מחשב משקל מחדש: יומן מסע אישי עם זריקת ההרזיה שמשגעת את העולם

נתחיל בשורה התחתונה: השלתי 17 ק"ג בתוך ארבעה חודשים. כמעט בלי מאבק וסבל נפשי או גופני משמעותי. כשהתחלתי, שקלתי קצת יותר מ־106 ק"ג בצל, ועשיתי לא מעט צל. למעשה, תפסתי כל כך הרבה מקום, שהגיע לי אזור מיקוד משלי. עכשיו המשקל האלקטרוני נעצר על 89 ק"ג, לפעמים אפילו 88. כל זה על 184 סנטימטרים גובה.

על פי מדד ה־BMI, המשקל האידיאלי עבורי הוא 83 ק"ג. אם אמשיך לרדת בקצב הנוכחי, בעוד חודשיים-שלושה אגיע לשם. מה זה אומר בדיוק? לגבי היקום, ההיסטוריה והתרבות האנושית - מן הסתם שום דבר. לגביי, מדובר בתחושה חדשה ונהדרת של קלילות, בבגדים ששכבו שנים בארון וזכו לתחייה מחודשת, במחמאות מכל עבר ובכיף שאני מרגיש בכל מבט במראה. בכל החבילה. איפה המגרעות? יש, ועוד נגיע אליהן.

מה החידוש כאן? בוודאי לא ברצון שלי לרזות, שמאחד מן הסתם פלחים נרחבים באנושות, אלא דווקא בטכנולוגיה חדשה שפותחה. גם אני, כרבים וטובים לפניי, התנסיתי לאורך חיי בשלל דיאטות. ובאמת עליתי וירדתי כמו סנאטור רפובליקני בנאום של נתניהו בקונגרס, אבל בסיומה של רכבת ההרים הזאת חזרתי - כמו הרוב המכריע - לנקודת ההתחלה, תמיד עם תוספת של קילו או שניים, כנראה כקנס על החוצפה לשנות נתון שקבע הטבע. היתה גם תקופה שבה ניסיתי את הכיוון הרוחני והקשבתי לגוף שלי, אבל כששמעתי רק "פיצה, בירה, פיצה, בירה", הבנתי שממנו לא תצמח הישועה.

למה רציתי לרזות פתאום? בעיקר בגלל בדיקות הדם שלי, שמיצבו אותי על המינוח הגריאטרי־משהו "טרום־סוכרתי". זה לא סוד שאנשים עם עודף משקל נמצאים בסיכון גבוה לשלל מחלות: סוכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב וכלי דם, דום נשימה בשינה, דלקות מפרקים, ואפילו סוגי סרטן מסוימים, לא עלינו. זה מבלי להזכיר שלל הפרעות ומצוקות נפשיות, ובהן חרדות, דיכאון והערכה עצמית נמוכה. כל אלה פוגעים באיכות החיים האישית, וגם ההשפעה הכלכלית על מערכת הבריאות כולה היא דרמטית.

ולא שהייתי מיוחד במשהו. להפך. מנתונים של הפדרציה העולמית להשמנה, שהוצגו לאו"ם בתחילת השנה שעברה, עולה כי 51% מאוכלוסיית העולם בגיל 5 ומעלה - יותר מ־4 מיליארד אנשים - יהיו בעלי עודף משקל או יסבלו מהשמנת יתר עד שנת 2035. רק לשם השוואה, 2.6 מיליארד אנשים ברחבי העולם (38% מהאוכלוסייה) סבלו מעודף משקל או מהשמנת יתר בשנת 2020.

חשוב להדגיש: במקביל לתרופה צריך לשמור על דיאטה קשוחה למדי, אחרת התרופה פשוט לא תעבוד. זה לא שנמצא כאן שיקוי הפלא שמאפשר לזלול ולרזות. אבל בגלל ירידת התיאבון שהתרופה יוצרת קל הרבה יותר בלי פחמימות, ממתקים, עוגות, שתייה מתוקה וחטיפים

השמנת יתר לבדה צפויה לעלות מ־14% ב־2020 ל־24%, או לכמעט 2 מיליארד איש, עד 2035. העלייה התלולה ביותר צפויה להתרחש בקרב ילדים ובני נוער בגילי 19-5. שיעור השמנת היתר החזוי בקרב בנים יכפיל את עצמו מ־10 ל־20 אחוזים, ואף יותר מכך בקרב בנות - עם עלייה מ־8 ל־18 אחוזים.

גם אצלנו, מנתונים שהוצגו בשנה שעברה בדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, המצב לא טוב: בשנת 2021 שיעור עודף המשקל בקרב בני 64-20 עמד על 34.3%. שיעור הסובלים מהשמנת יתר באותה קבוצת גיל עמד ב־2021 על 25.1%. ביחד, שיעור עודף משקל והשמנת יתר באוכלוסייה הבוגרת בישראל עמד ב־2021 על 59.4% - גבוה בכ־2.5% מהשיעור בשנת 2013.

מתברר גם ששיעורי עודף משקל והשמנה בקרב ילדים ובני נוער עולים במידה ניכרת עם הגיל. מגמה זאת נמשכת גם בגילים בגירים יותר. כל ילד/ה שלישי/ת (31.4%) בכיתה ז' עונה כיום להגדרה של סובל מעודף משקל. בכיתות א' מדובר על כל ילד/ה חמישי/ת (19.5%). בקרב הילדים הצעירים והבוגרים שיעורי השמנת יתר יורדים עם העלייה ברמה החברתית־כלכלית של היישוב שבו הם מתגוררים. בפרדוקס החברתי הזה, ככל שאנשים עניים יותר - כך הם סובלים יותר מעודף משקל, ולהפך.

כדי להילחם בתופעה הזאת הושקעו במאה הקודמת ובזו הנוכחית משאבים רבים בפיתוח תרופות הרזיה, שהצלחתן היתה חלקית לכל היותר. רובן נזנחו כשהתברר שיש להן תופעות לוואי קשות, עד כדי פגיעה בבריאות המשתמשים.

אבל אז, דווקא בדנמרק הקטנה, התרחשה פריצת הדרך הרפואית, עם פיתוחן של תרופות מדור חדש, המחקות את פעילות ההורמון GLP-1. במקור הן פותחו לטיפול בחולי סוכרת מסוג 2. אבל כמו במקרה של הוויאגרה, שפותחה במקור כדי לטפל בלחץ דם, תופעת הלוואי שלהן גנבה את ההצגה מהמופע המרכזי. זה קרה כשהתברר שהן מסייעות לירידה במשקל. או בניסוח פחות מכובס: הנוטלים אותן התחילו לרזות. מאוד. ומהר.

מדובר במשבר זהות של ממש, כי אם אני לא אוכל כמו שפעם אכלתי, אז מי אני בעצם? אדם אחר שהוא לא רק רזה יותר, אלא שונה לגמרי מהאיש הקודם שזלל בלי הכרה. לוקח זמן להתרגל למעמד החדש, כי השפעת התרופה מקדימה את השינוי בראש

כל הקסם הזה התרחש במעבדות של חברת נובו נורדיסק, שכיום נחשבת לחברה ה־14 בגודלה בעולם, עם שווי שוק של 601 מיליארד דולר (לזמן־מה היא אף עקפה את טסלה). מניותיה נסקו לשיא כל הזמנים, אחרי שהודיעה למשקיעים בתחילת מארס השנה שהשלב הראשון של הניסוי בתרופה החדשה שלה, גלולת הרזיה בשם "אמיקרטין" (amycretin), הראה ירידת משקל של 13.1% בקרב המשתתפים אחרי 12 שבועות. מדובר בבשורה למי שמפחד מזריקות, ולשאר העולם.

כבר בימים הראשונים אחרי נטילת התרופה העניין שלי באוכל עשה סוג של באנג'י. בטיקטוק קוראים לתופעה הזאת FOOD NOISE - אותה לחישת שטנים בלתי פוסקת המתרוצצת בראשך ועיקרה הוא "מה אכלתי קודם ומה אוכל בהמשך". אצלי הרעש הזה פחות או יותר השתלט על החיים.

לצערי, אני יודע לבשל. אז בבוקר אופייני הייתי מפנק את עצמי בשקשוקה גדולה וחריפה עם הרבה לחם משובח, ואולי גם צלוחית של טחינה ליד, ככה בסבבה. בצהריים - תמיד ארוחה מלאה עם כל התוספות, הפינוקים והקינוחים. בערב - אם לא שוב ארוחה מלאה, אז נשנושים, עם שתיים-שלוש בירות קרות בצד. ובלילה - מפלצת שלא אכלה כלום כל היום מתעוררת בתוכי עם רעב חדש. ותגידו אתם: יש דרך טובה יותר לסיים את היום מאשר עם טוסט נוטף חמאה וגבינה צהובה, או כריך בשר אימתני, או קערה של פסטה, או פיצה קרה, או חמה, או פושרת?

ואם כל זה לא הספיק, אני גם כותב על מסעדות כבר אי־אלו שנים, 30 ליתר דיוק. אין כמעט מסעדה נחשבת, או לא נחשבת, בארץ או ברחבי תבל, שלא אכלתי בה פעם אחת לפחות. שפים יעשו הכל, כולל הכל, כדי שהאוכל שיוצא תחת ידיהם יהיה טעים; מה שאומר הרבה בשרים שומניים, שמנת, חמאה, וכמובן - תועפות של יין. וגם צ'ייסרים, שוטים, קוקטיילים. הכל הולך. טעים. ממכר. משמין.

עמוק מאוד בפנים, בתוך מין באר צחיחה של הכחשה, אתה יודע שאתה מזין את עצמך ברעלים, ושההנאה שאתה מפיק מהם באה מהרס של מרקמים - כמו שכולנו אוהבים לפצפץ חלת דבש או לדרוך על עלים יבשים - ולא מתוך בנייה של משהו חדש וטוב. אבל אתה בכל זאת ממשיך, כי ככה זה.

וגם בזה אני לא לבד. פיט וולס, מבקר המסעדות הוותיק של ה"ניו יורק טיימס", פרסם ממש לאחרונה וידוי מצמרר, שבו חשף את מצבו הרפואי אחרי כמעט 30 שנה של אכילה בלתי פוסקת. הוא גילה שהנתונים בבדיקות הדם שלו היו קטסטרופליים, ואז בחר לפרוש מהמקצוע כדי להחלים.

"המדדים שלי היו גרועים. הכולסטרול, הסוכר בדם ויתר לחץ הדם שלי היו גרועים יותר ממה שציפיתי אפילו ברגעיי המדוכדכים ביותר. המונחים 'טרום־סוכרת', 'מחלת כבד שומני' ו'תסמונת מטבולית' נזרקו לאוויר. הייתי שמן טכנית. אוקיי, לא רק טכנית. ידעתי שאני צריך לשנות את חיי. הבטחתי שאתחיל ברגע שאוכל ב־70 המסעדות האחרות בדירוג שלי. אבל דבר מצחיק קרה כשהגעתי לסוף כל האכילה הזאת: הבנתי שאני לא רעב", כתב וולס.

אני מבין את וולס. יש דבר כזה שנקרא כושר אכילה, וגם הוא מתמתן עם הגיל. אבל לפני שזה קורה, מדובר בכושר לכל דבר, כמו בספורט: ככל שאתה אוכל יותר, כך אתה יכול לאכול יותר - ואני זללתי כמעט בלי שליטה במשך שנים. השיא שלי היה בסיור קולינרי באיסטנבול, שבמסגרתו אכלתי עם שף ישראלי מפורסם ב־25 מסעדות באותו יום. סיור מקצועי. בכל מסעדה חמש דקות גג. רק ביס. ההיי־לייט - והלאה. ובערב עוד יצאנו לאכול במסעדה מעולה בלי שום קשר, שהגישה רק צלעות על האש ובירה.

כרבים אחרים, גם אני מזריק רק חצי מהכמות. למה? זה יישמע מטורף: כדי לא לרדת יותר מדי ומהר מדי. יש בגדים שנקשרת אליהם ואתה מסרב להיפרד. אחרי שנים של אקסטרה לארג', השבוע קניתי, לראשונה מאז הצבא, חולצה במידה מדיום!

עוד? ישבתי פעם ארבע שעות לארוחה של 18 מנות במסעדת מישלן ברומא, שבה אפילו הכלים נוצרו במיוחד עבור המנות. אכלתי פעם במסעדה בטקסס שהמנות היחידות בה היו קילו לובסטר וקילו סטייק. לא או-או, אלא גם וגם. בניירובי אכלתי במסעדה שהגישה בשר של חיות בר, שגודלו במיוחד עבורה. אילו חיות? אתם לא רוצים לדעת. והשתייה היתה קוקטיילים ענקיים של וודקה ודבש. זה היה ערב שיכול היה להסתיים בחדר מיון. אם היה חדר מיון. ולא היה.

אבל בעודי מרעיל את עצמי בשיטתיות, המשקל האלקטרוני שלי, שנותר נאמן למורשתו המדעית, המשיך לדבר אלי בספרות כחולות וקרות. ואלה הפכו אט־אט לנגד עיניי מנתון דו־ספרתי לתלת־ספרתי. כבר לא 90, 95 או 99 קילו, אלא 100 ואז 102 וגם 105 וצפונה. חיפוש מהיר ברשת גילה שההגדרה הרפואית פשוטה וחדה: השמנה, על סף החולנית.

מה עושים עכשיו? דיאטה? הצחקתם אותי. מזה רק משמינים. אז אולי אנסה את התרופה החדשה, הזריקה הזאת שכולם מדברים עליה? למה לא? האמת היא שכנפגע ותיק של בולשיט רפואי לסוגיו המגוונים הופתעתי מאוד לגלות שה־GLP-1 עובד. ההסבר המדעי מעניין למדי: התרופות החדשות מעודדות את תאי הלבלב להפריש לזרם הדם אינסולין. זה בתורו מווסת את רמת הסוכר בתאי הגוף. אבל כאן זה לא נעצר, מפני שהתרופה משפיעה גם על האזור במוח שאחראי לתחושת הרעב, מאיטה את פעילות הקיבה ומפחיתה מאוד את התיאבון.

מטופלים שקיבלו תרופות ממשפחת הסמגלוטייד (Semaglutide), בעיקר "אוזמפיק", הפחיתו בממוצע כ־15% ממשקלם בתוך שנה. כיום "אוזמפיק" היא התרופה היחידה שממומנת על ידי קופות החולים בארץ כטיפול ארוך טווח בסוכרת.

אני משתמש בתרופה בשם "וויגובי", שהיא חזקה מעט יותר מ"אוזמפיק", אך אינה מכוסה על ידי אף אחת מהקופות או מהביטוחים המשלימים. היא אושרה כתרופה להשמנה על סמך תוצאות של תוכנית שכללה ארבעה מחקרים קליניים בהשתתפות 4,500 בוגרים עם עודף משקל או השמנת יתר.

מינון התרופה בניסוי היה גבוה - 2.4 מיליגרם. לאורך המחקרים, בקרב משתתפים עם עודף משקל או השמנת יתר, וללא סוכרת ברקע, נצפתה הפחתה של עד 20% ממשקל הגוף (ההפחתה הממוצעת עמדה על 18%), שנשמרה לאורך 68 שבועות. התרופה הדגימה פרופיל בטיחות גבוה, ולאור תוצאות המחקרים אישרו גם מינהל התרופות האמריקני (FDA) ומשרד הבריאות הישראלי את השימוש בה כטיפול ארוך טווח בהשמנה.

המונח "טיפול" אולי קצת מוגזם. מדובר בזריקה שמשווקת במגוון של מינונים. מתחילים ב־0.25 מ"ג למשך חודש, ואז עוברים ל־0.5 מ"ג לחודש נוסף, וכן הלאה - עד למינון מרבי של 2.4 מ"ג. ההזרקה היא עצמית ואורכת שנייה וחצי. המחט דקיקה ולא מכאיבה.

כרבים אחרים, גם אני נעצרתי על 0.5 מ"ג. למה? זה אולי נשמע מטורף, אבל בעיקר כדי לא לרדת יותר מדי ומהר מדי. יש בגדים שאתה קשור אליהם ולא רוצה להיפרד. שנים קניתי חולצות לפי האיקסים - כמה שיותר אקסטרה לארג'. השבוע קניתי, אולי בפעם הראשונה מאז הייתי חייל לפני כמה עשורים, חולצה במידה מדיום!

קבלו סיטואציה אופיינית בביתי: הבן שלי, נער בן 15 שמסוגל לאכול שני קילו בשר אדום (שמבחינתו יכול להיות גם נא), וזה לפני שהוא הולך לאימון, נהיה רעב לקראת חצות ומזמין כהרגלו פיצה משפחתית. אחרי 20 דקות היא מגיעה לוהטת ומונחת על השולחן בפינת האוכל, כשהיא מפיצה ניחוחות משכרים לכל עבר.

עד לפני חצי שנה היינו מפרקים אותה ביחד בתוך עשר דקות, כשכל אחד מאיתנו מעלים ללא קושי שלושה או ארבעה סלייסים עתירי פפרוני. הוא עם קולה, אני עם בירה. עכשיו הוא אוכל ואני מביט בו, ובפיצה, באדישות - וכלל לא מעלה בדעתי לטעום ממנה. במקום זה אני מעדיף לאכול אפרסק או לכרסם כמה שקדים, ולשתות סודה.

וזה, אם תרצו, החלק הטרגי של הצלחת ה־GLP-1. ואני מדבר פה על משבר זהות של ממש. כי אם אני לא אוכל כמו שאכלתי, אז מי אני בעצם? אני מישהו אחר. לא רק רזה יותר, אלא שונה לגמרי מהאיש הקודם שזלל ושתה בלי הכרה.

זה רק נשמע טריוויאלי, אבל לוקח זמן להתרגל למעמד החדש, כי השפעת התרופה בגוף מקדימה את השינוי בתודעה. הקילוגרמים נושלים מהר מדי. הספינה מתרחקת מהרציף לפני שהספקת להיפרד כראוי מיקיריך.

אתה מביט בפיצה, מריח אותה ומרגיש אליה קשר עז. היא חלק ממך, ממי שאתה, מסיפור החיים שלך. אבל אם אתה לא מסוגל לאכול ממנה, אז עכשיו מדובר בסיפור חדש ואחר לגמרי. ולא תמיד אתה מוכן אליו נפשית. אתה רוצה הפסקה. זמן לחשוב, להתארגן על עצמך. אבל אתה כבר בתוך התהליך - ואין דרך חזרה. ובכל מקרה, להיות רזה אתה רוצה יותר. זה לא מה שכולם רוצים?

וחשוב מאוד־מאוד להדגיש: במקביל לשימוש בתרופה צריך לשמור על דיאטה קשוחה למדי, אחרת היא פשוט לא תעבוד. זה לא שנמצא כאן שיקוי הפלא שמאפשר לזלול - ולרזות. לא ולא. אבל בגלל ירידת התיאבון שהתרופה יוצרת, מכל הסיבות שפורטו, קל הרבה יותר לשמור על התפריט הרזה: בלי פחמימות וסוכרים, בלי שתייה מתוקה, וכמובן - בלי עוגות, ממתקים, חטיפים וכו'.

כשאתה אוכל מעט, אתה נעשה בררן מאוד. אחרי כמה שבועות מצאתי את עצמי אוכל בעיקר פירות, ירקות ואגוזים למיניהם. זה תהליך טבעי, אבל צריך לפקח עליו. והכי חשוב - אם מתחשק להתפרע פתאום על איזו גלידה מושחתת או על שיפוד עצבני - מתפרעים. אסור לצבור תסכולים וחסכים, כי לאלה, כך יגידו הפסיכולוגים, יש נטייה להתפוצץ במקומות לא צפויים.

כאן בדרך כלל נשאלת השאלה: יופי, אבל האם אפשר לחיות כך לאורך זמן? המממ, בואו נראה. נובאק ג'וקוביץ' הסרבי, שנחשב לגדול הטניסאים בכל הזמנים, ומי שזכה רק לאחרונה במדליית זהב באולימפיאדת פריז, הוא טבעוני. בראיונות שהעניק בעבר סיפר שארוחת הבוקר שלו היא כוס גדולה של מים עם לימון. במשך היום הוא שותה שייקים מיוחדים הכוללים מרכיבי סופר פוד (אצות ספירולינה, זרעי צ'ייה וכו') ואוכל רק פירות, ירקות, אגוזים, אורז בר ודוחן.

השוק הזה הוא ג'ונגל, ובמקביל לפריחת התרופות החדשות - כל הדיאטות האחרות כמעט נכחדו. באמריקנית יש כבר אפילו סוג של מילת גנאי – "אוזמפיש" – לתיאור אדם שרזה לפתע באופן קיצוני ונראה כאילו מישהו שאב ממנו את כל השומן

השינוי אצלו קרה אחרי שב־2010 התזונאית שלו גילתה שהוא חולה צליאק. מאז הוא הוציא את חלבון החיטה מהדיאטה שלו וסיפר שהשינוי הוביל לשיפור ניכר בכושרו הגופני. ומה שטוב לספורטאי־על שמתאמן לפחות שמונה שעות בכל יום, טוב מן הסתם לכל אחד.

הדיאטנית הבכירה עמית גנור, מנכ"לית עמותת הדיאטנים בישראל, מדגישה שמבחינתה התרופות החדשות הן תוספת מבורכת למערך טיפולי הוליסטי, שצריך לכלול גם ליווי צמוד כדי לפקח על תהליך ההרזיה ולמנוע נפילות.

"אין ספק שתרופות ה־GLP-1 עושות עבודה טובה בדיכוי התיאבון, והן כלי עזר משמעותי להרזיה כיום. אבל אנחנו לא מדברים עוד על דיאטות, אלא על שינוי אורח חיים, בדגש על תזונה ים־תיכונית וצריכת מזון לא מעובד. לפעמים ירידה במשקל עלולה להטעות, כשהיא נובעת מהידלדלות של רקמת השריר ולא מירידה באחוזי השומן של הגוף. כדי לשמר את מסת השריר צריך להקפיד על צריכה גבוהה של חלבונים ופעילות גופנית. זה תהליך שחובה לעבור אותו בפיקוח רפואי ובליווי של דיאטן/נית".

מבחינה בריאותית, טרם נמצא חיסרון משמעותי ל־GLP-1, להפך. מחקרים עדכניים גילו שהיא מעכבת התפתחות של אלצהיימר, מונעת דלקתיות, משפרת את ביצועי הכליות ומפחיתה סיכון לכבד שומני. אבל רשימת תופעות הלוואי שלה לא קצרה, והיא כוללת עייפות, בחילה, כאבי ראש, שלשולים ועצירות שמקורה בהאטת פעילות הקיבה.

אני, אישית, מתמודד בעיקר עם צמא עז וקבוע ועם תחושת בחילה קלה. לגבי הצמא - צריך פשוט לשתות כל הזמן, ליטרים על ליטרים של מים, מיצי פירות, סודה, תה קר. ומה בכל זאת מתחשק לאכול? למרות הבחילה, ואולי בגללה, נוצרה אצלי תשוקה חדשה ומוזרה לכל מה שהוא קל, קר וחלק. פירות בעיקר. מנגו, למשל, עם יוגורט צונן. גלידה. ארטיקים. הרבה אגוזים ושקדים. ולארוחות ממש - חומוס, חזה עוף, דג.

במהלך הזמן גם האלכוהול בחיי נעלם מעצמו, כשהוא מותיר אחריו שובל של רגשות מעורבים. הריחוק מסוכר, במובן של מתיקות, הוא האתגר הכי קשה. לגבי הבחילה, אתה לומד בסוף שהיא מגינה עליך. כמו שסתום. היא ידיד, ויש לטפחו. אבל שמעתי גם על מקרים שבהם הבחילה החמירה מאוד וחייבה את הפסקת השימוש בתרופה.

עוד תופעת לוואי נפוצה מכונה Brain fog, "ערפול מוחי" בתרגום חופשי. מדובר במין טשטוש שיכול להיות מעיק במצבים שבהם נדרשת ערנות, והוא חלק מתחושת השובע - גם כשהיא מדומה.

מבחינה תרבותית, תרופות ה־GLP-1 כבר חוללו מיקרו־מהפכה. גם שוק הדיאטות, שמגלגל מיליארדי דולרים, הוא אחרי הכל סוג של ג'ונגל, ובמקביל לפריחת התרופות החדשות - כל הדיאטות האחרות כמעט נכחדו. באמריקנית יש כבר אפילו סוג של מילת גנאי - "אוזמפיש" - לתיאור של אדם, בעיקר אישה, שרזה לפתע באופן קיצוני ונראה כאילו מישהו שאב ממנו את כל השומן.

אופרה ווינפרי הצהירה בזמנו שהיא על "אוזמפיק", והיא באמת רזתה מאוד. בהמשך היא ספגה ביקורת על דבריה ונאלצה לשחרר הצהרת פיוס, ש"זה בסדר גמור להרגיש נוח גם בגוף גדול". על התרופה אמרה בראיון שברגע שהבינה שמדובר בעניין מדעי, לא חשה צורך להרגיש בושה, ונועצה ברופא שרשם לה את התרופה.

"אני לוקחת אותה כשאני מרגישה צורך, כדי לעזור לעצמי לא לעלות ולרדת. העובדה שיש מרשם רפואי שעוזר לשלוט במשקל ולהישאר בריאה יותר נותנת תחושת הקלה. זה כמו מתנה. לא צריך להסתתר ולספוג לעג מאחרים. אני מסרבת לתת לאחרים, וגם לעצמי, לבייש אותי".

גם היזם הגאון והשנוי במחלוקת אילון מאסק הודה לא מכבר שהוא על "אוזמפיק", ובכל זאת, בהיררכיית הרזון המרושעת, אנשי ה־GLP-1 נחשבים לכאורה "נחותים" יותר, מפני שהם תלויים בתרופה, לעומת בני אנוש עילאיים שעושים ספורט ומסוגלים לרזות ממש, ולטווח ארוך, מדיאטות אמיתיות. פורסם אפילו דיווח על כך שמסעדות בניו יורק מקטינות את גודל המנות שלהן, כי לשפים נמאס מאנשים שאוכלים פחות בגלל התרופה - ולוקחים הביתה את רוב האוכל שנשאר.

ירידה במשקל חושפת גם הבדל חברתי מהותי בין נשים לגברים. נשים מסוגלות לאבחן את הירידה שלך במשקל החל מ־100 הגרמים הראשונים, עוד לפני שהיא נראית לעין. ברוב המקרים הן יוסיפו מחמאה חביבה. בחברת גברים, לעומת זאת, אתה מרגיש שגם אם תשיל 50 ק"ג איש לא יבחין בזה. וגם אם הבחין, הוא מתעלם, כנראה משיקולי חיסכון באנרגיה מהסוג הרגשי, מחצב גברי נדיר ביותר. היה אפילו מישהו שאמר לי: "ברור שראיתי שרזית, אבל לא אמרתי כלום כי חשבתי שאולי אתה חולה במשהו".

המחיר של מזרק 0.5 מ"ג ושל מזרק 1 מ"ג זהה, מה שמזמין תחמנות ישראלית: רוכשים מזרק 1 מ"ג, אבל מזריקים רק 0.5 מ"ג בכל פעם, וכך "מוזילים" עלות בחצי. רק אל תעשו את זה בלי ייעוץ של רופא משפחה או דיאטן מוסמך שמכיר אתכם

אגב, טיפ קטן: ההתייחסות הנאותה לאדם שרזה באופן משמעותי היא לא "בוא'נה, מה זה רזית", או "רזית, מה קורה איתך?", אלא "רזית. אתה נראה טוב. תמשיך ככה".

האם כדי להישאר רזה צריך לקחת את התרופה כל החיים? ההסברים מלומדים וארוכים, אבל התשובה היא כן. מחקרים הראו שההשפעה נמשכת רק כל עוד מתמידים בטיפול.

מחקר שעקב אחר מטופלים בסמגלוטייד אחת לשבוע במשך שנה אחרי תום הטיפול גילה שהם העלו בחזרה בממוצע שני שלישים מהמשקל שהורידו. מחקר נוסף מצא שאחרי 36 שבועות של טיפול המשתתפים השילו בממוצע 20% ממשקלם. אלה שהמשיכו בטיפול שנה נוספת ירדו בעוד 5%, ואלה שהפסיקו העלו מחדש 14% ממשקלם. כ־90% מהמשתתפים שהתמידו בטיפול במשך 88 שבועות שמרו על המשקל שהשיגו בתום 36 שבועות של טיפול. השורה התחתונה: התמדה בטיפול עוזרת לרדת במשקל - ולהישאר במשקל החדש לאורך זמן.

האם, מניסיוני הדל, אני ממליץ על השימוש בתרופה? לא, רק תיארתי כאן את החוויה האישית שלי. הכי חשוב לזכור שכל צעד בנושא צריך להיעשות בפיקוח ובליווי של דיאטן/נית ורופא המשפחה, גם מפני שרק רופא רשאי לתת מרשם לתרופה שיכובד בבתי המרקחת.

למרבה התדהמה והבלבול, קופות החולים - שאולי היו צריכות לדרוש למהול את מי השתייה ב־GLP-1 כדי לחסוך לעצמן הוצאות בטווח הארוך - מכסות רק את "אוזמפיק" לטיפול בסוכרת, אבל לא את כל שאר התרופות, לא בסל התרופות ולא בביטוחים המשלימים.

מחירה של ה"וויגובי" נע בין 700 ל־1,200 שקלים בחודש, תלוי במינון. אפשר להתנחם בידיעה שבארה"ב היא יקרה יותר. האם היא שווה את מחירה? קשה להגיד, כי כל אחד מגיב אחרת. הכי חשוב, כאמור, הוא הפיקוח הרפואי. החומרים האלה חזקים, וצריך לנהוג בהם בזהירות רבה. אפשר למצוא הרבה מידע מועיל ברשת. יש רק להקפיד ולוודא שהוא נמסר מפי דיאטנים ורופאים מוסמכים, ולא מכל מיני כוהני הרזיה מופרכים שמקשקשים שטויות לא מגובות.

עדיין בעניין המחיר - כאן נכנסת לתמונה הזווית הישראלית, שעיקרה (כצפוי?) הוא סוג של תחמון יצירתי. מכיוון שמחיר מזרק של 0.5 מ"ג ומזרק של 1 מ"ג זהה, ניתן לרכוש מזרק של 1 מ"ג, אבל להזריק רק 0.5 מ"ג בכל פעם. כך משתמשים במזרק למשך חודשיים במקום חודש, ומפחיתים בחצי את עלות התרופה. לכאורה נחמד, אבל אסור לעשות שום דבר באופן עצמאי בלי ייעוץ של רופא משפחה או דיאטן מוסמך, שמכיר אתכם היטב ומלווה מקרוב את התהליך שאתם עוברים.

מה הצעד הבא? אם אני מבין את האלגוריתם של טיקטוק טוב לפחות כמו שהוא מבין אותי, הסינים לא ישלימו עם השליטה הדנית הבלעדית בשוק החדש והעצום הזה, והם כבר עובדים על פיתוח משלהם.

אם ניסיון העבר מלמד אותנו משהו, הרי זה שבסוף הם עוד ישחררו לשוק כדור שיהיה בוודאי זול, קטן ואפקטיבי יותר מגלולת "אמיקרטין" של נובו נורדיסק, ואפשר יהיה להזמינו באתרי קניות סיניים, בלי פיקוח רופא או הצגת מרשם. רק לשלם.

האם מכל אלה ניתן לקבוע שרגע לפני שהיה מאוחר מדי האנושות הגיעה לסוף עידן ההשמנה? בטווח הארוך נראה שהתשובה היא כן. גם זו היתה רק שאלה של זמן. תעירו אותי כשיגיעו הכדורים להצמחת שיער.

yakire@israelhayom.co.il