האצבע המאשימה של אריה דרעי מופנית לכיוון הלא נכון

הצחיק אותי השבוע אריה דרעי, שאמר בערוץ 14 שכל מי שהתגייס מהמשפחה שלו נכנס לצבא עם כיפה ויצא בלעדיה. האצבע המאשימה כוונה כמובן לצבא, אבל אני חושב שהיה טוב לקפל את האצבע ולהצביע בה פנימה, כלפי הבית, כלפי המשפחה, כלפי מערכת החינוך של ש"ס, שמייצרת אנשים עם כיפה שברגע שהם פוגשים את העולם האמיתי הם נפטרים ממנה.

חשבתי לעצמי, לולא הייתם מאשכנזים את המערכת, לולא רציתם להידמות לליטאים, לו שמרתם על תורת אביכם וסבכם ממרוקו - כל זה לא היה קורה. הייתם נשארים גמישים, פתוחים, מכילים, מקילים, ואז גם הצעירים הממהרים להוריד את כיפת ההתחזות לחרדים אשכנזים היו נשארים בדיוק כמו מה שקיבלו בבית - מסורתיים, מזרחיים, בעלי אמונה עמוקה ששום רוח חולפת בצבא לא יכולה לערער.

במערכת החינוך של ש"ס, ובמערכת החרדית בכלל, הדבר היחיד שלומדים הוא גמרא. לא לומדים כמעט חומש או נביאים, לא נוגעים בכלל בקבלה, לא נחשפים לרוחניות אמיתית, רוחניות של ואהבת לרעך כמוך.

מתמקדים בשינון הלכות, שרובן היו טובות לפני אלפיים שנה, וגם היום הן מעולות לחידוד המחשבה - אבל לא כמנה עיקרית ויחידית לבניינו הרוחני של אדם. אז מה הפלא שכאשר תלמידי השיטה הזאת פוגשים את העולם האמיתי ורואים מה גדול הפער בינם לבין שאר אזרחי העולם, גם באמונה וגם בידע הכללי, הם מזדרזים להסיר מעליהם את הכבלים שנועדו להשאירם עניים, משועבדים, צייתנים?

לי אישית נראה שכאשר אדם מאמין באמת, הוא יכול לפגוש כל מצב, כל אדם, כל מסגרת, כל אתגר, ולא רק להישאר באמונתו - אלא גם להתחזק בה ולהיווכח שהיא נותנת לו כלים אמיתיים להתמודד עם העולם.

אם אמונה היא מסגרת כובלת שיכולה להתקיים רק בתנאים של בידוד, ברור שהיא לא תורת חיים, אלא סתם סט של התנהגויות ודוגמות שלא מחזיקות מים, וסופן לעבור מן העולם. לא משנה כמה גבוהות יהיו החומות שיבנו העסקנים החרדים סביב הצעירים, אם לא ילמדו אותם את המהות האמיתית של תורת ישראל - כשהצעירים האלה יפגשו, רחמנא ליצלן, חילונים או דתיים לאומיים, הם יקלטו ישר שעבדו עליהם בעיניים.

הזמן הזה הוא זמן תיקון. זמן חזרה בתשובה אמיתי. חזרה למהות הדתית המקורית של עם ישראל. לא של בידוד, אלא של התערות בזרם החיים. כשתלמדו תורת חיים, אריה, הכיפה תישאר גם ביום גזירת החוגר.

סמולן

בעקבות הטור דשבוע שעבר הוצפתי בתגובה, וזה לשונה - "יא סמולן, רק ביבי". שמחתי על התגובה היפה, ייבשתי אותה בין דפי ספר עבה והוספתי אותה לאוסף התגובות שלי. ולמרות שלא התייחסתי אליה ברצינות, היא המשיכה לנקר במוח הקטן שלי ולדרוש התייחסות. אז הנה אני מוציא את כל מה שחשבתי על זה שבוע שלם, בתקווה להיפטר מזה ככה. נעבור מילה־מילה באמירה "יא סמולן, רק ביבי".

קודם כל, יא. י"א או 11 מסמל בחסידות את מה שמעבר לטבע. הבריאה היא 10 - עשרת הדיברות, עשר הספֶרות, עשר המאמרות שבהן נברא העולם. 11 זה הכוח האלוהי שמעל כל הכוחות. כלומר, האמירה "יא סמולן" אומרת שאני סמולן מעל כוחות הטבע, מעל הסמולנות הרגילה, הנתפסת. במהות אין שמאל ואין ימין, הכל באחדות, ולכן יא סמולן ויא ביביסט חד הם, מאוחדים באהבת ישראל ללא כל חיץ והפרדה. יפה. עמוק. מאחד.

עכשיו למילה "סמולן". היא מעצבנת אותי. נדמה לי שמוסכם היום בעולם שמתייחסים בכבוד להגדרתו העצמית של אדם, גם אם היא נראית למתבונן מלאכותית. אתה לא קורא למי שמגדירה את עצמה אישה "גבר", גם אם יש לה זקן ואשכים ענקיים. נימוס בסיסי.

אני חציתי את הקווים לפני שנים, ושילמתי מחירים. אני איש ימין אמיתי לטעמי, לא מוכן לשמוע "סמולני" בקשר אלי. רק לפני שבועיים כתבתי פה על הצורך ליישב את דרום לבנון ביהודים. מכירים הרבה סמולנים שחושבים ככה? בעיניי לקרוא למישהו, למשל, "דוס מחמד" אם הוא חבר בבריגדה החילונית, זה גם לא מכבד וגם מחליש מאוד את הטיעון שלך. תתייחס אלי כפי שאני מגדיר את עצמי ותסתור אותי מבפנים עד שאתמוטט.

וללב העניין. "רק ביבי". בעיניי זאת אמירה בעייתית מאוד. דמוקרטיה היא משטר שבו בוחנים את המנהיג פעם באיזו תקופה, ובוחרים בו אם הוא מצדיק את הבחירה. ברגע שאתה אומר לי "רק ביבי", זה אומר שלא מתקיימת שום פעילות מחשבתית, וזה אומר שהמנהיג שעליו אתה אומר "רק" משוחרר מהצורך להרוויח את אמונך בכל פעם מחדש. אתה מאמין בו כמו באל, או כמו במועדון כדורגל. אמונה דתית שבטית.

דמוקרטיה לא עובדת ככה. אתה רוצה שאני אכבד אותך ואת בחירתך, אבל לומר "רק ביבי" זאת לא בחירה, זאת אמונה. אגב, גם "רק לא ביבי", בלי קשר לתוצאות, זאת אמירה בעייתית באותה מידה. בעיניי אם ביבי היה עובר שינוי פנימי עמוק, מצטיין בתפקידו, מתקן את מה שקלקל, מודה באחריותו, מראה גרף למידה ראוי - היה על מה לדבר.

בקיצור, קובי מעכו, גרמת לי לחשוב שבוע על תגובתך. תודה שטרחת לכתוב קצר ומאתגר. קפוץ לקפה מתישהו, יא ביביסט. יש לנו על מה לדבר.

פחות

איך היה הסנדוויץ' שהכנתי לך לבית הספר? שאלתי את המתבגרת. "פחות", ענתה הגברת, והוסיפה את גלגול העיניים הזה שרק ילדות בגיל 12 יודעות לעשות. זה היה הרגע שבו קלטתי שזה לא סתם שימוש במילה, זו מגפה לשונית שכבשה את הילדים שלנו. "פחות" היא התחליף החדש למילה "לא", שהכרנו ודי חיבבנו, אבל מתברר שהיא כבר פחות. והיא לא סתם פחות, היא "לא" פלוס תדר מאוד לא נעים, לי לפחות, של פאסיב־אגרסיב, עוינות מוסווית. כי היא לא סתם אומרת "לא", היא אומרת "אתה לא שווה אפילו את המאמץ שאגיד לא".

"פחות" היא מילה שנולדה בעידן של רשתות חברתיות. עידן שבו אנחנו רוצים לפגוע, אבל בלי שיוכלו להאשים אותנו בפגיעה. רוצים להעליב, אבל עם מרחק ביטחון. "פחות" היא כמו חץ מורעל עטוף בצמר גפן - את הכאב מרגישים, אבל קשה להצביע על מקור הפגיעה. נסו להתלונן על מישהו שאמר לכם "פחות" - תצאו פתטיים ונודניקים.

"איך השיעור החדש?" - "פחות". זה לא סתם משעמם, זה "המורה טיפשה שהיא חושבת שזה מעניין". "מה דעתך על השיר הזה?" - "פחות". כלומר, איך חשבת בכלל שאני אוהב את הזבל הזה של זקנים כמוך?

זו תופעה שמשקפת משהו עמוק בתרבות שלנו - את חוסר היכולת להתעמת ישירות. במקום להגיד "לא אהבתי", אמירה לגיטימית לחלוטין, אנחנו מעדיפים להנחית עקיצה עטופה באדישות מעושה. זו אלימות בכפפות משי, פגיעה עם תעודת ביטוח.

הגיע הזמן לחזור לדבר ישר. להגיד "לא" כשמתכוונים ללא, להגיד "לא אהבתי" בלי להתבייש, ואם כבר רוצים לפגוע - שיהיה אומץ לעשות את זה בפנים. כי "פחות" זו לא רק מילה עצלנית, היא גם פחדנית. היא הדרך של אנשים להרוג אותך בחיוך, לדקור אותך בסכין של חמאה.

אז אמרתי לבתי - בפעם הבאה שאת רוצה להגיד שמשהו לא טוב, תגידי את זה. בלי מסכות, בלי התחכמויות. היא הסתכלה עלי במבט הזה ואמרה - "פחות".

avrigilad@gmail.com