"החיים קצרים בשביל למלא פטריות", אמרה מיכאלה מודן כשחילקה לבנותיה עצות חיים אחרונות ממיטת חוליה, "את הבישולים המסובכים תשמרו לאירועים מיוחדים". היא היתה בת 58 כשנפרדה מן העולם, משאירה אחריה שלוש בנות המיטיבות לנצל כל דקת חיים.
הבכורה, פרופ' דלית מודן, היא רופאת ילדים. האמצעית, רותו, היא מאיירת, קומיקסיקאית ומספרת סיפורים מחוננת שספריה מתורגמים ל־15 שפות. ארון חייה עמוס פרסים ואותות הצטיינות, כמו זה של הבת הצעירה, היא דנה מודן - תסריטאית, שחקנית ויוצרת בוערת בעשייה, שאתמול, 5 בדצמבר, יצא לבתי הקולנוע הסרט הראשון אותו ביימה לפי "הנכס", הרומן הגרפי של רותו שראה אור ב־2013 בהוצאת "עם עובד".
במרכז הספר סבתא ונכדתה, הנוסעות לוורשה לאתר נכס שהיה שייך למשפחה לפני המלחמה. העלילה נפרשת על פני שבעה ימים, שבהם ורשה של לפני המלחמה פוגשת את זו העכשווית. נרטיב של העם הפולני פוגש את זה היהודי, אהבה צעירה נרקמת, ונפרמים סודות של אהבה בת שנים. "במשפחה לא צריך להגיד את כל האמת וזה לא נקרא לשקר", כמו שמיכאלה היתה אומרת.
אני אוהבת את ורשה, העיר שמבקשת ללמוד את עצמה מחדש, את הרוח הנושבת מבין קרעי המלחמה ושנות הקומוניזם, שאחרי שנפל לקח זמן עד שהפולנים מצאו את הדרך הביתה. ואני אוהבת את ורשה העולה מבין דפי הספר של רותו ואת זו שדנה מביאה אל המסך. את מצלמת הקולנוע של ירון שרף, שיודעת לאהוב ערים ואת המהלכים בתוכן.
הרעיון לסיפור הגיע אל רותו "כמו מברק". תפס אותה רגע לפני השינה בבית באנגליה, שאליה הגיעה בעקבות העבודה של בן זוגה ואבי שני ילדיה, פרופ' עופר ברגמן. "סיפור על סבתא ונכדתה שנוסעות לוורשה להחזיר את הרכוש", זה היה המשפט ואותו היא גלגלה כמה פעמים בראש, שלא ייספג בחלומות. על הבוקר, כמו תמיד, התקשרה לדנה לשאול מה היא חושבת.
דנה אמרה סבבה, ורותו התחילה להתמסר לחבלי העלילה המתפתחת ולתענוגות התחקיר. קראה סופרים פולנים ומאמרים, צפתה בקטעי וידאו וקולנוע. "הראשונה שדיברתי איתה היתה השכנה רנטה, מהגרת פולנייה בת 30 שהיתה נשואה לאנגלי. סיפרתי לה שאני רוצה לכתוב על נסיעה לפולין. שתספר לי עליה. רציתי לשמוע את הזווית הפולנית, לא הייתי צריכה הכשרה בשואה. אחרי שנים של משיכה לנושא היה לי מספיק ידע".
רבע שעה לתוך השיחה ובלי שרותו הזכירה את המילה רכוש, רנטה סיפרה לה שההורים שלה גרים בכפר שפעם היה של יהודים ושהתושבים שם מתים מפחד שיבואו היהודים או הגרמנים ויקחו להם את הבתים. "לי, בתור ישראלית, זה עשה קצר במוח. אני כמובן מבינה שיש מה לפחד מהגרמנים, גם לפחד מהיהודים זה משהו שאני יכולה להבין, אבל הייתי בשוק ששמים את הגרמנים והיהודים באותו משפט".
אחרי זה נסעה עם דנה לוורשה. הסתובבו ברחובות, דיברו עם אנשים והיא, שכל החיים שמעה שהפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים, למדה שהם רואים בעצמם את הקורבנות הכי גדולים של הגרמנים, על בגידת המערב בזמן מרד ורשה. "150 אלף פולנים נרצחו. 250 אלף הוגלו, העיר נחרבה. לקח זמן עד שהנרטיב הפולני וזה היהודי התחברו. דיברתי עם צעירים, דיברתי עם המבוגרים ועם בני גילי.
"אני הכי נחמדה בשלב התחקיר. מסתובבת בעולם כמו ספוג, חביבה וסקרנית. אוספת רעיונות וסיפורים. עוד לפני שהספר יצא דנה אמרה 'נעשה מזה סרט', אבל לקח זמן לגייס כסף ואז היתה הקורונה, וגם מין הפיכה משטרית בפולין, קרנות בוטלו וחברת הפקה פולנית שהיתה אמורה להיכנס ביטלה את ההשתתפות שלה. אחרי זה התחיל פה הבלגן ואז באה המלחמה", היא מונה את כל רשימת הקטסטרופות, שרק עקשנות העשייה של דנה יכלה להן.
"יותר לא ראיתי אותו"
יש משהו קולנועי בספרים של רותו, אפילו בשפה שהיא משתמשת בה כשהיא מתארת את תהליך העבודה. מהסינופסיס, שדנה וירמי פינקוס הם תמיד הראשונים לקרוא. את פינקוס הכירה כשלמדה בבצלאל וביחד הקימו, באמצע שנות ה־90, את קבוצת הקומיקס "אקטוס טרגיקוס".
"דנה כמו דנה, התעניינה מאוד בחלק הרומנטי של הספר. בסרט יש הרבה יותר דגש על היחסים של שני הזוגות, המבוגר והצעיר. אני יותר התעסקתי ביחסים של הסבתא עם הנכדה. אני עם אותו גבר כבר 35 שנים, מה כבר אני יודעת"
אחרי זה מגיע שלב התסריט, שבו היא מפתחת דיאלוגים, ואחריו הסטורי־בורד שעליו הסקיצות. מתכננת את הפריימים ואת המיקומים של הבלונים שבהם יופיע הטקסט. כשהכל עומד היא שוכרת שחקנים ומצלמת בסטילס את הסצנות, שלב ייחודי לעשייה שלה, שמביא איתו עוד איזה רובד לדמויות, לוכד איזו מחווה או הבעה של שחקן.
מהקאסט של "הנכס" בספר, אורי הוכמן, שמגלם את אברם יגודניק, חזן וממזר תככן, הוא שעבר מן הדפים למסך הקולנוע. שרון סטרימבן בתפקיד מיקה הנכדה ורבקה מיכאלי מגלמת את רגינה סגל, שאותה גילמה דבורה קידר במהלך העבודה על הספר.
"יש משהו מאוד חזק בספר שקם לתחייה. זו פנטזיה של סופרים. פתאום זה בלייב, ויש סאונד ויש מוזיקה", היא אומרת, ואני חושבת על הפסקול שדנה הצמידה לסרט, שבו מככבים שירים של עוזי נבון. פסקול שיש בו משהו מפתיע, לא מובן מאליו, כמו הטון הלקוני שבו שתי האחיות מודן אומרות את הדברים הכי מצחיקים והכי קשוחים בעולם.
הסרט לא מבקש לאמץ את הויזואליה של הספר, אבל שניהם מביאים יפה כל כך את הצבעים האלה של פולניה. את הריח והטעמים שמצליחים לנצח את ריח הדפוס בין דפי הספר כשרגינה מתיישבת לאכול לניוה, בצקניות גבינה, בבית שפעם, בחיים אחרים, היה שלה, ועכשיו הבת של אהוב נעוריה מפעילה בו מסעדה קטנה.
הבנות של מיכאלה עושות כבוד לאוכל. רותו אומרת שזה התחיל במטבח של אמא שלהן, שהביאה מלימודי התואר השני בארה"ב את מיטב הלהיטים של ג'וליה צ'יילד שהיתה אז, בשנות ה־50 של אמריקה, כוכבת גדולה שלימדה את האמריקנים בישול צרפתי בשנים שבהן שלט חיוורון המטבח התעשייתי.
פעמיים נסעה רותו לבקר בצילומים, שהתקיימו בוורשה ובטביליסי שבגאורגיה. "נורא נהניתי, התרגשתי מהביקורים האלה. אם דנה שאלה לדעתי הייתי עונה, אבל זה לא שהיתה לי הרגשה שהיא צריכה את דעתי או שלי היה איזה צורך להתערב. שחררתי את זה לחלוטין לפרשנות שלה. היה לי ברור שהסרט נעשה על פי הספר. לא כמוהו.
"בשבילי זו הקריאה של דנה את הספר, וזו קריאה מאוד מכבדת, מאוד אוהבת, מאוד מבינה לעומק ומאוד נאמנה לעשייה שלי. ועדיין, אני חושבת שיש לה טייק קצת אחר. למשל, דנה כמו דנה, התעניינה מאוד בחלק הרומנטי של הספר. בסרט יש הרבה יותר דגש על היחסים של שני הזוגות, המבוגר והצעיר. אני יותר התעסקתי ביחסים של הסבתא עם הנכדה. אני עם אותו גבר כבר 35 שנים, מה כבר אני יודעת".
רגינה סגל, הסבתא, קיבלה את השם מסבתא של רותו, אמא של מיכאלה - "אבל בדמות שלה יש גם מאמא של אבא". כשאני מתעניינת אם מדובר בסוג של מחווה, איזו מתנה לסבתא, היא אומרת ש"זה סוג של מה שלא עשיתי כשהן היו בחיים. לא ניסיתי להבין אותן כאנשים. כשכתבתי אותן בספר הייתי צריכה להבין מה הן עברו ומה המשמעות. הן לא היו נשים מאוד חברותיות או חביבות במיוחד, לא הייתי קרובה אליהן".
את הסבים שלה לא הכירה. סבא מצד אבא נפטר עוד לפני שנולדה ואת אבא של אמא פגשה רק פעם אחת. "הוא היה האדם השנוא במשפחה, כי הוא עזב את הבית כשאמא שלי היתה בת 7. היה טיפוס הרפתקן. כזה שנדד, החליף עבודות וארצות. הוא לא היה נוכח בבית שלנו, בטח שליד סבתא אסור היה להזכיר אותו".
הפעם היחידה שבה ראתה אותו היתה באירוע משפחתי בגן אורנים. "זה היה רגע בלתי נשכח. הייתי בת 13 ואנחנו עומדות שם, דנה, אני ואמא, שהצביעה על גבר זר. 'האיש הזה, אתן רואות אותו?' היא שאלה. אנחנו מסתכלות על איש מבוגר, נמוך כזה, ממושקף, ששותה מיץ תפוזים, ואמא אומרת, 'זה אבא שלי'. ואז הוא התקרב, אמא אמרה 'אלה הילדות שלי' והוא הנהן והלך. זה היה שוקינג. נורא מבלבל בתור ילדה. הבנה מאוד חזקה שגם במשפחה אהבה זה לא אוטומטי. יותר לא ראיתי אותו.
"כשהייתי בת 20 סבתא שלי נפטרה. וכשפינו את הבית שלה מצאנו אלבומים על אלבומים של צילומים שסבא שלי צילם אותה. היא באמת היתה אישה יפה, פאשניסטה שחלמה ללמוד ארכיטקטורה אבל בפולין לא הרשו לה, כי היא יהודייה. הצילומים נורא־נורא יפים. את רואה שזה בן אדם שיודע מה זה פריים. כשראיתי אותם אמרתי שאולי, באיזושהי דרך פתלתלה, מהאירוניה של היקום, זה בא אלי. כי לפניי איש במשפחה לא עסק באמנות".
"תחליטי לבד"
חיים שלמים חיו ההורים של רותו מרחק כמה רחובות זה מזה בתל אביב, אבל הכירו בלימודי רפואה בירושלים. אבא שלה, פרופ' ברוך מודן, נאסף אל אימן תשע שנים אחרי פטירתה והרבה לפני שהאפידמיולוגיה, תשוקתם הגדולה של בני הזוג, היתה לענף רפואה שריתק אליו את ההמונים.
"אני נורא מצטערת שהם לא זכו לראות איך זו נהייתה מילה שכולם יודעים מהי. ההורים שלי היו חוקרים שהקימו את המחלקה לאפידמיולוגיה בתל השומר, אבל כשהייתי צריכה למלא כל מיני טפסים, הייתי כותבת רופאים בשביל לא להסתבך בהסברים. הם היו מאוהבים במדע, רבים בבית על שיטות מחקר ועל מי יהיה הראשון במאמר. אם היה כנס, היינו נוסעים לחו"ל. הכל היה סביב זה.
"ציירתי סיפורים מאז שאני זוכרת את עצמי. יש לי ציורים מהגן ולידם הסיפור בכתב של הגננת או של אמא שלי ואני זוכרת שהמניע לצייר היה הצורך להתבטא. לא היה הרבה קומיקס בסביבה, אז צרכתי את מה שהיה. בעיקר חוברות של פופאי"
"עד גיל 10 גדלתי בתל השומר. שיכון בתוך מתחם שבו כולם היו ילדים של רופאים, אחיות או עובדי מנהלה. שיבא מצא את הדרך לשמור את הרופאים קרוב אליו, כדי שיוכלו ללכת ולחזור בכל שעה. אלה ילדים שגדלים בידיעה שכנראה יש משהו יותר חשוב ממך, או לפחות חשוב כמוך. להציל אנשים זה יותר חשוב מאסיפת הורים. זה לא שאומרים לך, אבל אתה יודע. בגיל 3 כבר הלכתי לגן לבדי. אחרי הצהריים הייתי הולכת לבקר את אמא בעבודה, עוברת דרך ההוספיס וחוצה את הכירורגיה עד שהייתי מגיעה אליה".
אז ככה היית הולכת לך, ילדה קטנה, רואה אנשים גוססים כדבר שבשגרה?
"כן", היא מנגנת את התשובה בלי לעשות עניין, "אני חושבת שאז היו פחות מגינים על ילדים, מה הם רואים ומה לא. אצל רופאים גם ישנו העניין הזה שאם זו לא סכנת מוות אז לא מתרגשים מזה. נפצעת? תופרים אותך וזהו.
"זה היה בית של אנשים עסוקים מאוד. גם הילדים. אני זוכרת את עצמי כל הזמן עסוקה בפרויקטים, פחות בחוגים, כי אמא חשבה שהם יכולים לדכא את החופש. אני חושבת שהייתי בת 7, הטלוויזיה דלקה, ובסוף החדשות הודיעו שמחר יהיו 20 מעלות ודלית, אחותי הגדולה, שאלה את אמא אם זה אומר שצריך ללבוש סוודר. אמא אמרה לה, 'תחליטי לבד'. הכל היה תחליטי לבד.
"כשהייתי בת 10 אמא קראה לי למטבח והראתה לי איך מחזיקים סכין ואיך חותכים לחם, תיקנה אותי כמה פעמים עד שיצא טוב, ואז הודיעה לי שמעכשיו אני אחראית על הסנדוויץ' לבית הספר. מאותו רגע היא אפילו לא שאלה אותי אם הכנתי סנדוויצ'ים. מבחינתה האחריות עברה אלי.
"ההורים שלי היו פרוגרסיבים בכל הנוגע לחינוך, שהיה הרבה יותר מתקדם מכל אלה שמסביב שהרביצו להם מכות רצח. אבל הם לא הכירו בערך הפינוק, כי בעצמם, כנראה, לא גדלו ככה. את הפינוק למדתי רק אחרי שהכרתי את עופר. זה היה זר לי וזה הקסים אותי.
"אצלנו בבית, אם הרגשת רע, היו שולחים אותך למדוד את החום. אם זה מעל 39 תקפצי לבית החולים, כי אולי צריך לאשפז. ואז פתאום מכינים לי מרק כי אני מתעטשת ומכסים אותי במיטה. עופר אוהב לספר איך, כשהילדים היו קטנים והם היו חולים, היו צועקים אבא ולא אמא".
עצמאות המחשבה והמעשה שטופחה בבית המודנים נעמדה במלוא כוחה כשרותו, התלמידה המצטיינת, אמרה לא ללימודי הרפואה ונרשמה לבצלאל. "זה היה אסון בשביל אבא שלי. ממש. איזה ריבים היו לנו. ואני נרשמתי רק לבצלאל. שנים אבא שלי היה אומר לי, 'עם הידיים שלך היית יכולה להיות רופאה פלסטית כל כך טובה', ואני הייתי עונה לו, 'תראה איך אני מציירת אנשים, היית רוצה שככה ייראו המנותחים?!' בסוף הוא אמר לי, 'אני אתן לך כמה שנים לטעות'".
שם, בלימודי העיצוב הגרפי שאליהם נרשמה ושאותם סיימה בהצטיינות, נפתח קורס לקומיקס שהעביר מישל קישקה, ורותו אומרת שעל הוואן, כמו בפגישה הראשונה עם עופר, היא ידעה שמצאה.
"התמוטטו לי הדעות"
אנחנו יושבות אצלה בסטודיו. המולת קומיקס על שולחן ענק ועל המדפים. ספרים וחוברות בשלל שפות וגילאים, ביניהם כאלה שעליהם היא חתומה, על אחרים בתיה קולטון, שחולקת איתה את הסטודיו וחברות למרחקים ארוכים שמציירת וצוחקת את העולם הזה גם במקומות הכי שורפים. יודעות את כוחו של הצמצום ואת מקצב העברית, את הדקדוק המאפשר משפטים קצרים בהרבה מאלה שמאפשרות שפות אחרות, שפה שהיא מתנה לקומיקסאיות.
על המדפים "מנהרות", הרומן הגרפי האחרון שהוציאה ב־2020. יופי של ספר, בו העלילה מתרחשת משני צידי גדר ההפרדה, הולכת אחורה עד לבית המקדש, עוברת דרך האינתיפאדה הראשונה ועד הלום. מאבקים יצריים, צה"ל, דאעש, נערי גבעות, אנשי עסקים, אקדמאים ופרות אדומות.
כשאני שואלת אותה מה בקומיקס בא קודם, המילים או הציור, רותו אומרת ש"אין דבר כזה 'בקומיקס'! יש אצלי. כל אחד בא לזה בדרך שלו. אני קודם כל מספרת סיפורים שהציור הוא הכלי שבו אני מתבטאת. הציור הוא בעצמו צורת דיבור.
"ציירתי סיפורים מאז שאני זוכרת את עצמי. זה היה לגמרי טבעי בשבילי. יש לי ציורים מהגן ולידם הסיפור בכתב של הגננת או של אמא שלי ואני זוכרת שהמניע לצייר היה הצורך להתבטא. לא ידעתי לקרוא לזה ככה וגם לא היה הרבה קומיקס בסביבה, אז צרכתי את מה שהיה. בעיקר חוברות של פופאי", היא אומרת, ואפשר לדמיין את הילדה שהיתה עומדת בתוך הסטודיו שלה בעיניים פעורות, כחולות כמו שמיים, לא מאמינה לאוסף המסחרר הזה שגדל יחד איתה.
"הלימודים בבצלאל היו אסון בשביל אבא שלי. שנים הוא אמר 'עם הידיים שלך היית יכולה להיות רופאה פלסטית כל כך טובה', והייתי עונה, 'תראה איך אני מציירת אנשים, היית רוצה שככה יראו המנותחים?!'. בסוף הוא אמר, 'אתן לך כמה שנים לטעות'"
במלחמת יום כיפור היתה בת 7, רואה את המסוקים שמגיעים לבית החולים. את הפצועים, השבויים והגופות. כשיצרה קומיקס שבו מטוסים בוערים מהשמיים, נר זכרון לזכר______, השאירה קו ריק, כמו שהכירה מחוברות הפעלה.
ציירה החלפת שבויים. יצורים מארץ דמיונית סוחבים שני ארגזים שעל כל אחד כתוב 19, היתה אז בטוחה שככה זה עובד. 19 תמורת 19, כמה שתיתן, ככה תקבל. "הייתי חשופה. קראתי אז את 'הארץ שלנו' והיו שם חדשות וראיונות עם אחים שכולים. המבוגרים היו בהלם, לא הסתירו כלום. לא היה להם זמן להסתיר דברים".
ב־7 באוקטובר הציור נטש אותה. גם ההומור לא היה שם. "שישה שבועות לא הצלחתי לצייר שום דבר. זה היה מבהיל, מאוד קשה, בגלל שהציור הוא הנחמה שלי. הוא חדר הבריחה שלי", היא אומרת, ואני חושבת על האימה שאחזה בשפים כשאיבדו את חוש הטעם והריח בזמן הקורונה.
"שבוע הייתי כמו רובוט, אאוט לגמרי. לקח זמן עד שזה שקע. ההבנה שכבשו יישובים כמו במלחמת העצמאות, הממדים והמספרים של כל מה שקרה. אני זוכרת שאמרו 200 חטופים. אמרתי את זה לאיזה חבר בטלפון והוא אמר לי 'די, איפה ראית את המספר הזה?! זה נראה לי מוגזם".
בסוף נובמבר 2023, כששוחררה הקבוצה הראשונה של החטופים, היתה הפסקה בלחימה ופורסם הסיפור של מיאה ליימברג שנחטפה ביחד עם בלה הכלבה, ומשהו ברותו הפשיר. בזמן שהסטודנטים שאותם היא מלמדת בבצלאל היו שקועים באיזה תרגיל, היא ציירה חמאסניק אוסף את הקקי של הכלבה. כשהעלתה אותו לרשתות חטפה באנגלית מקולגות ומקוראים, שהביעו זעם ואכזבה מהיוצרת הנערצת שככה מתלוצצת "בזמן שארצה מחוללת זוועות בעזה".
בהתחלה עוד ניסתה להסביר, לזמן איזה דיון, אבל די מהר הבינה שמשמאל או מימין אף אחד לא מוכן לשמוע אלא אם היא תגיד בדיוק את מה שצריך, בלי לסטות ובטח שבלי לבלבל את המוח עם מורכבויות ועובדות.
"אני בכלל חושבת שיש יותר מדי דעות", היא אומרת, מוסיפה שלזכותה ייאמר שאת הדיון הזה הציפה כבר ב־2006, סביב יציאתו באנגלית של הרומן הגרפי "Exit Wounds", זה ששנתיים אחרי זה יצא בעברית בשם "קרוב רחוק".
"אחרי גיל 18 מאוד קשה להזיז אנשים מהדעות שלהם. כמו שבגיל 30 את מתקבעת על תסרוקת. צריך שבאמת יקרה משהו יוצא דופן כדי שתעשי שינוי משמעותי בדעות שלך. מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא שהתמוטטו לי הדעות. לא השתמשתי אף פעם במילה התפכחות. הרגשתי אז משוגעת, איזה פיכחון?! בשבועות הראשונים התמוטטה לי תמונת העולם שלי, ומה שאמרתי היה שאני לא רוצה למהר לבנות אחת חדשה.
"אמרתי 'קחי כמה זמן שאת רוצה בשביל להבין שוב מה הדעות שלך. במה את מאמינה, מה את חושבת, מה קרה. אני בעד המלחמה? אני נגד המלחמה? זה היה מאוד מבלבל. זו היתה תחושה של תלישות מוחלטת, אבל ההיצמדות לדעות כאלה או אחרות נראתה לי הגנה רגשית יותר מאשר באמת איזה משהו אינטלקטואלי או ראייה מפוכחת. מה שאני רואה, גם עלי, הוא שלאט־לאט אנשים חזרו או חוזרים לאותן דעות שהיו להם בעבר".
בכל שבת היא יוצאת להפגין. "התחלתי ללכת כי הרגשתי שזה המקום שאני צריכה להיות בו, אפילו שלא הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. אמרתי שעדיף לטעות לכאן מאשר לכאן. תכלס אנשים התעייפו, כבר לא הולכים כל כך, אז אני אלך כדי שהאנשים שם לא יהיו לבד. שיהיה את הקול הזה. גם אם זו טעות, הקול הזה חייב להישמע. אם הוא לא היה בכלל, זה היה עוד יותר נורא".
סטיילינג: לימור ריחאנה, איפור: ג'יזל בלס, ע. סטיילינג: יובל זר אביב, הלבשה: מעיל וצעיף - Sagi Zipo
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו