"לא היה יום שלא בכיתי": ישראל אהרוני שם הכל על השולחן

הפעם הראשונה שבה שמעתי את ישראל אהרוני מתקלט היתה בלילה שבו התנפצו הנישואים שלי על רצפת "האומן", והייתי אסירת תודה למוזיקה שהמירה בכי בצהלת הגוף. זה היה איפשהו ב־2006, אז עוד התייחסו לקריירת הדי.ג'יי של השף כמו איזה גימיק שתכף יעבור, אבל הוא רק חיכה על העמדה, מחייך בתוכו, כי ידע שעוד רגע הוא הולך להראות להם מה זה.

בשנים האחרונות הוריד קצת את הקצב. עכשיו הוא לוקח רק מסיבות שמתקיימות בשעות הבוקר. שותה קפה, אוכל קרואסון והולך לנגן. סט של שעתיים וחצי, גג שלוש. לא יותר. אדרנלין משוגע, דיאלוג עם קהל, שכמו פעם כשהיה עולה לסרוויס במסעדה, גם כאן מגיב מייד.

הרבה לפני שעלה על דרך האוכל כבר תקלט במועדון בחיפה, העיר שבה נולד לפני 74 שנה. הבן השלישי מבין ארבעת הבנים של נקדם ובכור, שהגיע לחיפה ב־1928 מבוכרה. ילד בן 15 עם שני אחים קטנים שההורים שלחו לארץ הקודש ככוח חלוץ שיבדוק את השטח, עוד רגע והם מצטרפים. אבל אז ירד מסך הברזל ובכור נשאר לבדו, מטופל בשני אחיו.

אמא של ישראל הגיעה עם כל המשפחה ב־1936, אחרי מסע על גבי חמורים וגמלים שארך שלוש שנים, כל הדרך מסמרקנד לחיפה, שם קיבלה שם חדש, שרה.

גרו בעיר התחתית, ברחוב הבנקים פינת המגינים. דירה בתוך בניין שרובו היה מאוכלס במשרדים. שש נפשות בשני חדרים וחצי, לא רחוק מחנות הגלנטריה של אבא. יהודי ירא שמיים וחדור ציונות שלבנו בכורו קרא הרצל. לשני קרא ויצמן, וכשנולד השלישי היה ברור שהגיע תורו של בן־גוריון. אמא של אהרוני, שהבינה כי האירוע יוצא משליטה, מחתה בכל תוקף. השנה היתה 1950, בכור התרכך, ונקרא שמו של הילד - ישראל.

מהתיאורים של אהרוני, אלה שבעל פה ואלה המופיעים ב"תחנות האוכל בחיי", ביוגרפיה קולינרית שראתה אור ב־2020, עולה ילדות שהיתה בה שמחה, ועולים הצבעים של כל עדות ישראל, מוסלמים ונוצרים שהתערבבו זה בזה בחצרות העיר ובשוק הטורקי שאליו היו מגיעות הפלאחיות עם סלים על הראש. "מכרו שם חלביצה משגעת, והיה דוכן מלא כלובים עם עופות שאמא היתה ממשמשת בין האצבעות", הוא מחייך. "כשנמצאה תרנגולת לטעמה, היו שוחטים אותה על המקום, ככה, מול העיניים, בלי לעשות עניין".

גם הדגים שעשו דרכם מהאמבטיה לסירים נפרדו מהחיים לעיני הילדים. "אמא היתה קוראת לנו בהתלהבות שנראה את הלב הפועם, מזמינה אותנו לדרוך על שלפוחית הציפה, לפוצץ אותה כמו שמפוצצים בלון. ככה זה היה. האם הייתי יכול לחשוף את הילדים שלי לדברים האלה? כנראה לא".

"יש שפים שהעבודה שלהם נגמרה ברגע שהם גמרו לצַלְחֵת. מה שמעניין אותם זה כמה הם נהדרים. כולנו אוהבים מחיאות כפיים, אבל זה לא העניין. אני באמת חושב שהעבודה שלנו היא להאכיל בני אדם במובן הכי רחב של המילה"

אהרוני וגיגי

היה תלמיד טוב, מסודר, מקפיד על שוליים ישרים במחברות, משקיע בציורים, בעיקר במחברת לטבע. היה ברור שהוא בעניין של אמנות והיה ברור שמבחינת ההורים זה לא בא בחשבון, כי ציור זה מלכלך ואמנות זה לא מקצוע.

כשהיה בן 15 אבא שלו קיבל דום לב. הבית נמלא מקוננות, בהלה עמדה באוויר מפני הבאות. זמן קצר אחרי זה, עם או בלי קשר, אהרוני, שכל חייו הם מופת להתחדשות כתשובה למשברים, קנה את החליפה הראשונה שלו. "הייתי מדריך במועדון השכונתי מטעם מחלקת הספורט והנוער של עיריית חיפה. במשכורת הראשונה עליתי לרחוב הרצל וקניתי לעצמי חליפת צמר, פפיטה שחור וחום, בחנות הכי יקרה בעיר. כבר אז הייתי טווס".

בצבא הלך לגולני. שירת כחובש קרבי בשנים המדממות של מלחמת ההתשה. אומר שהיה מהבודדים שהגיעו לקורס הזה מבחירה. "ידעתי שזה הדבר שאני יכול לעשות הכי טוב, שהכי יתאים לי כי אני איש טיפולי. אני בוחר להשקיע אנרגיה בדברים שאני טוב בהם. ישנה גישה אחת שאומרת שאם יש לך תכונות שאתה לא מספיק טוב בהן, אתה צריך לעבוד כדי לשפר אותן. אני אומר לא, אני לא רוצה להשקיע אנרגיה בתכונות שאני לא מספיק טוב בהן. אני רוצה להשקיע את האנרגיה בתכונות שאני טוב בהן".

דיכוטומיה הוא לא סובל. אומר שכל העניין הזה של לבחור כל הזמן לא ברור לו. כל האו־או הזה. למה לא גם וגם. איש ברוך כישרונות שלמד ציור, אחרי זה שימש מורה לנוער בסיכון בקיבוץ חניתה, ורק אז, עוד רגע בן 30, בעקבות פגישה מקרית עם המטבח הסיני, נסע ללמוד בישול בטייוואן. שף, כותב, שחקן, רוקד, מתקלט, פאשניסט, איש מסעות ואיש משפחה. מתאהב באנשים תוך חמש דקות ורץ איתם למרחקים ארוכים.

ככה זה עם חברים וככה זה עם חגית, שכולם קוראים לה גיגי, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, אם ארבעת ילדיו שהיתה השכנה שלו והקופאית ב"יין יאנג", המסעדה הראשונה שפתח, שגם עזרה לו לטפל ב"יונתן", שבשדרות רוטשילד של שנות ה־80 היה קשה לפספס אותו. כלב דני ענק שהולך לצד איש עם צמה וגבות של מפיסטו, ואיתם אישה קטנה עם עיניים שבוער בהן השכל וחיוך שעושה חשק להתעורר לצידו גם אחרי 40 שנה.

"אני מעדיף לראות את העולם השלם כמגרש המשחקים שלי. מעולם לא גידלתי את הירקות שלי. ברור שאני בעד תמיכה בייצור מקומי, אבל אני מעדיף סויה יפנית על פני התססה מקומית, ובמטבח יש לי יופי של שמן זית ישראלי, לצד איטלקי"

סיפור האהבה שלי עם שאול אברון הוא שהפגיש בינינו. 23 שנה הפרידו בינינו, ואהרוני לא אמר על זה מילה, וכשנכנסתי אליו הביתה ביום רביעי שעבר, על הכיריים הצטמצם קונפי ראשי שומר בתפוזי דם, והוא הושיט לי כף "תטעמי", כמו שהיה עושה פעם, מזמן, בחיים אחרים. זה היה נהדר. איזון משגע בין טעמי האניס להדר. ועלו בי געגועים לכל כך הרבה בבת אחת.

לשיחות הטלפון עם אהרוני, למוזיקה שהיה משמיע כל פעם שבאנו אליהם הביתה, לטעם של ה־Pate de fruits, מרמלדת תפוזים משגעת שהביא מפריז ונתן לי לטעום כי אמרתי לו שאני לא אוהבת מרמלדות והיה לו ברור שלא ניסיתי כאלה נכונות.

והתגעגעתי לנסיעה שלנו לאיטליה, שם צולם ספר הבישול האיטלקי שהוציאו יחד, אחרי ספר הבשר שלהם שהיה מהפכני בארץ אשר בה רוב מתכוני הבשר התמקדו בקציצות והסבירו איך לשרוף את הסטייק טוב־טוב.

והתגעגעתי לארוחות שהוא ושאול היו עושים למגזין סופה"ש של עיתון "חדשות". אלה היו ארוחות נפלאות שהיה בהן איזה זיקוק של הדיאלוג בין אברון לאהרוני, והיתה בהן חלוציות, חומרי גלם וטכניקות שעוד אף אחד לא באמת הכיר אז בארץ, ואפשר היה להרגיש בפה את הדיוק שיושב לאהרוני בין כפות הידיים ואפשר היה להרגיש את הדרך המתרחבת מהמטבח הסיני של "יין יאנג" לעבר זה הצרפתי של "תפוח זהב" שעתידה היתה להיפתח כמה שנים אחר כך.

אחת לחודש היו הארוחות האלה מתקיימות בבית של אהרוני. בכל פעם אירחו איזו דמות שסקרנה אותם מכל מיני סיבות. אהרוני היה מבשל, אלכס ליבק או מיקי קרצמן היו מצלמים, ושאול היה כותב, מגיש את הטקסט תמיד בדקה ה־90. לא כמו אהרוני, שתמיד עומד בזמנים. "אין דייקן כמוני", הוא אומר, מספר על הפעם ההיא שלא השיג מונית עד שבסוף עצר שליח של וולט, ואחרי שווידא שיש לו עוד קסדה שילם לו 50 שקל שיביא אותו בזמן לפגישה. 38 שנים כתב מדור אוכל ב"ידיעות אחרונות" ותמיד הגיש אותו בזמן.

"התוכנית עם גידי היתה היחידה בפריים־טיים שהובילו שני זקנים, ועוד אחד מהם צולע. ב'מאסטר שף', מה שטוב ברביעייה שלנו הוא שאין פה סוליסט ולהקתו. ארבעה אנשים שמכירים כבר הרבה שנים, שווי כוחות באופן נדיר. אין בינינו משחקי אגו"

"היפראקטיבי ואובססיבי"

פעם שמעתי באיזו תוכנית טלוויזיה פרופסור שהסביר כי הסכנה בחיים היא לא לכוון גבוה ולפספס, אלא לכוון נמוך ולפגוע. אהרוני תמיד כיוון למעלה, הכי קרוב למה ואיך שהוא חולם. "יין יאנג" שלו לא הזכירה בכלום את הסיניות שפעלו לפניה בארץ. לא בחומרי הגלם, לא במנעד המנות ולא בכלי האוכל, שכללו בין השאר מעמד למקלות אכילה מכסף שלקח בדיוק שבוע עד שגנבו לו את כולם.

"תפוח זהב", שבאה אחריה, פעלה בבניין יפהפה על הפינה של אחד העם וקרל נטר, אבל הרגישה קצת כמו ארמון מארץ רחוקה, במאה אחרת. מפות מעומלנות, סכו"ם מכסף, מנות מצויצות ושפע מלצרים לרשות כל שולחן. שמונה שנים פעלה, עד שב־1999 מודי בן שך, חבר לו כאח, שהיה שותף ומשקיע, הודיע שזהו, סוגרים.

בעיתונות נכתב שצדיק בינו, הבעלים של המבנה, מעוניין להעביר אליו את משרדיו הפרטיים. אהרוני הודיע שאין עניין לשכפל את "תפוח זהב", כי כמוה יש רק אחת, או כמו שאמא שלי אמרה לי עליו פעם, "הוא מוצא חן בעיניי. תלמדי ממנו. לא להראות את הצרות לאף אחד. תמיד להגיד שהכל נהדר".

כשאני שואלת אם יש מצבים שבהם הוא מרגיש לחוץ, שייקי, הוא אומר שגם אם כן זה נקודתי, לא משהו להתעכב עליו. שאין לו עניין להראות את הרחם בחוץ, ואם הוא בוכה זה בלילה. "גברים, את יודעת".

איש חרוץ שאין לתאר, שעל הוואן יוצא מהמיטה לעמל יומו. לא ממסמס את הזמן. "אני מאוד דינמי. זה סוג של הפרעת קשב שהצלחתי לתעל באופן מאוד טוב. אני מתפקד הכי טוב כשיש לי שלושה פרויקטים אינטנסיביים במקביל. אז חלוקת הקשב שלי מעולה. חוץ מזה, אני היפראקטיבי וקצת אובססיבי".

"היה פה רנסנס, ואז ההפיכה המשפטית הנחיתה מכה על הענף. אחריה באה החבטה האיומה של המלחמה, שלא לדבר על הקורונה. אני יודע שזה כלום לעומת נושא החטופים, אבל ליבי יוצא אל המסעדנים"

אומר שהוא לא מתחיל לעשות כלום בלי שהוא יודע איך ייראה בסוף. ככה זה כשהוא כותב, ככה זה כשהוא מבשל, וככה זה היה כשהזיז הרים כדי לשכנע אנשים ללכת על הדבר הזה שנקרא "המסע המופלא".

"אתה יושב ומתאר למפיקים איך ניסע בדרך המשי, איך נראית הכנת אטריות. סצנות, תמונות שאף אחד לא באמת מבין. אבל לי היה ברור איך זה ייצא בסוף".

כשהתחיל שלב הליהוק ניסו לשדך לו כל מיני. "נפגשתי והסברתי, ואז בסוף השיחה האיש מולי אומר 'אז חודש אני לא אהיה בבית?!' זה ישר הוציא לי את החשק. ואז התקשרתי לגידי גוב.

"עשר דקות שפכתי עליו טונה של אינפורמציה, הוא ביקש זמן לחשוב על זה ואחרי רבע שעה התקשר ואמר לי 'מוכרח להגיד לך שכל מה שאמרת נשמע מפחיד נורא, אבל אני יודע שאם לא אבוא איתך לא אעשה את זה בחיים'. עשר שנים צילמנו את 'המסע המופלא' ולא רבנו פעם אחת. וכידוע לך, מדובר בשני אגואים. גם בו התאהבתי תוך חמש דקות, ומאז אנחנו יחד".

"דינמיקה טבעית נהדרת"

רישיון נהיגה לא הוציא אף פעם. אומר ש"אם היה לי אוטו הייתי חי עשר שנים פחות". בגיל 50 התחיל להתייחס לגוף שלו אחרת. "אחד הדברים שדרבנו אותי היה זה שאורי רץ אלי ולא הצלחתי להרים אותו. אמרתי לעצמי, איזה מין אבא אתה, אם אתה לא מצליח להרים את הילד שלך. אתה לא עושה את התפקיד שלך כמו שצריך. אבא שלי מת בגיל 56, ידעתי שאם אמשיך ככה זה לא ייגמר טוב".

זו הנקודה שבה נפרד מהסיגריות, התחיל לאכול פחות ולהתאמן בלי סוף, מעיר אחריו שובל של שמועות. "סרטן, איידס, בולימיה, סמים, מה לא".

ליומולדת 53 גיגי נתנה לו מתנה, קורס די.ג'יי. ישב בכיתה מוקף בבני 22 עם פצעי בגרות והרגיש מאושר. "אחת התגובות שאני שומע הכי הרבה בהקשר הזה היא מה איש מבוגר מתעניין במוזיקה אלקטרונית. רוב חבריי בני גילי לא מבינים את הדבר הזה. לא מבינים את המוזיקה הזאת, לא מבינים איך אפשר להתחבר אליה, אבל האמת היא שכל כך אפשר. זה סתם מחסום פסיכולוגי שצריך לעבור, כמו את הדימוי הזה שיש למוזיקה אלקטרונית שהיא רק 'בום־בום'. היא כל כך לא".

נפגשנו יום לפני תחילת הצילומים לעונה ה־12 של "מאסטר שף" בקשת 12. מבוקר עד לילה הוא צפוי לדגום מנות בסדר מטורלל. גלידה, דג, פסטה, קינוח, תבשיל בשר. קשוח. לפעמים נתקלים ביופי של דברים. "דווקא בגלל שאלה לא אנשי מקצוע, שהם לא באים עם רפרנס מוצק על מה עובד עם מה, יוצאים כל מיני חיבורים שאנחנו לא היינו מעלים על דעתנו. בשלבים המתקדמים יש יותר ויותר אוכל נהדר".

לפנייה הראשונה להצטרף לצוות השופטים דווקא סירב. "אחרי שנה אמרתי כן. חשבתי שאבוא לקחת את הצ'ק ואלך הביתה, אבל התאהבתי. זה לא כמו 'המסע המופלא' שעשיתי עם גידי והיתה בשר מבשרי. פה אני פיון. אומרים לי, תעמוד פה, תגיד ככה, תעשה ככה, ואני עושה את זה הכי טוב שאני יכול".

עונה אחת היו צוות של חמישה, אבל בעונה ה־11 מיכל אנסקי כבר לא היתה איתם והם נשארו הרכב של ארבעה שופטים. כולם עברו מזמן את גיל 60 וכולם נותנים תשובה מהודקת, דינמית ומצחיקה לכל הגילנות שחוגגת באולפנים.

"התוכנית עם גידי היתה היחידה בפריים טיים שהובילו שני זקנים, ועוד אחד מהם צולע", אומר אהרוני, שמקפיד תמיד על זכות הראשוניות העומדת לו. "בלי אף חתיך או חתיכה, וזה עבד מדהים. זה אחד הניצחונות של התוכנית הזו.

"ב'מאסטר שף' אני חושב שמה שטוב ברביעייה הזאת שלנו הוא שאנחנו אנסמבל מצוין. אין פה סוליסט ולהקתו. ארבעה אנשים שמכירים באמת כבר הרבה שנים, שווי כוחות באופן נדיר. אין בינינו מאבקי כוח ומשחקי אגו. יש דינמיקה טבעית נהדרת, בלי שנצטרך לייצר משהו מלאכותי".

אז כשרואים אותך מתעצבן זה לא באמת?

"זה כן. רוב הזמן אייל באמת מאוד משעשע אותי ואנחנו נורא נהנים מהטיזינג המשותף. אני נהנה מהדיבור הזה שלו, זה חלק מהקסם. אבל לפעמים יש לו משפטים שבאמת מקוממים אותי. למשל, כשהוא אומר שהצרפתים לא יודעים לעשות ירקות. אני נטרף מזה. או, למשל, שירקות לא אוהבים חמאה. תגיד, 'אני לא אוהב ירקות עם חמאה', שגם לזה לא אאמין לך, אבל אל תקבע עובדה".

כשאני שואלת אם הוא שופט שחשוב לו ללמד, או שהוא בא בעיקר להפגין את הידע, הוא אומר את מה ששמעתי ממנו כבר לפני שנים. "יש שפים שהעבודה שלהם נגמרת כשהצלחת חוזרת אחרי שהסועד סיים, ויש שפים שהעבודה שלהם נגמרה ברגע שהם גמרו לצַלְחֵת. מה שמעניין אותם זה כמה הם נהדרים. כולנו רוצים להיות נהדרים וכולנו אוהבים מחיאות כפיים, אבל זה לא העניין.

"אני באמת חושב שהעבודה שלנו היא להאכיל בני אדם במובן הכי רחב של המילה. כל העניין הוא הדינמיקה בינינו לבין אנשים שאנחנו מאכילים. גם כשאני מאכיל אורחים בארוחות שאני עושה בבית, או כשאני מאכיל את המשפחה, אני עושה את זה בשיא הרצינות, בשיא הכבוד. זו הדרך שלי לתקשר, לחבר את כולם. החברים שלי באים מעולמות שונים ובפער גילים פסיכי. סביב השולחן הזה הכל מתחבר".

"לא אדם נוסטלגי"

על ארוחות שישי הוא וגיגי מקפידים תמיד. שולחן חייהם, שהתחיל בשלושת הילדים תמרה, רחל ואורי, וגדל לארבעה כשאימצו את השחקן מייקל קביה. פליט מקונגו שלפני 16 שנה הלך עם אורי מכות על כדור ומשם התפתחה חברות גדולה. כשהעניינים בחיים של קביה הסתבכו אורי הביא אותו, וכשההורים ביקשו זמן לחשוב אורי אמר שאין שום בעיה. "אתם תחשבו, ובינתיים הוא יישאר".

"לפני שנה ארוחות שישי עברו מהפך. החלטתי שאני לא רוצה יותר סירים, אני רוצה מנות מצולחתות, ואני צריך שהשולחן יהיה מלא".

12 איש מונה המשפחה שלהם עם בני הזוג והנכדים. "אני לא יודע לבשל למעט אנשים", הוא ממשיך. "כשהגיע ליל הסדר בקורונה נתקפתי בהלה שנהיה רק שלושה אנשים, גיגי, אורי ואני. במין התקף העמדתי סיר צבאי כזה של 60 ליטר ופרסמתי בפייסבוק השכונתי שכל מי שרוצה מרק עוף אמיתי עם קניידלך מוזמן לבוא למחרת עם סיר, מסכה וכפפות ולעמוד שני מטרים מחוץ לדלת. תוך שעתיים גמרנו את כל הסיר, הרגשתי הקלה עצומה".

שם, סביב שולחן האוכל ובלי שהתכוון, התבשל הפרק הבא בדרך האוכל שלו. זה התחיל מאורי, הצעיר בין ילדיו, שבא עם רעיון לפתוח קצבייה בשינקין, כי אבא תמיד מתלונן על זה שאין קצבייה בשכונה.

ב-2019 פתחו את הקצבייה הראשונה, מרחק נגיעה מהבית. אהרוני אומר שהיה ברור לו שהוא רוצה אטליז שכונתי, אבל נוסח שנות האלפיים. מהר מאוד היה ברור שמדובר בהצלחה מטורפת. לא רק של האטליז עצמו אלה של ה-אהרוני'ס, הלהקה העומדת מאחוריו. זו הכוללת את ישראל, אורי ותמרה לבית אהרוני ואיתם, הצלע הרביעית - נמרוד לביד. רביעייה שמיטיבה לנגן ביחד.

מאז פתחו עוד קצבייה בצפון העיר ואז את עוף בשינקין ואז עוד קצבייה בגני תקווה, הפעם עם רוטיסרי והמבורגרייה. ואז את "אהרוני'ס פרייד צ'יקן" בשרונה מרקט, שעוד סניף שלו עתיד להיפתח ב־27.2 במתחם ביג בגלילות, מפלצת שופינג שבין היתר מתגאה בסניף זארה הכי גדול במזרח התיכון, שרגע אחרי שהגעתי לראיין את אהרוני התקשרו אליו משם לשאול אם יסכים לתקלט בפתיחה.

"בכל העסקים שלי אני הייתי הכל, המפיק, איש הכספים, המעצב והיוצר. כאן אני רק מפתח את המנות, יוצר את התוכן. כל השאר עליהם, והם עושים את זה הרבה יותר טוב ממני".

כשאני שואלת אם אין בו איזה געגוע למסעדה אחת שהולכת עד הסוף, הוא נראה כמעט משועמם ואומר שממש לא. "אני לא אדם נוסטלגי. לא מתרפק על מה שהיה. משחרר והולך הלאה. כשמישהו אומר לי 'אין על שנות ה־70', ולא משנה אם זה מוזיקה או אוכל, זה נשמע לי כאילו הוא נשאר תקוע שם".

ואז, באהרונית הזו שלו, המיטיבה להקיף נושא 360 מעלות, לוודא שכל המסרים יועברו, הוא נכנס לפרטי פרטים. מתאר את הרטבים שהם מייצרים בעצמם לעצמם ואת העופות ששוכבים כל הלילה בבריין, אותה תמיסת מלח שבאה לעולם לשמר את העסיסיות. מספר על הציפוי הפריך שלקח הרבה זמן לפתח, וכמה טעים זה הצליח להם. על תערובת תבלינים שפיתח לתבל בהם עופות ברוטיסרי, או על הזיגוג האסיאתי שאני מתה עליו.

"אל תחשבי, אנחנו בתוך עשייה קפדנית. אוכל רחוב, אבל כזה שנעשה בכל הרצינות", הוא חותם, ואני חושבת איזו מתנה קיבל לעבוד ככה עם הילדים שלו, להתווכח, להקשיב, לקחת הלאה את כל האהרוני הזה. ליצור יחד על דרך האוכל או על דרך המוזיקה, כמו שעשה עם רחל, שעכשיו עושה תואר שני בפסיכולוגיה. כותבת נפלאה שלמדה בתיכון במגמת מוזיקה, וכשמחטטים ביוטיוב מגיעים לקטעי שירה ואפשר רק להתפלל שיום אחד גם היא, כמו אבא, תחזור לדרך המוזיקה. איך היא שרה, אמא'לה.

ארבעה נכדים יש לגיגי ואהרוני שני בנים ובת מהנישואים של תמרה ועוד אחד מאלה של רחל. כשתמרה עמדה ללדת הפעם הראשונה אהרוני ישב איתה לשיחה. הסביר לה כמה שהוא אוהב אותה, אבל שהוא רוצה שילכו לאט עם כל העניין הזה של לבנות עליו. "לקח לי שלושה חודשים להבין שאני לגמרי בתוך זה. סבא משוגע, וגיגי עוד יותר. זה אושר שאין לתאר. אני חושב שהמחשבה הזו, איפשהו עמוק בראש, שאם רוצים אפשר להחזיר לאבא ולאמא, משחררת משהו בקשר, עושה אותו מה זה שווה".

"חושב שזה כוח"

לקראת סוף החודש ישיקו ב"אנו - מוזיאון העם היהודי" ו־FOODISH, אגף הקולינריה של המוזיאון, את "סיפורים מהמטבח המשפחתי". במסגרת היוזמה יתקיימו עשרות מפגשים ואירועים המאירים את כוחם המשותף של קשרים משפחתיים דרך האוכל, ביניהם גם מפגש בין ישראל לבין תמרה, בכורתו, שמגיל צעיר התמקמה לצידו במטבח. שהלכה ללמוד ארכיטקטורה, אבל היתה לבלוגרית אוכל ומתכונאית, ובשנה שעברה הוציאו יחד ספר בישול משותף.

המטבח הבוכרי הוא אבן היסוד בבית אהרוני. "אושפלו, דושפרה ובחש בווריאציות קצת שונות, אלה מנות שתמיד־תמיד יחזרו", הוא מבהיר. "הדיבור על בישול בין־דורי מעניין בעיניי. הוא הרבה יותר דינמי מהקלישאות שבדרך כלל דוחפים. איזה מיתוס על בישול שעובר מדור לדור, למרות שבכל דור האוכל משתנה.

"אמא שלי עלתה מסמרקנד לארץ וכאן היא בישלה בתנאים אחרים, עם חומרי גלם אחרים. היא היתה רואה אותי שם שמן זית באושפלו והיתה מזדעקת 'מה פתאום אתה שם שמן זית? לא היה שמן זית', ואני הייתי עונה לה שזה בדיוק העניין, לי יש שמן זית.

"תמרה גם מבשלת אוכל בוכרי, אבל היא עושה את זה אחרת ממני. הדנ"א נשאר, המסורת נשארת, אבל כל דור נוגע בה אחרת", הוא אומר ואז כמו נזכר, "גם את המיתוס הזה על דורות של סבתות שבישלו על פתילייה צריך לנער. לא היו פתיליות בארצות הגולה. כשהגיעו ארצה, הסוכנות חילקה פתיליות כי זה היה הכי זול והכי קל. מזה נולד מיתוס של דורות".

העיסוק שלו במטבחי אבותיו כמעט שלא היה נוכח בעשיית המסעדות. התעסק והעמיק בו בעיקר סביב העשייה הטלוויזיונית שלו ובכתבות חוזר לבוכרה היפה עוד פעם ועוד, מהלך על דרך המשי עד שהיתה לשלו.

לא היה מאוד פעיל גם בניסוח המטבח הארצישראלי, שאותו הובילו שפים כמו ארז קומרובסקי, אייל שני וחיים כהן. "אני מעדיף לראות את העולם השלם כמגרש המשחקים שלי. מעולם לא גידלתי את הירקות שלי, אפילו שפארם־טו־טייבל נראה לי עניין נחמד. ברור שאני בעד תמיכה בייצור מקומי, אבל אני מעדיף סויה יפנית על פני התססה מקומית, ואצלי במטבח יש יופי של שמן זית ישראלי, לצד שמן זית איטלקי".

"אני רוצה את כל החטופים בבית. עכשיו. לא נראה לי הגיוני שישנו איזשהו ישראלי שיכול לחשוב אחרת. פשוט לא הגיוני. לא עמדה פוליטית, לא שמאל ולא ימין, לא מזרחים־אשכנזים. כולם הביתה. עכשיו"

לדיבורי אקטואליה לא נסחף בחשק מיוחד, רואה איך העולם שממנו יצא לפני שנים שוב סופג מכה. "עד ההפיכה המשפטית היה פה רנסנס. אחרי שנים התחילו לפתוח מסעדות היי אנד, שפים ישראלים הפכו לעניין בכל העולם. ואז ההפיכה המשפטית הנחיתה מכה על הענף, ואחריה באה החבטה האיומה של המלחמה, שלא לדבר כי לפני הכל היתה גם הקורונה. זו לא רק אבידה במובן הכלכלי, אלא גם במובן התרבותי. אני יודע שזה כלום לעומת נושא החטופים, אבל ליבי יוצא אל המסעדנים".

את השסע בחברה הישראלית הוא לא מבין. "איך פתאום נדלק כל הדיבור הזה. אני גדלתי במקום הכי מגוון ואף פעם לא התעסקו בזה. אני רוצה את כל החטופים בבית. עכשיו. מסרב להאמין שזה לא יקרה. לא נראה לי הגיוני שישנו איזשהו ישראלי שיכול לחשוב אחרת. פשוט לא הגיוני. לא עמדה פוליטית, לא שמאל ולא ימין, לא מזרחים־אשכנזים. כולם הביתה. עכשיו.

"בסוף, אני אופטימיסט חסר תקנה. יש כאלה שחושבים שזה דֶּפֶק, אבל אני חושב שזה כוח. בחצי השנה הראשונה אחרי 7 באוקטובר אני לא חושב שהיה יום שבו לא בכיתי מול הטלוויזיה, ואני לא כזה בכיין".