אותיות פורחות: הנשים שעומדות מאחורי הפיכתה של העברית התקנית לתופעה ויראלית

בקיץ 2021, שבועות בודדים אחרי תום הסגר האחרון של הקורונה, נפלה בישראל החלטה שהרעידה את אמות הסיפים. ברחובות המותרים פתאום, כמו ברשתות החברתיות הגועשות תמידית, רוחות סערו סביב סופה (לכאורה) של דילמה ארוכת שנים ובעקבות הכרעה בסוגיה שגם כיום, ארבע שנים מאוחר יותר, תצוף על פני השטח אחת לתקופה, כמו מסרבת סופית לגווע.

במוקד סדר היום לא עמדה המגפה, שאותותיה עדיין ניכרו אז, גם לא ממשלת השעטנז שהוקמה אחר רצף בלתי נגמר של מערכות בחירות. גם מבצע שומר החומות, שהתקיים אך שבועות לפני כן כמו תזכורת כואבת לכך שבארץ הזו לא ייתכן שבוע רצוף של שקט, לא הוא שתפס כותרות באתרי האקטואליה.

ביום חם של תחילת עוד קיץ, במדינה שרק החלה לנסות לשוב למראית עין של שגרה, עיקר השיח בישראל (לפחות לכמה שעות) נע סביב קביעה מעוררת מחלוקת של האקדמיה ללשון העברית.

זו החליטה, בצעד יוצא דופן, ויש שיטענו אף שערורייתי, שבמילה "גרב" ניתן להשתמש הן בלשון זכר והן בלשון נקבה. אחרי שנים רבות של שימוש שגוי וסימני שאלה סביב הלשון הנכונה, וכמעט שלוש שנים לאחר שהאקדמיה בעצמה הזכירה לעוקביה בפייסבוק שמדובר במילה במין זכר ולא נקבה, פסקו חבריה כי השימוש בשני המינים מותר.

היו שבירכו על ההכרעה וראו בה הוכחה להתפתחותה התמידית של השפה ולנכונותה של האקדמיה להגיב לשטח ולא לקפוא על שמריה. והיו גם אלה שמצאו אותה בעייתית, מתחנפת לקהל, אפילו סוג של כניעה. אם לא לתנועות פרוגרסיביות מקדמות נזילות מגדרית, אז בוודאי לעילגות ולהידרדרות השימוש בשפה.

במבט מלמעלה אפשר לקבוע שעצם הפולמוס סביב ההחלטה הוא עדות לכך שגם 103 שנים לאחר מותו של מי שהחיה אותה, השפה העברית עודנה חיה ובועטת. אחת הסיבות לכך, או לכל הפחות העדויות הבולטות לכך, היא הפופולריות הבלתי הגיונית כמעט של האקדמיה, ובעיקר שלוחותיה ברשת: בשנה שעברה עמדה התפוצה של עמוד הפייסבוק שלה על נתון של 2.9 מיליון, ומקבילתו באינסטגרם (שלו כמעט 280 אלף עוקבים) נהנה מתפוצה של 2.3 מיליון.

יצחקי: "אנחנו רוצים שאנשים ידברו בעברית תקנית, או לפחות יידעו מה הצורה הנכונה. הבנו שזה משהו שנוגע בכולם, ושכל דובר עברית יתחבר לתוכן הזה. מאוד קל לעניין את הקהל בצורה הזאת, וגם מאוד קל להתחבר דרך עברית לכל דבר שקורה"

גם בטיקטוק, רשת צעירה שרק הולכת ומרחיקה את הקהל שלה מקריאת ספרים, גרפו סרטוני האקדמיה 4.6 מיליון צפיות, מצד 2.7 מיליון צופים. לא רע, עבור שפה שיש מי שקבע שכבר הלכה לאיבוד, אבדה או נאבדה. מאחורי ההצלחה עומד שילוש נשי שמשלב ידע תיאורטי, הנגשה והגשה.

תמר קציר (43) דוקטור ללשון עברית; ניבה יצחקי (30), קופירייטרית (רעיונאית), מנהלת הרשתות החברתיות של האקדמיה; ודורין מנדל (31), שחקנית, סטנדאפיסטית ומי שנחשבת לפניו של המוסד בסרטוני רשת ויראליים. פרזנטורית, בשפת האם. או אם תרצו - יצגנית.

להיות או להיות

"המוטו של האקדמיה הוא שאם נוצר דבר חדש, כמו טיקטוק למשל, אנחנו צריכים להיות שם, להיות איפה שדברים קורים", מסבירה יצחקי את תחייתה של השפה העברית בסושיאל. "אני גם חושבת שמההתחלה היתה הבנה שזה דו־כיווני", מוסיפה קציר, "כלומר, שבאמצעות הרשתות אנחנו יכולים לתת מידע לאנשים. אבל במקביל ניצלנו את הרשתות לכל מיני סקרים, לשמוע תגובות של אנשים ולקבל מידע מהקהל הרחב על השפה".

במשך שנים היתה תחושה שהאקדמיה היא גוף מרוחק, ארכאי אפילו, שפעם בכמה זמן קובע אם מילה היא תקנית או לא, ואיש לא מתייחס לכך.

יצחקי: "המטרה של מדור קשרי קהל ושל כל הפעילות שלנו ברשתות החברתיות היא שכולם יכירו את הפעילות של האקדמיה. כיום אולי מכירים אותה רק מהסושיאל, אבל יש המון מדורים ומחקר ענף, ויש את ועדת המינוח, שהם באמת אלה שמחליטים על מונחים חדשים ועל מילים חדשות. בעיקרון אנחנו רוצים שיידעו מה האקדמיה עושה, וכמובן, עברית היא דבר שמעניין את כולם.

"אנחנו רוצים שאנשים ידברו בעברית תקנית, או לפחות יידעו מה הצורה הנכונה, כי אנחנו לא משטרת הלשון. מהר מאוד הבנו שזה משהו שנוגע בכולם, ושכל דובר עברית יתחבר לתוכן הזה בצורה כזו או אחרת. זה מאוד קל לעניין את הקהל בצורה הזאת, וגם מאוד קל להתחבר דרך עברית לכל דבר שקורה".

קציר: "היה לנו קשר במשך הרבה מאוד שנים עם הציבור, במענה על פניות. כלומר במשך עשורים האקדמיה, באופן מסורתי - עוד במכתבים ובפקסים - היתה מקבלת שאלות לשון מהציבור ועונה עליהן. זה ככה עד היום. אנחנו מקבלים יותר מ־1,000 פניות בחודש, זה מטורף, ואנחנו עונים על הכל.

"ראינו שיש הרבה מאוד שאלות שחוזרות על עצמן, אז אמרנו 'בואו נפתח באתר שלנו מדור של תשובות על שאלות נפוצות, ואז אנשים פשוט יריצו חיפוש בגוגל ויגיעו לאתר שלנו'. ברגע שפנינו יותר לרשתות החברתיות, התחלנו להעביר לשם שאלות של הציבור".

אילו שאלות פופולריות במיוחד בקרב הציבור?
"שואלים אותנו על הכל: על כתיב תקני של מילים, על פיסוק, על תעתיק, על משמעות ותרגום של ביטוי, על מקור של מילה. אנשים מתערבים ושולחים לנו שאלה, ואז כותבים לנו 'תודה, בזכותכם מישהי ממש שווה תכין לי קפה כל השבוע'. דברים כאלה".

מנדל: "יש שאלות כמו 'חברה שלי אומרת שמותר להגיד להוזיז, היא טועה?'. אז כן, היא טועה. או 'האם מותר להגיד להקריב?', ואת זה דווקא מותר".

קציר: "השאלה הכי נפוצה היא 'למה אתם אקדמיה? למה אתם לא מעברתים את השם?'"

למה, באמת?
"התשובה ההיסטורית היא שאנשי ועד הלשון, כלומר אליעזר בן יהודה וחבריו, כשהקימו את אגודת 'שפה ברורה', ואחר כך את ועד הלשון העברית בסוף המאה ה־19 - השאיפה הגדולה שלהם היתה להפוך להיות אקדמיה ללשון, שזה מושג שהומצא כבר. היתה האקדמיה האיטלקית, אקדמיה צרפתית, ספרדית, נורבגית, פורטוגלית, יפנית, יש לכל מיני שפות. לאנגלית, למשל, דווקא אין.

"אקדמיה ללשון זה בעצם מוסד מחקר ותרבות של המדינה. השאיפה של ועד הלשון היתה להראות שהעברית לא פחות נחשבת מלשונות אירופה - בתרבות שלה, במסורת שהיא מייצגת, בעושר הלשוני. כלומר, להראות את המעמד של העברית בעיקר כלפי חוץ. מי שהתנגדו לשם 'אקדמיה' היו המדינאים.

אז הפשרה היתה לקרוא לחוק 'חוק המוסד העליון ללשון העברית'. כלומר המילה 'אקדמיה' לא נמצאת בכותרת של החוק, אבל הסעיף הראשון הוא שיוקם מוסד כזה, וששמו ייקבע על ידיו. ההסתכלות היתה אז ממקום שעוד לא היו בטוחים בכלל שהעברית תשרוד".

טעויות מדור לדור

ספוילר (כלומר - קלקלן): היא שרדה לא רע. ולא רק שרדה. גם אם נדמה שהיא הולכת ונחרבת עם כל רשת חברתית שנפתחת וסלנג שמעצם מהותו הולך ומתרחק תמידית מהשפה הספרותית, בנות האקדמיה דווקא לא מתרגשות מהשינויים שכפתה הפרקטיקה על התיאוריה, מהשימוש (גם אם קלוקל) השולט בשטח.

קציר: "יש לאחרונה הרבה שאלות בענייני רצח והרג. לדוגמה, למה אומרים 'קברים' ולא 'קברות', אם המונח הוא 'בית קברות'? או איך נכון לומר – 'זכרו לברכה' או 'זיכרונו לברכה'? שמענו הרבה שאומרים 'ארבעת החטופות' במקום להגיד 'ארבע החטופות'"

"בספר נפלא של הבלשן גיא דויטשר הוא מדגים גם על האנגלית וגם על העברית איך בכל דור האנשים אומרים כמה השפה של הדור הצעיר קלוקלת, כמה השפה של הדור שלפניהם היתה מושלמת", מרגיעה קציר.

"בעברית הוא הולך לחקור ומגיע עד למשוררי ימי הביניים, שהתלוננו על השפה הקלוקלת של הדור שלהם וכמה היא היתה מצוינת לפניהם. הוא הולך אחורה עד הרב סעדיה גאון במאה ה־9 או ה־10, שאומר כמה השפה התקלקלה. זה דבר רגיל בכל השפות, אנשים תמיד אומרים זאת.

"עכשיו יש דרך אחרת להסתכל על זה. היה לי מרצה באוניברסיטה שאמר את המשפט המדהים: 'השפה הכתובה תמיד מפגרת אחרי השפה המדוברת'. זו גם דרך להסתכל על זה. השפה המדוברת מתפתחת, בעוד השפה השמרנית, הכתובה, נשארת מאחור, ולאט־לאט היא מדביקה את הפער. אז אפשר גם להסתכל על זה דווקא בדרך חיובית.

"אם שפה משתנה, זאת אומרת שהיא חיה. אנחנו משתדלים למצוא את האיזון: מצד אחד חלק מהתפקיד של האקדמיה זה לשמור על הזיקה ללשון המקורות. אם העברית תתרחק מדי, אם הכל יהיה מילים לועזיות וכל התחביר ישתנה, זו כבר לא תהיה עברית. מצד שני, אין לנו עניין שהשפה תקפא, הרי בשביל מה חידשנו אותה?"

אחת הדרכים, יגיד לכם כל מומחה ליח"צ, לשמור על רלוונטיות היא לתקשר או להגיב באופן ישיר להתרחשויות יומיומיות. האקדמיה לקחה זו לתשומת ליבה: כשהשיר "מועבט" של עדן בן־זקן יצא, נרתמו בנות האקדמיה לאתר את שורשיה של המילה בלאדינו, לשונם הספרדית־יהודית של צאצאי מגורשי ספרד, ולהסביר שבמקור היא שימשה לתיאור פעולות כמו שיחה ופטפוט. כשבטהרן נתלה שלט חוצות שבו הזהירו האיראנים את ישראל:

"אמריקה תזרוק אותכם כמו נייר טואלט משומש", מיהרה האקדמיה לתקן ל"אתכם" והתנדבה להעניק שיעור מזורז בנושא. כשעמוד הפייסבוק "סיקרט תל אביב" לא הפסיק לדבר על שלומי, אדם שהפגיש בין שני אנשים כדי שיהפכו לזוג, היא הזכירה לכולם שהמילים "שדכן" ו"מהדק" לא חולקות אותה המשמעות (מה שנהוג לכנות "שדכן" הוא למעשה "מכלב").

לאחר עוד לילה נטול שינה בחסות מתקפת טילים חות'ית הוזמנו עוקבי חשבונות האקדמיה להיעזר במילון חירופים וגידופים, או בישראלית מדוברת - לקלל לתימנים האלה את הצורה. גם במלחמה הם מצאו דרך להשתלב בשיח היומיומי, אף שלא ממש היה ברור איך עושים זאת בהתחלה.

מנדל: "הרבה סלבס שואלים אותנו שאלות, וגם זמרים שואלים. ג'ימבו ג'יי וידא איתי פעם איך אומרים מילה כלשהי. אמא שלו מורה ללשון, ועדיין הוא שאל אותנו. ניר כנען, למשל, אומר בשיר 'כמו תינוק בן שלוש', אבל זה צריך להיות 'פעוט', לא תינוק"

"אחרי שפרצה המלחמה, במשך שבועיים שמרנו על איזו שתיקה, לפחות מבחינת סרטונים, כי לא ידענו מה לעשות. אף אחד לא ידע", מספרת יצחקי, "הסרטון הראשון שעלה בנושא עסק בסוגיית 'לשלום'. כלומר -'לחזור בשלום' או 'לחזור לשלום'".

קציר: "אגב, יש המון שאלות שעסקו בענייני רצח והרג. לדוגמה, למה אומרים 'קברים' ולא 'קברות', אם המונח הוא 'בית קברות'? או איך נכון לומר - 'זכרו לברכה' או 'זיכרונו לברכה'? גם שמענו המון על 'ארבעת החטופות' במקום 'ארבע החטופות'". אחת השגיאות הנפוצות ביותר היא לקרוא לשבעה באוקטובר – השביעי לאוקטובר. "אנחנו מאוד נזהרים לא לתקן לשונית בעניינים רגישים. אנחנו גם לא מתעסקים בפוליטיקה. לא נתקן פוליטיקאים".

"אמרנו 'זה זהב'"

פוליטיקאים הן אמנם לא מתקנות, אבל מגישות טלוויזיה דווקא כן, אף שלפעמים מדובר בסיכון גדול יותר לסכסוך. כך קרה במקרה של אשת התקשורת אופירה אסייג, שלפני כשנתיים תיקנה את ליאור שליין, אורח בתוכניתה, כשהשתמש במילה "פתרון" בשווא נח. "אומרים פתרון (בשווא נח) רק אם המילה נאמרת בסמיכות. אתה אומר 'פתרון' בקמץ כשאתה אומר את זה כמילה יחידה", גערה בו אסייג.

"אנחנו לא רוצים להתערב, אבל לפעמים אין פתרון אחר", התערבה דורין, בווידאו שכרגע עומד על 17.9 אלף צפיות בטיקטוק, "הצורה הנכונה היא 'פתרון' בשווא נח, ולא 'פתרון' בקמץ".

"אני זוכרת שבאותו זמן אמרתי לעצמי שאולי אני מסתכנת פה, אולי יכעסו עלי, כי זה כאילו אני באה ונותנת ביקורת על אופירה. זה קצת מפחיד", נזכרת מנדל.

נכון, אבל היא זו שמלכתחילה ניסתה לתקן אדם אחר. היא בטוח הבינה.
"בדיוק, כשגילינו שהיא טועה, אמרתי 'בוא'נה, זה זהב, חייבים'. אבל לא ציפינו שזה יתפוצץ למספרים האלה, ממש פתחתי חזית שם. אני זוכרת שחיפשתי תגובה שלה ואמרתי 'אוהואה, היא הסירה לנו עוקב בוודאות'".

יצחקי: "היא עדיין עוקבת אחרינו, לא הסירה את הלייק. היא לא הגיבה לזה, אבל שלחה לנו הודעות אחרות מעניינות".

מנדל: "הרבה סלבס שואלים אותנו שאלות ב־DM (תיבת הדואר הישיר). גם זמרים שואלים שאלות. ג'ימבו ג'יי המלך פעם אחת וידא איתי איך אומרים מילה כלשהי. אף על פי שאמא שלו מורה ללשון, הוא עדיין בחר לשאול אותנו".

דווקא נראה שבפופ העכשווי פחות עושים עניין מתקינות השפה. סטטיק ובן־אל תבורי השאירו את השגיאה "היה שלום לכם ונמסטה" בשיר, ולא הקליטו אותו מחדש. "נכון, אבל אז הם מתעסקים איתנו. פעם באמת היו מקליטים מחדש, כמו במקרה של 'לא מכירים אותך' של הראל מויאל (שיר שרשת ג' סירבה לשדר בטרם הוקלט מחדש, מכיוון שההקלטה המקורית כללה שגיאה תחבירית, ע"פ)".

קציר: "אני חושבת שלתחנות פחות אכפת, אבל יש יוצרים שלהם עצמם אכפת, ואז הם לפעמים פשוט פונים לאיזשהו עורך לשון. לפעמים פונים אלינו. יש יוצרים שממש אכפת להם מהנושא הזה".

"חשוב לי להדגיש שאני לא לשונאית, אני סטנדאפיסטית. הרבה פעמים אני עולה לבמה להופיע, ואחרי כמה דקות אנשים בקהל מרגישים שרימיתי אותם ושהם צופים עכשיו בפרק של 'המתחזים', כי אני לא מדברת עברית מליצית ביום־יום"

מנדל: "אני יכולה להזכיר את הזמר ניר כנען. התייחסנו ל'שיר לנטע' שלו, והוא שמח מאוד, אמר 'איזה כיף!' כי הוא אומר בשיר 'כמו תינוק בן שלוש', אבל זה צריך להיות 'פעוט', לא תינוק. בסופו של דבר, זה מתקבל טוב. פאר טסי ממש מקפיד על העברית בשירים שלו, וכל הכבוד לו".

אבשלום קור, מאחוריך

אחת הסיבות להצלחה של האקדמיה ברשתות הוא גיוסה של מנדל לצוות. "הסושיאל שלנו הצליח גם לפני כן, אבל מהרגע שדורין הגיעה פתאום נהיו לנו פנים", אומרת יצחקי. "לפני זה לאקדמיה לא היו פנים, היה רק את הסמליל שלנו, הלוגו. לדעתי זה שינה מאוד את הזכירות שלנו".

היא התקבלה לתפקיד כשהיתה בחופשת לידה, וכבת למורה ללשון ובעצמה חובבת עברית גדולה, החליטה שהתפקיד שלה. לצורך כך הפיקה דורין בעזרת בעלה את הסרטון "ואז למה אתה לא מנקד לי?", שמוחה על היעדרם של סימני פיסוק בתכתובות בטינדר - על משקל "אתה פה חסר לי" של נורית גלרון.

"חשוב לי להדגיש שאני לא לשונאית, אני סטנדאפיסטית", היא מבהירה, "הרבה פעמים אני עולה לבמה להופיע, ואחרי כמה דקות אנשים שיושבים בכיסאות בקהל מרגישים שרימיתי אותם ושהם צופים עכשיו בפרק של 'המתחזים', כי אני לא באמת מדברת עברית מליצית ביום־יום. וזה קטע, כי צריך להסביר שאני יודעת עברית, אבל לא ברמה הכי גבוהה שיש עדיין. אבל אני שם, אני לומדת".

"אני מוכרחה לומר שאם בשנים הראשונות שלי באקדמיה אנשים היו שואלים 'את עובדת עם אבשלום קור?' היום שואלים אותי 'את עובדת עם דורין?'" אומרת קציר. "אבל אבשלום בקשר איתנו, הוא חבר בוועדה של המילים בשימוש כללי, הוא מתייעץ איתנו, אנחנו מתייעצים איתו. הוא חבר יקר".

ועדיין, יש לכן עוד הרבה עבודה. ככל שעובר הזמן, כך מתגלים עוד ועוד אנשים שמבלבלים בין "ש" ל"כש". נגיד - "שנגיע לגשר". זה מקומם. "אני חושבת שזה מתחיל כמובן משמיעה וזולג לכתיבה. זוכרים שהכתיבה מפגרת אחרי הלשון המדוברת? נדמה לי, אגב, שאפילו בספרות חז"ל לפעמים משמיטים את ה־כ' הזאת. אבל אין סכנה שזה פתאום יהפוך לתקני, לפחות לא בימינו. מה יקרה בעוד 60, 70 שנה? לא יודעת, אני מקווה שלא".

אז בעצם אין סיבה לחשוש לגורלה של העברית, ומצבה טוב מתמיד.
"לפעמים נדמה לנו שהעברית של פעם היתה תמיד נהדרת, אבל אני שומעת למשל בשירים של פעם שזמרים היו שירים 'חופים' (עם פ' גדושה). אמורה לצאת גרסה מחודשת של הסדרה 'שכונת חיים' וצפיתי בפרקים הישנים שלה, שיצאו כמובן לפני תקופתי.

"פשוט נדהמתי מכמות הטעויות שיש שם בעברית, ואני הייתי בטוחה שבסדרה משנות ה־70 משתמשים בעברית מופתית. אנחנו תמיד בתודעה שהעברית פעם היתה מושלמת, ואז פתאום מקשיבים לה ומגלים שזה לא תמיד ככה. אז כן, אין סיבה לדאגה. אלה רק הטעויות שמשתנות".