איך מרגיש להיות ישראלי בחו"ל? | איור: שלומי צ'רקה

קרובים רחוקים: להיות כחול לבן מעבר לים - כשהבית בוער

ישראלים בחולהדאגה והגעגועים לקרובים ולחברים בארץ, ההתמודדות עם האנטישמיות שמכה גלים - אבל גם התמיכה הבלתי מתפשרת במולדת והחיזוקים שבכל זאת הגיעו מהמקומיים • מבייג'ינג שבסין, דרך סאו פאולו שבברזיל ועד אירופה, ארה"ב ואפילו סרי לנקה - ישראליות וישראלים שחיו בשנה החולפת מעבר לים מספרים איך ההרגשה להיות כחול־לבן בחו"ל

המוזיקה קיבלה ממד נוסף

רן ליבנה, 36, ניו יורק (ארה"ב). מוזיקאי, נשוי ואב לבן

רן ליבנה, ניו יורק, צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

לא היה קל, בלשון המעטה, להיות במרחק של יותר מעשר שעות טיסה מהמדינה שתמיד תהיה לי בית, בזמן שהתרחש בה האירוע הקשה ביותר בתולדותיה - וזה לא נהיה קל יותר גם בחודשים שבאו לאחר מכן.

התחושה היתה של חוסר אונים. לא היה אפשר לעשות שום דבר מרחוק מלבד הבעת סולידריות, בשעה שבישראל כולם נרתמו למאמץ. שם התנדבו ועזרו, ופה כל מה שיכולנו לעשות זה רק לקרוא חדשות כל היום, לבכות ולהתגעגע למשפחה.

למרות החברים והקולגות שיש לי פה מכל העולם, נדמה היה שרק הישראלים שגרים פה מבינים באמת את הכאב של המרחק. אני גר בניו יורק קרוב ל־12 שנים, כך שזה כבר בית שני עבורי, אבל הכל התערער ברגע שהתחילו הקולות מסביב נגד ישראלים ונגד המדינה.

פתאום גם הזהות והעמדות הפוליטיות התערערו, ומצאתי את עצמי מכין מראש הסברים לכל מי ששואל ונכנס לוויכוח פוליטי על המלחמה ועל השלכותיה. באחד המקרים אף בוטלה לנו הופעה בגלל שאני מישראל, ואני יודע על עוד אנשים שזה קרה להם, אבל דווקא בתקופה הזאת המוזיקה קיבלה ממד נוסף עם משמעות אמיתית.

בנוסף, זוגתי ואני גילינו על ההיריון עם הבן הבכור שלנו ממש באותו שבוע של 7 באוקטובר. בינתיים הבן שלנו נולד וכבר למד לחייך, אבל המלחמה עדיין נמשכת.

הרגשתי בעולם הפוך, נטול היגיון

דניאל אוסוויקין, 43, סאו פאולו (ברזיל). מרצה

דניאל אוסוויקין, סאו פאולו, צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

השנה האחרונה, החל מבוקר 7 באוקטובר, היתה קשה ביותר. הרגשתי כמו יהודי בתקופת השואה, באמת. הרגשתי שאף אחד לא יכול להגן עלי ושהביטחון שלי - שהוא מדינת ישראל - קרס. פחדתי מאוד. עם הזמן נוסף הקושי להתמודד עם גל האנטישמיות, שנולד כאשר ישראל פתחה בתגובה מול חמאס וצבר תאוצה גם פה, בברזיל. אנשים יצאו לרחובות לבושים בחולצות חמאס, דיברו על "רצח עם" שישראל כביכול מבצעת בפלשתינים והרגשתי שנקלעתי לעולם הפוך, נטול היגיון. בתור ישראלי ויהודי לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים. כתבתי ברשתות החברתיות, ואפילו הגעתי לכמה תוכניות טלוויזיה, כדי להגן על ישראל ולספר מול מי ועל מה המדינה היהודית נלחמת.

במקביל, התחילו להתארגן ההפגנות בעד ישראל, בעיקר בהשתתפות של נוצרים אוונגליסטים, שלחלקן הגיע גם הנשיא הקודם של ברזיל, ז'איר בולסונארו. מראה ההמונים מניפים את דגלי ישראל החזיר במקצת את המוראל ואת תחושת הביטחון האבודה, ואני חושב שלהפגנות הפרו־ישראליות הגיעו יותר אנשים מאשר להפגנות נגד ישראל. גם אמצעי הביטחון במוסדות הקהילה היהודית, לרבות בתי הכנסת ובתי הספר, הוחמרו. זכר הפיגועים נגד הקהילה היהודית בארגנטינה לא נמחק.

אמנם אני לא חובש כיפה, אבל אין בי חשש להזדהות כיהודי ברחובות סאו פאולו, ולא נתקלתי בביטויים חריגים של אנטישמיות אלימה כלפיי. ברשתות החברתית יש כמובן פוסטים שקריים ופוגעניים, למשל בפרסומים מטעם המפלגה השלטת של הנשיא לולה, אבל לזה כבר התרגלנו.

עושה טוב לראות את הדגל הישראלי שמוצב על בית העירייה ובמוזיאונים

שיה אלדר, 19, מונסטר (גרמניה). סטודנטית למוזיקה ומורה לחליל, רווקה

שיה אלדר, מונסטר (גרמניה), צילום: GettyImages, מארק נוימן

בבוקר 7 באוקטובר התעוררתי לשיחת טלפון מערערת מחברה שחיה בארץ, שסיפרה שאנחנו במלחמה. מובן שחשבתי שהיא צוחקת או מגזימה כי אזעקות זה לא משהו חדש לנו, אבל מייד פתחתי חדשות ונשברתי. חטפתי שוק. לא הבנתי מאיפה זה הגיע.

איבדתי כמה חברים ביום הזה, ובחודשים הראשונים דאגתי מאוד כל הזמן לחברים שעוד שירתו שם, קרוב לגבול. הסביבה הקרובה שלי תמכה מאוד. אנשים התעניינו בשלומי ושאלו אם המשפחה שלי בסדר. עושה טוב גם לראות בדרך לאוניברסיטה את הדגל הישראלי שמוצב על בית העירייה ובמוזיאונים.

בכל זאת, הרגשתי חסרת אונים, לחוצה ומודאגת. גם כאן היו הפגנות פרו־פלשתיניות שאי אפשר היה לפספס, ובכל מרפסת שנייה תלוי דגל פלשתין, או כתוב בגדול "Palestine Free".

ממש בהתחלה, כשהכל היה טרי, לפעמים מצאתי את עצמי אומרת לאנשים זרים שאני מארה"ב, מחשש מהתגובות, אבל אחר כך כבר לא היה לי אכפת. אני מסתובבת עם מגן דוד ולא פוחדת להגיד מאיפה הגעתי ומה השורשים שלי.

לפעמים זה דורש קצת הסבר לאלה שלא מבינים מספיק ושואלים "אז את פרו־פלשתין או פרו־ישראל?", אבל אני חושבת שיש פה כמה אנשים שהשפעתי במידה כזו או אחרת על דעתם.

זה הזכיר לי מייד את פריצת מלחמת יום הכיפורים

פרופ' אהרון מאירוב, 72, מילאנו (איטליה). רופא ויזם בתחום הרפואה

פרופ' אהרון מאירוב, מילאנו, צילום: מהאלבום הפרטי

במחשבה לאחור, 7 באוקטובר 2023 נפל עלינו לא בהפתעה מוחלטת, משום שהיו הרבה סימנים לכך שציר הרשעים בהובלת איראן מכין משהו. הם ראו את הסכמי אברהם מתקדמים יפה, והמגעים לשלום ונורמליזציה עם מתוני העולם הסוני היו על סדר היום.

אלא שבבוקר של שמחת תורה זה נראה אחרת. זה הזכיר לי מייד את פריצת מלחמת יום הכיפורים. אז הייתי חייל משוחרר צעיר, שזה עתה סיים שירות ביחידה מובחרת. הקטסטרופה שבאה כתוצאה מההפתעה, האנשים שנהרגו – לכל אלה מצאתי דמיון בטבח של 7 באוקטובר. אבל הפעם חשבתי איך יכול שכעבור 50 שנים שוב מצליחים להפתיע אותנו ולגרום לנו לצרות כבדות כל כך ולמשבר עמוק מאוד?

למרות שאני גר במילאנו הרבה שנים, אצלי תמיד פתוחים ערוץ טלוויזיה ישראלי אחד וערוץ רדיו ישראלי אחד לפחות – בין אם אני במשרד ובין אם אני בבית או ברכב. כך זה היה גם מוקדם בבוקר ביום הטבח שביצעו הנאצים האסילאמיסטים מעזה, כשהאזעקות שרקו והטילים עפו על ישראל. באיטליה הרחוקה הרגשתי את עוצמת המכה הנוראית – לי אישית, למשפחה ולחברים, וכמובן לכולנו כעם.

מיד התחלתי להריץ טלפונים בין ידידי ישראל באיטליה, יהודים ונוצרים. הבנתי שחייבים להתגייס בכל הרצינות ובכל הכוח ליציאה להתקפת נגד הסברתית מול האנטישמים ששחטו את אחינו בישראל ושותפיהם לדעה באירופה ובעולם. למעשה, כך עברה עליי השנה כולה – במלחמה בלתי פוסקת על צדקת ישראל, שאומנם אינה מלחמה פיזית, אך חשובה לא פחות.

שונאי ישראל במילאנו ובערים איטלקיות נוספות יצאו לרחובות לתמוך בחמאס, ואנחנו יצאנו לתמוך בישראל ובציוויליזציה שישראל מסמלת, כדי להגן על זכותה להתקיים ולמחות על פשעי המחבלים ועל עזות המצח של תומכיהם פה, שבדרך כלל הסתייעו בשמאל הקיצוני באיטליה. אני חייב לציין שהמשטרה המקומית וגופי הביטחון האיטלקיים היו לנו לעזר, כדי להבטיח שלא נותקף על ידי אותם כוחות הרשע שפגעו בישראל.

בין לבין, אני נסעתי לישראל יחד עם קרובי משפחה וחברים שמתגוררים באיטליה. פניתי לידידיי משכבר הימים, מהשירות הסדיר ומהמילואים, וביקשתי להתנדב ולעזור בעזה או בגבול לבנון, אבל נדחיתי בנימוס מפאת גילי. חשבתי אם היחידות הצבאיות כבר לא רוצות בי, הבה נקים יחידות התרמה לצורכי צה"ל, לקיבוצים שנפגעו וסבלו ולצרכים נוספים. הצלחנו לארגן תרומות וסיוע למי שצריך.

אבל עיקר המאמץ תועל לקרב התודעתי באיטליה. לצערנו, בחלוף הזמן חלה התקררות בקרב ידינו הלא-יהודים. הרגשתי ריחוק מסוים מעמדותינו. התשובה היתה להגביר ככל יכולתנו את ההסברה של לציבור האיטלקי, כדי שיקבלו מידע אמיתי, אמין ומדויק, ולא שקרים מטעם הפלשתינים. מתוך הניסיון האישי, אני חושב שהצלחנו להגיע לאלפים רבים.

כתוצאה מזה, דעת הקהל באיטליה נשארה ברובה נכונה לשמוע את האמת מצד ישראל, להבין את זווית הראה שלה ולתמוך בה ואפילו לעזור לה במידת הצורך. התוצאה הזאת הושגה בהרבה מאמץ, בהשקעה של הרבה מאוד שעות ביום ובלילה, ואני אמשיך, כי שום דבר עוד לא נגמר, המלחמה עוד כאן. כעם אחד ומאוחד ננצח.

נוצר מתח באוויר שאפשר לחתוך עם סכין

ליעד ביטון, 26, בייג'ינג (סין). סטודנטית למנהל עסקים, לכלכלה של סין וללימודי השפה הסינית, רווקה

ליעד ביטון, בייג'ינג (סין), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

להיות ישראלית בחו"ל, ובמיוחד בסין, זה אתגר רציני. זו מדינה שהשפה בה היא המחסום העיקרי, היא נמצאת בקצה השני של העולם ויש לה תרבות מאוד שונה ומאכלים שלא עולים בקנה אחד, בלשון המעטה, עם מה שהחיך הישראלי רגיל לו.

השנה האחרונה בצל המלחמה היתה לא פשוטה עבורי. הרבה חששות, הרבה מחשבות על הבית, על ההורים ועל אחי שנלחם ברצועה. כשהכל התחיל הייתי בהלם מוחלט. התנתקתי מהכל ולא הצלחתי לתפוס ולהבין את גודל האסון. מובן שזה הורגש גם גם באוניברסיטה בבייג'ינג מצד כל הסטודנטים שמגיעים ממדינות ערב, כך שנוצר מתח באוויר שאפשר לחתוך עם סכין.

התפיסה של הסינים לגבי יהודים השתנתה גם היא. אם לפני המלחמה היינו נכנסים למונית והיו אומרים לי שאנחנו "חכמים מאוד", כיום זה השתנה ל"המצב לא טוב, מלחמה שם", שזה גם מעניין לשמוע.

ההתמודדות פה היא לא קלה. לפעמים את מאוד בודדה ואין הרבה סטודנטים שיכולים להבין את מה שעובר עלייך. כנראה אם את לא ישראלית, את לא תביני. אבל לאט־לאט, ויום אחרי יום, אנחנו מתחזקים ומאמינים בלוחמים שלנו שישמרו על הבית גם כשאנחנו רחוקים ממנו.

להביא לידי ביטוי את מקומנו כמרכיב טבעי במאמץ הלאומי

איתן דרורי, מלבורן (אוסטרליה). יועץ בכיר לפיתוח עסקי וחדשנות ובעל תואר "חבר במסדר האבירות של אוסטרליה"

איתן דרורי, מלבורן (אוסטרליה), צילום: מהאלבום הפרטי

בעיניי, ישראלי שחי בתפוצות, יהיה מי שיהיה, נושא בכל עת וזמן את דגל זהותו ותרבותו בגאווה ומנחיל אותן לילדיו. האסון הגדול שפקד את כולנו ביישובי עוטף עזה בבוקר שמחת תורה, עם ההתקפה הנפשעת של מחבלי חמאס, נתן לקהילה הישראלית בעולם, ובאוסטרליה בה אני חי, את ההזדמנות להביא לידי ביטוי את מקומנו כמרכיב טבעי במאמץ הלאומי.

מטבע הדברים, האסון הכאיב לי. הכאיב כאילו הייתי בארץ ולא ביבשת שרחוקה ממנה אלפי מייל. למרחק גאוגרפי אין משמעות בהשוואה לקרבה ושותפות גורל שמקשרות בין כולנו.

התגובה שלי, שלנו, לאסון היתה מהירה. הצענו את כל מה שיכולנו כדי לקדם את שמה של ישראל כמדינה שוחרת שלום ולהעביר לעולם מסר של הלם על פשעי 7 באוקטובר בצורה מאוזנת, צלולה וערכית.

שנת תשפ"ד איפשרה לישראלים החיים ברחבי העולם, אשר עוסקים בימים כתיקונם במקצועות מגוונים ומשפיעים בתחומי מדע, רפואה, תרבות, חינוך ואקדמיה, להביא לידי ביטוי את יכולתם להסביר את אירועי השנה האחרונה בצורה צלולה ואמינה, ובשפת המקום. את זאת עשיתי גם אני, וביתר שאת.

היתה זאת שנה קשה, ועם הקושי העצום הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות לישראלי החי בחו"ל להוכיח את מקומו בחברה הישראלית, ליזום ולהנהיג תמיכה בכור מחצבתו – ישראל. רתמתי את קשריי עם מנהיגים, אנשי ממשל ותקשורת במטרה לשמש עזר כנגדה למדינת ישראל בתחום של דיפלומטיה ציבורית. כמוני, עשו עוד רבים אחרים.

לסיום, חשוב לי להדגיש את השותפות בין אזרחי ואזרחיות ישראל החיים בתפוצות, לבין מדינת ישראל. בשנה הזאת ראיתי את השותפות הזאת במו עיניי. ראיתי את המסירות של הישראלים באוסטרליה - ביציאה להפגנות תמיכה בישראל בכל עת ובקריאה וזעקה למנהיגות המקומית, לממשלה, לפרלמנטים ולתקשורת בכל מקום על פני הגלובוס. זעקנו ודרשנו להחזיר ולהציל את חטופינו, בשר מבשרנו, ואני לא אפסיק את הזעקה עד שתישמע ותיענה.

אנחנו מרכיב בחברה הישראלית, אף על פי שמקום מגורינו מצוי בתקופות שונות מחוץ לגבולות המדינה. אנחנו נושמים את ישראל. נעשה הכול כדי לתת למענה את כל שביכולתנו ואת כל שיידרש מאיתנו בימים של מצוקה ובימים רגילים.

יום אחד, לפני 7 באוקטובר, הכל התפוצץ

ר', אסטוניה, סטודנט

עברתי לצפון אירופה כדי ללמוד לתואר ראשון במנהל באוניברסיטת טארטו, הגדולה והנחשבת באוניברסיטאות אסטוניה. אני מתגורר בעיר אוניברסיטאית במדינה קטנה מאוד ושקטה יחסית, שבניגוד לשאר מדינות אירופה, האוכלוסייה המקומית בה דווקא לא מחפשת צרות, ונהוג שכל אחד דואג רק לעצמו. במהלך השנה הראשונה, בדירת המעונות שלי היה שותף לחדר מאלג'יריה, מדינה שממש לא נמנית עם הידידות של ישראל.

בתחילה רוב הזמן הסתדרנו, אף שהבחור האלג'יראי לא יכול היה להתאפק ממה שהגדיר כ"אלימות" כנגד ערבים בירושלים ובשטחי יהודה ושומרון, והתעקש להראות לי סרטוני וידאו שונים במטרה להוכיח לי ש"ישראל היא לא מה שנדמה לי". מעבר כך? לא היו תלונות, שרר שקט סביר.

יום אחד, לפני 7 באוקטובר, הכל התפוצץ – הסטודנט האלג'יראי החליט לאיים עליי בגין בהאשמת שווא שגנבתי לו דברים והחלפתי בין המיטות שלנו בחדר. במהלך התקרית הוא קילל בערבית ובאנגלית, וגם דאג להגיד ש"ככה זה בין ישראל ואלג'יריה, לעולם לא נהיה חברים". כל זה פרץ לכאורה משום מקום, אחרי כמעט שנה שלמה, בה גרנו יחד באותו החדר.

כמובן עזבתי את החדר במעונות באותו הלילה, ביטלתי את חוזה המגורים שלי ועברתי להתגורר אצל קרובי משפחה בעיר. המשטרה, אף שהגשתי תלונה רשמית, לא עשתה כלום מלבד להגיד לי לפתור את זה בעצמי. האוניברסיטה זרקה את הסטודנט האלג'יראי, אך לא בגלל האלימות אלא בשל סיבות אישיות שלו, והוא עזב את המעונות מרצונו. לא נעשה צדק אמיתי, לפחות מבחינתי.

עבר זמן מאז התקרית, וכיום הכל רגוע. אני גר בחדר חדש עם שותף אחר בדירה, ומתקדם בלימודים לתואר. אני לא הולך ברחוב עם דגל ישראל ולא חושף את עצמי ואת מי שאני בפני כולם, אבל כאשר אני רואה ושומע כאן דברים והתייחסויות לסכסוך הישראלי-ערבי, מסקנתי היא שרוב הזמן התמיכה הפומבית נתונה לישראל.

ברור שיש צעירים, אשר לומדים על ההתרחשויות מרשתות חברתיות, ובגלל זה הם תומכים בצד השני, וזאת זכותם, כל עוד הם לא תוקפים, לא מאיימים ולא פוגעים ביהודים מקומיים. יש באסטוניה קהילה יהודית מדהימה, אנשים שדואגים זה לזה ושומרים על אחדות.

הממשלה האסטונית יוצאת בעד עם ישראל ומגנה בחריפות את הטבח של 7 באוקטובר ואת כל מה שקרה מאז. בסופו של יום, זה מה שחשוב. דעת הקהל המקומית מעורבת, אך לא משפיעה מדי, ובכלל לאנשים כאן לא באמת אכפת מהצרות במזרח התיכון הרחוק, משום שהם עצמם נמצאים על הכוונת של רוסיה, ודי להם בצרות משלהם.

השונאים בקמפוסים הם מיעוט רעשני

סרגי גריבוב, 54, בוסטון (ארה"ב). שותף בקרן הון סיכון ומשקיע בחברות הזנק

סרגי גריבוב, בוסטון (ארה"ב), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

בחודשים הראשונים שאחרי טבח 7 באוקטובר לא יכולתי להתרכז בעבודה. הקדשתי את עצמי בעיקר ליוזמות שונות של סיוע לישראל. בסביבת חבריי, שרובה מורכבת מישראלים דוברי רוסית כמוני, כולם ביקשו לעזור - כל אחד בדרכו וככל יכולתו. קבוצות שונות אספו כספים ויצאו מגדרן כדי למצוא דרכים לרכוש ציוד טקטי לחיילי צה"ל ולהעבירו לארץ.

לא פשוט לסייע מרחוק, לכן קפצנו על כל הזדמנות. אחת מהן נקרתה בדרכי בדמות יוזמת "Wartime CEO", שבמסגרתה קרנות הון סיכון הקצו מזמנן והעניקו ייעוץ למייסדי חברות הזנק ישראליות שנקלעו לקשיים בגלל המלחמה.

באוקטובר 2023 הצבתי ליד ביתי שלט ועליו הכיתוב "We support Israel". חלף מאז הרבה זמן ואף אחד לא פגע בשלט ולא התלונן עליו. להפך, היו כמה אנשים - אמריקנים מן השורה - שראו את השלט ואמרו לי שהם תומכים בישראל ומתנגדים ליחס השלילי כלפיה. דברים דומים שמעתי במהלך השנה האחרונה מהרבה מכרים אמריקנים.

ככלל, לפי מיטב תחושתי, רוב האנשים בבוסטון תומכים בישראל. נכון, שונאי ישראל הקימו הרבה רעש בקמפוסים של הרווארד ו־MIT, אבל אני חש שזהו מיעוט רעשני. אמנם באקדמיה האמריקנית יש בעיה מערכתית בכל הקשור ליחס כלפי ישראל, אולם אני לא יכול להגיד שברמה האישית התנסיתי בשיעורים גדולים של אנטישמיות.

כבוגר MIT לא נשארתי בצד כאשר החלו שם בעיות. הצטרפתי לקבוצת בוגרים ששקלה את דרכי התגובה לאנטישמיות במוסד, שיגרה מכתבים ועצומות במטרה להיאבק בתופעה וארגנה הפגנות בעד ישראל. היו לנו לא מעט דילמות - למשל, האם להתעקש על ההדחה של סאלי קורנבלות', נשיאת MIT. בניגוד לנשיאים של אוניברסיטאות אחרות, שלגבי הצורך להדיחם לא היתה מחלקות, לקורנבלות' היהודייה היה עבר של פעילות יהודית כסטודנטית, ובסופו של דבר הגענו למסקנה שהיא עדיפה על פני חלופות אחרות.

בלי קשר למלחמות בקמפוסים, בני, שנולד וגדל בארה"ב, סיים זה עתה את לימודיו באוניברסיטה והחליט להתגייס לצה"ל. בינואר הוא ניצל את החופשה בין הסמסטרים כדי לנסוע לארץ ולהתנדב בחקלאות ועכשיו הוא שוב בישראל – משתתף בגרעין צבר ומתכונן ללבוש את מדי הזית של צה"ל.

"כל ערב תלינו פוסטרים של חטופים, רק כדי למצוא אותם תלושים למחרת"

יולי קלרמן, 42, סן פרנסיסקו (ארה"ב). סמנכ"לית בחברת טכנולוגיה, נשואה

יולי קרמן, סן פרנסיסקו (ארה"ב), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

7 באוקטובר התחיל עבורנו בסן פרנסיסקו במהלך ארוחת שבת אצל חברים. הטלפון שלי התחיל להתפוצץ מהודעות והחלו לצוץ סרטונים של בתים ומכוניות בוערים. בדרך כלל אני לא היסטרית, אבל הפעם לא יכולתי להעמיד פנים שהכל כרגיל. מאותו רגע כולם היו מרותקים לטלפונים.

שמועות מערוצי טלגרם דיברו על עשרות הרוגים, וקשה היה להאמין. בתקשורת האמריקנית לא היה זכר לטרור של חמאס. כולם דיווחו על התקפות צה"ל בעזה. כאן הכל היה שליו. הלכנו כרגיל לשוק האיכרים ולבראנץ'. רק קולגה אחד שאל אם המשפחה שלי בסדר - אחד שתומך בטראמפ וצופה ב"פוקס ניוז".

את ארוחת שישי הבאה בילינו אצל חבר בפאלו אלטו. אשתו, צעירה בכמה שנים, איבדה באותו שבוע כ־80% מחבריה האמריקנים, שלא יכלו להבין או לתמוך. כל ערב תלינו פוסטרים של חטופים ברחבי סן פרנסיסקו, רק כדי למצוא אותם תלושים למחרת. מיפינו בתי קפה וחנויות שכתבו את הסלוגן "לשחרר את פלשתין מהים עד הנהר", כדי לדעת מאילו עסקים יש להימנע. תחושת האנטישמיות הגוברת הזכירה להרבה יהודים כאן את מה שחוו בעבר. נדהמנו מהאופן שבו צעירים אמריקנים מהמחנה הליברלי שידרו שאין להם בעיה עם מעשי חמאס. כשנדרשו לגנות, ענו ש"אין לכעוס על נימוסי שולחן של מישהו רעב". אנחנו ממשיכים לחיות בבועה ישראלית־יהודית, ולא יודעים מה יהיה בעוד כמה שנים.

"גיליתי המון הכלה מהסביבה המקומית, וזה חיזק"

אפרת רוזן, 45, רטינגן (גרמניה). מעצבת גרפית, נשואה ואם לשניים

אפרת רוזן, רטינגן (גרמניה), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

בשנה האחרונה ההרגשה היתה כמו ברכבת הרים מטורפת. בדיוק כשחשבנו שסוף־סוף החיים חוזרים לנורמליות אחרי הקורונה, בעודנו עומדים בפני החלטה על רכישת בית ונטיעת שורשים בגרמניה, הגיע 7 באוקטובר ופער בור ענקי בתוכנו.

ההתחלה נראתה כל כך דמיונית ולא נתפסת, שכל דקה שעברה היתה כמו נצח. כסובלת מפוסט־טראומה התחלתי מייד לסנן תכנים ומידע, ובמקביל להיכנס למוד של הישרדות ושל עשייה. התחלתי לעסוק בתרומות ובגיוס כספים להתארגנויות פרטיות שהגיעו אלינו ממכרים בארץ, ולייצר חממה לישראלים בסביבה.

הימים הראשונים היו של פחד ואובדן גדול, אבל גיליתי המון הכלה מהסביבה המקומית, וזה חיזק. בהמשך רכשנו בית כשהמחשבות לא מקילות, עבר והווה מתערבבים: מי אנחנו? מה הזהות שלנו? עד אז עדיין גרנו בדירה שכורה, והמחווה של השכנה שלנו היתה להביא לי ורד לבן כאות הזדהות, לשאול איך אני, איך המשפחה שבארץ, ולשתף את התחושות שלה עקב המצב.

בחיים שלנו בחו"ל אנחנו תמיד מדברים עברית בכל מקום ולא מסתירים את המוצא שלנו. הילדים שלנו מתחנכים במסגרות של הקהילה היהודית, ולמרות החשש הראשוני, לאחר כמה שבועות הפנמנו שהסביבה בדיסלדורף מאוד תומכת.

במסגרת העבודה אני לא פעם נשאלת מאיפה אני, והתגובה תמיד מאירת פנים. אני מרגישה שהרשויות לוקחות בצורה מאוד רצינית את כל נושא האנטישמיות ודואגות מהר מאוד לרסן מהומות שמתלהטות.

התנגשנו חזיתית באנטישמיות קשה

איציק משה, 64, גאורגיה. איש עסקים

איציק משה, גאורגיה, צילום: מהאלבום הפרטי

שבוע לאחר 7 באוקטובר, כאשר ישראל נראתה חלשה ופגיעה מתמיד, 18 נציגויות של ארגון ההסברה "בית ישראל" שהקמתי, דיווחו לי מרחבי העולם, כי הם חשים סכנה וחוששים מפני תחילת שואה מספר 2.

באותם הימים הבנתי שהישראלים בתפוצות הפנימו כי כולנו, הן בישראל והן מחוץ לה, נמצאים בשדה הקרב מול הטרור האכזרי שנגזר מאנטישמיות קשה. באנטישמיות הזאת התנגשנו חזיתית.
לראשונה התחלתי להעמיק במספרים ונחרדתי. הבנתי שאם סטטיסטית 50% מתוך 1.5 מיליארד מוסלמים הם אנטישמים, שזה 750 מיליון איש, ואם נוסיף לכך כ-12% מכלל הנוצרים בעולם נקבל כ-1 מיליארד אנטישמים. לפנינו תופעה מדאיגה ומאיימת, ומספיק ש-1% מכלל האנטישמים יחליטו לרצוח יהודים, עם רוח גבית, הסתה והטפה ממוסדות דתיים, תסריט ההשמדה הופך לריאלי.

עבורי אישית היו אלה רגעים קשים, בבחינת מכה שנייה. מכה ראשונה ספגתי כאשר ניצלתי מניסיונות ההתנקשות של משמרות המהפכה האיראניים, שסימנו אותי בגלל ההתעקשות של "בית ישראל" לפעול מול מחלת האנטישמית. כיום, בתום שנה מתחילת המלחמה, אני אוסף כוחות, מתחיל לחזור לעצמי ומתכוון לחזק את הפעילות ההסברתית למען ישראל.

כארגון חדש, מצאנו את עצמנו בסערה של מלחמה תקשורתית, והתחלנו לפעול בשכנוע נקודתי של קובעי דעת הקהל בגאורגיה, תוך היערכות להרחבת המערך ההסברתי באופן הדרגתי והטמעתו במערכות החינוך. אחרי 7 באוקטובר ברור לגמרי שההסברה היא חזית חיונית. התקופה איננה מתאימה לפקידים ולנציגים ש"אינם יכולים". אנחנו במלחמת קיום ויש לפנות את הדרך לאלה שרוצים ויכולים!

7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל המחישו לישראלים בארץ ולכמיליון ישראלים בתפוצות שהירידה מהארץ לא מצילה ממוות, והיא איננה פתרון. הפתרון הוא באחדות והתגייסות המונית בכל האמצעים למען חיזוקה של המולדת – מדינת ישראל.

בערב השנה החדשה נעשה חשבון נפש עם מבט אמיץ קדימה. לראשונה המילים הגבוהות מתגמדות. לאחר 2000 שנות הסבל הגלותי, לפנינו אתגר העשייה למען העם והמדינה. אף על פי שהייתי כפסע מלהפוך לקורבן טרור, אינני מפחד על חיי – אבל אני כן חושש לגורל של עמי, והרצון לשרוד כעם הנצח נותן לי כוח להגביר את פעילות ההסברה.

החברים המקומיים הפגינו סולידריות

למואל מלמד, 40, סרי לנקה. איש עסקים

למואל מלמד, סרי לנקה, צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

סרי לנקה, שבה אני גר כבר שנתיים, היא אמנם יעד פופולרי עבור תיירים ישראלים צעירים, אבל לא מעט גבות הורמו כאשר החלטתי לעבור אליה יחד עם משפחתי ולהקים בה את העסק שלי. אנשים בסביבתי ראו לנגד עיניהם תמונות של התפרעויות, הפגנות ותורים ארוכים לדלק, מזון ומצרכים אחרים.

כאשר הגענו, סרי לנקה היתה בתחילת השיקום, ומאז יש לי הרבה כבוד ליכולת של המקומיים לשמור על תקווה וכוח עמידה בפני הקושי, זאת לצד החיוך המקסים והכנסת האורחים המפורסמת. אחרי 7 באוקטובר התכונות הללו התגלו גם בישראל ביתר שאת, וגרמו לי לחשוב על הדמיון בין שני העמים.

סרי לנקה לא מפסיקה להרשים אותי. כל פינה במדינה מספרת סיפור, והתרבות המגוונת שלה משקפת את החום ואת כושר ההתאוששות של תושביה. הקהילה היהודית מאוד מכובדת כאן, ומעמדה גבוה. אנשי הקהילה נפגשים כדי להתפלל ולחגוג את החגים, ומאז 7 באוקטובר גם הדאגה למתרחש בישראל מאחדת בין כולם.

אלפי הקילומטרים בין ישראל לסרי לנקה נמחקו באחת ב־7 באוקטובר. הרגשות העזים שעורר הטבח הזכירו לנו כאן, בגולה, מי אנחנו, וחיזקו את הזהות שלנו כיהודים בחו"ל. בזכות זה במהלך המלחמה הקדשתי הרבה מזמני לכתיבה ולהסברה למען ישראל. גם החברים המקומיים הפגינו סולידריות אחרי 7 באוקטובר. מצאתי כאן חברויות אמת ולמדתי שסרי־לנקאים רבים מעריכים מאוד את מדינת ישראל. הרשויות, מצידן, אותתו שהסדרי ביטחון מיוחדים עבור היהודים והישראלים בסרי לנקה מצויים בעדיפות גבוהה ביותר. בנוסף, ישראל מעסיקה אלפי עובדים זרים מסרי לנקה ומספקת להם סיכוי לחיים טובים יותר, וסרי לנקה היתה למדינה הראשונה בעולם שהסכימה לשלוח לישראל עובדים אחרי זוועות הטבח.

במדינה שנראית כגן עדן טרופי קל לשכוח את העבר הקשה שלה - שלושה עשורים של מלחמת אזרחים עקובה מדם וקריסה כלכלית שהתרחשה לאחרונה. אני לא שוכח, ורואה בעסקים הזדמנות לתרום את חלקי לתיקון עולם.

בזכות חברת הפארמה שלי תושבי סרי לנקה מקבלים טיפול רפואי טוב יותר וגישה לתרופות מתקדמות. בנוסף לפעילות העסקית, אני משתדל לתעד גם את חלקם של היהודים בהיסטוריה של סרי לנקה, שכן יש הסבורים שסרי לנקה היא תרשיש התנ"כית, המקום שממנו הביא המלך שלמה קופים, טווסים ושנהב.

בכל עת שניסיתי לעזוב את סרי לנקה משהו משך אותי חזרה. אולי זה הקשר שנוצר עם תושבי האי, אולי כוח ההתאוששות המיוחד שלו או יופיו הממגנט. כך או כך, אני מאחל שבשנה החדשה ייענו התפילות, והיהודים יזכרו את החשיבות של המולדת שלנו.

רחוקים גיאוגרפית, קרובים ללב

אלה הראל, 61, אופנבך (גרמניה). עצמאית

אלה הראל, אופנבך (גרמניה), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

7 באוקטובר, לפני שהבנו מה קורה בארץ, היה עוד יום רגיל עבורנו. כשאחותי, שמתגוררת בישראל, דיווחה על המלחמה, על ההרוגים הרבים ועל החטופים - היינו בהלם גמור. חווינו את כל הרגשות השליליים שניתן לחוות והרגשנו מרוחקים יותר מאי־פעם. היינו דבוקים לחדשות וממש הרגשנו שהחיים שלנו נעצרו. זאת סיטואציה בלתי אפשרית: אנחנו מתפרקים מבפנים, בזמן שאנשים סביבנו ממשיכים את חייהם כרגיל, באין מפריע.

מהר מאוד הגיע הפחד. לא אשקר ולא אסתיר: יש כאן, בגרמניה, אנשים שלא מחבבים, בלשון המעטה, את מדינת ישראל. עוצמתה של מדינת ישראל הקטנה תמיד היתה בשבילנו מעין עוגן איתן, יהלום שלא ניתן לנפץ. היא זו שתמיד נתנה לנו כאן, בחוץ לארץ, ביטחון והגנה. אבל עם פרוץ המלחמה, ואף על פי שאנחנו מתגוררים שנים רבות בחו"ל, הביטחון שלנו כיהודים התערער. הרגשנו שאנחנו לא מוגנים וחשנו זאת על בשרנו. הבן שלי, שהוא רופא, עונד בקביעות שרשרת עם מגן דוד. בשבועות הראשונים למלחמה אחד מהמטופלים בבית החולים זרק לעברו באופן מזלזל "אהה, אתה יהודי". לפני כן זה מעולם לא קרה. בני החליט שיהיה נכון להוריד את השרשרת לעת־עתה.

המצב בארץ היה, מן הסתם, לנושא השיחה המרכזי בין חברי הקהילה שלנו. שום דבר אחר לא הצליח לעניין אותנו או להסיח את דעתנו. ובכל זאת, היו כמובן דברים שעודדו אותנו: ראש העיר שבה אנחנו מתגוררים הגיע לקהילתנו והסביר כמה אנחנו חשובים ומוגנים. הוא גם תלה את דגל ישראל על בניין העירייה, כדי להפגין סולידריות. בעקבות המחווה הרגשנו שהביטחון עלה, וכך גם הגאווה.

למרות הכל, העולם - או לכל הפחות העיר הקטנה שלנו בגרמניה - קצת לטובתנו. חרף אי־הנוחות והפחד שלא באמת עוזבים אותנו הלכנו להפגנות ותמכנו בישראל. זו היתה הדרך שלנו להזדהות עם המדינה. היה מחמם לב לראות את המפגינים והתומכים ולדעת שגם אם אנחנו רחוקים גיאוגרפית מהמדינה שלנו, אנחנו תמיד קרובים בלב.

דרך אגב, בני כבר חזר לענוד את השרשרת היפהפייה שלו בגאווה גדולה. לקראת השנה החדשה אני ומשפחתי מאחלים ומתפללים באופן יומיומי לשלומם ולחזרתם הביתה של החטופים ושל החיילים. שנדע ימים יפים, שלווים, מלאים באושר ובאהבת חינם - ונחרוט בליבנו שעם ישראל חי.

כמו לחיות בשטח האויב

יאיר אלסר, 46, מאלמו (שבדיה). עוסק בפיתוח עסקי ומכירות

יאיר אלסר, מאלמו (שבדיה), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

השנה הזאת היתה, ללא ספק, המטלטלת ביותר שחוויתי. מאז 7 באוקטובר החיים שלי השתנו באופן מהותי ודרסטי ביותר. מעבר לחרדה שפקדה אותי לתחושת האיום הקיומי על מדינת ישראל, חוויתי גם שינוי חד וברור בתחושת הביטחון שלי במקום המגורים שלי במאלמו שבשוודיה.

אי אפשר בכלל לצאת מהבית מבלי להיתקל בביטוי שנאה נגד ישראל - אם זה בדמות הפגנות או מדבקות או ציורי קיר - וכמובן הרשתות החברתיות והעיתונות מלאות בזה. יש פה אוכלוסייה מוסלמית גדולה, בעלת פרופיל דומיננטי, שזה מרגיש לי ממש כמו לחיות בשטח האויב.
כל זה יוצר תחושה של סגר וגורם לי להבין שמקומי לא באמת כאן.

עכשיו אני מתכנן את חזרתי לישראל, שתצא לפועל בתקווה בעתיד הלא רחוק. חשוב לי לציין שיש גם שבדים שהם בעדנו, אבל אלה שנגדנו הם כל כך קולניים ובוטים בעוינות שלהם שזה פשוט בלתי נסבל.

חודשים שלמים השגרה היתה תורנויות בכי באמבטיה

אורית גולדמן, 46, בון (גרמניה). מנהלת פרויקטים בחברת IT ישראלית

אורית גולדמן, בון (גרמניה), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

ב־7 באוקטובר, חודשיים אחרי שעברנו לכאן, תוך כדי התכתבות עם חבר מהארץ, התחיל הסיוט בשלט־רחוק. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בחודש הראשון לא מעט אנשים התעניינו בשלום הקרובים שלי בארץ, אבל את הכאב נשאנו לבד.

במשך חודשים שלמים השגרה היתה תורנויות בכי באמבטיה. הלב יצא אל ישראל, אבל כלפי חוץ הייתי בשביל הילדים, שרק למדו אנגלית והסתגלו למסגרת חדשה ולכל כך הרבה דברים, בלי אף עוגנים מלבדנו.

נאמר לנו שהחורף ההוא היה הגשום והקר מזה עשור כאן ונדמה היה שהשמיים בוכים איתנו. מעבר לחשש שלי, שאולי הוא לא מוצדק, ללכת עם הילדים דוברי העברית שלי במקומות מסוימים בעיר, אני לא מניחה שאנשים חושבים שבגלל שבאתי מישראל או מכיוון שאני יהודייה אני מהווה סכנה או הפרעה.

באוגוסט הגיעה למועדון הפאנק היחיד בבון המנומנמת להקת "הזאבות", ששרה בעברית ומכסחת בישראלית. את השיר "זה מה יש" הן טרחו לתרגם ל־it is what it is, ונתנו נאום קצר על כמה הכל כואב ואיך הן מקוות שיהיה טוב.

הכיכר הוצפה בדגלי כחול־לבן

נטליה הירשפלד, 42, פראג (צ'כיה). פסיכולוגית, נשואה ואם לבת ובן

נטליה הירשפלד, פראג (צ'כיה), צילום: GettyImages, מהאלבום הפרטי

לשבת של 7 באוקטובר היו לי תוכניות גדולות - להשלים שעות שינה. אבל בעלי, עיתונאי במקצועו, העיר אותי מוקדם כשהדבר הראשון ששמעתי מבעד לקורי השינה היו המילים "קומי, קורה אסון בבית". לקראת ערב אחד החברים מהארץ סיפר שהגיע צו 8 לבן שלו. עד כה הדור שלנו נקרא להילחם. החל מ־7 באוקטובר הגיע תורו של דור הילדים.

אחרי הטבח נודע לנו שחמאס קרא לתומכיו בעולם לערוך "יום זעם" נגד יהודים, במטרה לפגוע ולהרוג יהודים וישראלים. בית הספר האמריקני בפראג הוציא הודעת תמיכה בישראל ובתלמידיו היהודים, אבל בית הספר הבריטי, שבו לומדים ילדינו, בחר לשתוק. רק אחרי מאמצים רבים עלה בידי בעלי והורים ישראלים אחרים לשכנע את הנהלת בית הספר לתגבר את השמירה. "אנחנו מחוץ לפוליטיקה", הם אמרו לנו. "אבל הצי הבריטי חושב אחרת ושועט לעבר חיפה", השבנו. לנימוק הזה לא נמצא מענה.

ב־2 בנובמבר הכיכר הראשית של פראג אירחה עצרת ענק של תמיכה בישראל. כל הכיכר הוצפה בדגלי כחול־לבן, ורשימת הנואמים כללה את ראש הממשלה הצ'כי, מנהיגי הקואליציה והאופוזיציה ואישי ציבור מובילים. דבריהם עודדו אותנו ואת הישראלים האחרים שעמדו בכיכר. מנגד, בפינת הכיכר התארגנו מפגינים פרו־פלשתינים. כ־15 איש שהוקפו בשתי שורות צפופות של שוטרי יס"ם. "מה קורה כאן?", שאל בעלי את אחד השוטרים. "שומרים על מחבלים", ביטא השוטר את דעתו על הקומץ שהפגין נגדנו.

בשלהי יולי ביקרנו בישראל, לראשונה אחרי 7 באוקטובר. מצאנו מדינה שונה, שכבר לא תחזור להיות כמו קודם. שיערו של אחד החברים, שבנו היה בין החיילים הראשונים שנכנסו לעזה, הלבין בן־לילה. ידידה אחרת, תושבת אשקלון, סיפרה איך בלילה שלפני הטבח הקפיצה את בתה לחברים בשדרות. הם ניצלו, אך סלון ביתם מרוסס בכדורים. גם הילדים שלנו, ליאל (13) ורון (9), באו לביקור. ליאל חולמת לשוב לארץ כדי לשרת בצה"ל וללמוד באוניברסיטה. רון משחק כדורגל וחולם לככב לא במנצ'סטר, ריאל או סלאביה פראג – רק באלופת ישראל. כי כאן העתיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר