"אינטימיות שלא הרגשתי בעבר": הבמאי היהודי זוכה האוסקר מביא נגיעה אחרת לטיפול הקולנועי בשואה

הפה של מישל הזנוויציוס מתגעגע לבורשט סלק שהיתה מכינה לו סבתא לאה. מדי פעם הוא נכנס למסעדות יהודיות, מזמין ומתאכזב. רק באוקראינה מצא בורשט שיכול לגעגועי הטעם. "הוא נהדר אפילו שהוא חם, לא קר כמו זה של סבתא", אומר במאי הקולנוע הצרפתי, זוכה האוסקר, ששמו הולך לפניו, שובר את השיניים למארחיו בכל ארץ שאליה הוא מגיע. שם משפחה שהיגר עם אבותיו מליטא, שם הזנוויציוס זה חזנוביץ', או בעברית, בן החזן.

חמש פעמים ביקר באוקראינה מאז פרצה שם המלחמה שטלטלה אותו. מגייס תרומות ועובד על "מחברות מאוקראינה", ספר העתיד לצאת בצרפת בעוד כשנה ואוצר בתוכו רישומים ומילים מהארץ המדממת. הפעם האחרונה היתה בנובמבר האחרון, אז הגיע לשם לבדו עם בלוק ציורים ועיפרון, רושם דיוקנאות לוחמים. חיילים בסדיר וכאלה במילואים.

מגיל 10 הוא מצייר, מסתובב בעולם עם מחברת, משרבט רעיונות, רסיסי מחשבות או סצנות ליצירה שבדרך. הציור הוא השפה הראשונה שלו, הרבה לפני המילים ובטח שלפני העשייה הקולנועית שאליה, ככה הוא אומר, התגלגל די במקרה.

ילד אמצעי מבין שלושה, שגדל בפריז של שנות ה־70 עם מכחול ביד וכדורגל בראש. שיחק ב"פריז פוטבול קלאב", עד שבגיל 13, כשנדרש לוויתורים על הדבש שמגיע עם הנעורים, הרגיש שהעסק הופך רציני מדי - ופרש, אפילו שעד היום, 44 שנה אחרי, רואים על הגוף שלו שהוא וספורט עדיין במערכת יחסים.

נפגשנו כשהגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה לרגל הקרנת סרטו החדש "סחורה יקרה מכל", שיוצא מחר (שישי, 24 בינואר) להקרנה ברשת בתי הקולנוע לב. סרט אנימציה, עיבוד לספרו של המחזאי והסופר הצרפתי ז'אן־קלוד גרימברג, שמביא איתו איזו נגיעה אחרת לטיפול הקולנועי בשואה.

זהו סרט האנימציה הראשון שהזנוויציוס יוצר, "וכנראה גם האחרון", הוא צוחק. "חשבתי שעם אנימציה הרבה יותר קל", אני אומרת, "בלי מאוויים של שחקנים, בלי מגבלות הגוף האנושי. עיצבת דמויות ועכשיו אתה עושה בהן כל מה שאתה חפץ. בקיצור, הופכת אותך לאלוהים".

"לא הייתי אומר שזה יותר קל בשום צורה. אני יודע איך לנהוג על סט עם שחקנים, האנימציה היא דרך חדשה עבורי. ובכל מקרה, כשאתה במאי, אתה אלוהים. לא באמת, אבל אתה נוטה להאמין לזה. אתה יוצר עולם, מפריד צל מאור, יש לך את הכוח להרוג דמות, לשמח צופים, להעציב אותם. יוצרי קולנוע, גם אם הם לא מודעים לזה עד הסוף, מאמינים שהם אלוהים".

"אני יודע איך לנהוג על סט עם שחקנים, האנימציה היא דרך חדשה עבורי. ובכל מקרה, כשאתה במאי, אתה אלוהים. לא באמת, אבל אתה נוטה להאמין לזה. אתה יוצר עולם, יש לך את הכוח להרוג דמות, לשמח צופים, להעציב אותם"

לא היה בו איזה רצון מיוחד לעשות סרט על השואה, הוא אומר. יותר ממה שהוא בחר בסרט הזה, הסרט בחר בו. המפיק הגיע עם כתב היד של הספר, הרבה לפני שראה אור, ואמר שחייבים לעשות מזה סרט אנימציה. "קראתי והתאהבתי בדמויות, שמביאות איתן תקווה וחמלה בזמנים אפלים. בחירה אנושית ובחירה של כבוד שעשו אנשים כשהצילו אנשים אחרים. זה ריגש אותי. אני חושב שהעיסוק בשואה משתנה. במשך שנים הוא נעשה דרך העיניים של עדים וניצולים, אבל הם מתים ועכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך אחרת לספר את הסיפור, ולעשות אותו נגיש לדור הצעיר".

"גם לערלי הלב יש לב"

"ביער עבות אחד חיו פעם חוטבת עצים ענייה וחוטב עצים עני", מתחיל סיפור המעשה שאותו מקריא ז'אן־לואי טְרֶנטיניאן, מגדולי השחקנים בצרפת, שהלך לעולמו שנתיים לפני שהסרט יצא לאקרנים, ומשהו בקול שלו כמו מושיט יד לילדים קטנים ולילדים גדולים, שיבואו אחריו לתוך היער שבו החורף ארוך וקשה. השלג מכסה גדמי עצים כרותים לצד כאלה העומדים זקופים, יודעים שגם אותם ישיגו מכות הגרזן.

בכל בוקר, באפס חדווה, יוצא החוטב אל עמל יומו. משהו בדמות שלו מזכיר גזע עץ גדול וחזק, חרוש קמטים שחרצו בו השנים.

החיים קשים, האוכל דל, הרחם של אשת החוטב לא נפתח מעולם, והרעב לילד שלא הגיע הבשיל לבדידות גדולה שאותה מפיגה רק הרכבת העוברת ביער. נהימת הקטר כמו קוראת לה, שעה שהיא מלקטת זרדים מהאדמה הקפואה. הרכבת היא החברה שלה ולאלים של הרכבת היא מתפללת בכל פעם מחדש, שישליכו לעברה חתיכה קטנה מהסחורות שאותן היא מובילה. איזו דרישת שלום מעולם שאותו היא לא מכירה.

ביום שלג כבד נענים לה האלים, ומתוך קרונות הרכבת מושלכת סחורה יקרה מכל, צרורה בטלית, שממנה בוקע קול בכי דק.

בידיים רועדות ובלב נרגש ממהרת חוטבת העצים אל ביתה, ואין דבר בעולם שיוכל למתנה שהאלים שלחו לה. גם לא זעמו של חוטב העצים, שיודע היטב מה הסחורה שאותה מובילה הרכבת. "ערלי לב מטונפים", הוא מטיח באשתו, נוהם ורוטן, מאיפה ייקחו אוכל להאכיל עוד פה, ואיך יוכלו לקללות שגזע השטן עוד ימיט על הבית שלהם.

ועוברים הימים. את שדי החוטבת, שמעולם לא בא בהם חלב, מחליפים עטיניה של עז שאותה מגדל שכן מתבודד שחי בתוך היער. השלג מפשיר ואיתו הלב של חוטב העצים, שמאז אותו רגע שבו הרגיש בכף ידו את הלב הפועם בחזה התינוקת, הוא מרגיש אותו בכל חפץ שבו הוא נוגע. הולך וממלמל לעצמו את שילמד לצעוק, "גם לערלי הלב יש לב".

כשאבנית הגזענות מתחילה להתפורר, ואהבה וחמלה פושטים בין כותלי הבית, מכניס הזנוויציוס את הצופים אל תוך הרכבת. שם, בצפיפות הקרונות, הם יושבים מקופלים, אבא, אמא ושני תינוקות תאומים כשברקע מתנגנת שירת המלאכים של מארי לה פורה בשיר ילדים יידי שאותו לא הכרתי קודם, ועכשיו אני מקשיבה לו כל הזמן.

בסוף ההקרנה בחיפה, כשמישהו שאל אם הוא מרגיש קרוב יותר ליהדות שלו בעקבות עשיית הסרט, הזנוויציוס צחק. "אתה מתכוון אם אני מרגיש יותר יהודי? אני בעיקר חושב שהיתה איזו אינטימיות בעשיית הסרט הזה, כזו שלא הרגשתי קודם"

"כמו שלדים מהלכים"

הרכבת נוסעת. במבטים של בני הזוג נבנה המתח, עד שברגע אחד, מול דמותה של אישה זרה הנושאת ערימת זרדים בשלג, מבין הסורגים, הוא משליך את התינוקת צרורה בטלית.

איפה אותו היער, לאיזה מחנה הרכבת מגיעה, מה שמה של התינוקת, מה שמו של החוטב, כל אלה לא מוזכרים בסרט. המילה יהודים כמו המילה נאצים לא מופיעה בו פעם אחת. גם על מעט הפרטים שכן מופיעים בספר בחר הזנוויציוס לוותר.

"רציתי להישאר אוניברסלי", הוא מסביר את הבחירה. "מהר מאוד ידעתי שאני לא רוצה לשמש היסטוריון בסרט הזה. האופן שבו אבי התינוקת יוצא מהמחנה לבדו, זה דבר שברור שלא קרה. אף אחד לא יצא ככה מהמחנות, אבל האמת הרגשית היא שעניינה אותי. זה שהוא לגמרי לבדו, מרגיש כמו רוח רפאים, הולך על פסי הרכבת כאילו הוא מבקש לחזור אל העבר שלו.

"מבחינתי, זו היתה הנקודה. לא לספר שוב את מה שאנשים אמורים כבר לדעת, ואם הם לא יודעים - אולי הסרט הזה יהיה עבורם כמו דלת שהם יבקשו לפתוח. ללמוד את הפרק הזה בהיסטוריה. היו לי הקרנות מול ילדים, חלקם אפריקנים ואחרים מוסלמים, שאני מניח שהם באים עם איזו תפיסה לגבי יהודים. היו לי חששות, אבל מהתגובות שלהם היה ברור שהם מתחברים לסרט, מוצאים את עצמם בתוך מה שהוא מייצג", הוא אומר, ואני חושבת שהלוואי שכל בני הארץ הזו היו יושבים לצפות בו פעם אחת.

"יש איזו נטייה לחשוב שמי שלא מסכים איתך הוא מרושע או טיפש. חסר שיח שהוא לא אלים, ניסיון להבין זה את זה, לפחות להקשיב. רציתי ליצור סיפור שמחבק, שמכיל. כזה שאפשר לספר אותו לילדים בלי שקרים, אבל בלי להבהיל אותם"

את גרימברג, המחבר, הזנוויציוס זוכר מאז ומעולם. היה בן בית, חבר טוב של ההורים. זוכר את אמא של גרימברג, שהיתה לה צרפתית מושלמת, לא כמו הסבתות שלו, שהצרפתית שלהן היתה במבטא כבד, מנוקדת ביידיש.

"ז'אן־קלוד כבר לא רואה כל כך טוב, אבל הוא מאוד אוהב את הסרט", הוא אומר כשאני שואלת איך הוא צלח את העיבוד. "כשהתחלנו לעבוד על התסריט הוא בדיוק איבד את אשתו אחרי שחלק איתה חיים שלמים. הוא היה אז בתקופה עצובה קודרת. מהר מאוד הוא אמר לי 'כבר כתבתי את הספר, אני לא רוצה לכתוב אותו מחדש'. הייתי הולך אליו לדירה, מדבר איתו וחוזר הביתה לכתוב. השיחות איתו היו חשובות עבורי, הוא כמו מנטור בשבילי. כל הזמן אמר לי שאזהר לא להיות כבד מדי, כי 'הנושא כבד גם ככה'".

בבית שבו הזנוויציוס גדל לא צמו בכיפור, ולא שמרו את יום השבת לקדשו. "הסבים שלי, משני הצדדים, הגיעו לצרפת בתחילת המאה ה־20 מליטא, מאוקראינה ומפולין. כולם נפגשו בפריז, אבל ארבעתם עברו תהליך דומה של התרחקות מהדת. דחו אותה מעליהם".

"אחרי או לפני המלחמה?" אני מתעניינת. "איזו מהן? אנחנו תמיד לפני מלחמה", הוא מחייך, ומוסיף: "הם היו אנשי שמאל, שאחרי מלחמת העולם השנייה לא היו יכולים לקבל את רעיון האלוהים".

השואה לא דוברה מעולם בבית הזה. "בטח שלא הושיבו אותי על ספה והודיעו לי שעכשיו אנחנו הולכים לדבר על 'זה', אבל 'זה' תמיד היה שם. אני זוכר שהיה בבית איזה צילום של ניצולים, כמו שלדים מהלכים".

הוא נולד ב־1967, ילד שמח בעיר שמחה, "אבל איכשהו תמיד ידעתי. הרבה בסרט הזה בא מהדמיונות שלי כילד על מה שקרה שם. כשביקרתי באושוויץ, ללמוד את המקום, היו לי רגעים מרגשים - אבל זה לא היה הגיהינום ששרטטתי לעצמי כילד בראש. קשה להגיד שהתאכזבתי, אבל זה לא התקרב לעוצמות הדמיון שלי. אני זוכר שנדהמתי מזה שהעצים והעננים נשארו בדיוק כמו שהיו אז, לפני כמעט 80 שנה. זה גרם לי להכניס הרבה טבע לתוך הסרט. להתעכב עליו".

הלו"ז שלו צפוף ולי הוקצבה רק שעה איתו. אחרת הייתי מספרת לו על אנחת הזיכרון ששמעתי פעם מחברת קיבוץ שסיפרה לי איך גם שם, בתוך זוהמת הימים, כשהגיעה השלכת ליערות של פולניה, היא היתה מתענגת על המראה. "הילוצ'קה, בסוף לסתיו או לחורף לא משנה איך מתנהג הבנאדם. הם בשלהם. זה הרגיע אותי אז וזה מרגיע אותי עכשיו".

הזנוויציוס אומר שכשהשורדים חזרו הם דווקא ניסו לדבר, אבל אף אחד לא רצה להקשיב. "אני מניח שגם הרצון להצטייר כגיבורים ולא כקורבנות השפיע על השתיקה שלהם. אבל בסוף שנות ה־60 ובתחילת ה־70 התחילו לצוץ בצרפת כל מיני היסטוריונים מזויפים שהתחילו להגיד שכל זה מעולם לא קרה, שכל עניין תאי הגזים הוא המצאה. זה יצר תנועה של אנשים שהתחילו להעיד ולדבר, בגלל שלא היתה להם ברירה אחרת. חלק מהתנועה הזו הולידה את העשייה של קלוד לנצמן, שהתחיל לתעד אותם".

11 שנים תיעד הבמאי קלוד לנצמן שורדים, עדי ראייה ומוציאים לפועל שנטלו חלק פעיל במימוש התוכנית הנאצית להשמדת היהודים. ב־1985 יצא הסרט "שואה", שאורכו תשע שעות המורכבות מראיונות עם אנשים מבלי להתעכב על מצבים היסטוריים, על ניסיון לשחזר את שקרה. "איזה טעם יש בשחזור?!", שמעתי פעם את לנצמן אומר באיזה ראיון לטלוויזיה. "אני חושב שעניין אותי להתעכב על טבע האדם, להבין מה אפשר לזה לקרות ואולי, רק אולי, לעכב את הפעם הבאה שבה זה יקרה שוב, בחלק כזה או אחר של העולם".

"חשבתי על לנצמן כשצפיתי בסרט שלך", אני אומרת לו, "על האופן הדומה שבו שניכם נותנים לדברים לצמוח לעיני הצופה כמעט מעצמם. בלי לחץ. לאט, באיזו עדינות מאפשרת, כמעט מערסלת".

הזנוויציוס מהנהן, אומר שאולי בגלל זה הוא התחבר לספר של גרימברג. "יש בו איזו שלווה שמאפשרת להביא את המנעד לגבי מה שאנשים מסוגלים לעשות - לטוב ולנורא. יש איזו נטייה לחשוב שמי שלא מסכים איתך הוא מרושע או טיפש. חסר שיח שהוא לא אלים, ניסיון להבין זה את זה, לפחות להקשיב. שיפוטיות לא היתה העניין שלי ביצירה הזו. רציתי ליצור סיפור שמחבק, שמכיל. כזה שאפשר לספר אותו לילדים בלי שקרים, אבל בלי להבהיל אותם. להיות עדינים מספיק כדי שיוכלו לתפוס".

במהלך העבודה על הסרט התעמק הזנוויציוס בחומרים דוקומנטריים. בסרטי אנימציה לא צפה בכלל. לא כמו בתהליך העבודה על "הארטיסט", סרט מחווה לקולנוע האילם שב־2011 זיכה אותו באוסקר לסרט הזר. אז צפה ביותר מ־150 סרטים אילמים, לומד דקויות של סגנון ויזואלי ודיאלוגים מתומצתים המועברים בכתב. גם העבודה על "יוצא מן הכלל", הושיבה אותו לצפות באינספור עבודות של הבמאי ז'אן־לוק גודאר, שותל מחוות וציטוטי סגנון, בקומדיה שיצר סביב דמותו.

אולי זו תענית ההשראה שגזר על עצמו, אולי זה החופש של מי שמצייר כל חייו, אבל האנימציה ב"סחורה יקרה מכל" לא כובלת את עצמה לסגנון אמנותי אחד. זו אנימציה קלאסית המצוירת בדו־ממד, אוצרת בתוכה שלל השפעות והברקות ויזואליות בשירות הסיפור, כמו מובילות את העלילה בדרכים משל עצמן, כאלה שהמילים הכתובות לא ידעו לספר. "ציור לא משחזר את המציאות, הוא ממציא אותה מחדש", כמו שהזנוויציוס אומר.

את זוועת המחנות, פסגת האימה, מעביר היוצר בסדרת איורים סטטיים בשחור־לבן של גולגולות פעורות פה, כמו צעקה שקפאה, שמזכירות את מונק.

"למעשה לא חשבתי עליו לרגע כשציירתי, אבל כמעט בכל הקרנה מדברים עליו. הוא לא היה חלק מהרפרנסים שלי, אבל בסופו של דבר התחלתי להגיד לאנשים 'בטח שמונק!', האמת היא שהאימג' של הגולגולות בא מנסיעה שלי לרואנדה לפי 20 שנה, כשהייתי מעורב בהפקה דוקומנטרית על רצח העם של הטוטסי. היו שם בלי סוף גולגולות ועצמות בקברי אחים".

"תמצית ההוויה"

בסוף ההקרנה בחיפה, כשמישהו בקהל שאל אותו אם הוא מרגיש קרוב יותר ליהדות שלו בעקבות עשיית הסרט, הזנוויציוס צחק וענה "אתה מתכוון אם אני מרגיש יותר יהודי? אני בעיקר חושב שהיתה איזו אינטימיות בעשייה של הסרט הזה, כזו שלא הרגשתי קודם".

למחרת, כשנפגשנו, שאלתי אותו אם לגל האנטישמיות בצרפת היה גם חלק בהחלטה להתמסר לעשיית סרט על השואה. במאמר דעה נסער וחריף, שאותו פרסם ב"לה מונד" באוגוסט 2024 והקדיש לגל הזה, כתב בין היתר: "למה יש לי הרגשה שגם אם הם לא אנטישמים, ליותר ויותר אנשים יש פחות ופחות בעיות עם אנטישמיות? למה אידיוט יהודי לא יכול להיות פשוט אידיוט? למה כל יהודי שאומר או עושה משהו טיפשי, צריך להוריד איתו את כל העם שלו? למה יש לי הרגשה שזה זמן מה, היהודים הם האויבים שהכי מגניב לשנוא? הרבה יותר מגניב מהרוסים או מהסינים, למשל".

"עשיית הסרט לא קשורה לטקסט שפרסמתי", הוא אומר, "פריז שגדלתי בה היתה חפה מדאגות ומצרות, שחשבנו שלעולם לא יגיעו. העולם סביבי היה חף מאנטישמיות שנחשבה עניין מלוכלך, מטונף. אף אחד, גם אם פלירטט עם אנטישמיות, לא אמר את זה בראש חוצות.

"בשנים האחרונות זה השתנה. זה כבר לא משהו ששייך לימין הקיצוני. אחרי 7 באוקטובר, נשים יהודיות שביקשו לגנות את מעשי העינויים והאונס גורשו מצעדה פמיניסטית גדולה בפריז - וזה לא מקרה בודד. יהודים מודרים ממאבקי מיעוטים, אף שיהודים תמיד הפגינו סולידריות גדולה עם המטרות האלו. לכן, כשאתה מסתובב ולא נשאר אף אחד, תחושת בדידות עמוקה תופסת אותך".

המקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, לפני ואחרי 7 באוקטובר, התמקדו בעיקר בתקריות שבהן מוסלמים התקיפו יהודים. מין יצוא של הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אז אולי צודקים הטוענים שבסופו של דבר המפעל הציוני, עם הסכסוך הזה שלא נגמר, מסב נזק ליהדות העולם?

"אני לא חושב ככה. אני חושב שנתניהו גורם נזק. קודם כל לישראלים, אבל בהחלט גם ליהדות העולם. האופן שבו הוא מגיב לביקורת כאילו מדובר באנטישמיות היא נזק גדול".

הוא חושב שעדיין מוקדם לקבוע אם נולדה תודעה יהודית חדשה אחרי 7 באוקטובר, אירוע שמבחינתו היה הלם כפול, כמו שסיפר באחד הראיונות אחרי יציאת הסרט. "ראשית, היה האירוע הראשוני, שלקח לי זמן להבין את ההיקף שלו. ואז, בימים שלאחר מכן, הרגשתי באופן ברור ומהיר מאוד את החיפזון להקטין את האירוע. לסרב לנקוב בשם של מה שקרה, לזלזל גם במתים וגם בתקופת האבל".

אחרי ההקרנה, רציתי לגשת אליו כשראיתי אותו שקוע בהקשבה לאישה קשישה בשיער לבן אסוף, והם עמדו שם זה מול זה, שני אנשים מטופחים, לבושים טיפ־טופ. אמר לי שהיא שורדת שואה, בת 99, שורדת שואה שאהבה את הסרט. שאמרה לו שזו הדרך. סיפורים. "היא צודקת", הוא אומר. "סיפורים שיוכלו לנצח את האדישות שתיווצר ככל שיגדל המרחק בין האירועים לדורות הבאים. סיפורים שיש בהם נחמה ואור, כאלה המאפשרים את הבחירה בחיים, שזו תמצית ההוויה היהודית".