בשעת לילה מאוחרת השבוע, כשהיא עדיין ספונה בחדרה שבמכון למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, נשמעה נקישה חזקה על דלת משרדה של פרופ' גליה רהב. מאבטח באפוד זוהר צעד פנימה, סקר בעיניו את החדר והתעניין בשלומה.
הרופאה, שהפכה בשנה האחרונה לפנים של מגיפת הקורונה, הביטה בו בלאות וחייכה. "אם את מחייכת, אני אשתדל להיות רגוע", הוא אמר במבט מוטרד, "נבוא בעוד שעה לבדוק שוב שהכל בסדר".
בארבעת החודשים האחרונים מתנהלת ברשתות החברתיות הסתה פרועה נגד פרופ' רהב. מתנגדי החיסונים לא נותנים לה מנוח מאז הציעה בפברואר השנה לחסן גם בני 15-12 נגד הקורונה. למרות שהחיסון אינו חובה, המתנגדים איחלו לה למות, כינו אותה "מנגלה" והבטיחו לקיים נגדה טקסי פולסא דנורא, כמו שהיה לפני רצח רבין. קבוצה המכנה את עצמה "ועדת החקירה האזרחית בסוגיית הקורונה" אף פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגדה ונגד משרד הבריאות, בטענה שרהב הטעתה את הציבור לגבי החיסון של פייזר כשאמרה שהוא בטוח לשימוש.
"עד לשבוע שעבר לא עשיתי שום דבר עם הקמפיין נגדי", היא מודה, "כשמתנגדי חיסונים פרסמו דמויות של ליצן ג'ינג'י עצבני ורמזו שזאת אני, צחקתי. כשהעלו תמונות של צ'אקי, הבובה הרצחנית, ואמרו שזאת אני, התעלמתי. כשהשוו אותי להיטלר כאבתי בשקט. אני בת להורים ניצולי שואה.
"גם כשפתחו עמודי פייסבוק נגדי וקראו לי 'רוצחת ילדים', 'שטן' ו'פסיכופתית', לא הגבתי. למרות שפרסמו את כתובתי וקראו להפגין ליד הבית שלי, סירבתי להצעה של בית החולים להצמיד לי מאבטח.
"בימים האחרונים ההסתה עלתה מדרגה. ראיתי הודעות שצריך לשרוף אותי, שמגיע לי עונש מוות בתלייה, שאני צריכה להיקבר ליד היטלר. לצד השיסוי נגדי, אני רואה איך משכנעים אנשים לא להתחסן, ובכך מסכנים חיי אדם. יש כאלה שמפיצים פייק ניוז וכותבים שבבתי ספר מחסנים ילדים נגד קורונה בלי הודעה מראש. זה שקר מוחלט.
"לפני שבוע החלטתי שמספיק. הגשתי תלונה במשטרת מסובים על איומים והסתה. מקביל, אני מתכוונת להגיש נגד המסיתים תביעה אזרחית, יחד עם ההסתדרות הרפואית. צריך להפסיק להשמיץ ולקלל רופאים על רקע עבודתם המקצועית. אולי אם אותם מתנגדי חיסונים ייאלצו לשלם פיצויים, הם יחשבו פעמיים לפני שיקראו לי רוצחת או יטענו שאני מקבלת שוחד מפייזר".
• • •
ביום שבו פרסמו קופות החולים כי 13 אלף ילדים ובני נוער נרשמו לקבלת חיסון נגד קורונה, שהתה פרופ' רהב (66) בתיאטרון ירושלים, בטקס הוקרה של משרד הבריאות לרופאים. בג'ינס כהים ובנעלי ספורט, וללא הסרט הנצחי המעטר את שערה האדמוני, היא הסתובבה בין הקולגות, שמחה לראות אותם מחוץ לקוביית הזום.
כשחזרה לביתה בשכונת בית הכרם, התיישבה בפינת האוכל, הרכיבה את המשקפיים העגולים עם המסגרת האדומה ובחנה את הנתונים החדשים שפרסם משרד הבריאות על מספר המתחסנים שלקו עד היום בדלקת בשריר הלב, הסיבה המרכזית לחששות מפני חיסון הילדים.
"בארץ היו 148 מקרים, שהם אחד לכל 6,000 מתחסנים", היא אומרת תוך דפדוף מהיר בערימת הניירות, "רובם המוחלט היו קלים, למעט שמונה. הכי הרבה היו בגילאים 29-20 - שם לקו בדלקת 44 גברים ו־7 נשים. בגילאים 19-16 היו 32 מקרים של בנים ומקרה אחד של בת. צעירה בת 22 נפטרה מהמחלה. אחרי גיל 30 המספרים נמוכים מאוד.
"אני מסכימה שיש כאן תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה, ואני מעריכה שאכן יש לה קשר כלשהו לחיסון".
מספר הילדים שנרשמו לחיסון נמוך בעינייך?
"ציפיתי להיענות נמוכה בהרבה".
אם היה לך ילד בן 12, היית מחסנת אותו?
"בישראל אין כרגע קורונה, אז התשובה שלי היא שלילית. אני מציעה לחכות קצת. תחסנו רק אם אתם רוצים לטוס לחו"ל, אם הילד סובל מהשמנת יתר, אם הוא נמצא בסיכון או אם יש בבית מדוכא חיסון (שמחלים מניתוח מורכב או חולה בסרטן; ט"א). אפשר בשקט לחכות חודש־חודשיים, כי בארה"ב מחסנים עכשיו מאות אלפי ילדים בגילאים האלה, וכדאי שנראה קודם מה קורה שם".
הפתעת אותי. הרי המחאה נגדך נובעת מההנחה שאת ממליצה על חיסון הילדים, וכעת את אומרת בדיוק ההפך.
"הישיבה של ועדת החיסונים על חיסון הילדים התקיימה בתחילת פברואר, ולמרות שכבר היינו עמוק בתוך חיסון המבוגרים, עדיין לא היתה ירידה בתחלואה, שעמדה על יותר מ־9,000 נדבקים ביום. כל מי שמכיר את עולם הנגיפים יודע שלרוב אי אפשר לצאת ממגיפה בלי לחסן ילדים. הצעתי בישיבה שנדבר עם פייזר ונעשה 'קייס סטאדי' על ילדים בישראל, ולא נסתמך רק על המחקר בארה"ב.
"פרוטוקול הישיבה פורסם באתר משרד הבריאות, ואז מישהו כתב: 'גליה רהב רוצה לעשות ניסוי על ילדים'. עכשיו לך תסביר שאני תמיד בוחנת תרופות חדשות, כי המטרה שלי היא קודם כל להציל את החולים שלי. הדרך מפה ועד להפיכתי למנגלה היתה קצרה".
טעית בדברים שאמרת באותו דיון?
"לא, ואני לא חוזרת בי לרגע ממה שאמרתי. זה היה נכון לאותו זמן. ההמלצה שלי משתנה בהתאם למציאות בשטח. אני לא מתביישת לומר שהייתי בטוחה שאם לא נחסן את הילדים, לא נתגבר על המחלה, אבל הצלחנו גם בלי זה. כנראה שהם מדביקים פחות.
"ממדי התחלואה היום שונים לגמרי ממה שהיה אז, ולכן עכשיו באמת אין טעם לרוץ בבהלה אחרי החיסון. אנחנו לא יודעים הכל על המחלה, אבל כנראה נוצרה בישראל סוג של חסינות עדר. מצד שני, למדנו גם שהנגיף הוא בלתי צפוי. אם מחר ייכנסו לישראל כל מיני מוטציות מסוכנות, שוב אמליץ על חיסונים לילדים".
• • •
קשה לעכל את המתקפה שלוחת הרסן כלפי הרופאה הוותיקה, הנחשבת למובילה בישראל בנושא זיהומים ונגיפים. זה התחיל לפני ארבעה חודשים כשהשוו אותה לקרואלה דה ויל, הדמות הקולנועית המרושעת שמחפשת גורי כלבים דלמטיים כדי להכין מהם מעילי פרווה, ומשם רק הלך והידרדר.
"היא השכנה העתידית של היטלר בגיהינום", כתב אחד. "גליה, מקווים ומייחלים ליום שאלוהים ייקח אותך, במהרה בימינו ונאמר אמן", כתב אחר. "צ'אקי, יומך יגיע לתת את הדין על מעשייך. את וכל הפאנל השטני שדוחף זריקות רעל לקהל פתי מאמין", נכתב באחד הפוסטים, ומישהו הוסיף: "אדרוש עבור גליה מנגלה־רהב עונש בתלייה, ולא מול כיתת יורים. בינתיים אני מארגן לכבודה טקס פולסא דנורא. זה עובד יופי".
הופתעת מעוצמת השנאה?
"ראיתי רק את מה שהראו לי, כי אני מאוד עסוקה ולא מבלה את היום ברשתות החברתיות. העדפתי להתמקד באלה שהגנו עלי מול אותם משתלחים. הבת שלי, רוני, נחרדה. בחודש מארס היא ובן זוגי הגישו תלונה במשטרה. לי לא היה אז כוח וזמן להתעסק עם זה".
רהב היתה בטוחה שההתלהמות תלך ותפחת עם הזמן, אבל קרה בדיוק ההפך. ככל שקרב המועד של תחילת החיסונים לילדים, כך התעצם השיסוי, עד שהגיע לשיא בשבוע שעבר, בשורה של התקפות פראיות ברשתות החברתיות - ולראשונה, גם במעשים בפועל.
"ביום שלישי שעבר ארגנתי כנס ברמת גן בנושא חיסוני קורונה לילדים ובכלל, במסגרת תפקידי כיו"ר האיגוד הישראלי למחלות זיהומיות. הגיעו כ־150 רופאים שמתמחים במחלות זיהומיות, וצפו בנו בזום עוד 150 רופאים מתחומים אחרים, כמו רופאי משפחה ורופאי ילדים.
"באמצע הכנס פרצו לאולם מתנגדי חיסונים. אין לי מושג איך הם ידעו שאנחנו שם. הם צעקו והניפו שלטים שעליהם נכתב שפייזר מממנת אותנו, ואם אנחנו מוכנים שהילדים שלנו יהיו שפני ניסיון. הם לא היו אלימים, אבל הכנס נעצר עד שהמאבטחים פינו אותם החוצה.
"הבת שלי נלחצה מזה שהם פרצו ככה לכנס והיו ממש לידי, למרות שאף אחד לא ניסה לפגוע בי פיזית. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני חייבת להגיש תלונה במשטרה, כי ההסתה והמחאה כנראה לא ייפסקו מעצמן".
האיומים האחרונים הדירו שינה מעינייך?
"גם ככה אני בקושי ישנה בלילות בגלל העבודה", היא צוחקת, "אבל זה מכעיס, כי האנשים האלה מסכנים את הציבור. בניגוד אליהם, אני מצילה אנשים".
למה סירבת לאבטחה?
"אין לי חשק שמישהו ילך אחריי כמו צל. לא עצרו אותי בכביש ולא זרקו אבנים על הבית שלי. מספיק שהמאבטחים בודקים בכל שעה מה קורה איתי".
למה הם מאשימים אותך שקיבלת שוחד מפייזר?
"נו, באמת. אגורה לא קיבלתי מפייזר. כל הסיפור עם פייזר קשור למחקר שעשיתי לפני שנים בנושא זיהום פטרייתי אצל מושתלי מח עצם. התרופות שהם קיבלו גרמו לתופעות לוואי קשות, ולכן ניסינו תרופה חדשה, שהצילה את חייהם. פייזר מימנו את המחקר היקר, ואחר כך קנו את התרופה ממי שפיתח אותה.
"לאורך תקופת הקורונה השתתפתי בוועדות ונכחתי באינספור ישיבות, והכל בהתנדבות. הזנחתי את המרפאה הפרטית שלי לטיפול במחלות זיהומיות בקניון מלחה, שבה אני מקבלת חולי איידס, מושתלי איברים, אנשים שסובלים מפיברומיאלגיה ונשים בהיריון עם וירוסים שתוקפים עוברים".
נראה שמתנגדי החיסונים ניצחו את משרד הבריאות. כל ההגבלות שהוטלו עליהם בהתחלה הוסרו.
"הם ניצחו??", היא מתרעמת, "אנחנו ניצחנו. התו הירוק והתו הסגול לא הוסרו בזכותם, אלא בזכות המחוסנים. מתנגדי החיסונים הם פרזיטים. הם מסכנים את עצמם ואת בני משפחותיהם. לא מעט חולים הדביקו את הוריהם בקורונה, וההורים מתו. אלה אנשים שכל חייהם יסבלו מתחושת אשמה".
• • •
רהב נולדה בירושלים להורים ניצולי שואה, שעסקו בתחום הרפואה. אביה, פרופ' יוסף רקובר, ניהל את מחלקת הריאות במרכז הרפאי הדסה ושימש מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. אמה סוניה עבדה בצעירותה כאחות בבית החולים בצפת, עד להולדת הבת הגדולה, פרופ' נחמה אורי (70), רופאת אף אוזן גרון.
"נולדתי כשהם היו מאוד מבוגרים. אבא היה בן 55, ואמא בת 42. זה לא היה שגרתי בשנות ה־50, והיתה לי ילדות דפוקה. אבא גדל בפולין, אבל למד רפואה בסורבון בצרפת. כשסיים, חזר לפולין, התחתן ונולד לו בן בשם ברטי. כשהגרמנים כבשו את צרפת, המשפחה של אבא החליטה שלא ייפלו לידיהם, ובמידת הצורך - יתאבדו בעזרת מורפיום.
"יום אחד אבא נסע לחפש להם מקום מסתור, וכשחזר, ראה שאשתו הרגה את ברטי בן ה־5 והתאבדה. הוא לקח את מעט המורפיום שנותר, ופרפר בין החיים למוות. הנאצים לא שמו לב והשליכו את המשפחה לערימת גופות של יהודים. פרטיזנים שהכירו את אבא שלפו אותו משם, כי רצו שיהיה איתם רופא, והצילו את חייו.
"ביערות הוא הכיר את אמא. גם היא היתה נשואה לפני כן והיה לה תינוק בן שנתיים בשם מישקה. כשבעלה נרצח על ידי הנאצים, היא התחבאה עם אמא שלה ועם משפחה נוספת. כשהנאצים התקרבו למחבוא, התינוקות בכו. סבתא חנקה את מישקה, והמשפחה השנייה חנקה את הילד שלה. הם ברחו ליער, ושם אמא נאנסה בידי הפרטיזנים. אבא פרס עליה חסות, ואחרי המלחמה הם התחתנו ועלו לארץ.
"אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא מגיל 3, כשאחותי, שהיתה בת 7, ביקשה ממני לארוז בגדים ואמרה שאנחנו צריכות לעזוב, כי הם לא ההורים שלנו. זה בגלל שאמא כל הזמן אמרה שבעלה עוד יגיע לארץ והיא תחזור אליו, למרות שכולם ידעו שהוא נרצח.
"מצד שני, היא זאת שהחדירה בנו את האהבה לרפואה. אמא שלה היתה רופאה גינקולוגית, וזה כנראה זרם לנו בדם. כשהייתי בתיכון שליד האוניברסיטה ביקשתי ללמוד במגמה ביולוגית, אבל המנהל חשב שכדאי שאלמד במגמה ריאלית־הומנית, שהיתה מיועדת למצטיינים, כי הייתי טובה גם בספרות. הוא אמר לי 'את אף פעם לא תהיי רופאה'. אבא התערב, וכמובן שלמדתי בביולוגית.
"לימים, מנהל התיכון ראה אותי מצילה חיים. חולה שליוויתי לניתוח בחו"ל קיבלה דום לב בטיסה, ועשיתי לה החייאה. כל הנוסעים מחאו לי כפיים. פתאום שמתי לב שביניהם היה גם מנהל התיכון. מאוד כעסתי עליו מאז הלימודים, אז לא אמרתי לו שלום".
בצבא שירתה רהב כמורה חיילת, ועם שחרורה ב־1974 נרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. היא נחשבה לסטודנטית מצטיינת ועשתה התמחות במחלקות הפנימיות של הדסה עין כרם והדסה הר הצופים. לאחר מכן המשיכה להתמחות נוספת במיקרוביולוגיה קלינית (זיהוי חיידקים במעבדה), ובמקביל עסקה גם במחקר.
במהלך לימודיה התחתנה עם חבר ילדותה, ונולדו להם שני ילדים - רוני (35), המתמחה בגינקולוגיה בביה"ח מאיר בכפר סבא, אם לשניים; וניר (29), סטודנט שנה חמישית לרפואה באוניברסיטה העברית. ב־1996 הם התגרשו. ב־20 השנים האחרונות היא חיה עם בן זוגה איציק שבתאי (66), איש עסקים בגמלאות.
עד 2003 שימשה רהב רופאה במחלקה למחלות זיהומיות בהדסה, ומשם עברה לשיבא, כשהמנהל דאז, פרופ' זאב רוטשטיין, הציע לה לנהל את המכון למחלות זיהומיות. "הוא פיתה אותי כשהבטיח להקים לי מעבדת מחקר", היא מחייכת, "היום יש לי כאן מעבדות HIV ומרפאות למניעת זיהומים ולרפואת מטיילים. עשיתי פה יותר מ־250 מחקרים קליניים, ולאחרונה מצאנו דרך להילחם בחיידקים האלימים שנמצאים בבי חולים. כשנסיים, נעביר את הנוסחה לחברת תרופות, כדי שייצרו ממנה אנטיביוטיקה".
בימים אלו היא פותחת בבית החולים מעבדה חדשה. "כאן נעבוד על כל מיני פתוגנים מסוכנים, למשל נגיפי קורונה", היא מסתובבת בגאווה במתחם הסטרילי העתידני עם החלונות המעוגלים, "על נגיפים כאלה אי אפשר לעבוד במעבדה רגילה, כי צריך מיזוג ופילטרים מיוחדים".
• • •
למרות הנסיעות היומיומיות לתל השומר ובחזרה, רהב ממשיכה להתגורר בירושלים. הבית משופע ברהיטי עץ עתיקים ובשטיחים פרסיים, על אחד מהם שוכבת ללא תזוזה חתולת הימלאיה לבנה וקשישה, שנראית לרגע כפסל. הסלון פונה לגינה עתירה צמחייה פראית, המסתירה לחלוטין את בתי השכנים.
בבית היא משילה את המגננות. צוחקת על עצמה, על המשקל שהעלתה בתקופת הקורונה, ומספרת בגעגועים על האהבה הגדולה שלה - ריקודי בטן.
"ליום הולדתי ה־40 נסעתי עם כמה חברות לסיני", עיניה מצטעפות, "מהחושה לידינו נשמעה מוזיקה מצרית מדהימה, ונמשכתי אליה כמו מכושפת. הרקדנית שם הזמינה אותי לרקוד איתה, וזה תפס אותי. למדתי ורקדתי בשני בתי ספר לריקודי בטן, אבל כשעברתי לשיבא כבר לא היה לי זמן.
"מהתקופה ההיא נשארה לי רק האהבה לסרטי שיער. אני מסתובבת כל היום בחלוק לבן, אז רציתי להכניס קצת צבע. יש לי יותר מ־200 סרטים כאלה, אין יותר מקום במגירות".
בעודה מדברת, נכנס הביתה בן זוגה איציק. הוא גבוה, בעל עיניים כחולות, וכיפה שחורה לראשו.
"יש לא מעט פשרות בזוגיות של דתי וחילונית", הוא מחייך, "אנחנו שומרים על אוכל כשר ולא מדליקים טלוויזיה בשבת".
רהב: "אם חשוב לי לצפות בחדשות בסוף השבוע, אני עולה לחדר העבודה וצופה באייפד".
איך הסתדרתם בתקופת הקורונה, כשהיו ישיבות חירום גם בסופי שבוע?
איציק: "היו ישיבות בשיבא גם בשישי בערב. תמיד חיכיתי לה כדי שנאכל יחד. בשבתות, כשהייתי חוזר מבית הכנסת, הייתי מכין את עצמי לסופה בבית. גליה היתה כל הזמן בטלפון ומול המחשב.
"בערב שבת אחד בסגר הראשון היא חזרה טרודה מהרגיל והודיעה שהיא תאכל מהר כדי להמשיך לעבוד. כשסיימה עלתה לעבוד, ופתאום נעצרה והתחילה לדבר לעצמה. היא אמרה: 'יש לי 83 חולי קורונה קשים בתל השומר, ואין לי תרופה לתת להם. אני חייבת למצוא להם פתרון'".
גליה: "באחד הימים הראשונים של הקורונה העברתי בזום הרצאה בפני רופאים וחוקרים. השעה היתה מאוחרת והייתי עייפה מאוד. פתאום שמעתי את האנשים קוראים 'פרופ' רהב, פרופ' רהב'. התברר שנרדמתי באמצע הדיבור".
• • •
היא משמשת גם יו"ר האיגוד הישראלי למחלות זיהומיות, ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בפברואר 2020, עם שובם ארצה של הישראלים ששהו על ספינת ה"דיימונד פרינסס", היתה בצוות ההקמה של מחלקת הקורונה הראשונה בארץ, בביה"ח שיבא. היא מונתה להוביל את פרוטוקול הטיפול בחולים, לקבוע את דרכי המניעה מהדבקה ולבחור את המיגון של הצוות הרפואי.
במקביל לעבודה המפרכת, הפכה לאורחת קבועה בכלי התקשורת ונקטה גישה שמרנית, שמצדדת בהטלת סגר כשהתחלואה עולה. ביום העצמאות 2020 נבחרה להדליק משואה בהר הרצל.
איך נוצרה לך תדמית של מי שזורעת חרדה בציבור?
"חשבתי על זה לא מעט", היא אומרת בכנות, "בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני אישה. הרי גם פרופ' גבי ברבש וגם פרופ' רן בליצר נחשבו לשמרנים. אחר כך הבנתי שזה בא מכיוון אחר, שקשור לטעות שעשיתי כשהסכמתי להופיע בטלוויזיה עם פרופ' יורם לס.
"הצילומים נערכו בבית החולים, אחרי יום קשה. כמה שעות קודם ישב מולי צעיר עם קורונה, שהדביק את אבא שלו וגרם למותו. אנשים התחננו אלי בבכי שאציל את בני המשפחה שלהם. ראיתי מולי את המוות ואת חוסר האונים, והייתי מאוד טעונה רגשית.
"ואז מביאים אלי את פרופ' לס, כשהוא זחוח ולא טיפל בשום חולה קורונה, והוא אומר שמדובר רק בשפעת. הרגשתי כמו מטומטמת. כעסתי על עצמי שהסכמתי למפגש. אני דיברתי על הסכנות, על העובדה שאין טיפול יעיל, שאנשים מתים, והוא התייחס לזה כאילו כלום. אולי מבחינתו זה היה שואו. רוב הרופאים שהופיעו באולפנים לא טיפלו בחולי קורונה".
פרופ' עידית מטות היתה אחראית למחלקות קורונה, אבל הגישה שלה היתה הרבה יותר מתירנית.
"אני לא חושבת שהיא צדקה. אני לא חרדתית, כל מי שסביבי יודע את זה, אבל עם הקורונה קשה להתפשר. גם פרופ' רוני גמזו היה בהתחלה מתירני, עד שמינו אותו לפרויקטור. כשהוא הציע לי להצטרף לצוות המומחים של 'מגן ישראל', שמחתי מאוד.
"מגישות שונות יכולה לצאת דעה אחידה. בסופו של דבר, הבעיה לא היתה בגישות שלנו, אלא בממשלה, שלא קיבלה את ההמלצות שלנו בגלל שיקולים פוליטיים".
• • •
את מאמינה שהקורונה מאחורינו?
"בישראל זה נראה ככה, אבל במדינות כמו אנגליה, טייוואן ונפאל יש עכשיו זינוק בגלל הווריאנט ההודי. כדאי להישאר עם היד על הדופק".
את תומכת בהחלטה להסיר את המסיכות גם במקומות סגורים?
"תמכתי בהסרת המסיכות בחוץ, אבל עם המקומות הסגורים אנחנו קצת ממהרים. במשרד הבריאות שאלו לדעתי, ואמרתי שהייתי משאירה עוד קצת, למרות שלא מעט אנשים כבר מסירים אותן".
מה את תעשי באופן אישי?
"במקומות הומי אדם אני עדיין הולכת עם מסיכה, וכנראה אשאיר אותה בתקופה הקרובה. בזכותה הצלחנו להוריד את השפעת ואת שאר המחלות הנשימתיות. ביקשתי גם מאיציק שלא יסיר בינתיים את המסיכה כשהוא בבית הכנסת.
"נראה לי שאחרי כמעט שנה וחצי של קורונה, אני צריכה להיכנס לתוכנית גמילה. לא קל לחזור להתעסק עם היום־יום. אני כבר לא זוכרת מה זה לשבת עם חברות בבית קפה. על מה אדבר? אולי ישעמם לי? אני צריכה להשתחרר מהתקופה הזו, אבל הבעיה היא שאני עדיין עוסקת במחקרים בנושא קורונה. זו מחלה מרתקת מבחינה רפואית ומחקרית, ונוראה מבחינה טיפולית ואנושית".
ניאלץ להתחסן מחדש בחורף?
"כל עוד אין שינוי ברמת התחלואה, לא נראה לי שצריך. אין לנו עדיין מושג עד מתי החיסון הקיים יעיל. בבדיקות הסרולוגיות בשיבא גילינו משהו מדהים. אמנם הנוגדנים פוחתים, אבל הם הופכים גם להרבה יותר יעילים. כאילו הם לומדים את המחלה.
"אני מעריכה שחיסון נוסף ניאלץ לתת רק לאנשים שסובלים מכשל חיסוני. עכשיו אני מסיימת מחקר גדול, שבו עשינו בדיקות סרולוגיות למושתלי לב, כליות, כבד ומח עצם, וגם לחולי לוקמיה, מיאלומה ואיידס. התוצאות היו מדהימות. למשל, רק 18 אחוז ממושתלי הלב פיתחו נוגדנים - התרופות שהם מקבלים נגד דחיית השתל מונעות את פיתוח הנוגדנים. לעומתם, חולי האיידס הגיבו כמו שאר האוכלוסייה. אני מעריכה שרק מדוכאי חיסון יקבלו מנה שלישית".
אם יידרש חיסון מחדש בחורף, יש לנו בכלל מספיק חיסונים בארץ?
"יש מספיק חיסונים, אבל לא בדקתי אם הכמות מספיקה לסיבוב שלישי לכל המדינה".
כמי ששותפה לפרויקט פיתוח החיסונים של המכון הביולוגי בנס ציונה, את מאמינה שצריך להמשיך לממן אותו, לנוכח ההצלחה של חיסוני פייזר ומודרנה?
"שמעתי את הביקורת על המשך הפרויקט, והיא מוצדקת במובן מסוים. המכון עומד בפני השלב השלישי של הניסוי, וקשה לגייס מתנדבים כי חלק מהם יצאו מהמחקר כדי להתחסן בחיסון של פייזר. מצד שני, המכון עשה עבודה יפה בפיתוח של חיסון ללא שום תופעות לוואי. אני מניחה שבסופו של דבר, הוא יחזיר את ההשקעה, כשהחיסונים יימכרו למדינות שבהן האזרחים טרם חוסנו".
מה דעתך על הדו"ח של המעבדה הלאומית האמריקנית, שמחזקת את החשד שהקורונה התפשטה כתוצאה מתאונת מעבדה בווהאן?
"אין לי מושג. בעיניי, זה סימן שאלה גדול".
• • •
בשנה הבאה תגיע רהב לגיל הפרישה לגמלאות. "קשה לי אפילו לחשוב על זה", היא מתכווצת בכיסא, "אני מרגישה בת 40, ויש לי עוד כל כך הרבה לתרום. אני אעזוב את המכון, אבל אמשיך בשיבא עם רפואת המטיילים ואמשיך לנהל את המרפאה הפרטית שלי.
"סביר להניח שאגשים כמה חלומות, כמו להקים מרפאה בפריפריה, שתפעל לקירוב לבבות דרך הרפואה. אני גם שוקלת להוציא ספר שכתבתי בשנים האחרונות, על היותי דור שני לניצולי שואה. עד שאעשה את זה, נראה לי שאני צריכה חופש".
תטוסי לחו"ל?
"אני לא חושבת. אבל אשמח להירגע כאן בארץ, ליד הים".
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו