"התעלפתי": אמו של החטוף אלון אהל על הרגע ששבר אותה

בכל יום, כל היום, עידית אהל מדמיינת את הרגע שבו תפגוש סוף־סוף את בנה אלון, והסיוט ייגמר. 497 ימים ולילות עברו מאז נחטף לעזה פצוע וכבול בשלשלאות ברזל, שם הוא מוחזק עד היום במנהרות חשוכות, בתנאים בלתי אנושיים.

מדי פעם הפנטזיה משתנה. בימים האחרונים מתלווה אליה תמונה קודרת ואכזרית, בעקבות מצבם הפיזי והמנטלי הקשה של שלושת החטופים ששבו ארצה בסוף השבוע שעבר, אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי. חיוורים וצפודים, רגליהם בקושי נושאות אותם ומעיניהם ניבט כאב תהומי.

"עד עכשיו לא הצלחתי לתאר בראשי איך אלון נראה אחרי כל כך הרבה זמן, אבל עכשיו אני יכולה", אומרת עידית בקול שבור. "אני לא מפסיקה לדמיין את החיבוק החזק שאתן לו, ולא אוכל לשחרר. המשפט הראשון שאומר לאלון יהיה 'אלוף העולם', כי לעולם לא נוכל להבין את הכוחות העצומים שיש לחטופים ששרדו את העינויים, את הטרור הפסיכולוגי ואת הרעב. מייד אחר כך אומר לו שאני אוהבת אותו".

בשבת שעברה, כשעם ישראל נצמד למסכים וחזה בשלושה חטופים שנראים כמו שורדי שואה, עידית בחרה שלא לצפות בטלוויזיה. ההחלטה להתנתק היא דרכה להתמודד עם הייסורים, עם הגעגועים ועם חלוקת שמות החטופים לרשימות ופעימות - שמהן נעדר בינתיים שמו של אלון.

"הטלוויזיה דלקה בבית, וברגע שהעפתי מבט וראיתי את המצב של השבים התעלפתי. לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים. אלה היו מראות שהזכירו את השואה. אלון נחטף מאותה מיגונית ברעים, יחד עם אור, והיה ברור לי שגם הוא נראה ככה. התפרקתי. מאותו רגע אני לא מסוגלת לישון בלילות. אני נלחמת על אלון, וכל העולם חייב לדעת מה שאנחנו יודעים עכשיו".

את אות החיים מאלון קיבלו עידית ובעלה קובי מקציני צה"ל המלווים את המשפחה. חלק מהחטופים ששבו בפעימה האחרונה שהו איתו מתחת לקרקע במשך חודשים ארוכים, והם שפכו אור על מסכת ההתעללות המחרידה שממנה סובלים כל החטופים. לצד ההתרגשות מהעובדה שאלון חי, המשפחה הזדעזעה מהתיאורים הגרפיים של מצבו הפיזי והנפשי הקשה.

את חוששת לשלב ב' של העסקה?
"אלון חוזר חי, והוא ישוב כמה שיותר מוקדם. כל עוד לא משוחררים עוד חטופים, כל המשפחות חוששות. אנחנו יודעים שלחימה הורגת חטופים, וברור שאני דואגת, אבל אין לי מה לעשות עם זה כרגע. אני מקפידה להתרכז בדברים שיש לי השפעה עליהם. מותר לי לכעוס ולהיות עצובה על מה שהבן שלי עובר, אבל אני לא יכולה לראות את העולם רק דרך פריזמה כזו. יש דברים יפים בעולם שלנו, ויש גם אנשים מדהימים.

"מותר לי לכעוס על מה שהבן שלי עובר, אבל אני לא רואה את העולם רק דרך פריזמה כזו. יש דברים יפים בעולם, ויש אנשים מדהימים. אין לי ספק שאלון לא רואה בעצמו קורבן. המצב שלו קשור למשהו גדול יותר . אלון נחטף על ידי חמאס בשל היותו יהודי"

"אני מביטה על העולם כמו שאלון מביט עליו. אין לי ספק שהוא לא רואה בעצמו קורבן, בוודאי לא קורבן כפרסונה. המצב שלו היום קשור למשהו גדול יותר שקיים בין עם ישראל לחמאס. אלון נחטף בגלל עצם היותו יהודי".

את יכולה לשער מה עובר עליו?
"אין לי שמץ של מושג. אני מקווה שהוא משמיע לעצמו מוזיקה בראש, וזה מחזיק ומחזק אותו".

עדיין חי

ביום שני השבוע התמלאה כיכר החטופים באלפי אזרחים שנענו לקריאתה של עידית לציין יחד את יום ההולדת 24 של אלון. קשה לעכל שזו השנה השנייה שבה הוא מציין את גילו בעודו בשבי חמאס. במקום עוגה הוא ניזון מרבע פיתה ביום. במקום לנשוף בחיוך על נרות, הוא נאנק מכאבי הפציעה בעינו, בידו ובעורפו. במקום שיונח זר פרחים על ראשו הוא הוכנס לכלוב מעופש עם אזיקים על ידיו ורגליו.

במרכז הכיכר ניצב פסנתר, אחד מתוך 22 בישראל, ועוד 13 ברחבי העולם. המשפחה הזמינה את העוברים ושבים לנגן, ובאמצעות המוזיקה לשלוח אהבה, כוח ומסר של תקווה לכל החטופים. על הבמה ממול עמדה עידית, ולצידה בעלה קובי והילדים רונן (20) וענבר (15). "איך הגענו למצב שאנחנו חוגגים יום הולדת שני לאלון מאז נפל בשבי והוא עדיין לא בבית?" זעקה. "מה הייתם אומרים במקומי, שרי ממשלת ישראל, אם הילד שלכם היה כבול בשלשלאות 15 חודשים, 493 ימים, לילה אחרי לילה?"

עידית הוסיפה מידע על מצבו של אלון, שהגיע מחטופים שחזרו. "אנחנו שומעים מהם על הרעב התמידי, על ההתעללות הפיזית והנפשית, אבל גם על הכוחות שלך, על הנחישות והגבורה, על האנושיות שמייחדת אותך, ועל הנכונות לסייע לכל מי שהיה שם איתך. הסרטון שקיבלנו הוכיח שאתה עדיין חי. בכנות? לא הייתי זקוקה לאות כדי לדעת את זה. אני מרגישה אותך בכל דקה, בכל רגע, בכל לילה בלי שינה, בכל יום שבו אנחנו קמים לסיוט המתמשך שהפך למציאות חיינו".

עם סיום הנאום, כשהיא מתחת למטרייה ולצידה הזמר עברי לידר, ביקשה עידית מהקהל בעצרת להרים את כפות הידיים למעלה כדי שיעבירו אנרגיה לאלון, שיוכל לשמוע מה שהאלפים בכיכר שומעים, ושיידע שהוא לא נשכח מאחור.

קובי מנסה לשחזר במוחו את חגיגת יום ההולדת האחרונה של אלון. "זה היה לפני שלוש שנים", הוא מקמט את מצחו. "אני לא זוכר את כל הפרטים, אבל כנראה היתה ארוחה משפחתית. את יום ההולדת 22 הוא ציין בטיול במזרח, ושנה אחר כך זה כבר היה בשבי חמאס. כל כך דאגנו לנשים בעזה, ומתברר שלאורך כל הדרך המחבלים התעללו בעיקר בגברים.

"אני פועלת היכן שאני יכולה להשפיע, כמו לבקש מאנשים להגיע לכיכר. עצוב לי שהבן שלי צריך לחוות את כל זה, אבל אני פועלת מאהבה. מפעילה אותי הידיעה שיש בעולם יותר טוב מרע, ושאנשים באו להיות איתנו ביום ההולדת שלו"

"כשראינו את אור, אלי ואוהד - ידענו שאלון באותו מצב, וקיווינו שלפחות קיבל טיפול רפואי כלשהו. בסרטון החטיפה שלו, שבו הוא נראה עם אור, אליה כהן והרש גולדברג־פולין, רואים שהבגדים שלו ספוגים בדם. המשמעות הקשה כרגע היא שחלק מהחטופים שהיו עם אלון במנהרות שוחררו ומקבלים טיפול, והוא עדיין בתוך הסבל הנורא הזה".

מה עושים במידע המתסכל הזה?
"זו שאלה שאני שואל את ההנהגה שלנו, את ראש הממשלה. אתה רואה את המצב הזה, אתה מקבל דיווחים - איך אתה מסוגל לתת לסביבה שלך לדבר כמו שהיא מדברת? אתה אבא לילדים. אני אומר לכל אחד מחברי הכנסת שהם הורים 'תחשבו על הסיטואציה'. אני יושב איתם לפעמים בארבע עיניים ורואה את הרגש".

ואיך אתה מרגיש אחרי שאתה יוצא משם?
"הם כנראה חוזרים להתעסק בשוטף. חובה להחזיר את כולם, כי זו המהות שלנו כחברה במדינת ישראל. אנחנו חברה לא פשוטה, שבנויה מהרבה מאוד זרמים, דעות ואמונות. הבעיה היא שאנחנו לא מוכנים לשמוע את האחר, ולא מקבלים אותו. מעבר לחזרה של החטופים, כל אחד מאיתנו צריך לעמוד ליד השני, להקשיב, ולפחות לנסות להבין מה מפריע לו כדי שנוכל לחיות יחד".

"כשראינו את אור, אלי ואוהד ידענו שאלון באותו מצב, וקיווינו שלפחות קיבל טיפול רפואי כלשהו. בסרטון החטיפה שלו הבגדים שלו ספוגים בדם. חלק מהחטופים שהיו עם אלון במנהרות שוחררו ומקבלים טיפול, והוא עדיין בתוך הסבל הנורא"

האחר הוא זה שרוצה להמשיך את המלחמה בעזה, ולא מעוניין לשחרר מחבלים עבור חטופים.
"יש כאלה שמרגישים שלא שומעים אותם, ולא בהכרח חושבים כמוני. הם אומרים ששחרור מחבלים מסכן אוכלוסיות שמתגוררות ביהודה ושומרון. אני מבין ומקבל, אבל יש פה שני 'אבל'. הראשון, האם אנחנו מוכנים להשאיר את אלון ואת שאר החטופים מתחת לאדמה, כי הרי יש חיים שאפשר להציל היום. השני, אם יש חשש מהעתיד אז בואו נדאג עכשיו ששוב לא יקרה 7 באוקטובר. שלא יהיה עוד סינוואר שישתחרר מהכלא ויוכל לחיות 20 שנה בכיף כדי לבנות את עזה מתחת לאדמה. כיום אנחנו חזקים".

עידית: "אנחנו פועלים למען כל מה שמקדם ומחבר, ומדברים על אחדות ועל נתינה. חשוב לנו לאחד את עם ישראל ולעצב את העתיד של אלון, לאיזה בית הוא חוזר. זה גם ארבעת הקירות שלנו כמשפחה, אבל גם הבית של עם ישראל".

איך, במצבכם, אתם בכלל מצליחים לשלוח מסרים מפויסים?
קובי: "מי שיגרום היום לחורבן שלישי, אחרי השואה ו־7 באוקטובר, זה אנחנו ולא האויבים שלנו. אנחנו צריכים להקשיב זה לזה ולדבר אחד עם השני. זה המסר שאיתו אמשיך גם אחרי שאלון יחזור, אחרת לא יהיה פה עתיד. אי אפשר לחיות בעולם מנותק ושלא יעניין אותך האחר. זה מה שהוביל אותנו לשבת השחורה".

גאון מוזיקלי

החיוך של אלון, תושב לבון שבגליל, היה תמיד אחד הדברים שאפיינו אותו, לצד כריזמה מתפרצת וכישרון מוזיקלי יוצא דופן. "זה התחיל עוד כשהיה עובר ברחם", מחייכת עידית, שעד לחטיפה עבדה כמורה לאמנות. "הייתי משמיעה לו כל מיני סוגים של מוזיקה, כולל קלאסית. כולם במשפחה הקרובה והמורחבת הם מוזיקאים, זמרים או מורים לפיתוח קול. זה כנראה אצלנו בגנים.

"בגיל 9 הוא אמר שהוא רוצה לנגן בפסנתר. קנינו לו אורגנית, כי הוא היה ילד וחששנו שזה יעבור לו. הבאנו לו מורה פרטית, ואחרי שלושה שיעורים היא אמרה שאם לא קונים פסנתר היא לא באה יותר, כי לילד יש כישרון. בכיתה י' הוא בחר ללמוד במגמת מוזיקה, אבל ויתר על חמש יחידות לימוד נוספות של רסיטל קלאסי.

"לקראת י"ב הוא שינה את דעתו, אבל הפער היה גדול. הוא התעקש להשלים את החומר ובכל יום ניגן שלוש שעות אחרי הלימודים. הוא גם ויתר על יציאה עם חברים בסופי שבוע כדי להתאמן. אחרי חמישה חודשים הוא ניגש למבחן וקיבל 100. כל מוזיקאי יודע שרסיטל קלאסי זה קשה, ואלון עשה את זה בכלום זמן".

לקראת גיל 22 הוא טס לטיול של חצי שנה במזרח, שם התלבט בנוגע להמשך דרכו. מצד אחד הוא רצה לנגן ולהירשם לבית הספר למוזיקה רימון, ומצד שני תכנן לעשות תואר ראשון בכלכלה וקיימות באוניברסיטת רייכמן שבהרצליה. הוא קיווה לבדוק את שתי האופציות. כשחזר מהטיול באמצע אוגוסט 2023, התחיל לחפש דירה בתל אביב עם שלושה חברים. ב־9 באוקטובר, יומיים אחרי שנחטף, הוא היה אמור לחתום על חוזה.

"אלוני חי את המוזיקה, ולכן אוהב כל מיני סוגים של מסיבות", מספרת עידית. "ביום שישי לפני הטבח הוא לא היה בטוח אם ללכת לנובה. היינו בבית של אחותי, והוא הסתובב על הדשא הלוך וחזור, הסתכל לי בעיניים, שאל מה לעשות, ואמרתי לו שאם הוא רוצה אז שייסע למסיבה. אני זוכרת את הרגע שבו הסתכלנו זה לזה בעיניים, כאילו הנפשות שלנו נפגשו והבינו שהן הולכות להיכנס למשהו שמצריך התמודדות. שנינו לא ידענו את זה באותו רגע, אבל הנשמות שלנו החליטו לעבור את המסע הזה".

כשחזרו הביתה בערב, התיישב אלון על הפסנתר וניגן את "שיר ללא שם", כפי שמבצע אותו אסף אמדורסקי. בניגוד למנהגו לסגור את הפסנתר, הוא השאיר אותו הפעם פתוח ויצא לכיוון הנובה עם ארבעה מחבריו - איילת ארנין ושגב קיז'נר שנרצחו, ואיתמר שפירא וחברתו אגם יוספזון ששרדו. הפסנתר נותר פתוח עד שאלון יחזור לנגן בו שוב.

היתה לך תחושה מקדימה כלשהי?
"כלום. בבוקר התעוררנו מוקדם, וקובי ואני יצאנו לטייל עם הכלבה. בסביבות 7 אבא שלי התקשר ושאל אם אנחנו יודעים איפה אלון. הוא ביקש שנחזור הביתה ונפתח טלוויזיה. שלחנו לאלון הודעה, והוא השיב לנו ב־8:08 וכתב שהוא במיגונית ובטוב. ביקשנו ממנו תמונות, אבל הוא לא ענה יותר. שנייה אחרי שכתב לנו הוא נחטף".

להתרכז בטוב

אלון וחבריו הגיעו אל המסיבה בסביבות 5:30 ובקושי הספיקו לרקוד. כשהחלו הטילים, הם רצו לרכב וניסו לנסוע צפונה, אבל המשטרה כיוונה אותם לכיוון ההפוך. החבורה מצאה מחסה במיגונית הציפור ברעים, המכונה מיגונית המוות. עשרות מחבלים הקיפו אותם וזרקו פנימה רימונים. לוחם סיירת הנח"ל ענר שפירא הצליח לזרוק אותם החוצה, עד שנהרג מירי אר.פי.ג'י.

"בסביבות 7 בבוקר אבא שלי התקשר ושאל אם אנחנו יודעים איפה אלון, וביקש שנחזור הביתה מהר ונפתח טלוויזיה. שלחנו לאלון הודעה, והוא השיב לנו ב־8:08 וכתב שהוא במיגונית ובטוב. הוא לא ענה יותר. שנייה אחרי שכתב לנו הוא נחטף"

המחבלים המשיכו להשליך רימונים, ויושבי המיגונית השליכו אותם בחזרה עד שאחד מהם הצליח להתפוצץ בפנים. רוב המבלים נפגעו. המחבלים נכנסו פנימה, חטפו את אלון, הרש, אליה ואור ורצחו 16 מבלים. רק שבעה שרדו את התופת.

"ענבר התקשרה לאלון כל כמה דקות, וב־11:30 ענתה לה בחורה שדיברה בלחש", משחזרת עידית. "היא אמרה שיורים עליהם וביקשה שיבואו להציל אותם. שאלנו אותה איפה אלון, אבל היא לא ידעה מי הוא. היינו בחרדה נוראית. לא ידענו מה קורה. אולי אלון השליך את הטלפון, אולי הוא נפל לו מהכיס.

"בצהריים ענה לנו אדם אחר שהלך לחפש את בנו ואמר שהוא משאיר את הטלפון בסורוקה. קובי נסע לשם, כי היינו בטוחים שאלון נפצע ומאושפז בבית החולים. בדרך קובי התקשר לחברים מהצבא, ואז התברר שיש סרטון שבו רואים שאלון נחטף בחיים. מעבר לזה לא היה לנו כל מידע, אבל כל הזמן הרגשתי את אלון בפנים. ידעתי בתוכי שהוא חי".

דקות ספורות לפני עצרת יום ההולדת של אלון חמאס איים שיעצור את שחרור החטופים. איך הרגשת באותו הרגע?
"לא הקשבתי לזה ולא התייחסתי, כי בעיניי אלה שמועות. אז אמרו. אני לא נמצאת במקומות שאין לי שליטה עליהם. אני יכולה להאכיל עכשיו את אלון? לא. אני מעדיפה לפעול היכן שאני יכולה להשפיע, כמו לבקש מאנשים להגיע לכיכר. עצוב לי שהבן שלי, שלא עשה רע לאף אחד, צריך לחוות את הדבר הזה, אבל אני לא פועלת מתוך הפחדים שלי, אני פועלת מתוך אהבה. אמא לביאה. מה שמפעיל אותי זה הידיעה שיש עדיין בעולם יותר טוב מרע, ושהרבה אנשים באו להיות איתנו ביום ההולדת".

יש לך מושג למה אלון לא נכלל בעסקה הנוכחית, למרות העובדה שהוא פצוע?
"אנחנו לא קובעים את רשימת המשוחררים, ואת השאלה צריך להפנות לאחראים על השבויים והנעדרים. כל החטופים שנותרו הם הומניטריים".

מה חשבת כשהשר בצלאל סמוטריץ' אמר לפני ימים ספורים ש"לא ניאנס לבצע צעדים תמורת חטופים"?
"אני לא מתייחסת אליו. זה אדם אחד שמונע מפחדים, ממחשבות ומתהיות לגבי איך העולם צריך להיות. הוא לא מייצג אותי ו־75 אחוזים מהעם. מולו יש את כל האנשים בכיכר".

יצרת איתו אי־פעם קשר?
"כתבתי לו לפני שבועיים, והוא עדיין לא ענה לי. אלה לא המקומות שבהם אני מוציאה אנרגיות".
מאיפה את שואבת את הכוחות האלה?

"איך אלון ישרוד את השבי אם הוא לא יאמין שיש אהבה כמו אהבה של אמא? אני רוצה להיות כמוהו, להתרכז בטוב. אלון יחזור לבית שבו עושים טוב לאחר, לא מרגישים קורבן ולא מחפשים את מי להאשים. אנחנו חזקים ורואים את העתיד, לא את העבר".

היכן נמצא היום הטלפון של אלון שנותר במיגונית?
"הוא אצלנו, אבל אנחנו פותחים אותו רק פעם בשלושה חודשים ושולחים אליו הודעה בווטסאפ כדי שהאפליקציה לא תתבטל. אנחנו לא מסתכלים על המסרים ששולחים אליו החברים. יש לו שם בערך 20 אלף הודעות שמחכות שהוא יקרא אותן ברגע שיחזור".

TalA@IsraelHayom.co.il