משפחות המפונים דורשות תשובות - ויש להן מה להגיד למי שמאשים אותן ב"נצלנות"

"נשאר לנו רק הביחד"

משפחת הלפרין, פונתה מקיבוץ יפתח

הדיווחים על הסכם הפסקת אש בין ישראל וחיזבאללה תפסו את דורון ויונתן הלפרין מקיבוץ יפתח, הסמוך לקריית שמונה, במהלך צעדת ערב משותפת. "ההסכם מאפשר לנו אופטימיות מאוד זהירה אחרי יותר משנה שבה אנחנו מפונים", אומרת דורון. "עדיין יש אי־ודאות. האם ההסכם יאפשר לנו לחזור הביתה? אם כן, אז מתי? אנחנו נרגשים ויש פרפרים בבטן, אבל גם המון סימני שאלה".

בשבוע הראשון למלחמה הם פונו עם שלושת ילדיהם למלון "נוף גינוסר" שעל שפת הכנרת, ומאז נותרו שם. האפשרות שיחזרו הביתה בקרוב מעמעמת מעט את הייאוש שאחז בהם לאחרונה. "כולנו גאים בחיילי צה"ל, אבל נראה לי שמבחינה מדינית אפשר היה לסיים את המלחמה מהר יותר ולהחזיר אותנו הביתה", אומר יונתן, בעל חברה לפרסום ושיווק דיגיטלי. "אי־הוודאות משגעת אותנו וגורמת לחוסר אמון בממשלה, כי אנחנו תלויים בגחמות שלה".

קשה לעכל כיצד יונתן (44) ודורון (42), מעצבת תקשורת חזותית ובעלת עסק למוצרי קוסמטיקה, "GOLD JOJOBA", מצליחים לגדל שלושה ילדים וכלבה וגם להתפרנס כעצמאים מתוך שני חדרים קטנים וצמודים. כבר בכניסה אפשר לחוש את הלך הרוח: על המראה הגדולה שליד המקלחת כתבה דורון בטוש לבן את מספר החודשים שהם שוהים במלון. בחדר אחד ישנים רני (12 וחצי) וטומי (11), ועם ההורים ישן לני (6).

דורון הלפרין: "ההסכם עם חיזבאללה מאפשר לנו אופטימיות מאוד זהירה אחרי יותר משנה שבה אנחנו מפונים. "עדיין יש אי־ודאות. האם ההסכם יאפשר לנו לחזור הביתה? אם כן, אז מתי? אנחנו נרגשים ויש פרפרים בבטן, אבל גם המון סימני שאלה"

"אני עדיין מנסה לעכל את העובדה שאנחנו כאן כבר יותר משנה", אומרת דורון. "אני מסתכלת על עצמי מהצד, כמו בחוויה חוץ־גופית, ולא מאמינה. בכל יום אני מעלה סטורי מיומה של מפונה, שבו אני מראה, למשל, איך אני חותכת לילדים פירות או שוטפת כלים בכיור של השירותים שלהם, ליד האסלה. בכל בוקר אני אומרת לעצמי שזה זמני, אבל זה כבר קבוע".

"לי יש חלום לחגוג בר־מצווה ביפתח", אומר רני. "אני רוצה מסיבת בריכה עם מתנפחים, כשמסביב כל החברים והמשפחה. גם אם האירוע יהיה בעוד שלוש שנים - הוא יקרה רק ביפתח".

המבנה שבו מתגוררת משפחת הלפרין מזכיר בניין סובייטי מתקופת המלחמה הקרה. חדרים רבים, מרפסות קטנות ועמוסות בציוד שנושקות זו לזו. במהלך השהייה במלון הזה רני החל ללמוד בחטיבת הביניים, טומי נכנס לשנה האחרונה ביסודי ולני פתח את כיתה א'. "משעמם לנו כאן", מתריס טומי. "אי אפשר לארח חברים כי צפוף, ואפילו האוכל נמאס. כל הזמן אותו הדבר. אני רוצה אוכל של בית".

למה לא עברתם לדירה, כמו חלק מחברי יפתח?
דורון: "כל עזיבה כזאת שוברת את הילדים. הסיבה שאנחנו כאן היא לאפשר להם להישאר עם החברים שלהם. מבחינה כלכלית הכי שווה לנו לעבור לשכירות, כי בשהייה במלון אנחנו לא זכאים לתקציב חודשי. אנחנו מוציאים המון כסף על אוכל כי טומי ואני סובלים מצליאק, אבל לפני הכל אנחנו מציבים את הבריאות הנפשית של הילדים".

•••

דורון עדיין לא מאמינה שעד 7 באוקטובר היא נהגה לרוץ במטעים שבין ביתה לגדר הגבול, שדרכה הבחינה בעמדות חיזבאללה ללא צורך במשקפת. בית המשפחה המעוצב עומד על תילו, כך דורון מספרת, אך עצי התפוחים שמסביבו עלו באש עקב ירי הטילים מלבנון. בתקופה האחרונה יונתן שכר משרד ב־WeWork, כדי לעבוד בשקט. דורון ושותפתה, עיינה, נאלצו לוותר על הסטודיו שלהן ביפתח ולהציב בבית הכנסת של המלון שני ארונות פלסטיק, המשמשים בינתיים מחסן לתמרוקים, שמהם הן מוציאות משלוחים לכל הארץ.

בבוקר 7 באוקטובר יצאו דורון ויונתן לבריכה במבואות חרמון. "זאת היתה הפעם הראשונה שבה טומי נשאר לבד ושמר על לני, כי רני היה אצל סבא וסבתא", משחזרת דורון. "כשהגענו לחניה, אחותו של יונתן התקשרה אלינו וצעקה שנעוף הביתה, כי יש בלגן בדרום. היא שלחה לנו סרטון של הבניין עם המחבלים בשדרות, והייתי בטוחה שמדובר בפייק של AI. לא ידענו שבאותה שעה הילדים כבר היו ערים וצפו בסרטוני המלחמה בטיקטוק".

רני: "חזרתי הביתה והסתכלתי לכיוון הכפר בלידא שבלבנון. חשבתי שהם יכולים להגיע אלינו בריצה, כמו שחמאס הגיעו מעזה. טומי ואני נשארנו קרובים לממ"ד".

דורון: "למחרת בבוקר היה ברור לי שאנחנו לא נשארים. הרמתי את התריס החשמלי בסלון, וכל מה שראיתי היה שהחצר שלנו מלאה קסדות. אלה היו חיילים ששכבו עם הרובים מכוונים ללבנון. נסענו למשפחה בכפר סבא, וכל הקיבוץ התפנה למלון במהלך השבוע. היום אני יודעת שהייתי תמימה. גדלתי ביפתח לתוך תחושת ביטחון. צחקנו כשמישהי בקיבוץ טענה שהיא שומעת רעשים. היום אני מאמינה שהיא לא דמיינה".

יונתן: "גם אם אין לנו מנהרות מתחת ליפתח, על אופנוע אפשר לחצות את הגבול בתוך דקה וחצי".

דורון: "זה לא מופרך שהמשפחות שלנו יכלו להיות עכשיו בכיכר החטופים ולהפגין כדי שיחזירו אותנו מסוריה או מלבנון. מאז אני יותר חשדנית, ולא מטפחת תקוות לגבי הפסקת האש או החזרה הביתה. אנחנו חייבים להגיד ברכת הגומל - כי לדעתי ניצלנו מאסון נורא".

ולמרות זאת אתם רוצים לחזור?
"בטח. אנחנו הקיבוץ הצפוני ששרד הכי הרבה כקהילה מגובשת בתוך מלון. לצערי, התחושה היא שהמדינה לא מעוניינת שנישאר יחד, אפילו להפך. אין כאן מינהלת תקומה שדואגת להעביר את כולנו ביחד, כמו קיבוצי הדרום. הביחד הזה הוא הדבר האחרון שנשאר לנו מהחיים הקודמים שלנו.

"ולגבי הדירות השכורות, יש אלינו אמפתיה כמפונים, אבל אני רואה גם את הסדקים. מפונים זכאים לתקציב מהמדינה, אז לא פעם נתקלנו בעושק. בעלי דירות דורשים סכומים דמיוניים עבור דירה פצפונת ומגעילה. עבורי זה עיקרון, למרות שבכל יום אנחנו מתעוררים להתלבטות הזאת. לפעמים בא לי לקחת את המשפחה לטיול של שנה מסביב לעולם, אבל אז יונתן מחזיר אותי למציאות".

"שיעורי בית בלי בית"

משפחת בן שושן־שרגיאן, פונתה ממושב נתיב העשרה

יפעת בן שושן, מדריכת סיורים ומרואיינת מבוקשת מהעוטף, לא מצליחה להשתחרר מ־7 באוקטובר, אף שהיא מתגוררת כיום בגן יבנה. "אני חיה את התאריך בכל יום מחדש, ומתוך מודעות", היא אומרת בכנות. "מבחינתי, אני עדיין בממ"ד בבית שלי במושב נתיב העשרה. היום הזה חוזר אלי בחלומות, ואני מדברת עליו גם בסיורים שלי. אני לא מצליחה ולא רוצה להשתחרר".
זה עלול להתפתח לאובססיה לא בריאה.

"זאת אובססיה שאני לא מצליחה להסביר. מאז 7 באוקטובר, בכל שבת, אני עושה צילום מסך בטלפון כשמופיעה השעה 6:29. בסיורים אני מספרת גם על נתיב העשרה שלפני המלחמה, מתארת מה זה אומר לגור ביישוב על הגבול, ומקפידה לסיים בתקווה ובאופטימיות, כי אני יודעת שעוד נחזור הביתה. השמחה לא תהיה שלמה עד שכל החטופים לא יחזרו. ולהסכם עם לבנון אני מבקשת לא להתייחס".

יפעת (54) ובני משפחתה - בעלה אמנון (59) ושני בניהם, עומר (17) ורון (13) - מתגעגעים לנתיב העשרה בכל נימי נפשם. אף על פי שהם לא שוהים בבית מלון כבר תשעה חודשים, אף אחד מהם לא מרגיש שהדירה השכורה היא בית.

אמנון שרגיאן: "בחרנו להגיע לדירה שכורה בגן יבנה כי רצינו לחזור להיות משפחה. שלא יהיה לנו צפוף, שנוכל לנהל את שעות האוכל שלנו, שיהיו לילדים חדרים משלהם ומקום להכין שיעורים. ובעיקר שנוכל לחזור לעצמאות ולשפיות שלנו"

"אני לא אוהב את תחושת התלישות והארעיות", אומר אמנון, שעובד בתעשייה האווירית. "אני פה כי המדינה משלמת לנו שכירות ומינהלת תקומה דואגת לנו. החזרה שלנו למושב תוכיח שאנחנו לא נכנעים לאויב ולטרור".

יפעת: "אני מרגישה כמו אמנון. אני לא מכירה אף אחד מהשכנים, ולא מתחברת. גן יבנה קיבלו אותנו מדהים, ויש פה עוד תושבים מנתיב העשרה, אבל אנחנו לא מתגוררים לידם. אנחנו קהילה שהתפזרה. הפזורה של נתיב העשרה. אני חוששת שייקח עוד זמן עד שנחזור להיות קהילה ועד שנתאחד שוב".

הבית החדש לא מלמד על תחושותיהם של דייריו. יפעת ואמנון לקחו איתם מעט מאוד חפצים, כמו מקרר, תנור ופינת אוכל, ואת השאר רכשו. ליד הכניסה עומד שולחן קטן ועמוס ניירות, שהפך לפינת העבודה של יפעת. "אני עצמאית, ולכן בבית יש לי חדר עבודה שבו אני יכולה לנהל שיחות בלי שיפריעו לי", היא מתארת. "כאן אני נאלצת להסתפק בפינה פצפונת, וזה חלק מהזמניות. אי אפשר לתכנן שום דבר קדימה, אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, ובינתיים הילדים נפגעים כי הם לא הולכים לחוגי העשרה".

אמנון: "אני מנסה לראות גם צד חיובי, כמו הקרבה של גן יבנה למקום העבודה שלי ביהוד, למשל, והעובדה שאנחנו כבר לא בבית מלון. הגענו לדירה כי רצינו לחזור להיות משפחה. שלא יהיה צפוף, שנוכל לנהל את שעות האוכל שלנו, שיהיו לילדים חדרים משלהם, שיהיה להם מקום להכין שיעורי בית, ובעיקר שנוכל לחזור לעצמאות ולשפיות שלנו.

"זה עדיין לא הבית שלנו, ובכל יום אנחנו חווים משהו שמזכיר לנו את זה. למשל, קנינו רכב חשמלי לפני 7 באוקטובר, ועכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו מתרוצצים אחרי עמדות טעינה. אם הייתי יודע שאשאר כאן כל כך הרבה, אולי הייתי מתקין לנו עמדה ביתית. הבעיה היא שאין לי מושג עד מתי נהיה כאן, ואם כדאי להוציא כל כך הרבה כסף".

•••

יפעת גונבת מדי פעם רגעי שקט נדירים בנתיב העשרה, ש־20 מחבריו נרצחו ושעדיין מוכרז כשטח צבאי. היא נכנסת לבית הסגור, מתעלמת מהדי הפצצות הנשמעות מעזה ונשכבת על הספה בבית שבנתה ביחד עם משפחתה. היא עוצמת את העיניים, ולרגע מרגישה כאילו חזרה הביתה.

"זאת השעה היחידה שבה אני ברגיעה מוחלטת", היא אומרת. "אני רואה מהחלון שאין את בית חאנון, וזה עושה לי טוב. הוריי הם ממקימי נתיב העשרה, צעדתי שם על האספלט הראשון שנסלל, והמקום הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהזהות שלי".

יפעת ואמנון בנו את ביתם בהרחבה של המושב, הרחק מהגדר המובילה לעזה. למזלם, המחבלים נעצרו במרחק כמה בתים מהם. באותו בוקר תכנן אמנון לצאת להליכה, אך יפעת שכנעה אותו לשתות איתה קפה. "זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הסכים", היא נזכרת. "פחות מדקה אחר כך התמלאו השמיים בשבילי עשן שחורים שעלו מתוך עזה. אמרתי לעצמי 'אמא'לה, מלחמה', וצעקתי לכולם להיכנס לממ"ד. מייד אחר כך נפל החשמל והיינו די מנותקים".

אמנון: "הספקנו לשמוע בווטסאפ היישובי את ההודעה הקולית של הרבש"ץ, שייתכן שיש מחבלים. לאינטרנט לא הצלחנו להתחבר, ולא ממש ידענו מה קורה בקיבוצים".

המשפחה יצאה מהממ"ד אחרי 11 שעות והחליטה להתפנות מהמושב בשעות הערב, תוך כדי נסיעה בדרך מילוט שעוברת בשדות החשוכים. בתחילה הם שהו בבית קרובי משפחה בהרצליה, אך מהר מאוד פונו למלון בקיבוץ מעלה החמישה, בסמוך לירושלים, עם שאר תושבי נתיב העשרה. במשך חודש וחצי שהו ארבע נפשות בחדר אחד. "הרגשנו כמו פליטים סורים", מחייכת יפעת. "ככל שהזמן עבר זה הפך קשה יותר. לא יכולנו לסבול את הצפיפות ואת חוסר הפרטיות".

רון היה הראשון שהחליט לעזוב עם סבתו למלון בתל אביב, ועומר הצטרף אחרי שבועיים עם סבו. שני הבנים קיבלו חדר נפרד וניהלו חיים עצמאיים כמעט לגמרי. "בחיים לא דמיינתי מצב כזה, שבגיל צעיר רון ואני נחיה לבד", אומר עומר. "קמתי בכל בוקר ב־6:00, הלכתי לחדר האוכל ונסעתי ללמוד בקריית מלאכי. רון קם מאוחר יותר, כי הוא למד בתל אביב".

"לא הייתם לגמרי לבד", סונטת יפעת. "הגעתי אליכם שלוש פעמים בשבוע רק כדי לסדר לכם את החדר ולקחת את הכביסות".

וגם להשגיח על שיעורי הבית?
רון: "אין שיעורי בית בלי בית".

איפה שניכם לומדים היום?
עומר: "בקיבוץ יד מרדכי, יחד עם הכיתות האורגניות שלנו מנתיב העשרה. בחרנו לא ללמוד בגן יבנה, ויש לזה מחיר. זה מחייב אותנו לקום ב־6:30 בבוקר להסעה ולחזור הביתה אחר הצהריים. רצינו להישאר עם החברים כי אנחנו מאמינים שנחזור למושב בקרוב, ואין טעם להחליף בתי ספר. כאן זה לא הבית שאני רגיל אליו. רון ואני לא מחוברים לכאן".

אמנון: "מדברים על חזרה בסוף דצמבר, אבל אני לא מאמין".

רון: "אני מאוד רוצה להאמין בזה".

"אנחנו נוודים בלי עוגן"

משפחת בלום־בן שאנן, פונתה מקריית שמונה

חן בלום, המפונה מקריית שמונה למלון בהרצליה, לא מתאמצת להסתיר את התסכול שלה מההסכם עם חיזבאללה. המילים פורצות מפיה בשצף ובזעם, כמו נשק על אוטומט. "מכרו את הצפון", היא פותחת. "היתה למדינה הזדמנות לאפשר לתושבים לחיות בשקט עוד שנים רבות קדימה. אני לא מאמינה בהפסקת האש, והיא לא תחזיק מעמד.

"איך מאפשרים ללבנון להחזיר תושבים לכפרים שליד הגבול בלי ליצור רצועת ביטחון שתגן על תושבי צפון ישראל? 7 באוקטובר של הצפון הוא רק עניין של זמן. אחרי מה שחווינו בדרום, חיזבאללה יודע מה לעשות. ושלא תעזו להגיד לי שהוא מורתע".

זו תהיה הפעם השישית שבה חן תיאלץ לעקור את שלושת ילדיה מעוד מקום מגורים זמני. הם פונו מקריית שמונה לחיפה, לנו במשרדי חברת הייטק בהרצליה, עברו למלון, אחר כך לדירת Airbnb, משם למלון "הרודס" בהרצליה, וכעת פני המשפחה לדירה קבועה באשקלון. אל עיר מגוריהם, קריית שמונה, הם לא יחזרו. בעוד כחודש הם יגיעו לשם בפעם האחרונה, כדי להעביר ציוד ולהיפרד מהדירה לעד.

את ההחלטה הסופית קיבלה חן (42), אם חד־הורית, לפני כחודשיים. היא ירדה לרגע ללובי ושמעה שיחה מקוממת בין אורחת לבין אחת מפקידות הקבלה. "האורחת שאלה למה המפונים אוכלים איתם באותו חדר אוכל ולמה אין להם מקום נפרד", היא נזכרת בכעס. "הייתי בהלם. ניגשתי לאישה, הצגתי את עצמי כמפונה ושאלתי אם היא מעוניינת להקים לנו מחנה ריכוז.

חן בלום: "היתה למדינה הזדמנות לאפשר לתושבים לחיות בשקט עוד שנים רבות קדימה. הפסקת האש לא תחזיק מעמד. איך מאפשרים להחזיר תושבים בלבנון בלי ליצור רצועת ביטחון שתגן על תושבי הצפון? 7 באוקטובר של הצפון הוא רק עניין של זמן"

"לא מספיק שזרקו אותי מהבית עם ילדים, שאחד מהם הוא עם צרכים מיוחדים, לא מספיק שאני חיה כמו נוודה, לא מספיק הקושי של הילדים עם המצב הביטחוני - אז היא חושבת שזה מתאים שאתמודד גם עם אמירות כאלה?

"אמנם לא כל המדינה חושבת ככה, אבל לפעמים מתייחסים אלינו כמו לנצלנים. מאיפה זה בא? זרקו אותנו ביום אחד מהבית. בואו, תתחלפו איתי ותחיו כמוני. אני פליטה בארצי. ההתמודדות עם חוסר הסולידריות הופכת הכל למורכב יותר. היא לא היחידה - יש אורחים שמחמיצים פנים ומתנהגים כאילו אנחנו מצורעים. אין לי קרניים, אני לא אמורה להרגיש כמו אזרח סוג ג'. אני מבקשת חמלה והבנה. לא ביקשנו להיות עקורים".

ב־7 באוקטובר שהתה חן בנופש באילת עם שני ילדיה הקטנים, כפיר (12), שיש לו הפרעות קשב וריכוז, בעיות התנהגות והתקפי חרדה, ויהב (6). הבן הראל (18) שהה אצל אביו בקריית שמונה. בבוקר היתה אמורה להיערך לכפיר מסיבת יום ההולדת, אבל האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה שינה את התוכניות.

"הייתי היסטרית וחסרת אונים", אומרת חן. "חשבתי רק איך אני חוזרת הביתה למחרת. ויתרתי על חגיגה עם המשפחה, קניתי לכפיר קאפקייק ושמתי נר. כל הלילה הייתי ערה וישבתי ליד היציאה מהמרפסת. הייתי בטוחה שלחדר ייכנסו מחבלים שיגיעו ממצרים או מירדן".

בתחילה חן פינתה את עצמה לדירה של בני משפחה, אך כשכפיר ביקש לישון עם סכין מתחת לכר, מחשש למחבלים, היא עברה להרצליה ולנה עם עוד משפחות על מזרנים במרחב עבודה של חברת הייטק. זמן קצר אחר כך הוחלט לפנות את קריית שמונה.

"עבור הקטנים, הפינוי הוא דרמה גדולה", היא מבהירה. "אני גרושה מאביו של הראל, אבל אם יחידנית לכפיר וליהב. יש להם רק אותי. כפיר בכה וצרח בלילות בחרדות. כל מעבר גרם לו לרגרסיה. רק השנה מצאתי לו בית ספר לחינוך מיוחד בהרצליה".

•••

בשמונת החודשים האחרונים שבהם היא במלון הנוכחי, חן משמשת אחראית המפונים במקום. היא והילדים הקטנים, ולפעמים גם בן זוגה החדש, שוהים בחדר שינה ובסלון, שבו נמצא גם מטבחון. הראל עבר לחדר משלו ברגע שציין 18. "יש לנו מלון מצוין עם צוות מדהים שבכל יום מנקה ומחליף מגבות, אבל אין אפילו דקה של פרטיות או של שקט. לילדים אין איפה להכין שיעורי בית בצורה מסודרת, ואין אפשרות להביא חברים.

"כפיר ישן על הספה בסלון עם ארון הנעליים לידו, והמטבח כמעט מעל לראש שלו. כל רעש קטן מקפיץ אותו. ליהב אין מיטה, אז הוא ישן איתי כבר יותר משנה. לשניהם אין כאן משחקים, בגלל הצפיפות, ואם מישהו צריך מקלחת או שירותים - זה בחדר השינה שלי, ואי אפשר להיכנס כשאני מתלבשת".

איך יהב מגיב למצב?
"הוא עלה כאן לכיתה א', הרחק מכל החברים שלו. הוא מסרב לעזוב את המוצץ ופיתח התקפי זעם ובכי. הוא וכפיר בטיפולים רגשיים. החיים פה הם סיר לחץ. אמנם זה מלון פאר, אבל זה לא הבית. ככל שהזמן עובר, תחושת אי־היציבות מתגברת. אנחנו נוודים בלי עוגן. לא ישנתי כמו שצריך כבר יותר משנה. אני מותשת, מוטרדת ודרוכה כל הזמן. הרבה מפונים חיים על כדורי הרגעה".

אז למה בחרת לעקור את הילדים פעם נוספת?
"כי הפעם זה למטרת השתקעות. אני רוצה לתת לילדים מקום מסודר ויציב, עם קרקע מתחת לרגליים. באשקלון יש להם חברים מאחד המלונות הקודמים, וזה יקל בעיקר על כפיר. הם צריכים בית מתפקד, עם ארוחת צהריים של אמא ומקום להביא אליו חברים. מספיק לנו, אנחנו צריכים לבנות חיים".

כפיר, אתה רוצה לעבור לאשקלון?
"כן. משעמם לי כאן. לא כיף להיתקע במלון אחרי הלימודים, וכבר נמאס לי מהאוכל. זה היה נחמד בהתחלה. אני רוצה ללכת לחוגים ושיבואו לבית שלי חברים. יש לי אוסף של גיבורי־על, ואי אפשר לשחק איתם, כי הכל נמצא בקריית שמונה. אין פה מקום".

הראל: "אל תדאג, נביא הכל לאשקלון. סוף־סוף יהיה לנו שוב בית, עם האוכל של אמא. נמאס לי שאומרים לי שאני חי על חשבון האזרחים. אף אחד לא מבין מה עברנו בשנה האחרונה. זאת הסיבה שאני מתגייס לקרבי, למרות שאמא חוששת. עכשיו תורי להגן על המדינה".

"יציבות בתוך הכאוס"

משפחת דורון, פונתה מקיבוץ כפר עזה

גם חדרם של בני משפחת דורון, שפונו מכפר עזה לשפיים, הוא בבואה כואבת של חיי המפונים במלונות. העומס זועק מכל פינה. מימין למיטת ההורים מונחות מיטות מתקפלות של שני הילדים, נוה (4 וחצי) ונוגה (3). משמאל חוסמים את המעבר עגלול ועגלת הטיולים של שליו בן החצי שנה, אחד מהתינוקות שמבשרים את ההמשכיות ואת המאבק על חיי הקיבוץ שהפך לסמל. ממול, על הדלפק הצר, מונחים אינספור חפצים. קומקום חשמלי לצד מזון לתינוקות, פירות טריים ולידם כוסות פלסטיק, ערימה של בגדי תינוקות ליד כלי כתיבה ועפרונות ציור.

על המיטה הגדולה מונח משטח פעילות (אוניברסיטה) מרובע, ושליו הרגוע מביט דרכו בעיניים סקרניות ובחיוך כובש. "הוא חלק מהדור הבא של כפר עזה", אומרת אמא הילה כשהיא מלטפת את הפלומה הרכה שעל ראשו של שליו. "התינוקות החדשים הם חלק מהתקומה ומהשיקום שלנו כקיבוץ. יש בזה משהו הישרדותי, התחדשות ותקווה שמשהו יהיה שונה בעתיד.

"כשהגעתי לבית החולים ביום הלידה ושמעו שאני מפונה מכפר עזה - השתררה דממה. אנשים לא תמיד יודעים מה לומר. חיבקתי את הצוות וסיפרתי להם שביום הטבח לא היינו בקיבוץ, ואז הם עברו לנושא הבא".

משפחת דורון לא חזרה לדירתה אחרי הלידה, ולא התחדשה בשידת החתלה, במנשא או בסל־קל. היא שבה לחדרה במלון וקיבלה בגדי תינוקות ובקבוקים שנתרמו על ידי אזרחים. "רק לפני שנה סיימנו לבנות את בית החלומות שלנו בקיבוץ, וקיווינו ששליו ייוולד לתוך הבית החדש. במקום זה מצאנו את עצמנו חמש נפשות בחדר קטן, שכמעט בלתי אפשרי לזוז בו מצד לצד.

הילה דורון: "אנחנו חמש נפשות בחדר קטן. אני לא מתלוננת, כי אני זוכה לחבק את הילדים שלי מדי יום. יש פה אימהות שילדיהן עדיין חטופים בעזה, ואני מתביישת להסתכל להן בעיניים. הן לא מחבקות כבר יותר מ־400 ימים"

"אני לא מתלוננת, אני זוכה לחבק את הילדים שלי מדי יום. יש פה אימהות שהילדים שלהן עדיין חטופים בעזה. אני מתביישת להסתכל להן בעיניים, כי הן לא מחבקות כבר יותר מ־400 יום. בא לי לחבק אותן על הכוח שלהן, על האמביציה, על זה שהן לא מתייאשות".

את חושבת שהסכם הפסקת האש מול חיזבאללה יסייע בצורה כלשהי גם לתושבי הדרום?
"לא אהבתי את ההסכם, כי הוא פוגע באזרחי ישראל. כל מה שהיה יחזור שוב. אם לא בעוד חודש, אז בעוד כמה שנים. ככה אנשים יישארו פליטים במדינה שלהם. במקום לפתור בעיות עושים כיבוי שריפות".

הילה (38), מורה לחינוך מיוחד שמתמקדת בצרכים מיוחדים, ובעלה נתנאל (43), מכונאי אופנועים, ניצלו מהטבח בנס, בזכות הילדים. "ב־6 באוקטובר נסענו להורים שלי באבן יהודה, וזה היה גם היום שבו גילינו שאני בהיריון", הילה מחייכת. "תכננו לחזור בערב, אבל נוה ונוגה נרדמו. החלטנו לחזור למחרת. ב־6:20 התחילו הודעות ראשונות מקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, כנראה בגלל הרקטות.

"לא האמנו למה שראינו ושמענו מכפר עזה. זעקות לעזרה, תיעוד מהממ"דים, סרטוני אימה. באחד מהם ראיתי מחבלים שנכנסים לבית של השכנים שלנו - וגרה שם אישה בהיריון. אמרתי לנתי שאנחנו נוסעים עכשיו לקיבוץ כדי לעזור. לא הצלחתי להפנים. מאוחר יותר קיבלתי טלפון מחברה שאמרה 'הקיבוץ שלך הלך'. התרסקתי באותו הרגע".

•••

הילה ונתנאל ידעו שהחיים במלון יהיו מורכבים, בוודאי עם שלושה פעוטות, אבל ויתרו על האפשרות לשכור דירה. "היה ברור שהילדים ישהו ביחד עם החברים והקהילה שלהם, ואני לא גורמת לעוד טראומה נוסף על הפינוי", מבהירה הילה. "רציתי לתת להם יציבות בתוך הכאוס. שפיים קיבלו אותנו נפלא, אבל השהייה במלון מתישה.

"אין טיפת פרטיות, לא כזוג ולא כמשפחה. אין פינה שקטה, הילדים לא יכולים להביא חברים ויש לי ארבעה מדפים לחמש נפשות. אין אפשרות לבשל ואין תחושה או ריח של בית. כל כך הרבה דברים חסרים לי. אני ממש רוצה לומר לנוה שלהביא חבר זה בסדר - אבל לרוב אני לא רואה כאן את הרצפה בגלל החפצים והצעצועים המפוזרים".

השתניתם מאז שעברתם למלון?
"הילדים בגרו מאוד, ואני הפכתי לחרדתית. כשנוה היה בן שנתיים הוא נסע על הבימבה שלו לחברים בקיבוץ ולא הייתי לחוצה, אבל עכשיו אני לא ישנה בלילות ובודקת כל הזמן שהילדים בסדר. כל רחש מקפיץ אותי. אני משתדלת לא להעביר אליהם את החרדה, אבל אני רואה אותה בתגובות שלהם.

"השבוע ישבתי עם נוגה לארוחת ערב בחדר האוכל, וכשהלכתי לרגע היא בכתה וצרחה. שאלתי אותה מה קרה, והיא ענתה שהיא לא רוצה להישאר לבד אם תהיה אזעקה. החברים שלהם מדברים על הדודה החטופה או על האבא שנרצח, ואלה לא דיאלוגים אופייניים לילדים בני 3.

"גם נוה מתעורר באמצע הלילה. כשרק הגענו, הוא לא הגיב לסיפורי הילדים על מחבלים בקיבוץ, ואיך הם הרגו ושרפו וחטפו אנשים לעזה. בחצי השנה האחרונה זה חלחל. בפעם הראשונה שהוא התעורר בבכי ושאלתי מה קרה, הוא ענה שאבא של דין, חבר שלו, מת. מאז, לפחות פעם בשבוע הוא מדבר על מוות. בעולם נורמלי אלה לא שיחות שמנהלים עם ילד בגילו".

הילדים מקבלים טיפול?
"נגעת בנקודה כואבת מאוד. הביטוח הלאומי לא מכיר בנו כנפגעי פעולות איבה, משום שבשבת השחורה לא היינו בבית. טיפול רגשי הילדים מקבלים באופן פרטי. אני לא רוצה שיכירו בהם כנכים 50%, אני רק רוצה שיבינו מהי המשמעות של ילדים שנחשפים לכאלה סיפורים, ושייתנו להם סיוע כלשהו. התפיסה שלפיה ילדים שלא היו בממ"ד בעת הטבח לא סובלים היא שגויה. הם חווים את החרדות ואת הפחד דרך החברים שלהם. זאת טראומה משנית".

חברי כפר עזה החלו את המעבר למגורים זמניים בקיבוץ רוחמה שבנגב הצפוני, שם הם ישהו עד שיסתיימו עבודות השיקום של הקיבוץ. הילה לא רואה כל אופציה אחרת מלבד לחזור לבית שבנתה עם נתנאל בכפר עזה.

"כשהגענו לשם בפעם הראשונה, נכבשנו בצבעוניות ובכרי הדשא. אין ספק שאני רוצה לחזור, אבל לא תתקבל בקיבוץ החלטה סופית עד שכל החטופים יחזרו הביתה. 19 חברים נחטפו לנו, 12 חזרו, יותם חיים ואלון שמריז ז"ל נהרגו מירי שוגג של כוחותינו, וחמישה עוד שם. אני לא רואה איך אפשר להסתכל קדימה כל עוד יש חטופים בעזה".

מספרי הכאב

מנתוני מינהלת תקומה, האחראית על שיקום העוטף, עולה כי 63,978 תושבים פונו מהיישובים, מהקיבוצים ומשדרות - ומהם חזרו לבתיהם 52,937 איש. תקומה עוסקת כעת בהעברת תושבי הקיבוצים לדיור זמני מסודר. למשל, חברי כפר עזה עוזבים בימים אלה את קיבוץ שפיים ועוברים לקיבוץ רוחמה, אנשי בארי מתמקמים בחצרים, ותושבי כיסופים החלו את המעבר ליישוב עומר.

מנתוני מינהלת תנופה, שהוקמה רק לאחרונה במטרה לטפל בתושבי הצפון, עולה כי מהערים ומהיישובים פונו עד כה 68,500 תושבים. 14,600 שוהים במלונות, 42,900 שוהים בבתים שכורים או בקהילות שקלטו אותם, ו־11 אלף עדיין שוהים ביישובים המפונים.

tala@israelhayom.co.il