"בא לי לעמוד נגד הבוז כלפינו": שרדה את מיגונית המוות – ועכשיו חולמת לנצח גם באירוויזיון

יובל רפאל יושבת על כורסה, שולחת רגל קדימה ומצביעה על ירך שמאל. היא מרימה קצת את מכנסי הג'ינס הרחבים שהיא לובשת ומסמנת נקודה מעל נעל האדידס הלבנה־ירוקה שהיא נועלת. "יש לי רסיסים ברגל עד היום, לא הוציאו לי את כולם", היא אומרת, אגבית. "יש לי גם כמה בראש, כי זו סכנה גדולה יותר להוציא אותם מאשר להשאיר אותם בפנים. אפשר להרגיש אותם. על הרגל אפשר ממש לראות אותם, כמו נקודות שחורות כאלה. יש פה איזה אחד גדול שאפשר לשחק איתו. אבל זה המינימום. לעומת חברות שלי שהיו איתי - לא יצאתי עם שריטה אפילו".

על התזכורת הפיזית המתמדת שלה ממה שקיבל את השם "מיגונית המוות" בזיכרון הקולקטיבי הלאומי, כמו על אירועי שמונה השעות שבהן היתה לכודה בה, היא מדברת בפנים חתומות. פה ושם מתגנב רטט קל בשפתיה, אבל לא יותר ממנו, עת היא מגוללת עד הקטן שבפרטים את סיפור הבלהות שלה מ־7 באוקטובר.

"החלטתי שאני לא הולכת לחיות עם פוסט־טראומה", היא אומרת. "אני לא רוצה להגיע למצב שהדחקתי את מה שקרה ושזה יפגוש אותי בסיבוב במהלך החיים. אני רוצה לעקור את הבעיה מהשורש, לגדוע את הטראומה. זה לא כזה פשוט, אנחנו משתמשים במטאפורות וזה על פניו נשמע קל. אבל מה שרציתי זה שמישהו שמבין בטראומה יבוא ויגיד לי מה אני יכולה לעשות כדי לרפא את עצמי עד כמה שאני יכולה. לפחות מה שבשליטתי, כי אין לי מה לעשות עם מה שלא.

"אמרו לי שאני צריכה לדבר כמה שיותר. זה דבר שחוויתי, אין לי מה לעשות ואיך לשנות אותו, זה חלק ממני. אבל כן יש לי את האופציה לקחת אותו למקום טוב. עברתי טראומה? בסדר, בואי לא נהיה פוסט־טראומטיים. בואי נהיה מוכנים לכל דבר".

שגרירה של אמת

כרגע המטרה שהיא מתכוננת אליה היא כיבוש בזל, מקום שבו בילתה שלוש שנים מילדותה, בעקבות שהות מקצועית של הוריה בשווייץ, שם עתידה להתקיים מהדורת 2025 של תחרות האירוויזיון. מובן שקודם לכן היא צריכה לנצח בעונה הנוכחית של "הכוכב הבא לאירוויזיון", שם היא כבר עכשיו מסומנת כאחת הפייבוריטיות החזקות לזכייה.

אם אכן תזכה בגמר שייערך בעוד כשבועיים וישודר בקשת 12, היא תייצג את ישראל לא רק כזמרת, אלא גם כעדות ממקור ראשון ונוכח למאורעות אותה שבת איומה. לא בטוח שזה ישכנע את כולם. אם מביאים בחשבון את הסנטימנט האירופי השולט בתחרות של השנה שעברה במאלמו, נראה שיש לא מעט ממי שגם הוכחה חיה לא תשכנע אותם בכמויות המוות.

"החלטתי שאני לא הולכת לחיות עם פוסט־טראומה. אני לא רוצה להגיע למצב שהדחקתי את מה שקרה ושזה יפגוש אותי בסיבוב במהלך החיים. רציתי שמישהו שמבין בטראומה יבוא ויגיד לי מה אני יכולה לעשות כדי לרפא את עצמי"

"אין מה לעשות, תמיד יהיו כאלה שיכחישו את הסיפור שלנו", היא אומרת. "זו עוד סיבה שבגללה אנחנו חייבים לעמוד שם. אני רוצה לשנות את הדעה שלהם. מהמסע שעשיתי השנה, בהסברה בכל מיני מקומות, אני יודעת כמה זה משפיע כשזה פתאום אישי. כשהם רואים אותך בעיניים שלהם".

זו גם יכולה להיות חוויה מתסכלת. אנשים מולך לא מאמינים שהדבר הנורא שעברת קרה במציאות.
"בעיקרון חוויתי את זה כבר מ־8 באוקטובר. גללתי באינסטגרם וכל הסרטונים שראיתי היו של הכחשות והטחות אשמה בישראל. הגוף שלי בער מרוב כעס, התחלתי לבכות. לא יכולתי להבין מאיפה אני מכילה את הדבר הזה. עברנו את מה שעברנו ואף אחד לא מאמין לנו. אבל זהו, צמחתי משם".

סרטונים ברשת זה שונה מאולם שלם שצועק לך בוז בזמן שאת מנסה לשיר.
"בגלל כל מה שעברתי בא לי לעמוד נגד הבוז הזה. אם הם רוצים להכחיש את מה שהיה - זה הרבה יותר נוח להם אם לא נהיה להם מול הפרצוף. לא בא לי להגיד שזה צ'יפס, כי זה ממש לא, אבל בא לי לעמוד בזה. זה לא מרתיע אותי".

אם במבט ראשון היה נדמה שסיפורה של רפאל, 24, מכיל בעיקר זעזוע נפשי ארוך טווח, מבט בעיניה ובאופן שבו היא נושאת את עצמה מגלה סיפור אחר. כזה של אינסטינקטים חדים, הבנה של סיטואציה והחלטה עיקשת לקחת את החיים בידיים.

אם 7 באוקטובר היה סיטואציה שנקלעה אליה, בכל הנוגע לחיים שאחרי - ההחלטה שקיבלה היתה להיכנס לאירוע ולהוביל אותם לאן שהיא מעוניינת שיילכו. בשלב מוקדם החליטה שהיא לא מתכוונת לתת לסיוט של אותו יום ארוך לשלוט בגורלה. ואולי במובן מסוים הוא שולט בה יותר משחשבה. כי גם היא מודה שהוא זה שנתן לה את הדחיפה לרדוף אחר חלום הילדות שלה להופיע על במה.

"עברתי סיטואציה של מוות והחלפתי אותה בלהתחיל לחיות את החיים שאני רוצה, כמה שאפשר", היא אומרת. במובן מסוים היום ההוא היה זרז, בעיטה קדימה. "לגמרי. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות את הבעיטה הזאת, אבל זו היתה תזכורת. היתה שם הבנה שהכל יכול להיגמר ברגע, ואת לא רוצה שהחיים ייגמרו בלי שחווית אותם. פתאום הפחד להיכשל כבר לא היה פחד אלא זכות".

כדי להבין יותר את המקום של האירוע הזה בחייה, צריכים להבין שגם אם במשך תקופה הוא זה שהגדיר אותה, לפחות עד שהמירה אותו בחוויית "הכוכב הבא לאירוויזיון" ובמה שיכול להוות עבורה מקפצה לקריירה בינלאומית, צריך להכיר את יובל שלפניו. היא גרה ברעננה עם הוריה, צביקה וליאת - הוא עוסק בתחום היופי והיא פסיכותרפיסטית.

השניים הכירו בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. לימים יביים אותה אביה, גם אם במעוותת שבסצנות, ויעביר לה הוראות משחק מצידו השני של הטלפון, בשיחה שכל המדינה מכירה כבר, שבה הורה לה להעמיד פני מתה.

כשהיתה בת 6 עברה, כאמור, עם הוריה לשווייץ. שם התמכרה לז'אנר ריאליטי השירה של סיימון קאוול, עם דגש על "אקס פקטור". ילדה עם נטייה תיאטרלית, שמתקשרת, בהיעדר ידע בשפה המדוברת, בפנטומימה, וחולמת להשתתף בתוכנית שירה טלוויזיונית. בישראל למדה במגמת תיאטרון וערבית - לא שזה סייע לה במיוחד ב־7 באוקטובר.

"לא הבנתי מילה ממה שהמחבלים אמרו, כי זו ערבית רחוב כזאת", היא אומרת. "בבתי הספר לא באמת מלמדים אותך ערבית כמו שצריך. אומרים לך 'תקרא. אל תבין מה אתה קורא, אבל העיקר שתקרא'. שטויות במיץ".

במקור רצתה להתקבל ליחידת המודיעין 8200, אבל במקום לקחת חלק במחדל הביטחוני שעתיד לבוא היא שירתה כלוחמת מעברים באזור ירושלים. תפקיד קרבי, שבמסגרתו הוצבה במקומות כמו שועפט, חיזמא ומחסום זיתים. צעירה חסרת פחד במובן הקיצוני ביותר, היא מעידה על מי שהיתה אז. אחרי הצבא טיילה במשך חצי שנה בדרום אמריקה, וכששבה לארץ בינואר 2023 מצאה את עצמה אבודה למדי במשך חודשים ארוכים.

"תמיד יהיו כאלה שיכחישו את הסיפור שלנו, ולכן אנחנו חייבים להיות שם. אני רוצה לשנות את הדעה שלהם. מהמסע שעשיתי השנה, בהסברה בכל מיני מקומות, אני יודעת כמה זה משפיע כשזה אישי, כשהם פתאום רואים אותי בעיניים שלהם"

"לא הצלחתי לרשום את עצמי אפילו ללימודים של קורס, כי פחדתי שהוא לא ילמד אותי את מה שאני באמת רוצה לעשות בעתיד. הייתי אבודה לגמרי. ברמה שבשלב מסוים התחילו לי גירודים בכל הגוף ולא הבנתי מה קורה איתי. רופא שבדק אותי אמר לי 'תקשיבי, לחץ מסוים גרם לך להתפרצות פיזית של אלרגיה'. זה היה הלחץ של לא לדעת מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי. פשוט לא הצלחתי להרים את עצמי. אני לא יודעת אם זה היה דיכאון. זה לא היה מאובחן, אבל זו היתה חד־משמעית נקודה מאוד קשה".

רגעי האימה

חודשי החיפוש העצמי הביאו אותה להתגלגל למסיבה בנובה, שאליה הגיעה יחד עם ארבע חברות. כדרכם של סרטי אימה, גם הלילה ההוא התחיל באופן אידיאלי, אפילו אופורי. "אמרתי 'יאללה, בא לי'. גם כך עוברים תקופה חרבנא, לפחות ניהנה ממשהו", היא נזכרת. "כשאבא שלי שאל אותי איפה המסיבה מתקיימת, עניתי לו 'אתה לא תאהב את זה - בעוטף'. הוא אמר לי 'הכל טוב, תהיי זמינה'.

"הגענו למגרש החניה באחת וחצי בלילה ופתחנו בר־בגאז'. מסדרים אלכוהול בבגאז' ומעבירים את הזמן קצת לפני שנכנסים למתחם. אף אחד לא מדבר על זה שזו היתה מסיבה כיפית ממש, משהו שלא ראיתי קודם לכן בחיים שלי.

"כשנכנסים למתחם עוברים בשביל צר מואר משני הצדדים, והכל מסביב קנטות, אוהלים, אנשים יפים יושבים ביחד, אוכלים. שלמות שאין כמותה. אני לא יכולה להסביר את היופי של המקום. הכל צבעים ואורות. פתאום שמעתי קול צועק לי 'יובלי! יובלי!' ואני רואה מולי את אלירן מזרחי, ידיד שלי משנים אחורה, והוא אומר לי 'תכירי, זו מאיה (ביטון), ארוסתי, אנחנו עוד מעט מתחתנים'. שניהם נרצחו לצערי. ממה שאני יודעת, הם היו מחובקים יחד במכולה וכדור אחד חדר את שניהם".

ב־6:30, כשהתרעות צבע אדום החלו לזעוק מתוך הסמארטפון שלה, היא וחברותיה היו באוהל, מצלמות סרטון עבור אבא שלה. "הייתי מאוד צ'יל. אמרתי 'סבבה, אנחנו בעוטף. מה ציפיתן, שלא יהיו אזעקות? בואו נחכה פה שהדבר הזה ייגמר ונמשיך'.

"המסיבה אמורה היתה להימשך עד 3 בצהריים, השעה היתה רק 6 בבוקר. חברה שלי היתה מאוד חרדתית והיא לא הסכימה בשום אופן שנישאר. ואז שמענו מישהו צועק 'המוזיקה לא תחזור, אתם חייבים להתפנות עכשיו!".

שמועה על מחבלים שמקיפים את נתיבי המילוט הביאה אותן להתחבא במיגונית. "לא היה לי מושג מה זה 'מיגונית' לפני כן, לא ידעתי שיש מילה כזאת", היא מודה. "כשדיברתי עם אבא שלי בטלפון אמרתי לו 'אנחנו בממ"ד'. התיישבנו בקצה המיגונית, ועוד ועוד אנשים באים, נכנסים, יוצאים, עומדים, יושבים, בוכים, צועקים, צוחקים אפילו".

מתי התחלתן להבין עם מה אתן מתמודדות?
"ישבנו בשקט במיגונית וברגע אחד התחלנו לשמוע יריות. אנשים שעמדו קרוב לפתח שלה וראו את מה שקורה בחוץ התחילו לצעוק 'זה צה"ל, זה צה"ל!' ואמרתי לאבא שלי בטלפון 'או, יופי, הצבא הגיע לטפל במצב'. שתי שניות אחר כך מתחילים לדבר על פצוע מחוץ למיגונית. כולם השתתקו, ושנייה אחר כך נכנסו מחבלים לתוך המיגונית והתחילו לרסס את כל מי שהיה בתוכה.

בגלל שהייתי בחלק האחורי שלה לא ראיתי מה קורה, בזמן שאנשים עפים עלי בגלל ההדף. אני זוכרת את הסאונד של היריות - בום, בום, בום, בום. בגלל שזה חלל כל כך קטן, ההרגשה היא כאילו יורים לך לתוך המוח. כל הגוף מושפע מזה - מהאצבעות עד לקצה הראש. רצף של יריות שלא פסק".

מה עושים במצב כזה? מכסים את האוזניים?
"אני לא יודעת מה עשיתי. הבנתי שיורים עלינו, אז הפלתי את הטלפון והתכווצתי. שומעים צפצוף ממש חזק באוזניים, מין 'ביפ' ארוך. בראש שלי עברו בערך חמש דקות עד שפקחתי עיניים והתקשרתי להורים שלי, אבל הם שמעו את היריות בטלפון לפני שהפלתי את המכשיר ואמרו לי שמאז ועד שהתקשרתי עברה שעה.

"ואז התחילה רוטינה שנמשכה במשך שמונה שעות. נכנסים, יורים, נכנסים לרכב, סוגרים את הדלת ונוסעים. היינו על כביש 232, זה הכביש שמקשר בין בארי לרעים. כל חוליה שיצאה מעזה נכנסה פנימה, וידאה הריגה והמשיכה הלאה. ככה זה התנהל במשך שעות".

ובין חוליה אחת לשנייה הבנתן את גודל האירוע.
"אחרי הירי הראשון ישר התקשרתי לאבא שלי וזו השיחה שכולם מכירים. 'אבא, יש מתים עלי'. הוא הסביר לי מה לעשות, ניתקתי את הטלפון והעברתי את המידע לכל מי שנמצא במיגונית. אמרתי 'בכל פעם שהם באים, תשחקו אותה מתים. לא יהיה להם במה לירות אם כולם מתים פה'. אז בכל פעם שהם הגיעו שרר שקט במיגונית, דממה מוחלט. והם עדיין ירו, לא עניין אותם מתים, חיים. יורים. כשהם היו הולכים היינו פוקחים עיניים ומבינים מי נפגע ומי לא. אף אחד לא פצה פה ולא השמיע הגה. חברה שלי חטפה חמישה כדורים ולא הוציאה ציוץ.

"קצת אחרי שנכנסנו למיגונית היתה מאחוריי בחורה שהחזיקה לי כל הזמן את היד. אחרי הירי הראשון ראיתי שהיא מתה לי על הכתף. התחלתי להרגיש כאב ממש חזק ברגל. ישבתי בישיבה מזרחית ולא הצלחתי להזיז את הרגל, כי היתה עליה גופה. לא היתה דרך להיחלץ מהסיטואציה, כי כל הזמן היו עלי עוד ועוד גופות.

"בשלב מסוים הרגשתי את כל העצם שלי נסדקת. הבנתי שאם אני רוצה לצאת מהתנוחה הזו אני צריכה לשבור את הרגל, רק כדי להצליח להוציא אותה החוצה מתחת לערימת הגופות. לא יכולתי לזוז מילימטר מסביבי גופות מחוררות, דם משפריץ מכל עבר ואני לא יכולה לזוז".

במשך שעות היית בעצם כלואה בין גופות ומקווה לשרוד את סבב היריות הבא?
"בשלב מסוים הגיעו גם רימונים, וזה היה כל כך נורא עד שהם גרמו לירי להרגיש בסדר לעומתם. כשזורקים עלייך רימון את שומעת פצצת אטום במוח, זה היה כל כך חזק. אם כשיורים עלייך הלב פועם על שבעת אלפים, אז כשזורקים לכיוונך רימון הלב נעצר. אין אוויר, אין נשימה, אין דופק, אין כלום.

"אחרי כל סבב כזה שאלתי את עצמי בראש 'את חיה?'. זו היתה שאלה אמיתית, לא הייתי בטוחה בזה ברגע הראשון שאחרי. אחרי שהרימון מתפוצץ את מרגישה משהו רותח נופל עלייך. נפלו לי על הגב ועל הראש כמו עלים כאלה, שורפים ברמות".

כל הזמן הזה בעצם גם לא שתית, והלכת והתייבשת.
"מעניין שלא שואלים אותי על זה. אי אפשר להסביר את החום שהיה שם. הגוף שלי כל כך התנפח, שילשתי את עצמי בנפח. יש לי צמיד שתמיד מאוד גדול עלי, והיד שלי כל כך התנפחה מהחום עד שהרגשתי שהוא מתפוצץ מרוב לחץ".

"כשזורקים עלייך רימון את שומעת פצצת אטום במוח, זה היה כל כך חזק. אם כשיורים עלייך הלב פועם על שבעת אלפים, אז כשזורקים לכיוונך רימון הלב נעצר. אין אוויר, אין נשימה, אין דופק, אין כלום. אחרי כל סבב כזה שאלתי את עצמי בראש 'את חיה?'"

על צרכים אין מה לדבר בכלל.
"אתה רוצה לשמוע? עשינו פיפי על עצמנו. אין מה לעשות. אני ממש זוכרת שאמרתי לבחור שישב לידי 'תקשיב, אני לא מסוגלת יותר' והוא ענה 'כן, אני כבר עשיתי, לכי על זה'. בכל הסיטואציה הזו, זה היה רגע בודד של שחרור".

"שטפתי מעצמי גושי בשר"

בדיוק בשעה 2 בצהריים הגיעו שני רכבי טנדר וחילצו את השורדים. רק שם, בעודה דחוסה - הפעם ברכב עמוס אדם - הרגישה שהגיעה לחוף מבטחים. "אני ממש זוכרת שנשכבתי אחורה והסתכלתי מהחלון על השמיים. במשך כל הנסיעה הסתכלתי על הכחול של השמיים ועל העננים. הייתי בהלם שעדיין יש אור יום בחוץ, כי במשך שעות היינו בחושך מוחלט, לא ראינו כלום. וכל האף אבק שריפה, והעיניים אבק שריפה והשיער. אתה רואה שחור".

מתי התחלת להפנים את מה שעברת?
"אחרי כל פעם שהתפוצץ עלינו רימון לא הבנו למה המקום מתרוקן מאנשים. וזה פחד אלוהים, כי הרי הגופות האלה הן המגן שלך. אתה לא מבין למה המקום הולך ומתרוקן, וחשבנו שאולי גוררים גופות אל מחוץ למיגונית. בשלב מסוים בחילוץ הגענו לתחנת דלק כלשהי ושם פיצלו בינינו, כל אחד לפי רמת הפציעה שלו, ולפי זה פינו אותנו לבתי חולים.

"אותי ואת חברה שלי, הדר, לקחו למשטרת אופקים. נכנסתי שם למקלחת שמצאתי וחפפתי שיער עם איזה שמפו שמצאתי שם. תוך כדי המקלחת התחלתי להוציא מהשיער גושים של בשר. זה היה הרגע של נפילת האסימון. פתאום הבנתי שאנשים התפוצצו לחתיכות, ובגלל זה המקום התרוקן עוד ועוד".

יש בך כעס היום? הופקרתן בשטח במשך שעות.
"כבר אין בי כעס. כשלא הבנתי את המצב ברור שהיה בי כעס, אבל צה"ל זה החברים שלי שמשרתים או שנמצאים במילואים עכשיו. כשמבינים את סדר הגודל של הדברים וכמה כוחות ניסו מכל מקום להגיע לכולם, אי אפשר להחזיק כעס. (המחבלים) פשוט רצחו את כל מה שהיה בדרך - שוטרים, חיילים. רצחו פאקינג בסיס שלם בזמן שהייתי במיגונית".

"אני לא מאחלת לאף אחד לחוות את הבעיטה הזאת, אבל זו היתה תזכורת. היתה שם הבנה שהכל יכול להיגמר ברגע, ואת לא רוצה שהחיים ייגמרו בלי שחווית אותם. פתאום הפחד להיכשל כבר לא היה פחד אלא זכות"

גם לא כלפי הדרג הפיקודי? הצבא לא היה מוכן לתרחיש כזה, אף שכל הסימנים העידו שהוא אפשרי בהחלט.
"אלה שאלות נכונות, אבל עבור מישהו שעבר טראומה התעסקות בשאלות האלה תביא למקומות לא טובים. לא כי אני בהכרח כועסת, אלא כי זה פשוט לא רלוונטי לעתיד שלי. זה עבר, ואני לא יכולה להמשיך להתעסק בזה. כן, היה בי כעס באותו יום, של למה לא הגיעו אלינו?. אבל אם אני רוצה לחיות פה, ולחיות בטוב, אני צריכה להאמין שעושים הכל כדי שדבר כזה לא יקרה בעתיד".

על המסלול לשווייץ

מאז היא בטיפול פיזי, נפשי וקבוצתי. הסיוטים עדיין שם, היא מעידה. אירועי היום ההוא בכל זאת מזדחלים לחלומותיה. אבל את הביעות ההוא המירה רפאל בחיי החלום הנוכחיים והסוריאליסטיים־משהו שלה, ובמרכזם השתתפות בפורמט "הכוכב". אחרי שנים של שירה במקלחת או לכל היותר זמרה בערבי קריוקי, החליטה להציב את יכולות השירה שלה במבחן מול כל המדינה.

בבית, היא מספרת, גדלה על תפריט של רוק שמורכב מלד זפלין, סקורפיונס והלהקה האהובה עליה - קווין. ווקאלית היא מושפעת דווקא מזמרות כמו ביונסה וסלין דיון. "אבל אני באמת שומעת הכל", היא אומרת, ומציגה בגאווה את ההאזנות האחרונות בספוטיפיי שלה. שילוב בלתי הגיוני כמעט בין פופ, רגאי, רוק ומטאל. טראק טראנס לצד שיר של דודו טסה; שיר של מיקה רודף מוזיקת אנימה, בטרם מגיע להיט ישן של סיסטם אוף אה דאון.

לתוכנית היא התקבלה אחרי ביצוע מרהיב ל"Anyone" של הזמרת והשחקנית האמריקנית דמי לובאטו. בחירת שיר לא מקרית בכלל, בהתחשב בעובדה שפזמון השיר מובל על ידי השורה "מישהו, בבקשה שילחו לי מישהו". השופטים התמוגגו: "אני בהלם", הכריזה שירי מימון. "איזה קול יפה", אבחן עדן חסון. איתי לוי כינה אותה "סמל לתקומה", ואסף אמדורסקי, בדרך כלל שופט שקשה להרשים, היה הראשון שהעביר אותה לשלב הבא.

"אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי הוא שאני לא יכולה לחשוב על 'מה אם'. כן, יכול להיות שהטראומה של 7 באוקטובר תצוף במעמד כמו אירוויזיון. הכל יכול לקרות. אבל אני לא יכולה למנוע מעצמי דברים בגלל ה'מה אם'. יש פחד והוא תמיד יהיה"

גם אם בתוכנית לא יודו בכך, היא מסומנת כאחת המתמודדות הבולטות העונה, וסיכויי הזכייה שלה גבוהים במיוחד מול יתר המתמודדים - אוסף מוכשר, אפילו חריג ביכולותיו אפשר לומר, ביחס לעונות קודמות. אם זו אינדיקציה - בשלב הדואט בהפתעה, שבו זמר או זמרת מבוססים עולים במפתיע להצטרף למתמודדי העונה הנוכחית במהלך שיר, אל יובל הצטרפה מנצחת העונה שעברה, עדן גולן, לביצוע משותף של שתיהן לקלאסיקה "Feeling Good".

אם לא את, מי את חושבת שינצח העונה?
"זאת עונה כל כך קשה, יש לך כל כך הרבה אפשרויות. יובל גולד הוא עילוי של החיים. כולם מדברים על הפרפורמנס של עידו מלכה, אבל יש לו גם קול מטורף. דניאל וייס הוא חדירה לא נורמלית לנשמה, יש לו מנעד קולי שמגיע אפילו לקול של אישה. רד בנד ומורן אהרוני זה שילוב גאוני. מורן היא אחד הקולות המטורפים שיש לנו במדינה".

תשובה פוליטית ניטרלית. את מוכנה לשווייץ.
"אני באמת לא יכולה לבחור אחד. אתה מבקש ממני להסתכל מבחוץ ואני לא יכולה, אני בפנים. זו בועה. אני מאוד מחוברת לאנשים האלה".

המון אנשים מהמרים עלייך.
"אוקיי, אז יש מצב מצוין שזאת הולכת להיות אני, ואני גם רוצה שזו תהיה אני, וזה אומר שאני צריכה לתת את המאה אחוז שלי כדי שזה יקרה ולא לאכזב".

חשבת על כך שלייצג את ישראל מול גלים של רוע ושנאה יכול להיות טריגרי עבורך?
"אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי השנה הוא שאני לא יכולה לחשוב על 'מה אם'. חד־משמעית, יכול להיות שיהיה לי התקף חרדה. כן, יכול להיות שהטראומה של 7 באוקטובר תצוף שם. הכל יכול לקרות. אבל אני לא יכולה למנוע מעצמי דברים בגלל ה'מה אם'. יש פחד, והוא תמיד יהיה, לא משנה לאן אני אפנה. אבל אני לא יכולה לא לקחת צעדים, אז זו שאלה שלא כל כך התעסקתי בה.

"אני מתעסקת בלראות את עצמי שם, עטופה בדגל ישראל, מתה להפיץ את כל האהבה שקיבלתי במשך השנה הזו. אני חושבת שהנפש שלי מחוסנת לכל כך הרבה דברים. וכדי שאף אחד לא יוכל להכחיש ולהמעיט בערך של מה שקרה, בא לי לעמוד להם מול העיניים, ישר בפרצוף. יש גבול לכמה שהם יוכלו להכחיש".

סטיילינג יובל רפאל: יהלי אביכזר, איפור: ערן ישראלי, עיצוב שיער: אסי שדה, ע. סטיילינג: טל רם ואיתי בר. צולם בסטודיו לצילום דאדי אליאס

הפקה: אורטל כהן