זה קרה בדיוק לפני 20 שנה, במוצאי פסח 2001. מחלון המאפייה של משפחת אבולעפיה, שהיתה סגורה כל החג, עלתה עננה מהבילה של בצק חם, שוטפת את רחוב יפו, מעירה את הנחיריים של המהלכים בכיכר השעון. ריח של פיתות טריות, בדרכן לתפוס את אלו שחטפו חוגגי המימונה.
חאלד אבולעפיה היה אז בן 39. הוא התיישב על הכיסא לקבל את פני היום העולה, כשבחזית נעמד גבר שבנדנה קשורה לצווארו. זה שעשע אותו. "הוא היה לבוש כמו קאובוי. שאלתי אותו, 'מה זה? פורים עכשיו?'" הוא מספר במין איפוק השמור לאלה ששיננו את הפרטים פעם אחר פעם, אולי ככה יאבד מהם הכוח, יהפכו למבהילים פחות.
אבל דוד אמויאל, תושב ראשון לציון בן 28, לא ענה לו, רק שלף אקדח, ירה כדור לחזה של חאלד ונמלט משם. את הירייה עצמה חאלד לא זוכר, רק את הדם שהתפרץ, ואיך נכנס לרכב של לקוח מהרצליה שעמד בתור, וזה הטיס אותו לבית החולים וולפסון. "מסכן, שאלוהים יברך אותו, לא הכיר את הדרך. ואני מכוון אותו, נותן לו מכות בגב שיזדרז, וביד השנייה לוחץ על הפצע, כאילו אני מבין מה שאני עושה".
זו היתה התחנה האחרונה במסע הירי של אמויאל, שיצא לרצוח ערבים כי טען שהם מהווים סכנה לביטחון המדינה. הוא נתפס, הודה בניסיון לרצוח שלושה ערבים ישראלים בראשון לציון וביפו, ונשלח לעשר שנות מאסר. הלילה ההוא הותיר בחאלד (59) פגיעות בגוף ובנפש. הילד שאהב מספרים וסלד מאלימות, שתיעב את בית הספר כי המורים הרביצו על כפות הידיים בסרגל, נמנע עד היום מעימותים כשעובר אורח תופס לו את חניית הנכה, שקיבל בעקבות הפציעה.
משפחת אבולעפיה, שעומדת מאחורי שורה ארוכה של פעילויות לעידוד הרב־קיום ביפו, תרמה 100 אלף דולר לשיקומו של בית הכנסת היהודי שבכיכר השעון ביפו, והדפיסה לעובדיה חולצות עם כיתוב בעברית, בערבית ובאנגלית - "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים". רק לעו"ד בני נהרי, ידיד קרוב שלהם שהגן על אמויאל במשפט, לא הצליחו בני המשפחה להגיש את הלחי השנייה, וניתקו איתו את הקשר.
"זה הכל עניין של חינוך", אומרים אחמד, וואליד וחאלד, האחים לבית אבולעפיה, כשאני מנסה לברר את שורשי ההתעקשות שלהם על דרך הפשרה והשלום. כבר שנים שבני המשפחה מהלכים בשדה מוקשים, יודעים שמאחורי גבם יש הרואים בהם בוגדים. על פי אחת הגרסאות, אבות אבותיהם הגיעו מוולנסיה, וראשיתם בסיפור אהבה אסור בין יהודי למוסלמית, שהסתיים בנידוי ובצמיחת הענף שלהם.
"אני לא מאמין בדת, אני מאמין באנוש", אומר וואליד (56), הצעיר משבעת ילדיהם של נוזהה וסעיד אבולעפיה, עליהם השלום. וואליד, איש נדל"ן ומי שמנהל את המאפייה, שב ומדגיש את חשיבות ההשכלה, את המקום שלה בחתירה לשוויון. ארבעת ילדיו למדו כולם באוניברסיטאות מובילות בארה"ב במקצועות הנוגעים לכלכלה, חלקם כבר חזרו לארץ ועובדים עם אבא. "חוכמת הבייגלה, חוכמת הבייגלה", הוא שב ומדגיש. "צריך להתנהג כבני אדם, 'דרך ארץ קדמה לתורה', ככה לימדו אותנו". וכמה שאני מנסה לברר איך חינוך עומד מול מציאות משתנה, איך מחבקים את הממסד ואת השיח הגזעני ברחוב ובבית הנבחרים, האחים לבית אבולעפיה לא רואים אופציה אחרת.
הם מספרים על יפו שבה התעצבו. על העולים ממרוקו ומרומניה, שאיתם חלקו חללים ציבוריים בבית של הוריהם או בבית של סבתא. "ב־67' לא היתה גזענות, וגם לא ב־73'", אומר אחמד, השלישי בין הילדים ובכור הבנים. "חברים שלנו איבדו ילדים בצבא. הלב לא עומד מול שכול של הורים לבן יחיד, ולא משנה מי האלוהים שלו".
וואליד מלא שבחים לראש העיר על תרומתו ליפו, וגם לביבי, "שאי אפשר לקחת ממנו את היכולות שלו". "ומה עם חוק הלאום?" אני שואלת, אבל וואליד אומר שבין הרע לטוב, עומדת לנתניהו זכות הטוב שעשה.
* * *
אני פונה לעבד (27), הבן של וואליד, שסיים לימודי כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. אולי בדור הצעיר אמצא איזה מרד, איזו בעיטה בסובלנות הבלתי נגמרת של דור ההורים, מילים שלא נבהלות מעצמן. אבל הוא אומר ש"ההשכלה היא התשובה לגזענות, היא שמבטלת פערים ואי שוויון".
הימים ימי טרום הבחירות הרביעיות, ואחמד, באחריות של אח גדול, מבקש להוסיף כמה מילים טובות על גנץ ועל לפיד, ואפילו על איווט, שהוא "איש עם מילה, נחמד. אמא שלו היתה גרה ביפו". כשאתקשר אליו אחרי הבחירות לשאול לדעתו על התוצאות, ואם יש משהו נעים במפלגות ערביות שיהיו לשון המאזניים, אחמד ייזהר במילים. "שרק חלילה לא נלך שוב לבחירות", יגיד לי.
* * *
ב־1897 פתח מסעוד אבולעפיה את המאפייה שלו בכמה פרוטות שחסך כשעבד במאפייה הקטנה שהחזיק בשכונת מנשיה, בשנים שבהן ערביי יפו עוד גרו על האדמות של מה שיהפוך לנווה צדק. מסעוד הוליד את אחמד, שהוליד את סעיד, בן יחיד, שהוליד שתי בנות וחמישה בנים, מבסס את דברי ימיה של משפחת אבולעפיה.
ביפו, כמו ביפו, יש לנהוג בזהירות. "לא מספיק להיות טוב", כמו שאומר וואליד, "צריך להיות חכם. אבא שלי מת בגיל 43, ביום ההולדת שלו הוא הלך. אמא שלי נשארה עם שבעה ילדים. אני, הכי קטן, הייתי בן 11. אנחנו הבנים הפכנו מפרנסים, והאחיות הגדולות היו אימהות קטנות שלנו.
"אמא ידעה לחבק את כולנו, לחסוך פרוטה לפרוטה שלא נצטרך למכור את המאפייה, לדאוג שיהיה לנו כל מה שאנחנו צריכים, ולשמור שאף אחד לא יגיע לרחוב".
ב־2013, בגיל 75, הלכה נוזהה לעולמה אחרי אירוע מוחי. חמיס, המפורסם מבין ילדיה, סיפר לי לא פעם בהערצה גדולה על הכוח שלה ועל השכל שלה, ואיך היטיבה לטפח ולחבק ולשמור שכולם יהיו יחד, גם כשהילדים בגרו וסכסוכים כספיים התגלעו ביניהם, כאלה שהגיעו גם לבתי המשפט. מפאת כבודה של אמא, וכדרכה של המשפחה, השכילו שלא להבעיר את האש מעל דפי העיתון ומצאו פשרה, שהולידה פיצולים בממלכה. סניפים של אבולעפיה, מנותקים ממאפיית האם ביפו, נפתחו בראשון לציון, בפתח תקווה, בנמל תל אביב ובאבן גבירול. מסעדות ושאר בתי עסק נפתחו תחת השם, כי ככה זה במשפחות ענפות, כשכולם רוצים. אז המאפייה ביפת, כמו השווארמה שנפתחה ממול, הוסיפה את האות W לשם, שיידעו כולם ויהיה להם ברור שהן מנוהלות על ידי וואליד ואחמד.
חאלד אומר שבבית שממנו באו, כסף אף פעם לא היה הסיפור. "כשפקחתי את העיניים, כל מה שידעתי זה אבא ואמא. לא ידענו כלום על החיים ולא הסתכלנו על כסף. הראש שלנו היה שקוע באיך להתקדם בחיים, איך לא לאבד את מה שהשאירו השורשים. המשכנו בדרך של ההורים ושל האחים".
בכל המאפיות של אבולעפיה מקפידים לסגור את השערים בכל שבוע הפסח ובכיפור, בגלל הכבוד לשכנים. כבוד בתריסים המוגפים וכבוד בתנורים. ברמדאן תמצאו שם מאפי גבינה וביצים לשבירת הצום, בחנוכה סופגניות. בחג המולד דברי מתיקה מעוצבים בדמותו של סנטה קלאוס. כבוד עם סוכר לבני יפו החוגגים, ולא משנה מאיזו דת.
אבל עיקר כוחו של המקום בא לו ממאפי היומיום, מהיכולת לאפות למהגרים זיכרונות מארצות המוצא - מתפארת מסורת האפייה העות'מאנית, מארצות הבלקן, מפולין או מצפון אירופה.
* * *
ב־1914 הם התמחו בהכנת כיכרות לחם גרמני, שנאפו שעה ארוכה מעל עצי לימון וזית, שהיו היקרים מכולם. העולים הביאו איתם מיני בייגלה שהעשירו את המבחר, והיום אפשר למצוא כאן בייגלה ירושלמי, בייגלה סימיט טורקי, שהוא פריך יותר מהאחרים, וגם פרעצל שהגיע עם הגרמנים ובייגלה רומני, ששניהם, כדרך הכעכים שהגיעו עם האופים ממזרח אירופה, עוברים לפני האפייה חליטה במים רותחים עם קרמל, שצובעים את פניהם בשחום בוהק.
יש פיתות עם זעתר וכאלה עם בצל או עם ביצה מקושקשת, שהולכת עם משפחת אבולעפיה מאז שנות ה־50, הרבה לפני שכל העיר צבעה פני בצקיה ברוטב פיצה או זיתים. אבל בראש הפירמידה, בכתר העשייה של אבולעפיה, עומד בייגלה שהמציא אחמד כשהיה בן 14, פיתוח שנולד מהבייגלה שבני המשפחה היו מוכרים במגרשי הכדורגל. בייגלה שטוח יחסית, עם בצק מתקתק ומרבד זרוע בצפיפות בשומשום, וכשנוגסים בו, יש בפה מין מלוח ומתוק, שמייצר מייד רעב לביס הבא.
שמעתי עליו לראשונה מרומי חנוך, חברה, שסיפרה לי עליו עוד כשהיתה ילדה קטנה בבית הספר הדמוקרטי, ובהפסקות היו קופצים לאכול שומשומייה, ככה היא קראה לבייגלה הזה. סיפרה שניסתה אותו במאפיות אחרות, אבל זה אף פעם לא היה אותו הדבר.
צהלת זיכרון מתפשטת בחלל כשהאחים אבולעפיה מונים את ילדי יפו שגדלו על הבייגלה שלהם. חיים רמון והדוד שלו רוזנשטיין, חנה לסלאו, יונה אליאן. "והיה גם המנהל של העיתון שלך, עד היום הוא בא. נו, ברח לי השם. הוא לא גר פה, רק למד בקולג' דה פרר".
בועז ביסמוט היה בן 7 כשהתחיל ללמוד ביפו, ועד היום הוא זוכר את האופציות שעמדו בפני רעב של ילד בהפסקה. במכולת של צבי היה אפשר, תמורת 25 אגורות, לקבל חצי כיכר לחם "אילת", עם חרדל ונקניק. מי שהיה לו קצת פחות החליף את הנקניק בגבינה. באבולעפיה היה אפשר לקנות בייגלה שומשום, ואם היית בלי כסף בכלל, חיוך אחד היה יכול לסדר לך פיתה רגילה. בטח לביסמוט הקטן, שהיה חבר טוב של רמונד גנדור, בן השכנים של משפחת אבולעפיה.
"כשאני שומע על כל הרעש שעשו מהפיתות - פיתה צוחקת, פיתה בוכה, פיתה מחייכת - אני חושב על הערגה שהיתה בנו למעט שהיה", הוא אומר, ומוסיף שעד היום, כשהוא רוצה לשמח את אמא שלו, לראות איך הצלילות חוזרת אליה, הוא צריך להביא לה פיתה זעתר מאבולעפיה. "הייתי ילד מסורתי שבא מבית של קידוש, והייתי מתפעל מזה שהם סוגרים בפסח. כשמאפיית סולטן פתחו מולם, זעמתי. לא הבנתי איך אפשר לתת לתחרות כזאת להתקיים. אבל אבולעפיה הסבירו לי שהכל בסדר, שתחרות זה טוב לעסקים".
* * *
מגיל צעיר היה ברור להם שחמיס, אפילו שהכיר את מלאכת הבצק, הוא בעניין של מילים והגות. הוא היה לעיתונאי ופובליציסט ואיש תקשורת, מטיף גדול לדו־קיום ורקדן מחונן בין טיפות המציאות המורכבת של הארץ הזאת.
הפעם האחרונה שבה היינו בקשר היתה ביוני שעבר, סביב המחאה של ערביי יפו, שניצתה אז בדרישה להפסיק את עבודות הבנייה של בית לדרי רחוב במקום שבו שוכן בית הקברות המוסלמי אל־אסעאף, שהפסיק לפעול ב־1915. רחובות יפו בערו, אוטובוס נרגם, מבנה עירייה הוצת, ארה"ב הזהירה את אזרחיה לא להגיע לעיר, כאילו יש בכלל תיירים שחושקים בה עכשיו. "היי הילה", ענה לי חמיס אחרי אינספור טלפונים, "דוגרי, המצב מסוכן, והמשכיל בעת ההיא יידום. אבל אני מוכן לעזור לך עם רשימה של מרואיינים רהוטים, שמשקפים את שני המחנות".
באוקטובר האחרון חלה חמיס בקורונה והיה מאושפז ימים ארוכים. לפני שחובר למכונת ההנשמה התקשר מדי יום לאחים שלו, לדרוש בשלומם ולבקש שישמרו על אחדות המשפחה. רעד מהדהד בקולו של אחמד כשהוא משחזר את המשפטים האחרונים ששמע מאחיו: "תשמרו על השם שהשאירו אבא וסבא. אני סומך עליכם, ושיעזור לכם האלוהים. כשייגמר כל זה, נמשיך לדבר על הכל". לוואליד שלח חמיס הודעה מוקלטת, שבה ביקש ממנו שיתרום ליתומים, ושיתפללו עבורו.
ב־27 בנובמבר, בגיל 60, נכנע חמיס לקורונה ועלה השמיימה לחיבוק של אמא, שאיתה הקפיד לאכול בכל יום ארוחת צהריים. הוא השאיר אחריו אישה, שני ילדים וחמישה נכדים.
אני עומדת בין כל השפע שעל המדפים, מקשיבה לאש שבוערת בטאבון ובתנורים, חלקם עומדים שם מקום המדינה, אחרים החליפו תנורים שבנו הטורקים, בעלי מלאכה מעולים, שהטאבונים שלהם החזיקו יותר ממאה שנה. בעירת העצים התחלפה בגז, בסולר ובחשמל, כל תקופה והאמצעים שלה, ואני מחזרת בנחיריים אחרי ריח של פחמים בוערים, אלה שבגרסת 2021 משמשים לבשם אפייה מודרנית בריח בראשית.
הרחובות של יפו ריקים, האוזן מתגעגעת למוזיקה מוגזמת שתצא מאיזה בית קפה, והאחים לבית אבולעפיה רוצים שאטעם מכל סוגי הבייגלה, מהסמבוסק, וגם קצת מהמלבי הסורי, "שלא דומה למה שתקבלי בשום מקום אחר". ואני מסתכלת בעיניים שלהם, שכמו באלה של חמיס, וכמו במילים שלהם, יש משהו צוחק.
לכבוד אביב שהלוואי שישכיל להיות שונה, ולכבוד כל בני הארץ באשר הם, אני מביאה לכם שלושה מתכונים מהקלאסיקות של מאפיית אבולעפיה.
התעקש על דרך השלום
אחרי מותו של חמיס אבולעפיה חזרתי לנבור בתכתובות בינינו. מצאתי את שכתב לי ב־2015, כשהתראיין לכתבה גדולה שהכנתי למוסף הזה על המתח ביפו. ביקש שאשמור את הדברים לעיניי בלבד, כי "זה לא הזמן ולא המועד", למרות שזה תמיד הזמן לסיפור שכזה. "פעם, בזמן מתאים, הם יראו אור", אמר.
לכבוד בני אבולעפיה כולם, לכבוד המתעקשים על דרך השלום, אלה המשלמים מחיר בין שני המחנות, אני מפרסמת כאן את ששלח לי חמיס, הילד שאהב את המילים כולן, ולא משנה באיזו שפה.
* * *
"הנה לכם סיפור מחמם את הלב ומסלק את הצינה מחדריו. אותה צינה מצמיתה, שהסתננה בסערה לליבותינו, בחסות גל האלימות הפושה במחוזותינו ומאיים להקפיא את איברינו מתנועה ואת מוחותינו מחשיבה בריאה.
"בשנת 1991 נרצח מוחמד עבדול גני (שכן שלי במגוריי הקודמים), עת ניסה לגונן בגופו על יהודייה צעירה, שנכנסה לחנותו בריצה, אחוזה פלצות ומוכת מורא וחרדה, מאימתו של רוצח גדל גוף שהחזיק בידו חרב ונשא את שם אלוהיו לשווא. מוחמד המנוח החביא את הצעירה המבועתת מאחוריו וחצץ בינה ובין אותו רוצח, שנטען כי הוא משתייך לחמאס.
"לאחר שנתוודע לזהותו הערבית־מוסלמית ביקש הרוצח ממוחמד לסור הצידה, על מנת להמית את אותה בחורה תמימה, באין מפריע ובאין מושיע. 'מה פתאום שאזוז הצידה', צעק לעברו מוחמד, 'על גופתי המתה. אתה לא תפגע בבחורה. אתה מוציא את דיבתו של אלוהי האסלאם'.
"משראה המפגע כי מאמציו לא יניעו את מוחמד שכני לסור הצידה כדי לבצע את זממו, הניף את חרבו, ביקע את ראשו של מוחמד לשניים ודקר למוות את אילנית היהודייה. מוחמד ואילנית, שני בני דודים, צאצאיו של אברהם אבינו, עליו השלום, הועלו על מוקד בעטייה של שנאה חולנית, המשתוללת במחוזותינו זה עידן ועידנים.
"על אף הסיום הטרגי והאכזרי, יש מי שרואים בעמידתו ההרואית של עבדול גני ובהתייצבותו זקוף קומה להגנתה של צעירה יהודייה אומללה, שמעולם לא פגש, בבחינת אור מבליח במנהרת החושך של הסכסוך הערבי־ישראלי. מוחמד ואילנית ציוו לנו במותם את השפיות ואת הצורך הבהול לשנס מותניים ולהפשיל שרוולים במלחמה למען שביב של תקווה.
"צ׳יץ׳ המנוח הרים בזמנו את הכפפה וזיכה את עבדול גני בכבוד ראוי, כשהחליף את שמו של רחוב מגוריי מ'שבטי ישראל' ל'מוחמד עבדול גני' - אות של הערכה וכבוד לאדם פשוט, שגמא צעד ענק במנהרת החושך לעבר האור המבליח בקצה המנהרה. אל לנו לבגוד במורשתם של מוחמד ואילנית. שלא נטעה לחשוב כי דרכנו תהיה סלולה בפרחים. היא תהא סוגה בחוחים עוקצניים. עלינו לגזום את עשבי הפרא, בשני המחנות".
המתכונים של אבולעפיה
פיתות זעתר
קיים ויכוח אם זה היה בשנות ה־50 או ה־60, כשסבא אחמד הכניס אותן למבחר. מה שלא יהיה, את הפיתות האלה כדאי לאכול סמוך ליציאה מהתנור. הכמות יפה ל־12 פיתות.
החומרים:
√ 1 ק"ג קמח
√ 2 כפות שמרים יבשים
√ 1 כפית סוכר
√ 1 כף שטוחה מלח
√ 1/2 2 כוסות מים פושרים
√ 1/4 כוס שמן זית
לציפוי:
√ שמן זית למריחה
√ תערובת זעתר טחון ושומשום באיכות טובה
בקערה גדולה מערבבים את הקמח עם השמרים והסוכר. יוצרים גומה ושופכים לתוכה 2 כוסות מים פושרים, את המלח ואת שמן הזית. מתחילים ללוש, ותוך כדי בחישה מוסיפים את 1/2 כוס המים הנוספת. כשהבצק מתגבש, עוטפים בניילון נצמד ומתפיחים בטמפרטורת החדר במשך שעה, או עד שהבצק יכפיל את נפחו.
מחממים תנור לחום של 190 מעלות, מעבירים למשטח מקומח, לשים שוב את הבצק ומחלקים ל־12 כדורים. מרדדים את כדורי הבצק על משטח מקומח לעובי של 2 ס"מ, מניחים על תבנית מרופדת בנייר אפייה ומניחים להם לתפוח 20 דקות נוספות. מברישים בנדיבות כל פיתה בשמן זית, זורים מעל את תערובת הזעתר ואופים בחום של 190 מעלות כ־20 דקות, עד שהפיתות משחימות בשוליים.
פיתות שומשום מתקתקות
זהו המתכון לבייגלה. החרוצים מוזמנים לקרוץ עיגול באמצע, אבל אפשר להשאיר אותן ככה. שימו לב שאתם משתמשים בשומשום חף מטעמי עיפוש. הכמות יפה לכ־20 פיתות.
החומרים:
√ 1 ק"ג קמח
√ 8 כפות סוכר
√ 2 כפות שמרים יבשים
√ 1/2 2 כוסות מים
√ 1/2 1 כפיות מחוקות מלח
לציפוי:
√ מים
√ שומשום
בקערת המיקסר מניחים את כל חומרי הבצק, למעט המלח, ולשים 7 דקות. אם אין לכם מיקסר, החלו בלישה ידנית בתוך קערה שתאחד את החומרים, ואז עברו ללישה נמרצת בעזרת כרית כפות הידיים. מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש 2 דקות נוספות. עוטפים בניילון נצמד ומניחים לבצק שיתפח במשך כשעה.
מחלקים את הבצק ל־20 כדורים זהים בגודלם, מכסים ומניחים למנוחה של 20 דקות. אחריה, בעזרת מערוך, מרדדים כל כדור לפיתה עגולה או אליפטית, אם אתם מעדיפים.
מפזרים על מגש שכבה יפה של זרעי שומשום, ממלאים קערה במים, טובלים את הפיתה במים ובעדינות מעבירים למגש עם השומשום, פני הפיתה מופנות כלפי מטה. מהדקים מעט, מרימים בעדינות, הופכים ומניחים על תבנית אפייה מצופה בנייר אפייה, השומשום כלפי מעלה. אופים 12-14 דקות, או עד ששולי הפיתות מתחילים להזהיב. בשום אופן לא מתפתים לחכות שכל פני המאפה יזהיבו, השומשום יישרף.
סמבוסק גבינה ועלי סלק
סמבוסק המטייל בין המתוק למלוח ולחריף. פשוט ומשגע. הכמות יפה לכ־25 יחידות.
החומרים:
√ 1 ק"ג קמח
√ 4 כפות סוכר
√ 3 כוסות מים
√ 1 כפית מחוקה שמרים יבשים
√ 1 כף מלח
√ 1/4 כוס שמן זית
√ 1 כף חומץ
למילוי:
√ צרור עלי תרד טורקי או צרור
עלי מנגולד
√ 3 כפות שמן זית
√ 1 בצל קצוץ דק
√ 1 פלפל חריף טרי חף מזרעים וקצוץ דק
√ מלח
√ פלפל שחור גרוס
√ 250 גרם גבינת פטה צאן מגוררת
√ 1 כף דבש
√ 2 ביצים טרופות
בקערה קטנה ממיסים את השמרים עם כף מים פושרים וכפית סוכר וממתינים 5 דקות עד להמסה.
בקערת המיקסר שמים את הקמח, הסוכר, החומץ והמים, ומעבדים 7 דקות עד להאחדת החומרים. מוסיפים את השמרים, לשים דקה נוספת, ומוסיפים את שמן הזית והמלח בסוף. לשים עוד כרבע שעה, עד שמתקבל בצק חלק ואחיד. מכסים בניילון נצמד, מתפיחים שעה ומחלקים את הבצק לכ־25 כדורים זהים.
עכשיו מכינים את המילוי. מפרידים את העלים מהחלקים הקשים בגבעול (הדברים אמורים בעיקר אם השתמשתם במנגולד) וקוצצים גס. מחממים את שמן הזית במחבת ומטגנים את הבצל עד שקיפות. מוסיפים את הפלפל החריף ומטגנים עד להשחמה. שוטפים את עלי התרד או המנגולד, ומבלי לייבש מוסיפים למחבת. ממליחים ומפלפלים, ממשיכים לטגן 5 דקות נוספות ומסירים מהאש.
כעת לאפייה. מחממים תנור לחום של 200 מעלות ומרדדים את כדורי הבצק לעיגול בקוטר של כ־13.5 ס"מ. מניחים על מחצית מהעיגול 2 כפות מתערובת המנגולד, מפזרים מעל גבינת פטה ומזלפים מעט דבש. סוגרים לצורת חצי עיגול, מהדקים היטב בשוליים, מברישים בביצה הטרופה ואופים כ־15 דקות.
