מלחמת חרבות ברזל הקפיצה את עדי זריפי למעמד של כוכבת עולה. אם לפני 7 באוקטובר היא נחשבה למגישת מבזקים אלמונית בחדשות 12, כיום עפים עליה ברשתות החברתיות, מפרגנים לה במאמרים בתקשורת ותולים בה ציפיות שתחזיר עטרה ליושנה בשידורי החדשות. בבת אחת זריפי בת ה־35 הפכה לדבר הכי לוהט בבליל האינסופי של אולפנים פתוחים.
והיא ממשיכה בינתיים בשלה. מתעוררת לפני זריחה כדי להגיש מבזקי בוקר בערוץ, נבלעת לתוכניות אקטואליה ברדיו, מובילה שידור חי של שלוש שעות בערוץ 12 - ועושה חיים קשים לפוליטיקאים שמנסים לחרטט אותה בראיונות.
מה שמוזר במקרה של זריפי הוא הקונצנזוס שהתגבש סביב דמותה הטלוויזיונית, כי על המסך היא פשוט עדי - מגישה סטנדרטית, רהוטה ועניינית, הכי אולד־סקול, לא חושפת דעות אישיות ולא מעוררת אנטגוניזם. עושה את העבודה בלי לנסות לגנוב את הפוקוס. אז איך קרה שבכל זאת הפוקוס כולו עליה כרגע?
נהיית סטארית גם בלי לייצר פרובוקציות ובלי להשמיע אמירה מעוררת מחלוקת. זה דבר נדיר במחוזותינו.
"אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל זה כאילו מניח מראש שאנשים נחשפים ועולים לרמה מסוימת של הכרה בעקבות שערוריות או אמירות שנויות במחלוקת. אני מאמינה, וזו גם הפילוסופיה שלי לגבי מקצוע ההגשה והעיתונות באופן כללי, שמה שצריך לבלוט זה המקצועיות.
"זה עניין של סגנון ושל אישיות. זה כנראה משהו באיך שאני רגילה להיות אני. כל אהבה, אהדה ופרגון שאני מקבלת הם אף פעם לא דבר מובן מאליו, ואני מלאת הודיה. אני אשמח שאנשים יתלהבו תמיד ממה שאני עושה - ואם אפשר שמכל מה שאני עושה - אז זה יהיה נהדר. אבל בסופו של דבר, אני באמת עושה את העבודה שלי ומרוכזת בה".
אז מי את, עדי זריפי? ילידת ירושלים ותושבת הבירה עד היום, שמעידה על עצמה שגדלה מול המסך בבית שבו תמיד צפו בחדשות.
חלמת להגיש מהדורות כשתגדלי?
"זו שאלה מעניינת, כי התשובה עליה כל כך מורכבת, שלפעמים אני לא יודעת לענות. מגיל קטן ראיתי חדשות ומבזקים. ממש גדלתי על התוכנית 'סדר עולמי' עם ערד ניר, אהבתי להכיר תרבויות שונות ולדעת חדשות חוץ. אז כן, גדלתי על החדשות של ערוץ 2, אבל האם ראיתי את עצמי שם? אני לא בטוחה שהמחשבה הזו היתה כל כך מפותחת".
מה עוד עניין אותך?
"אני מאוד אוהבת מוזיקה. תמיד אהבתי. אחד החלומות שלי היה להקים להקה. שרתי מגיל צעיר. בבית הספר היסודי הייתי חברה גם במקהלה וגם בלהקון - שם היינו משלבים שירה עם מופעי ריקוד.
"אני תמיד מתגאה בסיכום השנה שלי בספוטיפיי, כי אני באחוזון מאוד מופרך של כמות הז'אנרים או דקות ההאזנה שלי. אני מתגאה שאני שומעת כל כך הרבה ז'אנרים".
איזו מוזיקה נכנסת לך לאוזניים?
"גדלתי על רוק והטעם שלי מאוד ממוקד בזה, אבל לא רק. בגלל אבא שלי, שלא נפרד מהקלטות שלו מתקופת הנערות, גדלתי על לד זפלין, החלונות הגבוהים והנשמות הטהורות, אריק איינשטיין, אבבא ובי ג'יז. אני אוהבת רוק בריטי. בריטפופ בעיניי זה הדבר הכי יפה בעולם. ארקטיק מאנקיז מהימים הראשונים שלהם (עיניה נדלקות), הסטון רוזס, בלר, סוויד, קינגס אוף ליאון, קייזר צ'יפס, אואזיס".
"מגיל קטן ראיתי חדשות ומבזקים וגם 'סדר עולמי' עם ערד ניר. אז כן, ממש גדלתי על חדשות ערוץ 2, אבל האם ראיתי את עצמי מגישה שם? אני לא בטוחה שהמחשבה היתה כזו מפותחת"
יש לך כרטיס לאיחוד של אואזיס בקיץ?
"האמת, לא ניסיתי להשיג, קצת חששתי. אמרתי לעצמי, אני מתה על המוזיקה וזה יהיה הדבר הכי מדהים בעולם. אבל מצד שני, להיות בקהל עם המעריצים של אואזיס זו חוויה פיזית לא פשוטה, כי יהיו שם קפיצות ודחיפות. ואם אהיה בהופעה כזאת, אני כן ארצה לעמוד כמה שיותר קדימה".
אם חלמת לשיר בלהקת רוק, יש היגיון במסלול שבחרת ושגלגל אותך להופעה על המסך.
"במובן מסוים אפשר להבין את זה, אבל זו הופעה מסוג אחר, כי אנחנו לא פרפורמרים וזה לא חלק ממה שאנחנו צריכים לעשות. אין פסול בלרצות להיות מוכר, אבל אני מתמקדת בעבודה עצמה. אני חושבת שזה מגן עלי.
"גם אמנים ומוזיקאים שבאמת אוהבים את מה שהם עושים יגידו אותו הדבר: 'לא הגעתי לכאן בשביל להיות מפורסם. אני עושה את המוזיקה שלי, את מה שאני אוהב ומאמין בו, וכשהפרסום מגיע מסביב זה ערך מוסף'".
ועדיין, את מחויבת לחשוף משהו מעצמך כדי להתקדם, כדי לייצר קרבה וחיבור בין הפרסונה הציבורית שלך לבין הצופים. "כשהתחלתי לפני שנה לשדר ברדיו ירושלים (תוכנית אקטואליה יומית בשם 'כותרת ראשית', נ"ו), המנכ"ל גדי קסטיאל אמר לי: 'שתדעי, רדיו זה מדיום שונה. אנשים מתחברים אלייך בגלל האינטימיות - תפתחי יותר ביטחון לתת מעצמך בתוך הדבר הזה'. אז צריך למצוא איזשהו איזון שיהיה נכון ונוח לי, ומצד שני באמת לזכור שאנחנו לא הסיפור".
לדעתי, חלק מהמשיכה אלייך כרגע נובעת מהמסתוריות. צנחת בסלון של מדינת ישראל בלי שהיתה לנו היכרות מוקדמת איתך, והשארת רושם חיובי. העובדה שאנחנו לא יודעים עלייך כלום וסקרנים לגלות היא, לכאורה, הנשק הכי חזק שלך. לכן, המטרה העיקרית בכתבה הזאת היא לפצח מי את בכלל.
"המסתוריות תישאר ככה. אתה לעולם לא תצליח, ניר. נכון מרגיש לך שאני בחוסר נוחות מסוימת בראיון הזה? מצד אחד, אני כאן, מבינה שאני צריכה לעשות את זה, וזה נחמד לקבל הזדמנות לספר על עצמך. כשמתעניינים בך זה לא מובן מאליו וזה מחמיא ומדהים. מצד שני, אני לא רוצה לחשוף מהחיים שלי יותר מדי. נוח לי וטוב לי במקום הזה, ואני מניחה שזה גם יישאר במידה רבה ככה, כי זה חלק מהאישיות שלי".
החמיצה את אנגלה מרקל
זריפי מספרת שהיתה תלמידה שקדנית (בתיכון על שם זיו ומרקס בירושלים). "פעם הכי מקובלת, ואז הכי לא. לא תמיד כולם יאהבו אותך, אבל במבט לאחור זה מה שמעצב אותך. אני רגישה, אבל יש לי יכולת להתמודד, וזה כנראה חלק ממה שעברתי בילדות. לא עברתי משהו נורא, פשוט דינמיקות טבעיות של בית ספר תיכון.
"פעם רציתי להיות מדענית, למדתי קורסים של ביולוגיה מולקולרית, עד שהבנתי שפחות מתאים לי להיות במעבדה ולערבב חומרים. בהמשך מצאתי את עצמי לתקופה מסוימת כתבת מדע וסביבה בחדשות 12".
בצבא שירתה כמדריכת מוזיאונים במשרד הביטחון - "תפקיד נידח ולא נפוץ. אחרי השחרור למדתי יחסים בינלאומיים, חשבתי להיות דיפלומטית ועבדתי במלון קינג דיוויד בירושלים, כי זו היתה עבודה מועדפת.
"עבדתי שם כמארחת. היו מגיעים למלון הרבה משלחות דיפלומטיות ושועי עולם, ותמיד היה מסעיר. אנשים שעבדו איתי פגשו כוכבי קולנוע, ראו את אנגלה מרקל, אני כמעט לא פגשתי מפורסמים. נתניהו הגיע פעם להתאכסן, אבל לא אפשרו לנו, העובדים, להתקרב מטעמי ביטחון. יצא לי לפגוש את שמעון פרס ז"ל, וזה היה רגע מדהים. בשאר הזמן נהניתי מההתרחשויות של מלון, דברים שקורים, אנשים שמגיעים והולכים".
אני מכיר התרחשויות של מלון רק מסדרות טלוויזיה כמו "המלון של פולטי" או "הלוטוס הלבן".
"'הלוטוס הלבן' היא סדרה מדהימה. 'המלון של פולטי' היא באמת אחת הסדרות הטובות ביותר. וואו, יצירת אמנות".
אני מבסוט ממך, זה אומר שיש לך טעם טוב.
"מה לעשות, הומור בריטי זה ז'אנר מאוד ספציפי - אבל משובח".
אביה עורך דין, אמא שלה מזכירה רפואית בביה"ח הדסה עין כרם, ויש לה אחות צעירה. "בית ירושלמי קלאסי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. גם סבא וסבתא שלי ירושלמים, עלו ארצה מכל מיני מקומות באזור מחוז אזרבייג'ן שבאיראן. סבא וסבתא מצד אמא דיברו טורקית, ומצד אבא דיברו יותר כורדית. זה בגדול הרקע.
"אני מאוד אוהבת את ירושלים ומאוד אוהבת את תל אביב, למרות שהן מאוד שונות זו מזו. אני מכילה את הניגודים האלה, כי אני קצת אדם של ניגודים - יש בי אי־אלו ניגודים שחיים בשלום אחד עם השני".
אילו ניגודים יש בך?
"שאלה טובה, כי אני תמיד אומרת את זה על עצמי. אבל עכשיו צריך להסביר".
זה בעיקרון משפט טוב לומר על עצמך.
"אולי כי גדלתי במקום שיש בו מראש ניגודיות כזו. ירושלים היא באמת עיר שיש בה הכל - יש בה את הדת, ויש בה את החילונים, הם עדיין כאן".
להזכירך, דיברנו על ניגודיות אצלך.
"שוב, לא נוח לי לדבר על עצמי, אבל עדיין אני נמצאת בראיון" (מצחקקת במבוכה).
אולי זאת הניגודיות. את צריכה להתראיין, כי את מבינה שזה יתרום לך לקריירה ושזה חלק מהתפקיד, ומאידך לא באמת מתאים לך לענות על הכל. אם לא הייתי רוצה, לא הייתי כאן. וזה לא שלא נוח לי לדבר איתך, כיף לי, אתה רואה שאני גם נהנית לדבר".
אבל אני גם רואה שאת חושבת פעמיים על כל ניסוח של תשובה.
"זה אופייני לי מאוד. הרצון שלי בשליטה. מצד שני, אני צריכה לקבל את העובדה שאני לא יכולה לשלוט בהכל".
למדה לטינית קלאסית
בד בבד עם השלמת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים, זריפי עבדה באגף הסברה וקשרי חוץ של בית המשפט העליון. "היינו מארחים שופטים ממדינות זרות, וגם עושים סיורים לציבור ומסבירים", היא מתארת.
"אבא שלי פריק של לשון ושפה, ובבית תמיד עודדו אותי לדבר ברור. לפעמים אני בחרדה באולפן, 'אויש, הייתי צריכה להגיד ככה'. בפאנל אומרים לי 'אף אחד לא שם לב' - אבל אני ואבא שלי שמנו"
"באותן שנים חשבתי על כיוון של דיפלומטיה ציבורית במובן הקלאסי, למשל להיות חלק ממשלחות. למדתי הרבה על המלחמה הקרה, עשיתי עליה המון עבודות, והייתי מוקסמת מהנושא. למדתי קצת איטלקית, צרפתית ולטינית קלאסית".
את יכולה לראיין באיטלקית, כמו יונית לוי?
"לא. שפה צריך ללטש ולהשתמש בה באופן שוטף, כדי להצליח לדבר. אבל נניח, כשיש בעיות בחדר בבית מלון - אני מצליחה להסביר את עצמי ולדבר קצת.
"דווקא אחרי שראיתי איך מסקרים את ישראל בתקשורת הזרה, במהלך סבבי לחימה, התחלתי להתעניין שוב בתקשורת כדיסציפלינה. למדתי תקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב וחיפשתי לעבוד בתחום. חשבתי במובנים של ייעוץ תקשורת, דוברת של פוליטיקאים וכדומה, אבל ביקשו מינימום שלוש שנות ניסיון בתקשורת ולא הצלחתי להשיג עבודה. הבנתי שאני צריכה להתחיל איפשהו, ודרך מודעה בפייסבוק הגעתי בינואר 2017 לחדשות 2".
שמונה שנים עובדת זריפי בחברת החדשות, כחמש מהן היתה עורכת רשתות חברתיות ותפעלה את האינסטגרם, הטוויטר והפייסבוק של הארגון. בהמשך שימשה לתקופה קצרה כתבת מדע וסביבה, ובשנתיים האחרונות היא מתפקדת כמבזקנית וכמגישת חדשות.
העיתונות של היום היא לא העיתונות של פעם, וזריפי בטוחה לאן היא משתייכת. "הזמנים משתנים, יש אופנות ורצון של הצופים למשהו אחר", היא מנתחת. "פעם היה לנו את חיים יבין, ובארה"ב היה את וולטר קרונקייט. הם היו המגישים המעונבים, המסודרים, המדויקים.
"עדיין יש לנו דמויות כאלה, שאני מביטה בהן ומעריצה - כמו יונית לוי ודני קושמרו - אבל יש עוד הרבה אחרים. יש מקום ליותר דעות, לפובליציסטים, לפרשנים.
"אני רואה את עצמי משתלבת ממקום שאני לא הסיפור, שהדעות שלי הן לא הדבר החשוב. לכולנו יש דעות. למאות אלפי הצופים בבית יש דעה משלהם, דעה מגובשת ולגיטימית שנכונה לאמת שלהם. הדעה שלי לא מיוחדת, היא לא מעל כולם, ולכן אני שמה אותה בצד כשאני נכנסת לעבודה".
בימינו עיתונאים בכירים מפרסמים פייק ניוז בלי לדפוק חשבון ומטפטפים ספינים ונרטיבים בהתאם לאינטרסים סמויים. אין כבר חשיבות לאמת בפרסום.
"העובדה שיש בציבור כאלה שחושבים שידיעה בחדשות יכולה להיות שקרית - זו כבר בעיה. עכשיו, אני לא אומרת שזה לא נכון, אבל אני שואלת איך איבדנו את האמון בעיתונאים שלנו. למה? איך הגענו לכאן? זו שאלה רחבה שאנחנו יכולים לסבך את עצמנו בתוכה, ואני לא רוצה לדבר פרטנית על אף אחד.
"צריך לזכור שהדבר הכי חשוב זה עובדות. הכי חשוב לייצג את המציאות ולהביא לאנשים את מה שמנסים להסתיר מהם. אני לא מכירה עיתונאי שירצה לפרסם משהו לא נכון. הוא מסכן את היושרה שלו ואת המהות שלו".
זה תמים לחשוב שככה התקשורת הישראלית מתנהלת כיום.
"אחד הדברים שאני עובדת בהם הוא לשמור על התמימות שלי, לשמור על האידיאלים שכולנו ספגנו בבית הספר לתקשורת ובאוניברסיטה. אני מאמינה שביום שנרשה לעצמנו לשחרר מהאידיאלים האלה - זה יפגע בנו כחברה. אז בואו נאמץ אותם בחזרה, נזכור שיש כאלה שבאים לעשות את העבודה שלהם טוב".
את לא חושבת שהעיתונות החדשותית מגויסת יותר מדי למען הרמת המורל הלאומי בעת המלחמה, וחוטאת לתפקידה המקורי? היא מייצרת יותר הסברה ופחות עיתונות אמיתית ומאוזנת.
"עיתונות מגויסת בזמן מלחמה היא דבר מאוד רלוונטי לישראל, כי אנחנו במצב של הישרדות, וזה נכון ובסדר לקחת חלק במאמץ מתוך תרומה - כשזה לא נכנס לעבודה העיתונאית.
"העובדה שיש בציבור מי שחושבים שידיעה בחדשות יכולה להיות שקרית - זו כבר בעיה. אני לא אומרת שזה לא נכון, אבל אני שואלת איך איבדנו את האמון בעיתונאים שלנו? איך הגענו לכאן?"
"אני מאמינה שצריך לראות ולהראות ולהיות מודע למה שקורה בצד השני. וזה לא חייב להיות רק הצד השני הפלשתיני, אלא בכל ויכוח או סכסוך. אם נדע עובדתית מה הצד השני אומר וחושב - נדע לשפוט בעצמנו מה נכון. תפקידנו בתקשורת הוא לא לטעת תובנות כאלו ואחרות בציבור, אלא להראות לו את התמונה הרחבה.
"אבל שים לב שתוקפים אותנו, בתור תקשורת, מכל הכיוונים. ימין ושמאל. קוראים לנו ככה וקוראים לנו ככה. אז מצד אחד יש ביקורת שאנחנו נוהגים כמו מסבירים לאומיים פנימיים, ויש מי שטוענים מהצד השני שאנחנו..."
אל־ג'זירה.
"הנה, אתה אמרת. פעם מישהו חכם אמר לי שברגע ששני הצדדים תוקפים אותך - זה אומר שעשית נכון את העבודה שלך. ביקורת היא דבר חשוב. אני קוראת אותה, מקבלת אותה ומחבקת אותה".
בצירי או בפתח
צריך לדבר על הקארה שלך.
"אין ראיון בלי זה, אהה? הוא כבר לא מה שהיה. התארך".
איך זה שלמרות כל מה שדיברנו בסוף מוכרחים להתייחס למראה החיצוני שלך?
"אני בוודאי רוצה ומעדיפה שיתייחסו קודם כל, ואם אפשר רק, לתוכן ולדברים שאני אומרת. אבל אני עובדת במדיום ויזואלי, וגם נראות היא שפה ויש לה חשיבות. כלומר, זו לא תחרות אסתטיקה, אבל יש משמעות. וזה בא לידי ביטוי בשפת גוף או בבגדים שאתה בוחר להתלבש בהם".
גבר פשוט לובש חליפה ונכנס לאולפן. אישה צריכה להשקיע יותר מחשבה באיך היא תיראה על המסך.
"אתה יודע מה, אני לא בטוחה שלגברים כל כך הרבה יותר קל. יש כאלה שהיו רוצים יותר גיוון והם לא יכולים, כי מצופה מהם להיות בצורה מאוד מסוימת. זה מורכב גם להם, והם עסוקים בזה במידה לא פחותה מנשים, ואולי אפילו יותר.
"אף פעם לא הרגשתי אישה בעולם גברי. לא הרגשתי שבגלל שאני אישה קשים לי דברים מסוימים. גם לא הרגשתי אפליה מתקנת, ולא הייתי רוצה להיות במקום כזה. תמיד ראיתי את עצמי שווה לכל גבר ואישה שעבדתי איתם.
"יש לפעמים נטייה להגיד 'אם נשים היו מנהלות את העולם, היינו במקום טוב יותר'. למה לחשוב ככה? אני לא בטוחה שזה נכון. אני חושבת שבסוף כולנו בני אדם, יש יותר מוסריים מאחרים ויש כאלה שיותר טובים בדברים מסוימים - והם יכולים להיות גם נשים וגם גברים.
"אמא של הרש גולדברג־פולין ז"ל (שנחטף ממסיבת הנובה ונרצח בשבי חמאס, נ"ו) אמרה שלדעתה אחת הבעיות בהשבת החטופים זו העובדה שאין מספיק נשים באותם פורומים, ואני מסכימה איתה. יש חשיבות שיהיו יותר נשים בעמדות מפתח".
יש מקום אחד שבו המהפך הושלם - הגשת המהדורות המרכזיות. אם בימי רשות השידור נשים נדחקו לעמדת "מגישה לצד הגבר", ואחר כך הגיעו מיקי חיימוביץ' ויונית לוי – כיום את כל חמש המהדורות בערוצים המרכזיים מגישות נשים. יש פרשניות מדיניות, כלכליות ופוליטיות בכירות. מצד שני, לא בטוח שניפצנו לחלוטין את תקרת הזכוכית.
"אני לא חושבת שזה עניין של תקרת זכוכית, אבל אתה צודק בזה שתמיד אפשר יותר נשים. יש אתגר ככל שאנחנו עוברים לתחומים לכאורה גבריים - כמו ביטחוניסטיים - ואז יותר קשה למצוא. זה לא שאין נשים ביטחוניות מומחיות, אבל זו לא אותה כמות כמו גברים, וגם יותר קשה לגרום להן לרצות לבוא לאולפן. הן פחות רוצות".
"אני בוודאי מעדיפה שיתייחסו לתוכן, אבל אני עובדת במדיום ויזואלי וגם הנראות חשובה. זו לא תחרות אסתטיקה, אבל יש משמעות לשפת גוף ולבגד. ואגב, גם הגברים עסוקים בזה לא פחות מנשים"
מכיוון שגדלתן על מעט מקורות השראה, יצא שכל דור המגישות הנוכחי נראה כמו שכפול של יונית לוי.
"אתה חושב?"
אני בטוח בזה. גם עכשיו, כשאת מדברת איתי ומסתכלת על מכשיר ההקלטה, פתאום יש רגעים שהטון וחיתוך הדיבור שלך נשמעים בול כמוה. וזה משותף להרבה מגישות מכל הערוצים.
"אתחיל בזה שתמיד הערצתי את יונית. זה לא סוד שרבים בתחום מרגישים את מה שאני מרגישה. יש כל כך הרבה מה להעריץ - המקצוענות, השאיפה לשלמות, העבודה הקשה וההשקעה. ואני גם מאוד אוהבת אותה באופן אישי.
"מתחילת הדרך שלי דני קושמרו תמיד היה שם, תמך וייעץ. אנשים שנהיו חברים שלי, כמו ניר דבורי ועופר חדד. ומהדור שלי, יש לי חברים כמו תמיר (סטיינמן), שאני מגישה איתו, ניצן שפירא, אדר גיציס, אדוה דדון ויולן כהן.
"ואם נחזור לענייננו, יונית באמת גדולה, ובוודאי יש השפעה, אבל הצורה שבה אני מדברת וחיתוך הדיבור הם פחות או יותר מי שאני מאז גיל תיכון".
כשהיית בתיכון, יונית כבר הגישה את החדשות.
"זה נכון. אני גאה שאלה המודלים שלי. דרכי עוד ארוכה, ואני משתדלת להסתכל על עצמי, להשוות את עצמי לעצמי ולהשתפר. אם זה נשמע כמו יונית - זה מחמיא לי. אבל יש בי עוד מעגלים והשפעות.
"למשל, אבא שלי פריק של לשון ושפה. תמיד עודדו אותי בבית לדבר מאוד ברור. לפעמים פאנליסטים רואים אותי יושבת בחרדה באולפן, ואז כשיוצאים לפרסומות אני אומרת בקול 'אויש, הייתי צריכה להגיד ככה'. המרואיינים לידי אומרים: 'הכל בסדר, אף אחד לא שם לב'. אבל אני ואבא שלי שמנו לב. הוא שולח לי תוך כדי השידור הודעות, ממש באותו הרגע: 'היית צריכה להגיד את זה בצירי ולא בפתח'. זה מצחיק וחמוד. גם אמא שלי שולחת הערות. אצלה, למשל, זה טון הדיבור. יש לה תשומת לב לפרטים ולעניינים ויזואליים. אז אני לומדת מכולם".
אמרת שאת משתדלת להסתכל על עצמך ולהשתפר, ושאת משווה את עצמך לעצמך.
"זה חלק מה... נקרא לזה שריטות שלי. אני לא חושבת שזה רע, אבל אנשים יכולים לחשוב שזה מוזר. עד היום אני צופה בעצמי, למרות שעכשיו זה כבר שלוש שעות של שידור, אז קשה יותר.
"אני רואה איך פה אני עושה עם העין, ואיך שם אני מהססת, לא מקריאה מספיק מהר או בולעת את המילים. אני הופכת להיות יותר מודעת, ובפעם הבאה מנסה לשפר. זה חלק מהאובססיה ומהרצון להשתפר, וגם להיות קצת יותר אני.
"עד היום אני צופה בעצמי, זה חלק מהשריטות שלי. אני רואה איך פה עשיתי עם העין, ואיך שם אני מהססת או בולעת מילים. זה חלק מהאובססיה שלי להשתפר ולהיות גם קצת יותר אני"
"גם המגישים הבכירים אצלנו עוזרים בזה. בימים הראשונים פניתי ליונית, והיא ממש צפתה ועזרה לי עם המבזקים ונתנה את הטיפים והעצות שלה. זה היה רגע בל יישכח מבחינתי. היא אמרה לי דבר יפה: 'גם אם אני לא הייתי עושה את זה ככה - את לא צריכה לשנות, את צריכה להישאר את'".
קיבלת הצעות לעבור לערוצים אחרים?
"אני לא אתייחס לזה. לא בראיון הזה ולא באופן פומבי, לעולם", היא פוסקת ומתכנסת לפרצוף מובך.
"עדיין בהתלהבות"
מה עם אהבה וזוגיות?
"אני בזוגיות, ולא יודעים על זה, כי אני בן אדם פרטי. אני באמת מעדיפה שלא להרחיב. אני וחבר שלי מכירים בערך שנתיים, ואני מאוד שמחה וטוב לי. אנחנו אנשים שאוהבים פרטיות ומאמינים שהדברים האלה לא צריכים להיות מנוהלים בתקשורת. אין צורך לערבב את החיים האישיים שלי. באסה לראיין אנשים כמוני, אני מבינה ומתנצלת.
"אילנה דיין, למשל, היא הטופ של הטופ. היא מנהלת ראיונות ומביאה סיפורים ומגיעה לעומקים, וזה לא כי אנחנו יודעים על החיים הפרטיים שלה. אני מקווה להישאר על קווי המתאר האלה".
יש יותר מדי שעות חדשות בלוח השידורים. אנשים שמבינים יגידו לך שצריכת יתר מעוררת כעסים, לחצים, חרדות, שנאה, פחדים - ומזיקה לבריאות הנפש. איך את מתמודדת עם העומס הנפשי? או שאת עדיין בשלב ההתלהבות?
"אין ספק שאני עדיין בהתלהבות. דיברתי ברדיו עם מומחה לבריאות הנפש, והוא אמר למאזינים: 'אתם צריכים להיות אחראים לאיך שאתם צורכים את החדשות ואת המדיה' - וזה נכון. אבל אני תמיד מחוברת, תמיד מגיעה לעבודה כשאני מעודכנת בכל. אני לא יכולה להתנתק. בחרתי במקצוע שבו התפקיד שלי, כביכול, הוא לעשות את העבודה הזו בשביל הצופים. אני שם, כי אני מסוגלת לזה".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו