התקף החרדה שתפס את מיאה ליימברג ב־1 באוקטובר, בזמן שיגור הטילים מאיראן לישראל, הצליח להפתיע אותה. הנערה ששוחררה משבי חמאס כשכלבתה בלה נישאת בידיה, עשתה הכל כדי לא לשקוע או להישבר.
היא חזרה מייד לתיכון, לשגרת אימוני הכושר, ולאחרונה סיימה מכינה קדם־צבאית שהכשירה אותה לתפקיד טכנולוגי בצה"ל. כל מי שפוגש אותה נתקל מייד בחיוכה הגדול, בעיניים התכולות והבורקות, בפתיחות מעוררת השתאות. אין כל ראיה לטראומה או לסבל שעברה.
אלא שבאותו ערב, רגע אחד מכמיר לב חשף את השבריריות הפנימית של מיאה. "לראשונה מאז שחזרתי מעזה שמעתי 'בומים' מהיירוטים של כיפת ברזל. זה גמר אותי", היא אומרת.
"בעזה שומעים כל הזמן את ההפגזות של חיל האוויר, והפחד הוא עצום - גם מהמחבלים וגם שתיהרג על ידי הצבא שלך ושאף אחד לא יידע ולא ימצא אותך לעולם. זו חרדה קיומית שקשה להסביר ופתאום היא חזרה אלי.
"נכנסתי עם אבא ובלה לממ"ד, כי אמא לא היתה בבית, והתיישבתי על המיטה עם הראש בין הידיים. אמרתי כמו מנטרה 'שייגמר כבר, שייגמר כבר'. מאז עזה אני קופצת מכל רעש, וככה גם בלה. היא היתה חסרת מנוחה. אבא ניסה להרגיע אותי ואמר שהיירוטים הם מעל לאטמוספרה, אבל נשכבתי על המיטה כמו כדור וחיכיתי שהכל יסתיים".
הופתעת מהתגובה שלך?
"עד לאותו רגע לא הרגשתי שאני נושאת איתי מועקה. אני ישנה טוב, לא מתעוררת בצעקות, אין לי סיוטים או פלאשבקים ואני לא רואה ערבים ברחוב ובורחת. חזרתי מייד לשגרה וחשבתי שעזה רחוקה ממני".
מיאה (18) ובלה הפכו לאחד הסמלים של עסקת החטופים שהתקיימה בנובמבר בשנה שעברה. הן נחטפו מקיבוץ ניר יצחק הסמוך לגבול הדרומי עם עזה, ויחד איתן נחטפו גם שני דודיה פרננדו מרמן וקלרה מרמן, ובן זוגה של קלרה, לואיס הר. לאחר 53 יום הנשים שוחררו בעסקה. הגברים חולצו כעבור ארבעה חודשים במבצע נועז של כוחות הביטחון.
למרות מחדלי 7 באוקטובר והאכזבה מצה"ל באותה שבת שחורה, למיאה לא היה כל היסוס לגבי הגיוס לצבא. התאריך נקבע לינואר, אולם היא מנסה להקדים אותו ולהתגייס במהלך החודש.
לא נותר בך כעס על מה שעברת?
"מייד לאחר החטיפה כעסתי מאוד. חשבתי לעצמי שלא אשרת בצבא שהפקיר אותי ואת תושבי הדרום ולא אמשיך במבדקים לקראת הגיוס. שלושה ימים אחר כך המחשבה הזו נעלמה. החלטתי להתגייס ולשרת בתפקיד משמעותי כדי ששום אזרח ישראלי לא ירגיש ויחווה את מה שעברתי. זו הסיבה שאני רוצה ללכת ליחידה טכנולוגית. מבחינתי, להתגייס כבר מחר".
הבוקר ההוא בקיבוץ
בלה היא זו שמקבלת את הנכנסים לבית משפחת ליימברג בשכונת מלחה בירושלים. כלבת השיצו הלבנה, שנשארה רגועה במהלך השבי, קופצת כעת בחדווה ומתרוצצת בתזזיתיות כאילו בלעה הרגע חפיסה של כדורי מרץ. "היא תמיד מתנהגת ככה אחרי שמספרים אותה", צוחקת אמה של מיאה, גבריאלה, ומלטפת את הכלבה שעד לאחרונה התפארה ברעמת שיער שגרמה לה להיראות כמו בובת אריה קטנה.
"היו שם עשרות מחבלים ואיתם קלרה, ננו ולואיס. העלו אותם לטנדר והצטרפו עוד מחבלים. ידענו שאם נתנגד יירו בנו. פתאום בלה איבדה עשתונות וניסתה לקפוץ. החזקתי אותה חזק בשתי הידיים. אם היא קופצת, אני עפה איתה"
בלה רצה למיאה, סוחטת ממנה ליטופים, ואז מתכרבלת במיטה שלה ליד המטבח כשמסביבה דובי חום, היפופוטם כחול ובובת דביבון שאהובה עליה במיוחד. מיאה גבוהה ומרשימה, ואי אפשר לפספס את צמיד הבד שחובק את פרק ידה להעלאת המודעות לחטופים. אצבעותיה מלטפות אותו בעדינות מבלי משים.
לפני כחודש ליימברג סיימה את מכינת ניצנים, הפועלת בשיתוף עם אגף התקשוב בצה"ל, והיא מחכה בקוצר רוח לשיבוץ. בינתיים היא מתעוררת בכל בוקר מאוחר, מאזינה למוזיקה, אופה עוגות, משחקת בקונסולת המשחקים ומרימה משקולות בחדר כושר.
לפני חודש ציינו את 7 באוקטובר. מה עשית באותו יום?
"נסעתי ברכבת למכינה", היא מחייכת. "מבחינתי זה היה יום לימודים רגיל. השתדלתי לא לתת מקום לתאריך הזה ודחקתי אותו אל מאחורי הראש. למזלי, אף אחד ברכבת לא זיהה אותי או ניגש אלי. אני לא רק חטופה - אלא מיאה ליימברג.
"אם אחשוב כל הזמן רק על 7 באוקטובר או על עזה, אני אפסיק לתפקד. באותו יום ביקשו ממני במכינה לספר על מה שעברתי בשבי, אבל זו לא היתה הרצאה אלא שיחה חופשית. השתדלתי להכניס קצת הומור כדי שלא יהיה מדכא מדי.
"למחרת התרכזתי בפרויקט הסיום. היינו ארבע בנות בקבוצה והתמקדנו בתרומה לקהילה. בנינו אתר אינטרנט שעוקב אחרי טביעת רגל אקולוגית, שבו אפשר לבדוק את עצמך מבחינת ניצול דלק, חשמל וכדומה, וגם להשוות את התוצאות לתושבי העיר שבה אתה גר. לא היו לי ציפיות גבוהות לגבי התחרות, כי התמודדו מולנו גם תלמידים בעלי רקע טכנולוגי, אבל זכינו במקום השני. הוכחתי שאפשר להצליח גם אם אין לי ניסיון".
את יודעת באיזה תפקיד תשרתי?
"אין לי מושג עדיין, אבל אני מתעניינת במסלול אלפא שעוסק במקצועות המחשב והסייבר".
מיאה גדלה בירושלים כבת יחידה של משה (60), דוקטור בתחום הביולוגיה העובד כבוחן פטנטים, וגבריאלה (59), מנהלת מרכז לילדים ולבוגרים על הרצף האוטיסטי. בכיתה ג' יצאה עם הוריה לשליחות בז'נבה וכשחזרה לישראל השביעה אותם שיאמצו בעל חיים. "הלכנו לבית גידול לחפש פודל טוי, ופתאום ראיתי את בלה, שהיתה אז בת חודשיים. זו היתה אהבה ממבט ראשון. המשכתי להסתובב שם, אבל מהר חזרתי אליה".
"בלילות אמא חיבקה את בלה כדי שלא תברח לנו. בבוקר קיבלנו קרטון ועליו שיחקנו איקס עיגול. זה החזיק אותנו שבועיים. אחר כך שיחקנו בבקבוק מים שהקפצנו באוויר. המשימה היתה לגרום לו לנחות על החלק התחתון"
במקביל לאימוץ מיאה החלה את לימודיה בבית הספר לאמנויות בעיר. "כילדה השתתפתי במקהלות ובחוגי מוזיקה, ניגנתי בחליל צד, כינור ופסנתר, אבל בעיקר אהבתי לשיר", היא מספרת. "בכיתה י' החלטתי שהשירה תהיה תחביב ולא מקצוע, כי פחות התחברתי לתחום התיאורטי".
ב־6 באוקטובר בשנה שעברה, כחודש לאחר שהחלה את לימודיה בכיתה י"ב, מיאה ואמה נסעו לבאר שבע כדי להשתתף בחגיגת יום הולדת של בת משפחה. "אבא נשאר בבית עם שפעת ולקחנו איתנו את בלה, כי ידעתי שהוא לא יוכל לטפל בה.
"בלילה, בסיום האירוע, נסענו לישון אצל דודה קלרה בקיבוץ. לא התלהבתי כי רציתי לסיים עבודה ללימודים, אבל ההורים חשבו שזה הדבר הנכון לעשות. התעוררתי בשש בבוקר כי שמעתי 'ויש, ויש' מעל לבית. חשבתי שאלו מטוסים, אבל התברר שהטילים עפו מעלינו".
חששת?
"לא. צבע אדום הוא לא דבר חדש בניר יצחק. יושבים בממ"ד קצת ואחרי זה יוצאים החוצה. לא חווינו שם בעבר נפילות".
הם היו שם חמישה. מיאה וגבריאלה, פרננדו (61), קלרה (63) ולואיס (70). הדלת של הממ"ד לא ננעלה והם חיזקו אותה בעזרת מטאטא ומשענת של כיסא. "ישבנו ביחד, כשבלה על הידיים שלי, וצפינו בטלוויזיה. שמענו על הפלישה לבארי, אבל לא חששתי שזה יגיע אלינו. הייתי בטוחה שהצבא מטפל באירוע. כשהתחילו טילים על ירושלים, שוחחתי עם חברים שלי. אמרתי להם שאני בעוטף אבל לא הייתי בלחץ. בתשע בבוקר ביקשתי מאמא לחזור לירושלים. מזל שלא עשינו את זה. כנראה לא היינו היום בחיים.
"הצלחנו להבין מה קרה כשהם אמרו ש־7 באוקטובר יירשם בהיסטוריה. מהם שמענו שנרצחו 1,200 אזרחים ובאותו יום הם דיברו על 100 חטופים. הייתי בהלם מהמספרים. רק אחר כך התברר שהיו יותר מ־250 חטופים"
"בסביבות 10:30 שמענו יריות מרחוק. זה היה הרגע שבו התחלתי לחשוש לחיים שלי. ידענו שיש מחבלים בקיבוצים והייתי בטוחה שצה"ל עוצר אותם. ואז שמענו את החלון של הסלון מתנפץ. אחר כך הדלת של הבית נפרצה. נלחצתי.
"עמדנו כולנו ליד הדלת של הממ"ד, וזה היה מזל. מהר מאוד הדלת נפתחה וראיתי קנה של רובה. המחבל ירה פנימה כמה פעמים וכמעט פגע בפרננדו. אנחנו קוראים לו ננו. שמעתי צעקות בערבית ואמרתי באנגלית 'אל תירו, אל תירו'. היה שם בליל של שפות. אמא והאחים שלה ביקשו שלא יירו בנו בעברית ובספרדית".
15 דקות לחאן יונס
לביתה של קלרה נכנסנו 12 מחבלי נוחבה. ארבעה פנו לממ"ד והשאר הסתובבו בבית, גנבו כסף ותכשיטים, הפכו מגירות וארונות ולקחו את הלפטופ החדש של מיאה.
את זוכרת איך הם נראו?
"הם לבשו רעלות כהות על הפנים וראיתי רק את העיניים. לחלק מהם היו סרטים ירוקים על המצח. הארבעה הוציאו אותנו מהממ"ד לסלון וחיפשו את המפתחות של הרכב. אחר כך לקחו מאיתנו את הטלפונים. הייתי בטוחה שאני עומדת למות וכעסתי על היקום. איך זה הגיוני שלא הספקתי להגיע לגיל 18?
"המחבלים הובילו אותנו לדלת היציאה ובשנייה הזו חשבתי מה לעשות עם בלה. החלטתי לא לשחרר אותה מחשש שהחלאות האלה יירו בה או שאולי היא תלך לאיבוד. היא נשארה על הידיים שלי כשיצאנו. קלרה, ננו ולואיס היו מקדימה וראיתי שמובילים אותם דרך חור שפרצו בגדר.
"אנחנו היינו קצת מאחור, ואמא התחננה לאחד המחבלים ואמרה שאני רק ילדה. פתאום הוא הסתובב בחזרה לכיוון הבית של קלרה. לא הבנתי מה קורה. מחבל שהגיע ממול כעס עליו ולא נתן לנו להמשיך".
ממצלמות האבטחה של ניר יצחק עולה כי מיאה וגבריאלה הועלו על טנדר לבן ב־11:20 כשלידן יושבים שני מחבלים עם רובים שלופים.
"הטנדר היה מלא בכלי נשק. התיישבתי בפינה עם הגב לקבינה והרגל שלי היתה מונחת על אר.פי.ג'י. החזקתי את בלה ביד אחת ובשנייה אחזתי בטנדר. אין לי ספק שהנהג היה על סמים, כי מקדימה היו מכוניות שרופות והוא נסע ישר לתוך האש.
"המחבלים מאחור צעקו עליו אז הוא סטה הצידה ויצא מהקיבוץ לנקודת כינוס. היו שם עשרות מחבלים ואיתם גם קלרה, ננו ולואיס. העלו אותם לטנדר והצטרפו עוד מחבלים. שתקנו. ידענו שאם נתנגד או נדבר, יירו בנו. פתאום בלה איבדה עשתונות וניסתה לקפוץ. החזקתי אותה חזק בשתי הידיים. אם היא קופצת, אני עפה איתה".
הבנת שאתם נוסעים לכיוון עזה?
"ראיתי את הגבול, את חומות הבטון והשער. זו היתה נסיעה קצרה, אולי רבע שעה וכבר היינו בחאן יונס. שמעתי מסביב צעקות 'אללה אכבר' ולא הבנתי מה קורה. הייתי בטוחה ששם יוציאו אותנו להורג. כשעצרנו, ביקשתי שוב מהמחבלים באנגלית שלא יהרגו אותנו. הם צעקו שנשתוק. אחד מהם ניגש למין מבנה נמוך ופתח דלת מהרצפה".
כשהיא בכתונת לילה ובכפכפי אצבע הובלו מיאה ובני משפחתה אל אחת המנהרות. מיאה פסעה על האבנים, כשידיה כואבות מהנשיאה של בלה. "הכל היה חשוך, מלוכלך, טחוב ומאובק, אבל הבנתי שאולי לא מתכוונים לרצוח אותנו. צעדנו ככה במשך שעתיים. המחבלים שאלו איך קוראים לנו, ואמרתי 'אני מיאה ואני בת 17'. קיוויתי שכך אעורר בהם אמפתיה".
מתי הם שמו לב לבלה?
"בשלב מסוים עצרנו לכמה שניות, ואז ראיתי שחלק מהמחבלים מצביעים עלי ומדברים ביניהם. אולי הם התלבטו אם היא בובה או אמיתית. בסוף המנהרה היה סולם ולא ידעתי איך לעלות איתה. שמתי אותה על הכתף ועליתי שלב.
"סידרתי אותה ועליתי עוד שלב. ככה עד שהגעתי למעלה לתוך לול אווזים ברפיח. ראיתי שהעיניים של המחבלים למעלה נפערו כשראו כלבה. הם התווכחו ביניהם, לא הבנתי מה הם אמרו, אבל היתה לי תחושה שהם רוצים להשאיר את בלה בלול. החזקתי אותה חזק.
"כשהתחילו ההפגזות של חיל האוויר, המחבלים נכנסו לחדר בנשקים שלופים וחשבנו שהם יחסלו אותנו כמו בכיתת יורים. 'קאפו' עמד מעלי עם הנשק שלוף. יום אחד הוא בא מדוכא כי חיסלו את החבר הכי טוב שלו. פחדתי שהוא ינקום"
"הם נתנו לי, לאמא ולקלרה מין חיג'אב שעשוי משני חלקים, והכנסתי את בלה מתחת לחולצה. רכב לקח אותנו לבית בתוך מחנה הפליטים. היינו שם במשך יום וחצי ובלילה העבירו אותנו לבית אחר, שבו נשארנו עד לשחרור. משם גם חילצו מאוחר יותר את ננו ולואיס. היינו כל כך קרובים לישראל וגם כל כך רחוקים".
אור בתוך החושך
משפחתה של מיאה היתה היחידה מניר יצחק שנחטפה בחיים באותה שבת שחורה. לדרמה שעברה המשפחה לפני כשנה אין זכר. "אני לא מתעניינת במה שקורה שם כי הספיק לי", אומרת מיאה.
מתי הבנת היכן את?
"אמא עשתה מין תנועת יד סיבובית ושאלה את אחד המחבלים 'שו?', כדי להבין מי הם. המחבל ענה לה שהם מחמאס. הופתעתי. ידעתי שמדובר בארגון הטרור שמדברים עליו בחדשות".
איך תקשרתם עם המחבלים?
"בתנועות ידיים, קצת בערבית, קצת בעברית וקצת באנגלית. הצלחנו להבין מה קרה כשהם אמרו ש־7 באוקטובר יירשם בהיסטוריה. מהם שמענו שנרצחו 1,200 אזרחים ובאותו יום הם דיברו על 100 חטופים. הייתי בהלם מהמספרים. רק אחר כך התברר שהיו יותר מ־250 חטופים".
איך נראו הימים שלכם בשבי?
"בעיקר ישנתי מתוך בריחה. כיביתי את המוח. המזרן היה כל כך דק. חזרתי לארץ עם כאבי גב. בלילות אמא חיבקה את בלה כדי שלא תברח לנו. בבוקר קיבלנו קרטון ועליו שיחקנו 'איקס עיגול'. זה החזיק אותנו שבועיים. אחר כך שיחקנו בבקבוק מים שהקפצנו באוויר. המשימה היתה לגרום לו לנחות על החלק התחתון. שיחקנו גם 'ארץ עיר' אבל השתעממנו אחרי שבוע".
מה הכי הפחיד אותך?
"למות שם. ידענו שנשארנו בחיים כי הבטיחו למחבלים כסף. מספיק טלפון אחד כדי שיוציאו אותנו להורג. היינו מעל לאדמה, בקומה שנייה של בניין, וכל הזמן שמענו את ההפגזות. חיל האוויר הוריד פעם אחת בניין שהיה ממש קרוב אלינו. נלחצתי גם כשהאוכל התחיל להיגמר או כשלא היו מים וחשמל. כמה שהיה לנו קשה, הרבה יותר קשה ל־101 החטופים שנמצאים שם כבר יותר משנה. בספק אם הם מקבלים אוכל או מים".
ידעת מה קורה בארץ?
"בגלל האנגלית שלי הפכתי לדוברת של המשפחה מול בעל הבית. זה היה יצר הישרדותי כי היו לי כמה רגעי שבירה. פעם אחת, כשבכיתי, הוא לקח אותי לגג כדי שאירגע. זה לא היה מתוך טוב לב, הוא פשוט חשש שיקרה לי משהו והוא לא יקבל את הכסף עבורי.
"בדירה היתה טלוויזיה ואחרי שלושה שבועות בעל הבית הסכים שאבוא לצפות באל־ג'זירה. ראיתי את ההפגנות בכיכר החטופים והייתי בשוק מכמות האנשים. פעם אחת ראיתי תמונה שלי מודבקת על קיר ופעם אחרת ראיתי מישהו מחזיק פוסטר שלי. הצבעתי על המסך וצרחתי 'מיאה ליימברג', אבל בעל הבית השתיק אותי.
"שמחתי שחושבים עלינו, שיודעים שאנחנו חטופים, שעושים כל דבר כדי לשחרר אותנו. זה הכניס קצת אור בתוך חוסר האונים. באותו יום ראיתי גם את התמונות של משפחת ביבס והייתי בהלם שנחטפו ילדים כל כך קטנים. עד לאותו רגע הייתי בטוחה שאני הכי צעירה".
המחבלים צילמו אתכם בשלב כלשהו?
"הם עשו לנו את הסרטון הרגיל שבו אנחנו מבקשים שהמדינה תשחרר אותנו, אבל הוא לא פורסם".
הנודניק, הקאפו והחליל
בתוך החרדה הקיומית, הכניעה, ההשפלות מצד המחבלים והמחסור במזון, בני המשפחה ניסו למצוא מעט הומור. כשבוע וחצי לאחר שנחטפו המחבלים ביקשו מהם שיכתבו את שמותיהם על פתק ויצרפו את שם האב ואת מספר הטלפון כדי להעביר אותו למתווכים של העסקה.
"לואיס ואני רשמנו את מה שביקשו, אבל אמא והאחים שלה התחילו להתווכח אם הכוונה היא לאבא או לסבא. במשך חצי שעה הם התווכחו ביניהם בספרדית וצעקו אחד על השני מעל פיסת נייר כמו באיזו טלנובלה. לא הבנתי מילה, אבל אלה היו דקות קורעות מצחוק. ישבתי עם בלה על הברכיים והיה חסר לי רק פופקורן. לרגע זה השכיח את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. בסופו של דבר הם כתבו את שם הסבא והפדיחה הזו הגיעה לישראל".
בהמשך, הם המציאו למחבלים שמות. זה שאיים עליהם זכה לכינוי "הנודניק". ההוא שנראה בכיר כונה "הקאפו". המחבל שהגיע באמצע הלילה קיבל מהם את השם "חליל".
"מבין כל המחבלים, הנודניק הוא זה שהציק לנו הכי הרבה. הוא היה פסיכופת שלא סתם את הפה עד שהחליפו אותו במחבל אחר. הוא צחק עלינו והתעלל בנו נפשית. יום אחד הוא נכנס לחדר עם סכין קצבים והסתובב ככה במשך המון זמן. זה היה פחד מוות. היינו בטוחים שהוא הולך לשחוט אותנו".
איך היית מגיבה לו שמעת שהוא נמצא בכלא בישראל?
"לא הייתי רוצה לדעת את זה. עברנו התעללות נפשית. ארבע פעמים המחבלים אמרו לנו שאנחנו אמורים להשתחרר וזה לא קרה. זו היתה רכבת הרים. לפעמים בכיתי כי הייתי בטוחה שאשאר בעזה לנצח. גם מאוד התגעגעתי לאבא שלי.
"כשהתחילו ההפגזות של חיל האוויר, המחבלים נכנסו אלינו לחדר בנשקים שלופים וחשבנו שהם יחסלו אותנו כמו בכיתת יורים. 'קאפו' עמד מעלי במשך שעתיים עם הנשק שלוף. יום אחד הוא בא מדוכא כי חיסלו את החבר הכי טוב שלו. פחדתי שהוא ירצח אותנו כנקמה.
"הפחד בעזה הוא משתק. בוקר אחד שמענו יריות מבחוץ ואחר כך פיצוץ. השתטחנו על הרצפה ורעדתי. חשבתי שצה"ל נכנס ואנחנו הופכים למגן אנושי. בסופו של דבר התברר שזו היתה מריבה על אוכל ומים בין שכנים בבניין לידנו, ובעל הבית שלנו התעצבן וזרק עליהם רימון הלם. מאותו רגע הפכתי לחרדתית. אני קופצת מכל רעש קצת חריג".
"מבין כל המחבלים, ה'נודניק' היה פסיכופת שלא סתם את הפה. הוא צחק עלינו והתעלל בנו נפשית. יום אחד הוא נכנס לחדר עם סכין קצבים והסתובב ככה במשך המון זמן. זה היה פחד מוות. היינו בטוחים שהוא הולך לשחוט אותנו"
יש לך מושג מה קרה עם השובים שלכם?
"הבנו שבחילוץ של ננו ולואיס היה קרב יריות ואף אחד מהמחבלים לא נשאר בחיים".
ביום ה־49 לטבח בדרום, עסקת החטופים יצאה לדרך. למיאה ולבני משפחתה זה היה רגע של תקווה. "בעל הבית גילה לי שהתחילו השחרורים ואמר שאנחנו בין המשוחררים, אבל בלי ננו ולואיס. הוא ביקש שלא אומר כלום, אבל החלטתי לספר להם. רציתי שתהיה לנו פרידה כמו שצריך. זה היה יום קשה לכולנו, אבל לא קרה כלום. ראיתי באל־ג'זירה שמשחררים חטופים ואנחנו לא ביניהם".
חשת צביטה בלב?
"שמחתי בשביל מי שהשתחרר וידעתי שהעסקה נמשכת. כשבפעימה הרביעית לא שוחררנו, הפכתי לפסימית. כדי שהם ייראו טוב, המחבלים צילמו אותנו שוב, כאילו אנחנו בארוחת ערב, וגילחו את ננו ולואיס. גם הסרטון הזה לא פורסם.
"למחרת בצהריים, לקראת הפעימה החמישית, בעל הבית הודיע לי שאמא, קלרה ואני משתחררות והשמות שלנו כבר מופיעים ברשימה. הידיעה שאתה משאיר חלק מהמשפחה במקום הנורא הזה היא מאוד קשה. התחננתי לבעל הבית שישמור עליהם".
ב־28 בנובמבר המדינה חזתה באחד מסמלי עסקת החטופים, כשמיאה ירדה מרכב המחבלים לבושה בטרנינג אדום בוהק ובידה הכלבה בלה. כבר למחרת היא הפכה לאייקון, כשכל כלי התקשורת בעולם פרסמו את תמונתה. "שמעתי מהמשפחה על הפרסומים, אבל לא ראיתי אותם בעצמי עד היום", היא נבוכה.
ראו אותך מדברת בקשיחות עם שני מחבלים רעולי פנים שהובילו אותך לידי אנשי הצלב האדום. מה אמרת להם?
"הם לא הבינו למה אני מחזיקה את בלה ועניתי שהיא שלי, והמשכתי ללכת למרות שהם ביקשו שאחכה. המחבלים ביקשו שננופף לשלום, כאילו היינו חברים שלהם. סירבתי לעשות את זה. אמרתי לעצמי שהם יכולים לקפוץ לי".
מתי הרגשת בטוחה?
"כשעברנו את שער רפיח. היה ברור שהצלב האדום לא יעשו פתאום סיבוב פרסה".
המבורגר ומברשת שיניים
לאחר שהגיעה לישראל מיאה הועברה לבדיקות בביה"ח שיבא. כשהגיעה היא ביקשה לשתות שוקו. כמה שעות אחר כך ביקשה גם המבורגר. "הדבר שהכי שימח אותי היה מברשת השיניים שקיבלתי, כי במשך כל התקופה בשבי לא צחצחנו שיניים", היא צוחקת. "כשחזרנו הביתה, הלכתי מייד לחדר השינה שלי ושכבתי על המיטה. בלילה ישנתי בלי סיוטים. רק פעם אחת מאז היה לי חלום מוזר על מה שקרה בעזה, אבל אני לא מצליחה לזכור את הפרטים חוץ מזה שהתעוררתי בבהלה".
כמה ימים לאחר שחרורה קיבל משה, אביה של מיאה, הודעה מפתיעה. הזמר אביב גפן התעניין אם היא תהיה מוכנה לקחת חלק בשירו המרגש "זריחה שחורה", שנכתב לאחר הטבח. "כמעט התעלפתי כשראיתי את ההודעה", מחייכת מיאה. "לא ידעתי מה לענות כי לא אהבתי את הפרסום מסביבי. בסוף הסכמתי והופענו יחד בתיאטרון הבימה בתל אביב. מאוד התחברתי לשורה 'ואני מחכה רק לראות עוד חטוף חוזר'. התרגשתי אפילו כשהאוזנייה שלי לא עבדה ונאלצתי לשיר על עיוור".
את מקשיבה לפעמים לשיר?
"כן, וגם מסתכלת על כמות הצפיות".
ב־12 בפברואר יצא לדרך מבצע "יד הזהב" שנועד לשחרר את פרננדו ולואיס ממחנה הפליטים ברפיח. לוחמי הימ"מ, שב"כ וצה"ל הגיעו למחנה הפליטים ופרצו את הדלת. פרננדו ולואיס הורדו מהקומה השנייה באמצעות סנפלינג, בזמן ששאר הלוחמים ניהלו קרב מול המחבלים בקומה הראשונה. "חשבתי עליהם כל 129 הימים שבהם הם נשארו מאחור. מה קורה איתם? האם הם מחזיקים מעמד? חששתי שהפגיזו את הבניין והם לא שרדו.
"ביום שבו הם חזרו היה לי טסט, ואמא העירה אותי לפנות בוקר בצרחות. הייתי בטוחה שלא קמתי בזמן. היא צעקה שננו ולואיס חולצו. אחרי חצי שעה ננו התקשר ואמא החזיקה את הטלפון כאילו אין מחר. תלשתי אותו ממנה ושאלתי אם הוא בסדר וצעקתי שיש לי טסט עוד שבע שעות. אם לא היו מחלצים אותו ואת לואיס, לא הייתי האדם שאני היום. כל עוד הם לא חזרו לישראל, הרגשתי שחלק מהנפש שלי נשאר בעזה".
"ההפגנות חשובות וראיתי איך נלחמו עלי, אבל אני חוששת שאשקע אם אלך לשם. אני מנסה להמשיך בחיים ועזה היא חלק ממני, אבל אני לא רוצה שהיא תהיה המהות שלי או הזהות שלי. אני גם לא רוצה להפוך לדמות ציבורית"
אי אפשר לפספס את הקעקוע שמתנוסס על כתפה השמאלית של מיאה. הוא מורכב משש ציפורים, שכל אחת מהן מסמלת את בני המשפחה שהיו בשבי, כולל בלה. "במשך שנתיים התלבטתי אם לעשות קעקוע, אבל אחרי שחזרתי מעזה היה ברור שזה יקרה. חיים רק פעם אחת. עשיתי גם פירסינג באוזן ביחד עם חברה טובה שלי. הודעתי לה כבר בבית החולים ולא היתה לה ברירה אלא להסכים".
יש דברים שאת לא עושה יותר מאז השחרור?
"קיימים מאכלים ספציפיים שאני לא נוגעת בהם כי הם מזכירים לי את עזה, כמו לבן או אורז צהוב".
אמא שלך מגיעה בכל מוצאי שבת להפגנות הקוראות להשיב את כל החטופים, את מגיעה איתה לפעמים?
"אני לא מסוגלת כי זה קשה לי מדי. ההפגנות חשובות וראיתי איך נלחמו עלי, אבל אני חוששת שאשקע. אני מנסה להמשיך בחיים ועזה היא חלק ממני, אבל אני לא רוצה שהיא תהיה המהות שלי או הזהות שלי. אני גם לא רוצה להפוך לדמות ציבורית. הדרך שלי לתרום למאבק היא להתראיין ולהסביר כמה חשוב להחזיר את כל החטופים, המתים והחיים. זה בלתי נתפס שהם שם יותר משנה. המדינה לא תהיה שלמה עד שכולם יחזרו".
מישהו מההנהגה דיבר איתך מאז שחזרת?
"הנשיא בוז'י הרצוג וראש עיריית ירושלים משה ליאון. מעבר לזה אף פוליטיקאי לא דיבר איתי, ואני גם לא רוצה שיתקשרו. אין קשר לדעות פוליטיות, אבל הופקרתי ב־7 באוקטובר אז שיעזבו אותי בשקט".
אנשים מזהים אותך ברחוב?
"כן. מבקשים סלפי ושואלים על עזה. לרוב אני משתפת".
יצא לך להעביר הרצאות כמו חטופים אחרים?
"אין לי בעיה לשתף את הסיפור שלי עם חברים קרובים ופעם אחת דיברתי בפני משלחת אמריקנית. בעיקר חשוב לי להעביר את המסר שצריך להחזיר את כולם".
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו