מספרים שאימהות מרגישות כשמשהו רע קורה לילד שלהן. מין תחושת בטן כבדה, חוסר מנוחה והרבה מחשבות לא טובות שמשתלטות על המוח. ואז מגיע הביתה קצין במדים ובפיו הנורא מכל.
"קמתי באותו היום והלב שלי לא היה רגוע", משחזרת את הבוקר הנורא לרה מיטודי, אמו של רס"ל (מיל') ניתאי מיטודי ז"ל, בן 23 מאשקלון, לוחם בגדס"ר 6310, חטיבת ירושלים (16), שנפל בקרב במרכז רצועת עזה בסוף החודש שעבר מפיצוץ מטען נפץ.
"שאלתי בווטסאפ של הפלוגה שלו אם במקרה אחד ההורים שמע משהו מהילדים שלנו היום, ובאמת אמרו לי שקורה משהו בעזה, אבל לא ידעו להגיד מה".
וזה בטח הלחיץ אותך עוד יותר.
"לא הייתי רגועה בכלל, אבל באותו יום החלטתי שאני ממשיכה את היום, הלכתי לעשות קעקוע עם הבת שלי וביקשתי לשתות אלכוהול כי רציתי רק להרגיע את תחושות הבטן שלי. שבוע לפני כן עשיתי קעקוע של מפת ישראל והמפה היתה ריקה. באותו יום החלטתי שאני ממלאת את הקעקוע בפרחים והוספתי את המילה Unbreakable. לא ידעתי מה מחכה לי.
"הילד שלי מת, אבל אחרי הרצח של ששת החטופים אמרתי לעצמי להירגע ומהר, כי אם היה לי ילד בשבי גם אני הייתי רוצה שיעשו הכל בשביל לשחרר אותו. אני קיבלתי סגירת מעגל, כי יש לי קבר לבכות עליו. להם אין כלום"
"בחמש בערב, כשחזרתי הביתה, ראיתי את הקצין מהצבא. הוא כבר היה בתוך הבית שלי ואמרתי לו 'רק תגיד לי שהוא במצב אנוש ולא נהרג'. מהר מאוד הבנתי שהוא קיבל את כל עוצמת הפיצוץ ולא היה לו סיכוי. הלילה אני הולכת לעשות עוד קעקוע עם המספר 698. ניתאי הוא החייל ה־698 שנפל בעזה".
את זוכרת את השיחה עם הקצין?
"אני זוכרת שגם הקצין עצמו היה בשוק ואמר לי שהוא מצטער. מה הוא עוד יכול להגיד לי? נפלתי על הרצפה וצעקתי, ומפה אני כבר לא זוכרת. קשה לי מאוד. אני רק רוצה להיות חזקה בשביל כולם, אבל אם לא היו לי עוד שני ילדים לחיות בשבילם הייתי עושה משהו לעצמי. רק בשבילם עכשיו אני חיה.
"דיברתי גם עם הרופא שהגיע לטפל בניתאי בעזה. הוא מספר שכשהגיע אליו, הוא היה כבר בלי דופק ולא היה מה להציל. אתמול ביקרתי בבית החולים את שלושת החיילים שנפגעו איתו בתקרית, והרגשתי שאני מקנאה שהבן שלי לא קיבל את הסיכוי הזה להילחם על החיים שלו. אני באמת לא יודעת איך אני אמשיך".
היה לכם קשר מיוחד.
"שי וניב, הילדים שלי, תמיד היו איתי בתוך הבית והם מאוד אהובים, אבל ניתאי היה הבית עצמו. כשניתאי היה חוזר לקידוש ביום שישי ההרגשה היתה כאילו יש מאה איש בתוך הבית".
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
"יום לפני, בחמישי בבוקר, הם היו בהתארגנות בבסיס לפני הכניסה לעזה. שמעתי המון רעש ברקע והוא אמר לי שאין זמן לדבר. אמרתי לו שהוא לא חייב להיות גיבור ולא ראשון כי לא מחלקים שם מדליות".
ומתי נפגשתם?
"ב־21 באוגוסט, שלושה ימים לפני שהוא נפל. היה לאבא שלי יום הולדת והוא רצה שנחגוג לו ביחד. הוא צחק עלי שבבית אני מחנכת אותם, אבל במסעדה אני אוכלת עם הידיים כמו ברברית.
"הלכנו לעשות פירסינג ביחד, חזרנו הביתה והוא עשה לי מדידות בגדים, התייעץ איתי עם איזו חולצה כדאי לו ללכת למסעדת 'משייה' ושאל אם הוא חתיך. אמרתי לו תמיד ליהנות ולפנק את עצמו. הוא מקבל כסף מהמילואים, אז שיבזבז.
"לפני שבועיים כאב לו הגב ונתנו לו להשגיח על התיקים של הלוחמים. הוא סיפר לי על הנוף בעזה ושלח תמונה שראו בה את הכל הרוס. הוא אמר שבין כל החרא וההרס אפשר לראות את הים, וזה קצה האור"
"לפני שיצאתי לעבודה נכנסתי לחדר שלו כדי לתת לו חיבוק ונפרדתי ממנו. באותו יום דווקא הייתי רגועה, להבדיל משבוע לפני כן, שהייתי לחוצה מאוד. רק בשישי בבוקר התחלתי להרגיש רע".
הראיון הזה מתקיים שמונה ימים בלבד אחרי נפילתו של ניתאי. "אני אעשה הכל כדי להנציח אותו כדי שיזכרו מי הוא", מסבירה לרה, המוכרת לצופי "האח הגדול" מהעונה הקודמת, את הסכמתה להתראיין על אף הקושי לדבר כשהפצע כל כך טרי.
"זה כמו חלום רע", היא אומרת. "אני מסתכלת ימינה ושמאלה ושואלת את עצמי 'איך אני פה והוא לא פה?', אבל אני יודעת למה הייתי צריכה להגיע לפה. אני באמת לא רוצה להרגיש שהבן שלי נפל בסטטיסטיקה בשביל המדינה שלנו. אני לא רוצה שאף אחד ישכח אותו. כולם צריכים לזכור מי היה ניתאי מיטודי. יש לי עוד שני ילדים והם חשובים לי, אבל בפנים אני ריקה".
לדברי לרה, לניתאי היו שני סימנים מזהים מובהקים: "החיוך שלו, ו־7 קילו שפתיים". מבפנים, אחת מתכונותיו הבולטות היתה בגרות חריגה לגילו.
"אני חושבת שהוא נולד בן 90 בגוף של ילד בן 23", היא אומרת. "הוא כל פעם ראה סיטואציות בעיניים אחרות ובוגרות. אני בן אדם לא רגוע. יש לי פה ואני צעקנית, והוא כל הזמן היה אומר לי 'לפני שאת מדברת, לפני שאת פותחת את הפה - את עוצרת וחושבת ורק אז ממשיכה לדבר'. הוא ידע לתת ולא ידע לקבל בחזרה".
היה ברור לך שהוא יתגייס ליחידה קרבית?
"כן, הוא רצה רק קומנדו נח"ל, וכשהוא התגייס לנח"ל הוא אמר לי 'אמא, את לא מבינה כמה כולם דומים לי פה'. עכשיו, בשבעה, אני מבינה על מה הוא דיבר. זה סוג אחר של אנשים - אנשים עם ערכים, נימוסים ולב טוב. בשבוע הבא הם חוזרים להילחם בעזה והבטיחו לי שכל כדור זה בשביל ניתאי.
"הוא אהב את הארץ בכל ליבו. הצעתי לו לגור באוסטרליה, בצרפת או בדרום אפריקה, אבל הוא לא רצה. הוא גם רצה בת זוג יהודייה. אמילי, בת הזוג הצרפתייה שלו, הבטיחה לו שתתגייר בשבילו.
"זה כמו חלום רע. אני מסתכלת ושואלת את עצמי 'איך אני פה והוא לא פה?', אבל אני יודעת למה הייתי צריכה להגיע לראיון הזה. אני לא רוצה להרגיש שניתאי נפל בסטטיסטיקה. אני לא רוצה שאף אחד ישכח אותו. כולם צריכים לזכור מיהו ניתאי מיטודי"
"הוא היה שנה פלוס באוסטרליה, וכבר ב־8 באוקטובר הוא היה על מטוס בדרך הביתה, למרות שהוא בכלל לא קיבל צו 8. אמרתי לו שאין סיכוי שהוא חוזר למלחמה אחרי שהוא כבר נתן את שלוש השנים שלו לצבא, אבל הוא התעקש.
"בפעם הראשונה הוא נכנס לעזה למשך חודשיים ולא היתה בינינו תקשורת בכלל. אני ואבא שלו היינו גמורים, ותוך כדי גם שמענו על חיילים שנהרגים, וכל צלצול של הטלפון היה מפיל אותי לרצפה. יום אחד הגרוש שלי הסביר לי שאם משהו יקרה לניתאי, ידפקו לי בדלת ולא יתקשרו. זה קצת הרגיע אותי".
ידע רק לתת
כשניתאי יצא מעזה בפעם הראשונה, ירדה לה אבן מהלב, אבל זה לא נמשך זמן רב. "אחרי חודשיים בעזה הוא טס לצרפת לפגוש את בת הזוג שלו, ויום אחד הוא התקשר ואמר לי שהוא חוזר כי הוא צריך להיכנס לעזה", היא מספרת.
"הוא חזר לארץ ונכנס שוב לחודש וחצי בעזה. מאז הוא נכנס ויצא כמה פעמים - עד הפעם האחרונה שממנה הוא לא חזר. עד עכשיו אני לא מבינה איך יצא לי ילד כזה גיבור ציוני ואוהב את המדינה, אני בכלל מדרום אפריקה.
"שבוע לפני כן עשיתי קעקוע של מפת ישראל, ובאותו בוקר החלטתי למלא אותה בפרחים והוספתי את המילה Unbreakable. לא ידעתי מה מחכה לי. הלילה אני עושה עוד קעקוע עם המספר 698. ניתאי הוא החייל ה־698 שנפל בעזה"
"לפני שהוא נולד הייתי בלגניסטית שלא מפחדת מכלום, וההורים שלי איחלו לי לקבל רבע מהילדה שהייתי, כי לא הייתי ילדה פשוטה. לא היה בי פחד. כשניתאי נולד עשיתי הסכם עם אלוהים שאתמודד עם הכל - אבל עד הילדים שלי. שיעשה לי כל מה שהוא רוצה, רק שלא יפגע לי בהם. ההסכם הזה החזיק עד לפני שבוע".
את אימא חרדתית?
"כן. אני אימא היסטרית וחרדתית, וכשהוא היה קובע עם חברים הייתי מבקשת אותו שיעדכן אותי כשהוא מגיע.שבועיים לפני יום ההולדת שלו הייתי במסעדה איתו ועם האחים שלו, הסתכלתי לו בעיניים והיתה לי הרגשה שהוא לא יחגוג את יום ההולדת הזה. כשהגיע תאריך יום ההולדת שלו הוא חגג עם החברים בעזה ושוב חשבתי שאני סתם היסטרית ומדמיינת דברים.
"לפני שבועיים, כשהוא היה בעזה, היו לו כאבי גב, אז נתנו לו להשגיח על התיקים של הלוחמים ויצא לנו לדבר המון בטלפון. הוא סיפר שהוא מסתכל על הנוף בעזה ושלח לי תמונה שראו בה את הכל הרוס. לא הבנתי על איזה נוף הוא מדבר. הוא אמר שמכל החרא בעזה וההרס רואים את הים, וזה קצה האור. הוא היה מאוד אופטימי".
בהלוויה של ניתאי השתתפו כ־3,000 איש שליוו את הלוחם הנועז בדרכו האחרונה. רבים מהם, ורבים אחרים, ביקרו את לרה במהלך השבעה. "כולם מספרים עליו שהוא היה אור. באוסטרליה עשו דקת דומייה במשחק כדורגל לזכרו. הרב אומר שהוא צדיק - הוא נפל ביום שישי, אבל כל המילים האלה לא מנחמות אותי. הוא חסר לי.
"כל הזמן שואלים אותי מה אפשר לעשות בשבילי, ואני עונה שאם אי אפשר להחזיר את הילד שלי - אין מה לעשות בשבילי. אני רק רוצה עשר דקות של חיבוק אחרון. אתן הכל בשביל זה. זה לא פייר.
"אני כועסת על עצמי על כך שהבאתי את הילדים שלי לישראל. אם הייתי נשארת בדרום אפריקה אולי הילד שלי היה חי. מצד שני, אני לא יכולה להמשיך לשאול את עצמי שאלות. אין תשובות להכל. הוא עשה את מה שצריך לעשות בעולם הזה"
"עכשיו כל חיילי הפלוגה שלו נהיו הילדים שלי. הם קוראים לי 'ממי' כמו שניתאי היה קורא לי. לפני שניתאי נפל היתה מישהי שמאוד אהבה את השם וביום השבעה היא הביאה את הבן התינוק שלה ואמרה לי 'זה ניתאי, הוא גם הבן שלך. תוכלי להיות איתו מתי שאת רק רוצה'. אני מקווה שהילד הזה יחזק אותי".
יש בך גם כעס?
"מצד אחד יש בי כעס, כי הילד שלי מת, אבל יש את החטופים שצריך לשחרר, ואחרי הרצח של ששת החטופים אמרתי לעצמי להירגע ומהר, כי אם היה לי ילד בשבי גם אני הייתי רוצה שיעשו הכל בשביל לשחרר אותו.
"אני קיבלתי סגירת מעגל, כי יש לי קבר לבכות עליו - להם אין כלום. אני גם כועסת על עצמי על כך שהבאתי את הילדים שלי לישראל. אם הייתי נשארת בדרום אפריקה, אולי הילד שלי היה חי".
נראה שאת חושבת על כך הרבה.
"נכון, אבל אני לא יכולה להמשיך לשאול את עצמי שאלות. אני צריכה להוריד את ה'למה' מהלקסיקון שלי. אין תשובות להכל. הוא עשה מה שצריך לעשות בעולם הזה".
"ניתאי והאחים שלו ידעו שעם כל הכעס שלי אחרי הגירושים אני אפתח את הפה ג'ורה שלי ופחדו שאעשה להם בושות בטלוויזיה. כשהוא שמע שהתקבלתי, הוא היה ממש מבסוט והזהיר אותי שוב ושוב לשמור על הפה שלי"
אם הוא היה פה ומביט עלייך מהצד, מה הוא היה אומר לך?
"היה אומר לי 'תקשיבי, ותקשיבי לי טוב, קומי עכשיו, ויאללה, מספיק. אני יודע כמה את חזקה'".
את חולמת עליו לפעמים?
"רק הקצין ההוא, שהגיע אלינו הביתה, בא לי בחלומות. אני לא חולמת על ניתאי, רק עליו. נכנסתי אתמול לקבוצת הורים שכולים כדי לקבל כוח, והם מספרים שהם כל הזמן חולמים על הילד שלהם. אני לא. התחלתי לחשוב שהוא אולי כועס עלי. למה הוא לא בא אלי?".
חלק של חיים
מיטודי נחשפה לקהל הרחב בעונה הקודמת של "האח הגדול". אמנם היא לא הגיעה לגמר, אבל היא היתה דיירת דומיננטית, דעתנית, עם התבטאויות שיצרו הד בטיקטוק.
"הוא פרגן לי מאוד על האהבה שאני מקבלת מהקהל ואמר שהוא מקווה שעכשיו אני מבינה שאני שווה משהו, כי עד לפני 'האח הגדול' לא הרגשתי שווה. הגירושים ריסקו אותי".
הוא תמך בהחלטה שלך להיכנס לבית האח?
"הוא ידע מה החלומות שלי, אבל הוא והאחים שלו גם ידעו שעם כל הכעס שלי אחרי הגירושים אני אפתח את הפה ג'ורה שלי, ופחדו שאעשה להם בושות בטלוויזיה. כשהוא שמע שהתקבלתי, הוא היה ממש מבסוט והזהיר אותי שוב ושוב לשמור על הפה שלי".
הוא גם שלח לך סרטון מאוסטרליה שבו הוא מבקש ממך, שוב, להסיר דאגה מליבך.
"נכון. הוא היה באוסטרליה באותה תקופה וסיפר לי שבגלל שהשעות הפוכות הוא לא ישן כדי לראות אותי. היה בינינו הפרש של 15 שעות, אבל הוא לא פספס".
בבית "האח הגדול" היית מאוד חזקה, החלטית ודעתנית.
"מי שמכיר אותי יודע שהמשפט עלי הוא 'ערס עם קלאס'. אני נראית חזקה מבחוץ, אבל מבפנים אני כמו ג'לי. הלב שלי ענק ואני רק רוצה לתת מוטיבציה לאנשים - ואני כזו גם כמורה לפילאטיס.
"קיבלתי המון כאפות בחיי ואני תמיד נופלת על הרגליים, אבל במקרה הזה אני לא יודעת איך אמשיך. אני פוחדת. כל מה שעברתי בחיים זה כלום לעומת זה. אני לא רוצה שההומור השחור שלי יילך. אתמול, למשל, שמענו בומים מעזה ואמרתי לעצמי שאני יכולה להיות רגועה כי הבן שלי כבר לא שם".
"שבועיים לפני יום ההולדת שלו הייתי איתו במסעדה, הסתכלתי לו בעיניים והיתה לי הרגשה שהוא לא יחגוג את יום ההולדת הזה. כשהגיע תאריך יום ההולדת הוא חגג עם החברים בעזה ושוב חשבתי שאני סתם היסטרית ומדמיינת כל מיני דברים"
החברים מ"האח הגדול" תומכים בך?
"כן, אבל לא כולם. יענקי הגיע. בתוכנית הוא שמר נגיעה, אבל בהלוויה הוא נתן לי חיבוק. יובל מעתוק, ספיר ואברהם הגיעו בשישי עם המון אוכל. יש אנשים שיודעים מי הם שלא הגיעו, והייתי בשוק, אבל זה שלהם וממש לא מעניין אותי".
בת זוגו של ניתאי, אמילי, לא הצליחה להגיע להלוויה עקב היעדר טיסות, אבל הגיעה בהמשך לשבעה, שם נפגשה לראשונה עם לרה. "כשזה קרה התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם היא לבד", מספרת לרה. "אמרתי לה 'ניתאי איז דד' והיא התחילה לצעוק 'לא! לא! לא!' וניסיתי להיות חזקה בשבילה. אמא שלה אמרה לי 'תודה שהבת שלי זכתה בניתאי'".
למיטודי, כאמור, שני ילדים נוספים, שניהם חיילי צה"ל - בתה שי משרתת בחטיבת הקומנדו, ובנה ניב לוחם מג"ב - אבל היא לא מוכנה לאפשר לו להמשיך להילחם. "אין מצב שאעבור את זה שוב", היא פוסקת, "המדינה לא תיקח ממני עוד ילד".
מה הדבר שהכי היית רוצה שנזכור מניתאי?
"הוא רוצה שלום ואחדות במדינה שלנו. שנפסיק עם הבולשיט. אין לנו עוד צ'אנס. בבקשה, אל תשכחו את ניתאי מיטודי. זה לא רק שם. זה חלק של חיים".