ארבעה טעמים וגעגוע: משפחתו של החטוף עודד ליפשיץ מחכה לו עם המאכלים שאהב

לכל אחת ואחד יש אלבום תמונות, פסקול חיים שמלווה אותו, ולכל אחד, סגפן או נהנתן, יש גם את היומן הקולינרי שלו. מנות אהובות, סלידות, חומרי גלם שצמחו בקרבתו, טעמים שהם געגוע למישהו או למשהו. ביס שפעם סחרר. אלבום קולינרי שהוא ארוחה אשר בה כל מנה, מטבל או ממרח הם עוד דרך לדעת את האיש, לספר עליו משהו.

ארוחת ליל הסדר שאותה פרסמתי באביב האחרון הוקדשה לאלבום הקולינרי של אביתר דוד, בן 23, שנחטף מהנובה ב־7 באוקטובר ולמרבה הזוועה עדיין מוחזק במרתפים של עזה.

ארוחת הסתיו שלפניכם מוקדשת לאלבום הקולינרי של עודד ליפשיץ - עיתונאי, פעיל חברתי, איש של שלום ואיש משפחה, בן 84, שנחטף מביתו בניר עוז באותו בוקר שבת ועדיין מוחזק שם. יוכבד, יוכק'ה אהובתו, רעייתו, הוחזקה במנהרות, שמהן שוחררה ביום ה־17 של המלחמה. אם ילדיו והשותפה שלו בבנייה של ניר עוז ובמאבק על זכויות אדם, מאבק שמסתכל לה עכשיו עמוק בעיניים מכל כך הרבה כיוונים, ובכולם הוא רק נראה לה צודק יותר, "בטח כשהוא מתגלה בפן האישי", כמו שאמרה לי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו.

אהבה למרחקים ארוכים

יוכבד ועודד, שני אנשים יוצרים, מתעדים ברוכי כישרון. היא במצלמה, שאליה היא צמודה מאז היתה בת 16, לוכדת רסיסי חיים אינטימיים לצד אירועים בעלי משמעות ציבורית, למדה ולימדה צילום, הציגה תערוכות והקימה את מגמת הצילום בבית הספר התיכון מעלה הבשור. הוא איש כותב שפרסם שנים ב"על המשמר" וב"הארץ". שימש מרכז משק, גזבר ומזכיר בניר עוז.

שני אנשים שהשכילו לנצור ולאצור, עד שבאה האש בשבת ההיא וכילתה ארכיון של חיים שלמים. האש אשר לא יכלה לגן הקקטוסים של עודד, שבו גובה הקקטוסים, שכידוע גדלים לאט, הוא עדות לחיבור לאדמה, ליציבות הבית. ההולכים בשבילים של ניר עוז, ככה מסבירים לי בשולחן, יראו ירוק ובשפע, ציפורים מצייצות, חתולים, פריחות, כמו ביקשו להסתיר את שריפת הבתים, לאלחש את זיכרון היום שבו אחרוני המחבלים עזבו את המקום עוד בטרם הגיע החייל הראשון.

יוכק'ה ועודד, סבתא וסבא של דניאל ליפשיץ, איש יין שנכנס לחיים שלנו איפשהו בסוף 2010 כשהיה השוער של קבוצת מכבי אחי נצרת. הוא יצא אז מהשער לכדור גובה, שחקן נגח לו בפנים ושבר לו את ארובת העין. את הלילה שלפני הניתוח דניאל בילה ב"יועזר בר יין". מישהו אמר לו ששם יוכל להשיג בקבוק רנה אנז'ל שאותו רצה לשתות למקרה שחלילה לא יתעורר, כדי שלא יעזוב את העולם מבלי שיידע מפרי יצירתו המהוללת של היינן פיליפ אנז'ל.

אחרי זה המשיך לבוא, סובב לכל הבנות את הראש והלהיב את כולנו ביכולת המדויקת לזהות יינות באמצעות החך הזה, שלא ברור איך הצמיח אותו בין חצר המשק של ניר עוז למגרשי הכדורגל.
כשיועזר נסגרה, דניאל הפך את מסעדת "הבסטה" שליד שוק הכרמל למסעדת הבית שלו. שם, בחדר הפרטי, יום אחרי שמלאו ליוכבד 86, נפגשנו לארוחה שכולה געגועים לעודד. את הארוחה בישלנו השף אילון עמיר ואני.

"הבייבי המתוק של הגרעין"

השניים היו בתיכון כשנפגשו בפעם הראשונה. יוכק'ה מראשון לציון, עודד מחיפה, שני חניכים של השומר הצעיר שהגיעו למחנה עבודה בחצור. שנתיים אחרי זה נפגשו שוב, הפעם בניר עוז, קיבוץ בהתהוות על גבול עזה. היא, שמבוגרת ממנו כמעט בשנתיים, הגיעה עם גרעין א'. חצי שנה אחרי זה הגיע עודד עם גרעין ב', "הבייבי המתוק של הגרעין", היא מחייכת.

היו מבלים יחד עם החבר'ה בחוף של זיקים, אחרי זה לבד. שחו ודיברו, דיברו ושחו, עד שנולד ארנון, אבא של דניאל, שהיום הוא בן 62. שלוש שנים אחר כך נולד יזהר, אחריו נולדה שרון, ואחריה, ב־73', נולד עמרי. "ככה זה אצלנו במשפחה", מחדדת יוכבד, "לא משנה כמה בנים נולדים, תמיד רק בת אחת".

האחת הזו שלהם זו אמנית הווידאו שרון ליפשיץ, זו שאמא נטעה בה את התשוקה לצילום. שרון, שארון ההישגים שלה הוא קציר של נחת לשני הורים שהיטיבו לזרוע ולטפח, היא זוכת פרס רפפורט לשנת 2024.

"המצלמה ומורשת התיעוד מלווה את האמנית ומשפחתה", נכתב בנימוקי ועדת הפרס על העבודה, העתידה להיות מוצגת בשנה הבאה במוזיאון תל אביב, "צילומי סטילס של יוכבד המתעדים את הקיבוץ, קטעי ארכיון שבהם מופיע האב ואלפי שעות שאותן תיעדה שרון במהלך השנים ובזמן החסר והכאוטי מאז 7 באוקטובר. אלו, ועוד קטעי וידאו מיצירתה לאורך השנים באזורי סכסוך ומלחמה, עתידים להיאסף לעדות נדירה של משפחה אחת, המגלמת את הסיפור הציוני מראשיתו ועד אחריתו, לעת־עתה".

חשיבות העשייה של הבת היא לא רק ביצירה המתהווה, אלא גם בגיבוי שלא עשו ההורים לארכיון שירד לטמיון. מה שנשמר אצל שרון, לצד מה שפורסם בעיתונות, הוא שניצל מחורבן האש של 7 באוקטובר. מהחומרים האלה צמחה תערוכת יחיד של יוכבד שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון ארץ ישראל תחת השם "יוכבד ליפשיץ - צלמת, הרגעים ששרדו", ותהיה פתוחה עד 24 בדצמבר.

בין התמונות בשחור־לבן ישנם גם רגעים מראשית ניר עוז, אז עודד עבד בהשקיה, מתח קווים ונהג את הקומביין. "הוא אהב לשבת עליו, להיות באוויר הפתוח", אומר ארנון, שעד היום תקועה לו בראש התמונה של אבא שלו מתגרד בכל הגוף מהסורגום, דורה בעברית, דגן שגודל אז בעיקר כמספוא לבהמות.

ארנון מספר שאביו הוא בהחלט אדם פיזי שאוהב לאכול. "בשר, רגל קרושה, לקנח בקרקר עם גבינת קוטג' וריבה, הוא לא איזה טיפוס של מישלן. יש בו ספרטניות יותר ממה שיש אצל אמא. סוציאליסט אמיתי. האח של סבתא בלה היה מחזר אחריו בלי סוף שיבוא לעבוד איתו בחברת 'אשטרום'. היה שואל עד מתי הוא יתלהב מפרה מטומטמת ומערימת חול, אבל את אבא זה לא עניין לעשות כסף. הציעו לו להיות העורך הכלכלי של 'גלובס' והוא סירב אלא אם ייתנו לו לכתוב על התנועה הקיבוצית", מחייך ארנון, שבשנים שבהן היה ילד אפילו את ארוחות שישי - עוף ותפוחי אדמה - היה אוכל בבית הילדים.

ארנון זוכר איך אבא היה מתעקש שהוא ויזהר יחלקו עם כל ילדי הקבוצה ממתקים שסבא וסבתא היו מביאים להם מהעיר הגדולה, וזוכר את היום שבו ההורים קיבלו מקרר אמקור 6 קטן. "כשהגענו הביתה היו בתוכו זוג נעליים הולנדיות שההורים הביאו מחו"ל, כי אבא הודיע שאין מה לעשות עם מקרר בקיבוץ".

עם אוהל בבגאז'

זה היה בסתיו 1970. יוכק'ה סיימה לימודים, עודד השתחרר ממילואים בתעלה, כשטסו שניהם ל־45 יום לטייל באירופה. מכונית, אוהל בבגאז' ופירות ים שכבשו את החך הדתל"שי של יוכק'ה. אחרי זה באו עוד נסיעות, וכל נכד שנולד במשפחה ידע שמגיעים לו שבועיים בחו"ל עם סבא וסבתא.

לפני שהיתה מורה לחינוך גופני והרבה לפני שהתמסרה לצילום, יוכק'ה שימשה טבחית ואקונומית בחדר האוכל של הקיבוץ. "היינו מכינים מרק עצמות ובישלנו בשר גימל שהיינו קונים מקיבוץ להב. את יודעת מה זה בשר גימל?" היא מחייכת את השאלה, רואה עלי שאין לי מושג. "ככה היינו קוראים לבשר גמל".

בישראל של שנות ה־60 היו אטליזים שהתמחו בבשר גמלים, אבל כל אלה שעליהם שמעתי היו ביישובים ערביים. לא היה לי מושג שהבשר הזה התגלגל למטבחי הקיבוצים, כמו שלא עלה על דעתי שהיו קיבוצים שאליהם הגיעו דגים שווים בהרבה מנסיכת הנילוס שכיכבה בקיבוץ שלי. "פעם בכמה זמן היינו מקבלים דגי טונה גדולים, קפואים. היינו מפרקים אותם, מנקים, פורסים לרוחב ומטגנים בקצת שמן עם מלח ופלפל. בניר עוז גרו אז פחות מ־70 איש, מה שאפשר הגשה מהמחבתות לצלחת", היא מסיימת את התיאור הכי מגרה ששמעתי מימיי למנת דג שהוגשה בקיבוץ.

פרוסות הטונה האלה נעוצות בזיכרון של דניאל, ששנים אחר כך סבתא היתה מטגנת בשבילו במטבח הבית. "נקי ומדויק", הוא מתמצת את הטעם, ואני חושבת ששתי המילים האלה מיטיבות לתאר את בהירות המחשבה ואת ברירת המילים של יוכק'ה. את תנועות הגוף המוחזק זקוף במרכז השולחן כשמסביבה בני המשפחה שלה, שב־7 באוקטובר היו לאריות וללביאות במאבק להשבת החטופים, לוחמים בכמה שפות באבנית האדישות והשכחה, מגויסים להנצחה ולבנייה המחודשת של ניר עוז, הבית שאותו עזבו מזמן.

ויושבת גם תלמה, אחותו הקטנה של עודד, שיומיים לפני אותה השבת הוא הוריד מהיד שעון ונתן לה אותו, רק משום שאמרה שהוא מוצא חן בעיניה. שעון מחוגים עם ספרות מודגשות שעכשיו מודד על האמה שלה שעות וימים, זמן מכאיב, בלתי נסבל.

לתבוע געגוע

ארבע שנים מפרידות בין תלמה לעודד. שני הילדים של בלה, שניהלה בחיפה חטיבת ביניים, ויצחק, מהנדס בחברת החשמל. כשאני שואלת אם היתה חוטפת מכות מאחיה הגדול, תלמה נזעקת: "להרביץ? עודד? הוא מגן, תומך, אין אח כמוהו בכל העולם. כל שבוע שנינו היינו מקבלים דמי כיס. כשהייתי גומרת את שלי היה נותן לי משלו. כשלאמא היו ספקות אם כדאי לשלוח אותי לריאלי כי חשבה שאני עצלנית, הוא שכנע אותה ואותי שהריאלי מלא אידיוטים ושאני אהיה התלמידה הכי טובה שם", היא אומרת ומוסיפה, כמו נאנחת לעצמה, "כמה שאני אוהבת אותו".

ממול יזהר וארנון מתחבקים, צוחקים, ולרגע אפשר לדמיין אותם שני ילדים קטנים רצים עם אבא עודד על החוף של בת גלים. מהסיפורים שלהם עולה שסבתא בלה היתה אישה רבת זכויות, אבל בישול ואוכל לא היו הקטע שלה. יזהר, ששירת בצפון, זוכר איך קפץ לבקר, ו"סבתא הלכה וקנתה שני סטייקים יפים כי אמרתי לה שאני רעב וזה מה שבא לי", הוא צוחק את הזיכרון. "כשהגעתי הם חיכו לי מבושלים במרק. זה מה שהיא ידעה, זה מה שהכירה. היא ניהלה בית ספר, לא באמת היה לה זמן למטבח".

ברוח התקופה נהנתנות לא טופחה בבית הליפשיצים, ותלמה, שדקות ארוכות חיטטה במגירות הזיכרון, לא הצליחה לשלוף אפילו שם אחד של מסעדה שאליה היא ועודד הלכו עם ההורים. גם לא בימי הולדת.

לא כמו האחיינים שלה, שההורים שלהם ראו באוכל עוד דרך לטייל וללמוד עולם. "הם החליטו שפעם בשנה צריך ללכת איתנו למסעדה", אומרת שרון, שכמו אבא שלה וכמו יזהר אחיה העיניים שלה תמיד נראות צוחקות. "פעם מסעדה סינית, פעם הודית. אבל בעיקר אני זוכרת את האוכל בחאפלות. בתחילת שנות ה־70 אבא היה פעיל מרכזי במחאה נגד גירוש הבדואים מפתחת רפיח והם היו מזמינים אותנו לארוחות. היינו אוכלים בשר כבש ולמדנו איך לעשות גולגולים מאורז בין האצבעות. להורים שלי היה את מטבח הכי קטן בעולם ועל החלון היתה רשימה של חברי כנסת שאבא היה מחכה שייצאו לגמלאות. היום היינו חותמים על כולם, אומרת שרון ובוצעת לעצמה בייגלה עם שומשום, שנאפה לפי מתכון של הקעכּ הירושלמי שעודד כל כך אוהב.

אנה, אשתו של עמרי, לא מתה על המאפה הזה. כשעודד ויוכבד היו באים לבקר אותם ברמת גן "הם היו עוצרים ב'עד הלום' לקנות בייגלה, וכל הבית היה מתמלא בשומשום. לוקח שבועות לנקות את זה, אבל לא היה לי נעים להגיד כלום", היא אומרת, ואני רוצה לאחל לה שכמו איזו דרישת שלום זרע שומשום קטן יצוץ מאיזה חריץ בספה, יתבע לעצמו את טעם הגעגוע.

לארוחה אנה לא יכלה לבוא, גם עמרי לא הגיע, אבל כשדיברתי איתו בטלפון הצית בי חשק לריבת תאנים כמו שעודד רוקח. "מאלה שגדלות מאחורי המאגר, איפה ששרגא משקה", שרטט באוזניי. "ההורים שלי היו מלכי הריבות - ריבת תות, ריבת חבושים, תפוזים סיניים. בשנים האחרונות התחיל לעשות ריבות מרירות מקליפות הדרים שגם היו מעולות", הוא אומר, ולרגע אפשר לדמיין את המולת הצנצנות שהצטופפו על מדפי המקרר במרפסת. עשרות צנצנות שאותן חלקו עם אחרים, צנצנות שבאותה שבת עלו באש ואולי, לרגע אחד, העלו ריח קרמל מתוק בעשן המצמית.

"הכל נשרף לגמרי, רק בקבוק בירה אחד נשאר, וכשראיתי אותו ידעתי שעודד בחיים", אומרת לי ריטה ליפשיץ, אמא של דניאל, שבחורף האחרון לקחה מקום ראשון במקצה הדרומי של "בואו לאכול איתי". אלופת שבדיה בריצה ל־10 ק"מ שהגיעה לניר עוז בתור מתנדבת בתחילת שנות ה־80. שם, על השבילים, פגשה את ארנון, מהיפים בבחורי העוטף. ללדת היא התעקשה בשבדיה, כי נלחצה מכל הסידור של בתי תינוקות.

"כל הזמן היה מתח אצל סבא וסבתא", ככה ריטה קוראת ליוכבד ולעודד, "פחדו שאקח את הבן שלהם לשבדיה. אבל בסוף מכל ארבעת הילדים וכל הנכדים רק אני זו שנשארה לגור בניר עוז. בכל סופ"ש עודד ואני היינו יושבים לכוסית יין או בירה. עכשיו, כשהוא איננו, אני שותה לבדי בשביל שנינו".

"לא ראיתי את הלהבות"

בשבתות עודד הוא זה שקם ראשון, "ומכין לכולם ארוחת בוקר כשאמא ממשיכה לישון", שרון מספרת. "זה הקטע שלו. מטגן חביתות במחבת הגדולה שאותן, מכל החביתות בעולם, אני הכי אוהבת".

גם בשבת ההיא עודד התעורר ראשון, אמר ליוכק'ה שתקום, שהתחילה מלחמה. אחרי זה שמעו קולות בערבית, אמר לה שיש מחבלים בבית ותוך כמה דקות הם כבר היו בפנים. עודד ניסה להחזיק את דלת הממ"ד ונורה. "אנחנו הבית הראשון בקיבוץ", יוכק'ה אומרת. "הם העמיסו אותי על אופנוע וכל הדרך הבוזזים חובטים בי עם כל הבא ליד. בשמונה וחצי־רבע לתשע כבר הייתי במנהרות של עזה. כשיצאנו מהבית ראיתי את עודד מוטל מדמם. הייתי בטוחה שהוא כבר לא בין החיים. רק כששוחררתי נודע לי שהוא נחטף. הבנתי שניר עוז נשרף. אני יצאתי עם הגב, לא ראיתי את הלהבות".

כשאני שואלת אם היה בהם פחד שמשהו כזה עומד לקרות, היא נושמת לרגע את המחשבה ואומרת שכמה שבועות קודם הם דיברו ביניהם על זה ש"אנחנו חונקים אותם יותר מדי, שבסוף הם יפרצו".
ארנון אומר שאמא שלו יצאה אחרת מהמנהרות של עזה, הרבה יותר "אסרטיבית, החלטית, יודעת בדיוק מה שהיא רוצה. גם עושה סלטים אחרים. מעניינים ממש".

יוכק'ה בחרה שלא לגור בכרמי גת, אומרת שהיא מתקשה להכיל את השכול שמקיף אותה שם מכל מקום. היא גרה בכפר הגמלאים באפעל עם עוד כמה חברות. "בהתחלה הילדים והנכדים היו מגיעים כל לילה עד ששמתי לזה סוף. אמרתי להם שאני כבר גדולה".

לניר עוז היא מגיעה כדי להשתתף בהלוויות. את הבית החרב ביקרה פעם אחת. ארנון אומר שחצתה אותו, סיננה משהו על זה שכדאי להשקות את הקקטוסים, וזהו. כשפגשה את סינוואר במנהרות היא שאלה אותו איך זה שהוא פוגע ככה באנשים שכל החיים שלהם עשו ושאפו שלום. את ביבי היא שאלה אם הוא יודע לקרוא מפה, ואם כן איך זה שבמשך כל השנים האלה שבניר עוז ספגו ירי הוא לא בא לבקר אפילו פעם אחת. משניהם היא לא באמת קיבלה תשובה. יוכק'ה, שמעולם לא קוששה הנחות מהמציאות, עדיין, למרות ובגלל הכל, אוחזת בפתרון השלום - "אין ולא תהיה לנו ברירה אחרת".

לכבוד עודד ליפשיץ, "איש שבא ברוחב לב לעולם הזה", לכבוד משפחה שמביאה עד הקצה את המסירות שבאה עם האהבה, אני מביאה בפניכם כמה מהמתכונים המרכיבים את האלבום הקולינרי של עודד.

אני מבקשת להודות לאנשי הבסטה על העזרה והאירוח, לבנות "עמיתה" על האפייה, להילה הראל על ריבות מופלאות, ליוסי חזיזה שהתרוצץ במטעי הגולן להביא חבושים ולמיקי קרצמן, האחיין של אופליה רויטמן, שנחטפה מניר עוז ושוחררה בעסקה לאחר 53 ימים, על שתיעד את הכל.

תבשיל חיטה בבירה

מתכון שזוכר שדות חיטה וקומביין, משיק עם עודד כוס בירה, לחיי ערבי שישי על המרפסת בבית בניר עוז. מתכון שכמו עודד ויוכק'ה נוסע בעולם, לוקח מזה ומזה.

את התבשיל הזה, שנולד לכבוד הארוחה של עודד, הגשנו לצד בורשט סלק סמיך שנמזג סביב עצם מח שעברה אפייה, וכשבאה הכף בין שפתי הליפשיצים אמרו שם כולם כי הלוואי שעודד היה נכנס, אפילו לרגע, לטעום מהאדום־אדום הזה. הכמות יפה כתוספת ל־10 אנשים.

המרכיבים:

√ 2 דלועי ערמונים

√ שמן זית

√ 1 כפית מחוקה מלח

√ 3 בצלים קצוצים דק

√ 500 גרם גרעיני חיטה שטופים היטב ומסוננים

√ 4 כפות סויה יפנית

√ 1 בקבוק בירה בהירה

√ 2 כוסות מים רותחים

√ 2 כפות גדושות מיסו בהיר

√ 2 כפות דבש

√ 3 כפות חומץ אורז או חומץ בן יין לבן

√ 10 שיני שום חתוכות גס

√ 1 כף מחוקה פלפל שחור גרוס

אופן ההכנה:

מחממים תנור לחום של 200 מעלות. חוצים את הדלועים ובעזרת כף מנקים מגרעינים. חותכים לקוביות בגודל של כסנטימטר. מסדרים על תבנית מרופדת בנייר אפייה. יוצקים ⅓ כוס שמן זית, זורים מלח. מכסים בנייר כסף ואופים במשך 25 דקות. מסירים את הנייר ומוסיפים לאפות בתבנית גלויה במשך כרבע שעה או עד שפני הדלעת ישחימו.

במקביל מחממים בסיר בינוני ⅓ כוס שמן זית, מוסיפים את הבצל ועל אש נמוכה וסבלנית מאדים אותו עד שיהפוך שקוף. מוסיפים את גרעיני החיטה ומערבבים. מגבירים את האש, יוצקים פנימה את המים, הסויה, המיסו, החומץ והדבש. מערבבים, טועמים ומתקנים תיבול. כשהנוזל מגיע לסף רתיחה מנמיכים את האש, מכסים את הסיר ומוסיפים לבשל במשך שעה וחצי. מוסיפים את השום והפלפל, מערבבים ומוסיפים לבשל חצי שעה נוספת. מכבים את האש מבלי לפתוח את הסיר, שינוח הכל משך כ־10 דקות. מוסיפים את קוביות הדלעת, מערבבים ומגישים.

סלסה קיווי ותמר צהוב

הארוחה התחילה במרק גימל, ככה קראתי למרק גרונות הודו צלול הזוכר את ראשיתו של ניר עוז ובתוכו כיסנים דקיקים, כי עודד משוגע על קרעפלך, שאותם מילאתי בבשר ובירקות שהתבשלו במרק כי זה טעים לאללה וכי עודד שונא בזבוז.

אילון הכין יופי של טרין רגל קרושה ובשר לחי, שאין מנה שעודד אוהב יותר, אולי חוץ מראש קרפיון ממולא, אבל שלא יהיה מתוק מדי כמו שאמא שלו, סבתא בלה, היתה מכינה. הוא משוגע על זה שהכינה אמא של יוכבד, עם הרבה פלפל שחור וטיפונת סוכר.

אילו היינו כולנו מסובים עם עודד לארוחת הודיה על שחרור וניסים, הייתי הולכת על הגפילטע הזה, אבל בסוף הלכנו על פרוסות פלמידה אדומה, כאלה שזוכרות את הטונה של יוכק'ה. פרוסות בעובי של 1.5 ס"מ שאותן צרבנו לרגע בשמן זית עם קצת מלח ופלפל, והגשנו בליווי איולי חזרת לבנה וסלסת קיווי שעושה כבוד לעשבי התבלין של העוטף, לשמן הזית שנמסק עכשיו ולתמרים צהובים שזה הרגע שלהם.

הסלסה הולכת יופי עם דגים, על מצע של יוגורט או סתם ככה על טחינה. אפשר להמיר את הקיווי במנגו שמבשיל עכשיו בשדות העוטף. בארוחה שלנו הוא לא בא בחשבון. עודד סולד מגלידה ומהפרי הזה.

המרכיבים:

√ 3 קיווי רכים ומתוקים קלופים

√ חופן עלי נענע

√ חופן עלי פטרוזיליה

√ חופן עלי כוסברה

√ 2 בצלים ירוקים

√ 2 שיני שום

√ 1/3 כוס שמן זית

√ 1 (או יותר) פלפל חריף חף מזרעים

√ 1 כפית מחוקה מלח

√ 1 כף מחוקה סוכר חום

√ 5 תמרים צהובים מגולענים וחתוכים לקוביות קטנטנות

אופן ההכנה:

לתוך מעבד מזון מכניסים את כל החומרים, למעט התמרים, וטוחנים בפולסים עד לקבלת מרקם שמזכיר סחוג למשל. טועמים ומחליטים אולי עוד קצת חריף, אולי עוד נגיעת שום. כשאתם מרוצים - העבירו לקערת הגשה, הוסיפו את התמרים, ערבבו והגישו.

סלט רימונים

יש אנשים שבקצות האצבעות שלהם אצורה מספיק סבלנות לפריטת רימונים. בשקט הם ממלאים קערה ביהלומי ארגמן, מגלים את השקעים בקליפה שמתגעגעת לכל גרעין שפעם שכב בה.

האצבעות של עודד הן כאלה, ובניר עוז גדלים הרבה עצי רימון למלא קערות הצרובות עכשיו בזיכרון.
אצבעות ארוכות, תאוות עשייה, שפרטו על פסנתר 40 דקות בכל יום. בפעם האחרונה שבה הוא שר ליוכק'ה זה היה כשבא אליה בחלום, שר לה ז'ורז' ברסנס, בתרגום לעברית של נעמי שמר: "ראשך הניחי על הכר/ כך או אחרת./ שלא כדין ולא כדת/ אהובתי תהיי לעד/ כי את זוכרת".

"הוא ניגן הכל - מוזיקה קלאסית וג'ז", אומרת יוכק'ה, "אבל בעיקר התמקד בשירי עמים. יש לו שמיעה אבסולוטית. להופעות הוא מגיע עם פנקס ועיפרון, כותב לעצמו את ההתחלה של כל שיר שהיו מבצעים על הבמה ואז, בבית, מנגן אותו".

"ואת מנגנת?" אני שואלת. "אני שומעת", יוכק'ה עונה.

המרכיבים (הכמות יפה ל־6-4 אנשים):

√ גרעינים מ־1 רימון

√ 2 שיני שום קצוצות דק

√ 1 פלפל חריף חף מזרעים פרוס דק

√ 1/4 כוס שמן זית

√ מלח גס

√ חופן עלי כוסברה

אופן ההכנה:

בקערה שמים את גרעיני הרימון, השום והפלפל החריף. יוצקים את שמן הזית והמלח ואז מוסיפים את עלי הכוסברה, מערבבים בעדינות, טועמים ומתקנים תיבול. הטעם, כמו כל רגע ראוי בחיים, צריך להלך בין מתוק, חריף ומלוח.

קומפוט החבושים של עודד

"תעשי לו קומפוט, הוא ימות על זה", הם אמרו - ואני הלכתי על חבושים, קומפוט שבו התיבול מוסר ד"ש לערק שעודד כל כך אוהב, והוגש לשולחן עם פרוסת בריוש קלויה שאפו ב"עמיתה" ועליו שכבת קרם פרש וריבות מסעירות שהכינה הילה הראל. כי כל ארוחה, ולא משנה איך היא מתחילה, נגמרת אצל עודד בפרוסה קלויה עם גבינת קוטג' וריבה.

המרכיבים:

√ 5 חבושים גדולים נקיים, שטופים וחתוכים לפלחים של כ־1 ס"מ

√ 1/2 1 ליטר מים

√ 1 לימון שטוף וחצוי

√ 1/2 ק"ג סוכר

√ 1/2 1 כפות זרעי אניס

√ 4 כוכבי אניס

√ 10 גרגירי ג'וניפר (ערער)

אופן ההכנה:

מכניסים את כל החומרים יחד לסיר בישול ומביאים לרתיחה. מכסים, מנמיכים את האש, וככה, בבעבוע קל, מבשלים משך כשעתיים עד שהחבושים מאדימים ומתרככים. יש להקפיד שהנוזל לא יהפוך לסירופ ושהחבושים לא יתפוררו. מסננים.

בעזרת כף מחוררת מעבירים את החבושים לכלי עם מכסה ויוצקים מעליו את הנוזל דרך מסננת. ככה שהתבלינים לא יסתבכו בין השיניים, או לחלופין צוררים את התבלינים בשקית בד שאותה מכניסים לסיר. ועוד דבר אחרון: לב ההנאה נעוץ בקור המנה - היא צריכה להיות מוגשת אחרי שהייה מכובדת במקרר.