בינה חמה בלב: היום שבו צ'אט GPT לימד אותי להיות יותר נדיב

כך היה. הוזמנתי לחתונה של פלג משפחה רחוק. הקשרים נותקו לפני שנים. שמחתי לבוא ולקשור מחדש את החוטים שנפרמו, אבל לא ידעתי כמה לתת. יש פה מצב מורכב. מצד אחד משפחה, מצד שני שנים של נתק, מצד שלישי אני אדם שמתפרנס לא רע, יש ציפיות, מצד נוסף אשתי לא תגיע, עובדת עד מאוחר, פחות מנה. כמה לתת? אמנם יש אתרים ותיקים באינטרנט שמייעצים כמה ראוי לרשום בצ'ק, אבל הם לא מבינים מורכבויות.

אז פניתי לחברי צ'אט GPT 4, הבינה המלאכותית החביבה עלי, ושטחתי את ענייניי בפניו. תוך שנייה וחצי הוא חישב את כל המשתנים והציע לי כמה אפשרויות, האחרונה היתה חביבה במיוחד. הוא כתב "אם תרצה לצאת נדיב, תן ככה וככה". וכך היה. מה שהוא אמר זה מה שאני רשמתי, ולשמחתי שימחתי מאוד בסכום שלא הייתי חושב עליו לבד, אבל משעה שננקב, הבנתי שהוא המדויק עבורי.

למה אני מספר את כל זה? כי הבינה המלאכותית קיבלה עבורי החלטה יותר טובה מזו שאני רציתי לקבל. החלטה שמשקפת את מי שאני יותר טוב ממי שאני באמת. עד כאן אין חדשות גדולות, כבר הבנו שהעולם הולך לשם. אבל בתור אחד שמתעסק באריכות ימים ושנים, ולא באמת מאמין שיום אחד לא אהיה פה יותר, הבנתי שהבינה המלאכותית הזאת מחזיקה בידיה את האפשרות האמיתית לחיי נצח. לא כמו שדמיינו, עם הגוף והכל, אבל בהחלט חיים.

דמיינו שכל החלטה שאתם מקבלים, כל תשובה שאתם נותנים לפנייה אליכם, אתם מכניסים לבינה המלאכותית ומבקשים ממנה לזכור אותה. כך אתם מאמנים את הבינה להיכנס לראש שלכם ולהבין את מנגנוני החשיבה וההכרעה שלכם. לא צריך הרבה. מספיק חודש של אימון, והיא קוראת אתכם כספר פתוח. ואז, בבוא יומכם, גופכם מוחזר אל האדמה, אבל מנגנוני ההחלטה שלכם נשארים פעילים, כמו גם דרך חשיבתכם המיוחדת.

ואז, השאלה מה אבא היה אומר על עניין כזה או אחר אינה בגדר כמיהה אל הבלתי ניתן להשגה, אלא משימה פשוטה. ניגשים למחשב, שואלים מה אבא היה אומר על רועי בתור חתן לילדה, על הנסיעה לאוסטרליה לחופש, על קניית טוחן האשפה הזה - והבינה עונה. ויותר מזה, בחלוף הזמן זה כבר לא מה אבא היה אומר, אלא מה סבא היה אומר, וסבא רבא, וסבא של סבא של סבא וכו', ושושלת הדורות נשמרת כישות חיה, מתפקדת מוחית.

האם זה טוב? לא יודע, אבל לראשונה זה אפשרי. על עצמי אני יודע שאם האפשרות הזאת תהיה מקובלת, יהיה לי יותר קל לעזוב פה. אוכל להמשיך לתת עצות גרועות גם משם. מי לא ישמע?

ידיים

התזכרו את הימים ההם, כשהיו לנו שתי ידיים? נשמע מוזר, אבל אני ממש זוכר בבירור זמן ארוך מחיי שחלף בלי שהחזקתי כל הזמן מכשיר ביד, בשוכבי ובקומי, בהולכי בדרך, בכל מקום. שתי ידיים פנויות שיכלו ממש לאחוז דברים, לסייע בדיבור, לזרוק חפצים, או סתם להתנדנד בלי מטרה מיוחדת בצידי הגוף.

כל זה נלקח מאיתנו עם ההתמכרות לטלפון. יד אחת תמיד עסוקה באחיזה, שריריה תמיד מכווצים, אוי ואבוי אם ייפול התכשיט וייסדק. סוף העולם כפי שהכרנו אותו. גם היד השנייה עסוקה בו, בריבוע השחור, אבל יכולה להתפנות מעת לעת, אם יש איזה חיטוט דחוף. אבל היד האוחזת? זהו. כאילו נשללה ממנה חירותה לתמיד, והיא כלואה בצינוק זעיר של החזקת הטלפון.

למעשה, היד הזאת, בדרך כלל היד החזקה, הפכה למעמד, לסטנד לטלפון. אין בה כמעט שימוש אחר, רק אחיזה. וזה מוזר שבעצם ויתרנו על איבר חשוב כל כך לטובת נשיאת מכשיר קטן, שהוא חשוב לנו עד כדי כך שאנחנו מוכנים לוותר על יד שלמה, על כל תפקודיה הנהדרים, ובלבד שהמכשיר יהיה כל הזמן בהישג יד. מילא שוויתרנו על הקשר עם הילדים כשנתנו להם טלפון, אבל על יד? מה זה, עברנו טרומפלדוריזציה המונית מרצון?

ועכשיו, אחרי שכבר ויתרנו על היד, בא צוקרברג ומודיע שבקרוב ניפרד מהטלפון לגמרי, והוא יוחלף במשקפיים, שדרכם ננהל את כל הקשר עם העולם הדיגיטלי. יש פה בשורה, בכל זאת ניתן יהיה להשמיש מחדש את היד המנוונת, וגם לא נצטרך להתכופף מעל המכשיר, נוכל לגלוש מתוך זקיפות קומה, אבל כבר לא יהיו עיניים להתבונן בהן, לפענח את רזיהן, לצלול אל עמקיהן.

לכולם יהיו משקפיים כאלה, אטומי זגוגיות, שמאחוריהם יראה האדם את כל העולם הווירטואלי, אך את מה שלפניו לא יראה עוד. ויודעים מה? כשזה יקרה, לכולם יהיה, ואף אחד לא ירים קול וימחה על הכיבוש האיטי של החפיצים האלקטרוניים את גופנו, נשמתנו, כוליותנו, אם יש מילה כזאת בכלל.

ובדיוק אז אקים את הקהילה הראשונה של אנשים בלתי מחוברים, אנלוגיים לגמרי, בלי שום מכשיר על הגוף, פשוט כמו פעם, בזמן שהיינו נורמליים. וכדי לפרסם את קהילתנו נצלם סרטונים במכשירים מיוחדים שנתקין לנו בפופיק - איבר שלא יקרה כלום אם יעשה עם עצמו משהו. עליו אני מוכן לוותר למען הקִדמה.

יציאה

יש איזה מחסום לדבר על יציאות מעל דפי העיתון. לא יפה. ובכל זאת, אחד המנבאים הגדולים של מצב רוחכם במהלך יומכם הוא עניין פשוט אחד - היתה יציאת בוקר טובה, או שהעניינים יגעים ואתם מתהלכים בעולמו של הקב"ה כשק של פסולת הרוצה להתרוקן, אבל הפתח חתום ונעול.

גם אני אוהב לרוקן את עצמי בבוקר, ומתמלא תודה והערכה לכל הגורמים המשפיעים על חיי אם אני זוכה לזה. בימים אחרים, שבהם המערכת חורקת והמשלוח נתקע בדואר, זה משפיע על מצב רוחי, על תפקודי, על איכות כתיבתי, על נעימות אבהותי, על כל העניינים כולם.

פעם, כשהיינו צעירים, הכל היה טבעי כזה, בלי מאמץ. אבל עכשיו הצנרת הפנימית כבר מותשת מכל מה שעבר בה בשנותיה הרבות, ולעיתים מנמנמת בתפקידה במקום לתת תפוקה. בשביל זה יש לכם אותי, ואני משכלל פה מתכון שכבר כתבתי על דף זה ממש לפני שנים אחדות. המתכון לשייק המעולה, שפותח כל חסימה כמו סנו אינסטלטור.

הבסיס הוא תערובת של זרעי צ'יה וזרעי פשתן, שמשרים במים חמים לרבע שעה. נגיד, חצי כוס זרעים מעורבבים ביחס של חצי־חצי, עם כשתי כוסות מים. לחכות. הזרעים הקטנים מתנפחים ויוצרים מעין ג'ל. הג'ל הזה הוא חבר. אל תוך הבלנדר שופכים את הדייסה הזאת, מוסיפים כמות יפה של עלים ירוקים, נגיד קייל או מנגולד או תרד או רוקולה, וגם איזה פרי. נגיד בננה. מנגו. פרי, אתם מכירים פירות. מוסיפים גם חצי אבוקדו, כמה אגוזי מלך ונוזל כמו מיץ או מים. אני משתמש במיץ סלק מבקבוק. זה נותן צבע יפה לכל הבלגן הזה וגם בריא מאוד. מפעילים את הבלנדר וטוחנים דק־דק.

מה מקבלים? שייק עתיר בסיבים ובמוצילגים, החומרים שיוצרים את הריריות הזאת. שותים דבר ראשון על הבוקר, אחרי כוס מים פושרים. זה לא נותן פירות מייד, התוצאה תהיה למחרת, אבל כשמתמידים, פתאום המנוע עובד שקט, כל דבר בזמנו - ובשפע. לוקח למערכת כמה ימים להסתגל, אבל אחר כך חגיגה של גשמים בעיתם.

אני מכין לי כמות בכל פעם, יש לי בלנדר גדול של שני ליטרים, ואז אני מקפיא לי בצנצנות מנות לכל השבוע. בכל בוקר אני מפשיר אחת, לוגם על הבוקר ויודע שגם מחר בבוקר, כמו הבוקר, אזכה לצאת מהבית קליל. אם תיקחו את ההמלצה הזאת, יכול להיות שגם אתם תחייכו בבוקר, ונחייך כולנו, וכל המריבות הישראליות יירגעו, כי בסוף, המקור של הכל זה עצירות. תזרמו איתי.

avrigilad@gmail.com