלאסיים של דיכאון והפרעות אכילה. אחרי שנה הגעתי לאולפנה לא הכי מקבלת.

אמרו לי בצורה די מגעילה שאם אני מתכוונת לעשות משהו לעצמי - זה לא מקומי. עזבתי אחרי יומיים. בית החולים חיבר אותי לצ'רנה, ומניפה הצילה לי את החיים. בשנה הראשונה קיבלתי בעיקר תמיכה רגשית ורוך מהצוות. בשנה השנייה נכנסתי ללמידה ולבגרויות. סיימתי 32 יחידות לימוד בבגרות".

אתיה מתפעלת ומחבקת את אביה. "וואו, אין דברים כאלה! וזה, דרך אגב, תוך כדי שאת מתנדבת במד"א ומצילה חיים".

אביה: "אני מתחילה שנה רביעית במד"א. בהתחלה הצוות בצ'רנה חשש שאראה דברים קשים, אבל כשראו שאני חדורת מטרה - הם תמכו בי. אני מקדמת במד"א פרויקט של מודעות לבריאות הנפש ולמניעת אסונות, לזכרה של חברה שלי שהיתה בצ'רנה והתאבדה. החלום שלי הוא ללמוד רפואה או סיעוד. בקרוב אני מתחילה קורס חובשים".

"מה הבשורה שלך לאחרים?", שואלת אתיה.

"שצריך לבקש עזרה", עונה אביה, "ולשים לב לאנשים סביבכם שבמצוקה. ברגע שתהיה מודעות, יהיה קל יותר לבקש עזרה".

• • •

לשאלתי אם פגשה תופעת נשירה גם בתוך ביתה, עונה אתיה: "זה נוגע בילדים של כולנו. אחרי פינוי עמונה, למשל, הבן שלי היה מצוברח והתקשה לחזור ללמוד. זאת לא תופעה של שכבה סוציו־אקונומית מסוימת, וזה גם לא קשור תמיד להורים. יכול להיות הורה שמשקיע אינסוף משאבים, אבל הילד נפגע ממשהו ולא מסוגל להמשיך בחיים. בתחילת דרכנו חשבנו שכל הבעיה היא שהמורים לא יודעים ללמד, אבל כשנחשפים לנתונים מבינים שהבעיה הרבה יותר עמוקה".

אתיה מסבירה שלפני נתוני הלמ"ס יש כיום נשירה של 80 אלף צעירים ממסגרות לימוד, אבל מחקרים מצביעים על כך שעל כל נושר גלוי יש עוד שניים סמויים, שמגיעים למסגרות הלימוד אך לא לומדים בפועל. "זה אומר שאנחנו מדברים על יותר מ־200 אלף ילדים שלא לומדים. תוכנית למניעת נשירה לא יכולה לדבר רק על שיפור הוראה, היא צריכה לדבר על פניוּת רגשית. אדם צריך להרגיש ששומעים ושרואים אותו. לא כל בעיה הופכת מייד לקשה, אם יודעים להקשיב נכון בתחילת הדרך".

כשאני מבקשת מאתיה לשתף ברגע מרגש, היא מהרהרת. "מרגש להגיע לחתונה של נערה ולראות אותה מאושרת, מקימה את עצמה כמו עוף חול. נערה שעברה אונס מאוד קשה במשך שבע שנים והתעללו בה בצורה נוראית, ובכל זאת היא השתקמה ויש לה שבעה ילדים היום והיא חיה מאוד יפה. ללוות אותה לאורך זמן זה מרגש בכל פעם מחדש.

"התהליך עצמו הוא עם עליות ומורדות, וכל פעם את אומרת 'איזה יופי לראות את כוח הרצון של האדם'. כשמצמיחים את הכוחות שלו - הוא מצליח לצאת מהבוץ הכי נורא ולכתוב את סיפור חייו מחדש. זה מרגש אותי ונותן לי המון כוח".

• • •

לא לכל המקרים יש הפי־אנד, ואז הצלקות שורטות גם שנים אחר כך. "היתה לי חוויה שקשורה לצעירה שסבלה ממחלת נפש. היא כבר היתה נשואה, אבל שמרנו על הקשר. היא הפסיקה לקחת את הכדורים. כמה שעות לפני שהתאבדה שוחחנו בטלפון. לא הבנתי כמה הסיטואציה נוראית. אני לוקחת את זה איתי לכל החיים".

אל מרכז צ'רנה מגיעים כמה בוגרי מניפה שרוצים לשתף בסיפוריהם. "עברתי גיל התבגרות עם הרבה סערות וסקרנות", מספרת רותי (32), בוגרת המחזור הראשון של העמותה, אם לשניים ואחות חדר מיון, "עזבתי את האולפנה והסתובבתי עד שפגשתי את אתיה".

"זה היה בבית קפה ברובע היהודי", אומרת אתיה.

"נכון, איך את זוכרת?", שואלת רותי.

"אני זוכרת, כי זה היה חשוב גם לי, לא רק לך", עונה אתיה.

רותי: "קיבלתי במניפה את התמיכה הרגשית־חברתית שהיא כל כך חשובה, ושבלעדיה אין פניוּת ללמידה. אחרי תהליך ארוך התחלתי ללמוד, ובשנה האחרונה חזרתי לאולפנה. מניפה היתה אז קטנה, ואתיה היתה כמו אמא. המשכנו עוד שנים להגיע אליה הביתה. אני זוכרת פעם אחת שהיא כעסה והעמידה אותי במקום, כשלא הגעתי לארוחת צהריים".

אתיה מחייכת: "גם היום זה ככה. רק ארוחת הצהריים היא חובה. מניפה היא בעצם חנות מכולת, וכל תלמיד בוחר מה לקחת. זאת תפיסת העולם שלנו, מתוך אמונה שהילדים רוצים בסוף הכל. גם השנה היה נער שבא רק להכין ארוחת צהריים לכולם - והלך. אני כל הזמן התפוצצתי, איך זה שאנחנו מציעים כל כך הרבה, והוא בא רק לצהריים והולך. אבל פתאום הוא התחיל ללמוד ולגשת לבגרויות".

עוד אנו מדברים על הנער, והנה מופיע אמיתי, מדריך במניפה, ואיתו א', הטבח המדופלם. "אני לא מאמינה", קוראת אתיה, "בדיוק הרגע דיברתי עליך, בלי שידעתי שתבוא".

א' (18), בן לקהילה האתיופית, מתיישב ומספר: "עברתי שישה בתי ספר עד שהגעתי למניפה. בתקופת הקורונה עבדתי בסופר, ואז היה קשה לחזור ללמידה, אז באתי לבשל. בסוף התאפסתי על עצמי וניגשתי לבגרויות. נרשמתי למכינה קדם־צבאית, ואני חולם לשרת בסיירת".

א' מספר שהגיע למניפה אחרי פגישה עם המדריך אמיתי בבית קפה בעיר. "אמרו לי שאמיתי יישב עם מחשב, היתה לו אז רעמת שיער כמו איש מערות. מייד התחברנו".

רותי: "אני עוד זוכרת את המפגשים עם אתיה על פיצה".

אתיה: "למדתי מהמפגשים המון. גם היום אני יכולה ללמוד אצל רותי. היא גאונה, הבחורה הזאת. גם א' גאון. הם אחד־אחד תותחים. ואמיתי? גם הוא בוגר מניפה. כמה שטויות הוא עשה כנער, והיום הוא עובד סוציאלי.

"את הרעיון של מפגש במקומות הבילוי אנחנו מיישמים עד היום. כל מו"ל (מורה לחיים; י"א) של מניפה יוצא פעם בשבוע עם החבר'ה לעיר ומקשיב להם. אני אומרת שכל הזמן אנחנו מפילים גשם על הילד, אז שנייה אחת כדאי שנקשיב מה צומח, בלי לחנך. כשמקשיבים מבינים, וכשנותנים לאדם לדבר בלי שיפוט - מתחיל תהליך ריפוי עמוק". 

yifater1@gmail.com