בגיל 24, דני אבדיה הוא מגה־סטאר בינלאומי. בעונתו החמישית ב־NBA, כשהוא המנהיג של פורטלנד טריילבלייזרס ונמצא לפני שיא הקריירה, הבחור הצנוע מהרצליה כובש את אמריקה - אבל מקפיד להישאר עם הרגליים צמודות לקרקע גם כשהוא כובש פסגות ומשפיע על מיליוני חובבי ספורט, בישראל ובארה"ב.
בשבוע האחרון, כשכל המדינה עוקבת מרחוק אחרי התצוגות המדהימות שלו על הפרקט, ליווינו מקרוב את הכוכב הכי גדול בספורט הישראלי לאורך כמה ימים בפורטלנד.
המסע הזה, שיתפרסם במלואו בראיון ענק ובלעדי עם אבדיה, יתפרסם בסוף השבוע הקרוב במגזין כפול ומיוחד של "שישבת" ובאתר "ישראל היום".
אהוב הקהל המקומי
במגרש הביתי שלו בפורטלנד, אבדיה הוא הדבק הקבוצתי בחדר ההלבשה ואהוב הקהל המקומי. הקסם הזה נובע מבחור צעיר שמסתכל לכולם בגובה העיניים, ושמחובר לישראליות שלו גם ממרחק של 12 אלף ק"מ.
בראיון עימו, אבדיה מספר על הגאווה שהוא מרגיש כלפי הדגל הישראלי מאז תחילת המלחמה; על החיבור לאמא שרון ולאבא זופר כבן יחיד; על הקשר עם החברים בבית בישראל; על התחביבים המפתיעים; וגם על האיומים שקיבל אחרי 7 באוקטובר, על התחושה שלא ניתן לתאר במילים כשעמד מול פצועי צה"ל שהגיעו לראות אותו ביציע, ועל התמונות של חזרת שורדי השבי שבהן צפה בטלוויזיה מרחוק.
את אותה שבת שחורה - אז עדיין שיחק בקבוצתו הקודמת, וושינגטון - אבדיה מתקשה לשכוח. "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול", הוא מספר. "הייתי בבית, כמעט נרדמתי, זו היתה שעת ערב פה. ואז חבר שלי, לוחם ביהל"ם, התקשר אלי ואמר לי: 'תשמע, יש בלגן מטורף בארץ, קרה אסון - תפתח חדשות'.
"ירדתי למטה, הדלקתי טלוויזיה, וראיתי את כל הזוועות בשידור ישיר כשאני כאן, אלפי קילומטרים מהארץ. כמו כולם, בהתחלה לא הבנתי את סדר הגודל של האירוע, גם כשראיתי את הטנדר של מחבלי חמאס בשדרות. אחרי כמה שעות הייתי חייב ללכת לישון, כי היה לי אימון למחרת, אבל פשוט לא הצלחתי להירדם. איך אפשר להירדם כשחברים שלך מהשכונה לוחמים תחת אש?
"יש לי חברים טובים מהילדות שגם היום לוחמים בשייטת 13, בסיירת מטכ"ל, הכי קרביים שיש. ישר ניסיתי לבדוק אצל כל אחד מה איתו ומה קורה. בבוקר שלמחרת הקבוצה שחררה אותי מהאימון. הם הבינו את הסיטואציה ושלחו אותי הביתה. זה היה שוק עבורי, חד־משמעית. כשחזרתי לארץ, החברים סיפרו לי מה קרה לכל אחד מהם במהלך הקרבות. סיפורים באמת מטורפים של חיים ומוות".
"קטן ליד האירועים"
כמעט שנה וחצי בתוך המלחמה, ואף שאבדיה קפץ השנה בפורטלנד למעמד של אחד השחקנים המשתפרים ביותר בליגה, הוא מבהיר: "אני מרגיש קטן ליד האירועים. אני מעריץ את החברים שלי, ואת כל החיילים שלנו - זו הקרבה בלתי נתפסת למען המדינה".
הוא מספר שכשחיילים בחופשה בארה״ב באים לראות אותו משחק, ובהם משלחות של פצועים והלומי קרב, "אני מתרגש מהם, מהמעשה, מההתמודדות, מהאומץ שלהם תחת אש ומההתמודדות לאחר מכן.
"אני אומר להם: 'תשמעו, אתם יותר חשובים ממני. כבוד לי לדבר איתכם ושאתם פה איתי'. זה מרגש אותי מאוד, קשה לי להסביר את זה במילים. ישראל מאוד חשובה לי, ומדי קיץ אני חוזר לשם כדי ליהנות מכל מה שיש לנו. בלעדי הגיבורים האלה לא היה לנו את כל זה. בעיניי, הם מצילי המדינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו