בתחילתו של שבוע פורים הזה קיבלתי מחבר שלי, איציק, את אחת המחמאות השוות. אני לא מדבר איתו כל יום, וכמובן הייתי צריך משהו, אז צלצלתי ללא התראה והוא ענה ואמר לי כך בדיוק: "הו, קובי! לקבל ממך שיחה בשבוע של פורים זה כמו לקבל בחנוכה שיחה מהמכבים". ואותי זה שימח שמחה גדולה.
אספר מבלי להתגאות שפורים הוא החג שלי. לא רק כי אני עוסק בהומור ובהופעות קומיות. יש הרבה אנשים שעוסקים בכך. אלא משום שאני בעצם חייב במידה מסוימת את חיי המקצועיים בתחום הזה לחג הפורים, בעצם לפורים ספציפי אחד, אי אז ב-1992, שבו כיהנתי כ"רב של פורים" בישיבה שבה למדתי, ישיבת חברון בירושלים.
"חברון" היא אם הישיבות, הגדולה והוותיקה שבהן (לצד אחותה ישיבת פוניבז' בבני ברק), והיא מתווה קו סגנוני וחברתי לכלל הישיבות. "רב של פורים" הוא אחד התלמידים שנבחר למלא תפקיד היתולי של פייק ראש ישיבה במסיבת הפורים. הוא עולה על הבמה כאילו כדי למסור שיעור עיוני עמוק, אבל בפועל משמיע חיקויים ודברי תורה מחורטטים ומומצאים שמכונים "תורת פורים".
עשיתי את זה פעמיים, ובהצלחה רבה. אני לא ממש זוכר מה היה שם, כי הייתי שתוי, אבל פעם בכמה זמן פוגש אותי בוגר ישיבה שלא הכרתי ומספר לי: "נסעתי שלוש שעות באוטובוס מבאר שבע כדי לשמוע אותך", והוא אפילו מצטט לי מדבריי אז על אודות רב בישיבה שכבר מזמן נפטר - אבל הבדיחות עליו חיות וקיימות.
לאורך השנים התפתחה דינמיקה מעניינת: כיוון שהיצירה ההומוריסטית של תלמידי ישיבות מאוד מפותחת, אבל מאוד לא ממוסדת ולא מנותבת לאפיקים מקצועיים ויצרניים, מסתובב בחלל הרבה תוכן קומי שאין לו אבא ואמא - ויום אחד גיליתי בחדווה ובאימה שחלק גדול ממנו מיוחס לי. לא אחת באים אלי ילדיי או אחיינים צעירים ומבררים איתי על פאנץ' עתיק שאין לי שום קשר אליו. אם הוא אכן שלי, אני כמובן מאשר מייד ורושם אותו, כדי שלא אשכח.
מאז ועד היום פורים רודף אותי. כמו רבים אחרים לאורך השנים, קיימתי עם החג הזה מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. מאהבה גדולה, כצפוי, בשנות הילדות והנעורים, עבור לתיעוב נורא כלפי כל הרעש, ההמולה והמלאכותיות שלו בכל שנות הבגרות הצעירות, ועד לחיבה מחודשת בשנותיי אלה.
יאיר אגמון, אחד הכותבים המוכשרים שאני אוהב לקרוא, נוהג מדי שנה, כמעט, לחלוק עם קוראיו את שנאתו המתפרצת לחג הזה. אני קורא משועשע את חירופיו וגידופיו הכתובים היטב, ורוצה לומר לו: חכה, חכה. גם אותך תתקוף פתאום אהבה וישטוף גל של סלחנות כלפי חג הפורים המתוק, בדיוק כמו שקרה לי כשהבנתי, לאט ובטוח, מה הוא בעצם רוצה.
מה שהוא רוצה טמון בשורה תלמודית אחת: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע (זה, אגב, המקור לעדלאידע) בין ארור המן לברוך מרדכי". כלומר: חייב אדם להשתכר בפורים עד אובדן כושר השיפוט. ובכן, לא מדובר כאן על לשמוח, מדובר על "להשתמח". פורים מביא איתו, במודע, את הלגיטימציה לשמוח באופן מלאכותי. להתחפש לשמח. עושים את זה עם אלכוהול, עושים את זה עם מוסיקה וריקודים, עושים את זה עם הרבה אוכל.
לפני זמן מה, כשהגיע חודש אדר, ניסיתי להסביר בדפים אלה איך אפשר "להרבות בשמחה", במיוחד בימים הכבדים והדאוגים האלה - והצעתי להעלות את כפתור השמחה, את הפיידר. להרים. זה רעיון נחמד, אבל האמת שפורים עצמו לוקח את זה צעד קדימה. החג הזה מבוסס על הנס שאופיין במסתורין ובתעתוע, ועל כן הוא מגיע עם בשורת היאללה-בלגן ומציע השתוללות ממוסדת, שוחה באלכוהול, שמספקת בהכרח שמחה ואולי גם בריחה.
והוא מוסיף עוד דרכים יצירתיות: להתחפש, למשל. איזו גאונות. כאילו אנחנו אומרים: אנחנו מודעים לזה שזה לא באמת. אבל זה הקטע של החג הזה. לתעתע מציאויות. לשחק בזהויות. לעבוד על התודעה ולנצח אותה. אה, וגם לתת מתנות, שזו האמ-אמא של האהבות המלאכותיות, לא? זה הרעיון: עושים במודע פעולות שתכליתן למשוך אחריהן את הלבבות.
מכירים את רבי נחמן מברסלב, על השמחה? "שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ, שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בעל כורחו שיהיה שמח עימהם גם כן. כן יש בעניין השמחה, כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה והייסורים נסתלקים הצידה, ומעלה יתירה יש להתאמץ ולרדוף אחר המרה שחורה ולהכניס אותה עצמה גם כן בתוך השמחה, באופן שגם המרה שחורה תתהפך לשמחה – כמשל הנ”ל שמכניס את העומד בצד לפנים, שאף הוא יהיה שמח. נמצא שחוטף המרה שחרה ומכניס אותהּ בעל כורחהּ לתוך השמחה, כמשל הנ"ל וזה בחינת (ישעיה ל"ה): 'ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה', שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה".
כן, זה התרגיל. הכי פשוט. כשם שאם חוטפים איש מבחוץ אל תוך המעגל - די מהר הוא משתמח, כך גם העצבות עצמה נחטפת ונשבית ובסוף אפילו הופכת לשמחה. תשאלו את רבי נחמן.
אז תשתו היטב, ואל תנהגו ברכב בכלל. ותתחפשו. כן תתחפשו. הרי מה הבעיה של תחפושות למבוגרים? שהם משעשעים ומגניבים לשלוש דקות בדיוק, ואז אתם נשארים תקועים בתוך וואנזי לוהט ערב שלם, וגם אי אפשר להסיר אותו כי בחוכמתכם אין מתחת כלום. נכון?
אז זהו, שפתאום הבנתי שאולי גם זה הקטע של פורים. לתקוע לנו מול העיניים את העניין הזה עם התחפושות. ובעיקר – עם ההיתקעות בתוך התחפושות. המרחב מלא מסביב עד אפס מקום באנשים שנכנסו לסרט שלהם, מזמן, ונשארו תקועים בו. והם לא יכולים להיחלץ.
בדימוי שהם החליטו שמתאים להם, בדעות שהם אימצו באופן מלאכותי, במעמד החברתי המדומיין שהם זוכים לו בעיני עצמם, בשחור שיערם הצבוע ובמילוי סנטריהן המורגש מחצי קילומטר. בחושך. והם כבר מזמן רוצים לשחרר קצת ולנשום, אבל הם תקועים. הם תקועים בתוך התחפושת שלהם.
בא פורים פעם בשנה כדי להזכיר כמה וכמה דברים: ששמחה היא עניין שאפשר גם להתניע באופן מלאכותי, וזה עובד, זה עובד! ושהתחפושת היא עניין זמני שכשהוא מגרד אפשר פשוט להעיף אותו. את הדברים הכי חשובים הוא אומר, החג המופרע הזה, מבעד לרעש ולספריי ולילדים המייבבים ולפיצוצים של הקפצונים ולפרג הדוחה של האוזני המן. נו יאיר, היש עוד חג מתוק כזה? פורים שמח ישראלים אהובים. שיהיה לנו טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו