שתדעו, אם במקרה מחר אני מתה: איה כורם מתכוננת לסוף

התעוררתי מקול פיצוץ חזק בשש בבוקר. אנחנו גרים ביפו, אז אף פעם אי אפשר לדעת אם מדובר באירוע ביטחוני, באירוע פלילי או בחתונה. עברו כמה חודשים טובים מאז הפעם האחרונה שהיתה פה אזעקה, אבל עדיין לא החזרתי את העציצים לאדן החלון של הממ"ד. באינסטינקט, מייד שאלתי את עצמי ועניתי לעצמי איפה הילדים, מה מזג האוויר ומה אורזים במקרה של פוגרום. 17 חודשים, והחרדה שלי שם כל הזמן. התרגלתי אליה. היא כמו העובש שתמיד חוזר אל האריחים במקלחון. אם שואלים, אני אומרת ששלומי בסדר. הפסקתי להתנצל. הבנתי שלא משנה מה, בכל מקרה ימנים יצעקו עלי שאני לא שמחה מספיק ושמאלנים יצעקו עלי שאני לא עצובה מספיק.

לגור בישראל זה לא עסק לרכי לב ולעדיני נפש. אפילו בקלאסיקות ספרי הילדים שלנו יש סכסוכי שכנים בבניין דירות, ילדים קטנים שמסתובבים לבד ברחוב, דופקים על סירים וצועקים (בטח בין שתיים לארבע), וארנב שהוא ככל הנראה סוכן מוסד - אחרת מה לעזאזל אכפת לו שאריה וג'ירפה יידעו איך הוא נראה? למה, מה הם כבר יעשו עם המידע הזה? ביום העצמאות אנחנו לוקחים את הילדים לטפס על טנק אמיתי, אבל אף פעם לא מסבירים להם לעומק מה בעצם עושים איתו.

אומרים על הישראלים שאנחנו אוהבים את החיים. באופן אבסורדי, זה משהו שאומרים על אנשים שאוהבים לשתות אלכוהול ולאכול על האש, ופחות על אנשים שיוצאים לרכוב על אופניים בסוף השבוע. חוץ מזה, מי לא אוהב את החיים? לנורבגים זה לא כל כך משנה אם הם יתפגרו היום אחרי הצהריים? אני דווקא לא חושבת שאנחנו אוהבים את החיים, כמו שאנחנו מעוניינים לוודא שאם כבר אנחנו מתים מחר - נספיק לאכול את העוגה הזאת. נקנה את הנעליים. נראה לשכנה שאנחנו שונאים אותה מכל הלב.

למרות כל האמור לעיל, אני לא חושבת הרבה על המוות שלי. החלק הזה במוח שלי כנראה עסוק בלדאוג לילדים שלי, שהמשחק האהוב עליהם זה לשפוך מכל שלם של סבון נוזלי במרפסת ואז להחליק עליו עד שהם ישברו את הגולגולת. בינתיים זה לא קרה, אבל הם לא מתייאשים. הם קוראים לזה "גלישת בטן". גם כשאני כבר חושבת על המוות שלי, זה בדרך כלל בהקשר של תוכניות חיסכון או דאגה לבן הזוג שלי, שאין לו שמץ של מושג מה זה "מלח למדיח".

ב־7 באוקטובר, עד הצהריים כבר התפשטה אצלי פריחה משונה על כל הבטן. זה היה הגוף שלי, שמכיר באפשרות הלא בלתי סבירה של מוות. מוות - הדבר הזה שקרה עד עכשיו רק לאנשים מבוגרים מאוד, או כאלה שלא ממש הכרתי. מוות. התופעה השכיחה שבה אנשים יום אחד נעלמים מהעולם, ומפילים על אנשים אחרים לנסות להשיג בשבילם את מזרחי־טפחות בטלפון. סליחה אם אני מציינת את המובן מאליו - אני לא רוצה למות. כלומר, עדיין.

אני לא יודעת אם תהיה לי הזדמנות אחרת, אז שתדעו שאם אני מתה מחר, אני מבקשת לא להוציא שירים שנשארו על ההארד־דיסק שלי. הם שם מסיבה טובה, ונדמה לי שאנשים יכולים לחיות מצוין בלי גרסת הבוסה נובה ל"שיר אהבה פשוט" ועדויות מהתקופה שבה חשבתי שאני איימי וויינהאוס. מה שכן, אם אני אמות מחר, בטוח ינגנו את השירים שלי מלאאאא. אני בטוחה שאדם מאוד ישמח לקבל את 120 השקלים האלה. ככה הוא יוכל לשלוח את הבגדים למכבסה, במקום לנסות להבין מה ההבדל בין תוכנית הכביסה הרגילה לתוכנית "שטיפה וסחיטה". כי בעצם מה עוד יש לעשות לבגדים?

זה יוצא טור מאוד מורבידי, אבל היי, החיים שלנו מאוד מורבידיים לאחרונה. לפעמים אני תוהה על מה אני אמורה להתחרט. זה לא הגיוני שאין לי על מה להתחרט. בטח עשיתי דברים שראוי להתחרט עליהם. כן, אכלתי המון אוכל טעים ונישקתי מלא בנים והייתי בהמון מקומות, עד שהתעייפתי ועכשיו אני רק רוצה לשכב במיטה ולראות "בנות גילמור".

מה יגידו עלי אחרי מותי? בטיקטוק אומרים שכל הישראלים רוצחים, למרות שהדבר היחיד שרצחתי אי־פעם היה השיר "השמלה הסגולה" של סשה ארגוב בתחרות השירימון 2002. חשבתי שאני יכולה לבצע אותו בסווינג, שזה מעין סגנון ג'אזי כזה, כי ב"רימון" כל הזמרות בטוחות שהן זמרות ג'אז שחורות שנולדו בממפיס, טנסי, ורק בטעות הן נולדו לבנות בבית החולים בעפולה.

"מה היית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?" שאל אותי הבן הזוג בוקר אחד, בעודנו מטיילים לאט בפארק מזרח־אירופי. מי הנהר פכפכו, מרחוק נשמע צחוק ילדים, העצים היו כל כך צפופים שבטוח התחבאו שם יהודים פעם. רק עוד נושא שיחה קליל של שני ישראלים פוסט האסון הכי נורא בתולדות המדינה היהודית. זה עניין אותי כמה עולה מצבה, אז התיישבתי על ספסל וגיגלתי את זה. לתדהמתי, גיליתי שהכי פושטית עולה 5,000 שקל. הראיתי לבן הזוג, אמרתי לו שייקח את הכי זול, ושגם יתקמצן על המילים, כי אולי משלמים לפי אות. במקרה כזה, שינסה להכניס הכל לראשי תיבות. אחר כך נכנסתי לחפש מה אנשים בדרך כלל כותבים על מצבות, מעבר ל"פה נקבר" ו"תנצב"ה", כדי לקבל קצת השראה:

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז) - סורי. לא מתאים. אני עצבנית עוד לפני שקמתי. כל מי שראה אותי אי־פעם עם הילדים בסופר, לא היה כותב דבר כזה.

"אם ורעיה שפתרה כל בעיה" - אם מישהו היה כותב את זה עלי, הייתי קמה לתחייה, מורידה לו סטירה וחוזרת לקבר. מי שכותבים ככה על מצבות הם סוג האנשים שיקנו לאמא שלהם שואב אבק ליום ההולדת.

"שירת חייך מעידה עליך" - האם גם בקבר אנשים ישאלו אותי מי זה יונתן שפירא?

"אין מילים לתאר, את הכאב לשער" - מצטערת, הכתיבה לא טובה מספיק. אמנם החריזה מושלמת, אבל אני לא יכולה לשאת כשמחליפים נושא ונשוא בשביל חרוז. וגם - אולי זו רק אני, אבל אם אתם מסוגלים לחרוז ברגעים כאלה, אתם כנראה לא ממש כורעים תחת הצער העמוק. ראו ערך נשים ושירים בחרוזים באירועים. רוצה לומר: גברת, זאת החתונה של הבת שלך, אולי תשמחי בשבילה במקום לחפש חרוז למילה "קידושין"? מה לעשות שאני מגיעה משושלת ארוכה של נשים עם נטייה לדיכאון, הדחקת רגשות והקראה של שירים בחרוזים באירועים משפחתיים?

"לא היתה בנאדם מבאס". זה מה שאני רוצה שיכתבו על המצבה שלי. אני עוד מאוד רחוקה משם, ולראיה - אני כותבת טור על מצבות.