איזה עלבון: כל המדינה סובלת מהבעיה הזו - ואלו שמטפלים בה מקבלים גרושים

בטח קראתם את הדו"ח המדכא של מבקר המדינה על קריסת שירותי בריאות הנפש מ-7 באוקטובר עד הרגע. אם לא קראתם, הנה שירות תמצות מיוחד, שתהיו בעניינים:

1. עד שלושה מיליון ישראלים נמצאים במצב פוסט־טראומה כזה או אחר. 2. אין מי שיטפל בהם. 3. שירותי בריאות הנפש של המדינה אינם יכולים לתת מענה לכמות הפונים הענקית. 4. החלון לטיפול בטראומה הוא כחצי שנה לאחר שהיא מתרחשת, אבל התור לקבלת טיפול עומד על כשמונה חודשים. 5. יש מתנדבים במקום מטפלים, אבל אף אחד לא מפקח עליהם. 7. בלגן אטומי.

כל זה לא מפתיע. מי שקרוב אצל שירותי הנפש של המדינה יודע שעוד לפני השבעה המצב היה זוועות. השכר הנמוך עד עלבון שמשלמות קופות החולים לפסיכולוגים שמוכנים לעבוד אצלן לא מושך אנשים טובים, או אנשים בכלל, כדי למלא את המשרות המוצעות. אשתי למשל, כפרה עליה, עובדת כפסיכולוגית מתמחה באחת מקופות החולים. חמשת אלפים וחמש מאות שקל בחודש. ברור שבשנייה שתוכל לעזוב ולפתוח קליניקה, זה מה שתעשה. והפציינטים שלה, מהנובה, מהלחימה, מהחטופים, יצטרכו לחפש מישהי או מישהו אחר, שגם הם כנראה באים לרגע ועוד שנייה הולכים.

בישראל חסרים מטפלים, ויהיו חסרים עוד בשנים הבאות עלינו לרעה. העם סובל, שרוט, הלום, ואין מספיק פסיכולוגים ופסיכיאטרים. אחת הסיבות למחסור הוא תהליך ההכשרה המטורף שצריך לעבור בשביל להיות משהו שמתחיל בפסיכ. מבחני הקבלה של פסיכולוגים הם בעיקרם מבחנים בסטטיסטיקה ברמות הכי גבוהות, שבינה לבין הבנה בנפש האדם אין כל קשר. המון מטפלים ומטפלות פוטנציאליים לא מצליחים להיכנס למקצוע, כי שיטת הסינון בכניסה מרושעת ואנכרוניסטית. תפתחו כבר, תקבלו כל מי שיש לו לב במקום הנכון, ולא מי שיודע לעשות חישובים סטטיסטיים משונים.

עוד אומר המבקר - המוני מתנדבים מילאו את השורות החסרות של המטפלים המקצועיים, אבל על המתנדבים הללו אין בקרה. לא טוב. בתור מתנדב כזה, שלקח על עצמו לתמוך בקהילות פגועות באמצעות לימוד רוחני, אני רק מבקש לומר למבקר - אני ועוד רבים אחרים עושים מה שאפשר כדי להקל ורואים ברכה עצומה בפועלנו. מול עיני אנשים חייכו את החיוך הראשון שלהם מאז שפרצו לביתם מחבלים, אז עם כל הכבוד לפיקוח, קודם כל קצת הכרת הטוב. תודה.

לפנינו תקופה ארוכה של החלמה, אבל לא משנה כמה מטפלים יהיו, לפני שהשלטון יתחלף לשלטון בריא בנפשו, לא יזוז פה כלום. את זה המבקר שכח לציין. אולי כי הוא חלק מהמחלה.

לילה

יצא ככה שכבר 20 שנה שאני עובד בשעות לא מקובלות. שנים ארוכות עבדתי בתוכנית הבוקר והייתי נוסע לאולפן לפני שהשמש קמה, ועכשיו בתוכנית עם שרקי אני מסיים מאוחר מאד ושוב מכיר את החלקים הפחות מתוקשרים ביממה. נע על הכבישים באחת־שתיים בלילה.

נעזוב בצד את מה שזה עושה לבריאות שלי, אבל מה שרציתי להאיר הם האנשים שעובדים בשעות האלה בתנאים פחות נוחים ממני, בחוץ, בכל מזג אוויר, כדי שאנחנו נוכל לחשוב שהעולם מתנהל לבדו, שיד נעלמת דואגת לתחזוקה ולנקיון.

בימי הבוקר העליזים ההם הכרתי מקרוב את עובדי התברואה שקמים כל בוקר בשלוש, ובארבע הם כבר תלויים להם מאחורי משאית הזבל, נושמים את עשן הדיזל ואת אדי המיץ של הסח'לה שהם מעמיסים.

הם עובדים קשה. מרוויחים לא רע, אבל לא הייתם מתחלפים איתם. בזכותם פחי האשפה שלנו ריקים, הרחובות נקיים יחסית, החיים מתנהלים. שבוע אחד בלעדיהם והכל קורס. גם למחלקי הלחם מגיע טפיחה על החלה, וגם לנהגי משאיות חלוקת החלב ומוצריו, לבעלי המכולות הפותחים לפני שאתם קמים, לזורקי העיתונים לחצרות. כולם אנשים שקופים למחצה שבלעדיהם החיים של כולנו היו חורקים בגדול.

ועכשיו, בימי הלילה, אני מתוודע לכמות האנשים שעובדים בתחזוקת הכבישים. כל לילה אני פוגש אותם, בדרך כלל מתעצבן על החסימות שהם יוצרים, על הפקקים הארוכים בשתיים בבוקר שאני נאלץ לעמוד בהם, אבל אני מבין שהם אלה שסוללים, צובעים, מחליפים נורות על עמודי תאורה גבוהים, ובגדול במקום לישון בנעימים, מבלים על הכביש.

מילא באביב, ניחא בקיץ, אבל בלילות האלה, הקרים, לא כיף להם בכלל, והם עושים את העבודות האלה כי אין להם ברירה, כי התשלום על עבודה באישון טובה מהתשלום על עמל ביום.

אני רואה אותם הולכים על קטע כביש סגור זמנית באמצע הלילה, נוהגים במחפרונים, מזיזים ערימות אספלט רותח ומצחין, ומודה להם בליבי על העבודה הקשה ועל ההקרבה שהם מקריבים כדי שאנחנו נוכל להתנייע רוב הזמן על כבישים סבירים. תודה חברים. מאחל לכם להתקדם יום אחד לעובדי יום שלילם מוקדש לשינה בריאה ולא לספיגת זעם נהגים עייפים שרק רוצים להגיע הביתה.

בשולי הימים והלילות פועל צבא שלם של עובדים חיוניים. הם מתחזקים את התשתיות, מנקים את הרחובות ודואגים שנתעורר לעיר פועמת. חיוך, מילה טובה או אפילו מחשבה של הכרת תודה יכולים להאיר להם את הלילה, כי הם מאירים לכולנו את היום.

הבהוב

אני הבהוב. גם אתם. הבהוב יחיד, כמו הבהובה של גחלילית בלילה. בליפ, וזהו. בתולדות ימי היקום, אפילו בחיי כדור הארץ, אפילו בחיי העם היהודי, אפילו בחיי המדינה, אני הבהוב. הנה באתי, הנה נתתי קצת אור, הנה אני הולך בחזרה אל החושך התמידי. זהו. דברי ימי העולם לא יזכרו ממני דבר, האנושות לא תנציח אותי, אני רק התפרצות חיים קצרה ברצף של מיליארדי התפרצויות כמוני.

מדכא? ההיפך. משמח. אני לא חשוב. אין עליי אחריות מיוחדת. כפי שלא הייתי עד לפני 62 שנים, לא אהיה מעוד כך וכך שנים. אנרגיית החיים שנתגלגלתי בה תמשיך להסתובב ביקום, תיצור בכל פעם יצור חי אחר, תיתן לו את ההבהוב שלו, ותמשיך הלאה. כל כך משחרר לדעת שאני רק ביטוי חולף של כוח תמידי, גדול ממני, שאין לי בו כל תפיסה, אבל הוא בחר בי, אברי הקטן, להיות הביטוי שלו לרגע חולף בתולדות היקום.

ומה זה אומר לי? זה מחייב אותי לשמוח כל רגע מחדש. הנה זכיתי לחיות, להפוך משום דבר לאדם ספציפי. זה דורש ממני להכניס שמחה של קיום לכל שנייה מהחיים שלי, גם אם המציאות האובייקטיבית מזופתת. גם היא תעבור, גם היא תשתנה, גם ממנה לא יישאר דבר, והאם אני יכול להקטין את קיומי בגלל הנסיבות? האין זאת כפירה בבריאה עצמה? דחייה של המתנה החד־פעמית שניתנה לי?

יש כאלה שמכירים בזה שהם הבהוב, וחיים בתודעה של הב־הב. כלומר דורשים שייתנו להם כל הזמן פיצויים על זמניותם המצערת. הב מלשון תן. הבעיה בתודעת לקיחה היא שהיא לא מאפשרת שמחה אמיתית, כזו הנובעת מכוח החיים הבסיסי, אלא תלויה בזה שמישהו ייתן לי משהו. יאשר אותי. שאהיה מאושר. ההיפך הוא הנכון. רק אם בחרתי לחיות חיים של נתינה, של איתור מי צריך ממני מה ושימוש בשמחת החיים הכמוסה בי כדי להחיות גם אותו, רק ככה אני יכול להיות שמח באמת.

נתינה היא הדבר היחיד שנשאר ממני עם לכתי. כל מה שלקחתי יורד איתי אל הבור. כל מה שצברתי, אספתי, גזלתי, קימבנתי, הכל נגמר כשאני חוזר להיות פוטנציאל לחיים הבאים. רק נתינתי נשארת בליבות כל אלה שקיבלו ממני, עוברת לדורות הבאים כתדר טהור. ככה אני מתמודד עם הזמניות הזאת. ככה אני הופך את הזמני לקבוע.