כמעט 48 שעות עברו מאז שיגר חיזבאללה טיל איראני למג'דל שמס ורצח 12 ילדים ונערים תמימים שרק שיחקו כדורגל. המשחק הזה הסתיים, לדאבון הלב, בבית הקברות. עכשיו נותרו רק דשא סינתטי ירוק שהתבקע והשחיר מהאש שבערה, אופניים חשמליים מפוחמים זרוקים בפתח המיגונית, שער מגרש מעוקם ופעור לשמיים. כל מה שדומם זועק על האסון הנורא, במקומו של החי שהושתק לעד.
בלב הזירה, לצד זרי פרחים, תמונות הילדים שהוצמדו לגדר הברזל: אלמא אימן פכר אלדין בת ה־11, מילאר אלשער בן ה־10, ויניס אלדהם ספאדי בת ה־11, איזיל נשאת איוב בת ה־12, יזן נאיף אבו סלאח בן ה־12, ג'ון וודיע איברהים בן ה־13, אמיר רביע אבו סאלח בן ה־16, נאג'י טהר חלבי בן ה־11, פג'ר לית אבו סלאח בן ה־16, חזאם אכרם אבו סאלח בן ה־15, נאזם סעב בן ה־16 - כולם ילדים יפים שאינם עוד. סביב התמונות מתגודדים עשרות אנשים, ילדים ומבוגרים, שהלב השותת שלהם לא מאפשר להם לעזוב את הזירה. כולם מתקשים לעכל וממאנים להינחם.
דגלים שחורים, לצד דגלה הצבעוני של העדה, ממלאים את רחובות מג'דל שמס, הבירה הדרוזית של רמת הגולן, שבה חיים כ־11 אלף תושבים. מג'דל היא המרכז המסחרי והתרבותי ל־20 אלף הדרוזים החיים בארבעת כפרים בגולן: מג'דל שמס, בוקעאתא, מסעדה ועין קנייא (ממב"ע). למגרש הכדורגל מגיעים כדי לשחק ילדים גם מהכפרים הסמוכים. באסון בשבת נהרג פה גם ג'יווארה אבראהים בן ה־10 מעין קנייא.
בין הדמעות, זעקות הכאב, החיבוקים, הניחומים והזעם, אנחנו מבקשים להבין לעומק מה עובר על בני הנוער והצעירים בשנה האחרונה במג'דל שמס, במה הם שונים מדור ההורים והסבים שלהם? ואיך זה לגדול ולהתבגר כדרוזים בגולן עם זהות מורכבת, שלא לומר מסוכסכת.
"זה לא הבית שלנו"
בקצה המגרש, סמוך לגדר, יושבות על הדשא למאר אלולי, בת 16, ובת דודתה סילין אלולי, בת 20. לא סתם הן התרחקו ממרכז הזירה. "כואב לנו שאנשים מגיעים לכאן ועושים סלפי ליד התמונות של הילדים. זה נראה לנו כמו משחק", אומרת למאר.
"עכשיו היינו עם ההורים של הילדים שנרצחו בבית העם. זה מאוד קשה", אומרת סילין ונחנקת מבכי. שתיהן גרות סמוך למגרש, שהיה לסמל ילדותן. גם הן שיחקו כאן כדורגל, כמו שלוש הילדות שנרצחו. הן מסכימות להתראיין, ואני מתיישבת לידן. השיחה מתנהלת בנחת, הן מדברות בשקט ומחפשות את המילים בין הדמעות.
סילין: "לא לקחנו את המלחמה ברצינות. לא הרגשנו שאנחנו חלק מזה. אנחנו לא מפה, אנחנו מסוריה. זה לא הבית שלנו. רמת הגולן היא הבית שלנו, אבל חוץ מזה אנחנו עם נפרד. אנחנו לא שייכים למדינה בלב שלנו".
למאר: "לא התייחסו למלחמה. כשהיתה אזעקה לא נכנסו למקלטים, כי כל הזמן ראינו שלא קורה כלום".
סילין אלולי, בת 20: "לא לקחנו את המלחמה ברצינות. לא הרגשנו חלק מזה. אנחנו לא מפה, אנחנו מסוריה. זה לא הבית שלנו. רמת הגולן היא הבית שלנו, אבל חוץ מזה אנחנו עם נפרד. אנחנו לא שייכים למדינה בלב שלנו"
סלין למדה הדרכת כושר וכיום היא עובדת כמאמנת בחדר כושר. במקביל היא מתכננת ללמוד משפטים בקריית אונו. את החלום ללמוד רפואה באיטליה גנזה, בין השאר כי לא רצתה להוציא דרכון ישראלי. למאר לומדת בתיכון במגמת אלקטרוניקה ופיזיקה. אחד הנרצחים, אמיר אבו סאלח, למד איתה באותה כיתה.
"הוא היה מאוד אנרגטי. בחור מגניב. תמיד כיף לדבר איתו. הוא היה שחקן כדורגל ותלמיד במגמת מחשבים ופיזיקה. הוא השתתף בלימודים למחוננים בקריית שמונה. אחיו נפצע קשה מאוד. אמא שלהם לא יודעת איפה להיות - בבית החולים או עם האבלים. הכרנו את כל הנרצחים. זה כפר קטן. אנחנו משפחה. כולם מכירים את כולם".
מה המשמעות של האמירה "אנחנו מסוריה"? הייתן שם פעם?
סילין: "לא. הסבתא מצד האבות שלנו מסוריה".
למאר: "הסבתא מצד אמא שלי היא מלבנון".
אז אם עכשיו ישראל תכה את לבנון, בני משפחה שלך עלולים להיפגע?
למאר: "נכון. אנחנו, כל הדרוזים ברמת הגולן, לא רוצים שאחרים ייפגעו. מי שמדבר על נקמה אומר את זה מתוך כעס. אבל אנחנו לא רוצים מלחמה, יש ילדים בכל מקום".
אתן מרגישות יותר קשר לדרוזי מסוריה או לדרוזי מהגליל?
למאר: "ברמת הגולן אנחנו לא מפה ולא מפה, אז אין לנו בעיה עם אף אחד מהצדדים. להורים, לאחים ולי יש דרכון ישראלי. אבל זה רק פורמלי, זה לא בא מהלב שלי. בדם שלי אני לא מישראל, אני מסוריה ומלבנון. אבל אני לא נגד מדינת ישראל. אנחנו רק רוצים שקט".
יש ביקורת על מי שעושה דרכון ישראלי?
למאר: "כן. סבתא שלי לא אוהבת את זה. היא כועסת קצת".
סילין, אז את לא עושה דרכון כי את מפחדת מסבתא?
סילין: "לא לא. אני לא עושה דרכון בלי קשר לאבא או סבתא. אני בחרתי בזה. ויתרתי על לימודים בחו"ל גם בגלל זה. בלי דרכון מאוד קשה להוציא ויזה. הבנתי שגם ההורים שלי לא יוכלו לבוא לבקר אותי, אז ויתרתי. זו בחירה אישית כמו שיש אצלנו בחירה מי רוצה להיות דתי ומי לא".
מה ההבדל בין דור ההורים שלכן לדור הצעיר?
למאר: "הם לימדו אותנו שהתרבות שלנו סורית. זה החינוך שקיבלנו. אבל במקביל אנחנו גרים בישראל, ואנחנו מבינים את זה מגיל קטן. האמת שזה מתוסבך מאוד עבורנו. קל מאוד לנסוע לחיפה, אבל מעולם לא היינו בסוריה ואנחנו לא מכירים אותה. בבית הספר לא מדברים על הזהות שלנו ולא מדברים פוליטיקה. אנחנו כן לומדים עברית. לכל בן אדם יש את האמונה שלו. יש אנשים שמרגישים סורים, ויש אנשים שמרגישים ישראלים ואפילו עושים שירות לאומי".
מה החלום שלכן?
סילין: "יש לי הרבה חלומות, אבל החלום המרכזי הוא שלום. שיהיה גם שלום בסוריה. יש לנו שם ילדים, בני משפחה, שלא ראו שלום כל החיים שלהם. עכשיו כשגם אנחנו במלחמה, האחים בסוריה מבינים אותנו ואנחנו מבינים אותם".
למאר: "אני רוצה לחיות בבית שלי בשלום בלי מלחמה. לא רוצה להיות עוד פעם באזעקה. אח שלי שחקן כדורגל והוא תמיד פה במגרש. כולנו חששנו שקרה לו משהו. הוא איבד שלושה חברים טובים".
למאר אלולי, בת 16: "קל מאוד לנסוע לחיפה, אבל לא היינו בסוריה ולא מכירים אותה. בבית הספר לא מדברים על הזהות שלנו ועל פוליטיקה. יש אנשים שמרגישים סורים, ויש שמרגישים ישראלים ועושים שירות לאומי"
יש בכן כעס על המדינה בגלל האסון?
למאר: "יש כעס על הכל. אנחנו לא יכולים לדבר פוליטיקה. במקום שלי, שאין לי דרכון ואין לי כלום, מסוכן לדבר פוליטיקה. אני רק בת 20 ועוד צריכה ללמוד. הדבר היחיד שאני יכולה לומר זה רק שיהיה שלום, ושחבל שהחלומות של הילדים שנרצחו לא יתגשמו. הם לא יכולים כבר לדבר, אז אנחנו מדברות בשבילם", אומרת סילין ודמעות שוב מציפות אותה.
"ראינו דם על הדשא"
בפינה אחרת של המגרש נערים יושבים במעגל על כיסאות פלסטיק. אני מנסה לדובב אותם, אך מגלה שהם מתקשים להתבטא בעברית. הם בני 14, תלמידי חטיבת הביניים. "אנחנו דרוזים סורים ואין לנו או להורים שלנו אזרחות. אנחנו לא רוצים לדבר עם עיתונאים ולא רוצים מלחמה. רק שלום".
שני נערים אחרים מסכימים לדבר איתי: איזיל איברהים בן ה־13 ודואד כחלוני בן ה־17. הם בני דודים שאיבדו בן דוד משותף, מילאר אלשער בן ה־10, שהיה צעיר הנרצחים. "היינו בבית ושמענו את האזעקה, ואז היה פיצוץ קרוב מאוד ויצאנו החוצה", אומר איזיל.
"ההורים שלנו לא הרשו לנו להתקרב לפה", מסביר דואד, "אבל בלילה לפני ההלוויות באנו לכאן וראינו את הדם על הדשא. זה האחים שלנו. הם היו ילדים ששיחקו כדורגל".
מה לדעתכם ישראל צריכה לעשות עכשיו?
"לעצור את המלחמה. אנחנו לא מעורבים במלחמה. ישראל צריכה לצאת מעזה ואז נסראללה יפסיק לירות עלינו. מה אשמת הילדים?"
גם הם מתקשים בעברית, אבל יחד עם תרגום של גוגל אנחנו מנסים לגעת בשאלת הזהות.
"אני מרגיש רק דרוזי, לא ישראלי ולא סורי, רק דרוזי", אומר דואד. "להורים שלי אין תעודות זהות, אבל לאחים הגדולים יש. לי בינתיים אין".
"אצלנו במשפחה כולם עשו אזרחות, גם ההורים", אומר איזיל, "אבל אין הבדל בזהות בינינו. גם אני רק דרוזי. לא ישראלי".
גבר כבן 40 שמגיע לסייע לתרגום מדבר בחיוך במקום הצעירים. "אנחנו אוהבים לגור פה. זו המדינה שלנו. אנחנו חיים פה בכבוד, אבל האחים שלנו בסוריה. אי אפשר להתעלם מזה. אני לא אוהב את אסד, אבל אני אוהב את הדרוזים שם, שהם האחים שלי. לרוב הצעירים יש היום אזרחות. הנערים כאן מתחת לגיל, אז עוד אין להם. זה ישתנה. אני אומר לך, המדינה היא שלי. פה יש לי אפשרות להתפרנס ומכבדים אותי ואת אמא שלי. בקורונה אמא שלי היתה בבית חולים בצפת וקבלנו שירות וי.איי.פי. מאז אני אומר תודה רבה למדינה. אני חי פה ומקבל הכל מעל ומעבר. לצערנו, בגלל המלחמה והחיים ליד הגבול, כל יום שומעים פה בומים והילדות הקטנות רועדות. זה ממש לא נעים. גם מה שהיה ב־7 באוקטובר זה לא קל. מי שעושים את זה הם חיות אדם. מקווים שיהיה טוב ושנחזור לשגרה".
"כשהם יוצאים מהכפר, לומדים עברית וצריכים להתפרנס, הילדים מבינים שזה יותר מורכב", מוסיפה צעירה בת 27, אחות במקצועה שטיפלה בפצועי הטבח. "האמת שלא נראה לי עכשיו נכון לעסוק בשאלה של זהות. הילדים מתו בלי קשר לזהות שלהם. ראיתי מראות של פצועים שבחיים לא ראיתי. אני יכולה לומר שבני אדם רוצים להרגיש שייכות, ורוב הצעירים כאן מרגישים שייכות לישראל. יש עלייה במספר המתנדבים למשטרה, לצה"ל ולכיבוי האש. אני עובדת בבית חולים ממשלתי, אבל אין לי אזרחות ישראלית. לא מסיבה פוליטית, פשוט לא הייתי צריכה אותה עד עכשיו. כולם עכשיו בכעס כלפי המדינה, כלפי כולם. כשהם יצטרכו את המדינה, הם ידברו אחרת. אבל בסופו של דבר, הדרוזים פה ברמת הגולן מאוד ניטרליים ומנסים להישאר רחוקים מהסכסוך".
שמונה חודשים בעזה
א' בן ה־22 דווקא נמצא בלב הסכסוך, כששירת כלוחם בחאן יונס. הוא בין הצעירים הבודדים בכפר שהתגייסו לצה"ל. לפני ימים אחדים סיים את השירות הסדיר שלו כלוחם ביחידה סודית, ועכשיו הוא במילואים בכיתת הכוננות של מג'דל שמס שהוקמה לאחרונה. הוא לא יכול להצטלם, אבל מציג לי תעודת לוחם ותמונות שלו מעזה.
"גדלתי בבית שבו חינכו אותי, שאנחנו גרים פה במדינה ואנחנו חייבים להגן עליה כי זו המדינה שלנו. סבא שלי מסוריה. הוא היה לוחם בצבא סוריה", הוא מחייך חיוך שובב, "והיום יש לו שני נכדים לוחמים בצה"ל: יש לי בן דוד באיו"ש ואני הייתי שמונה חודשים בעזה. מעניין איפה הנכדים שלי ישרתו".
טוב שסיימת את השירות בשלום.
"לא כזה בשלום. נפצעתי. ירו עלינו אר.פי.ג'י לפני חצי שנה בחאן יונס. נפצעתי בברך. עברתי ניתוח. הייתי מאושפז חודש וחצי. יצאתי מבית החולים לפני ארבעה חודשים וחזרתי להילחם עד השחרור".
א', לוחם בן 22: "אנשים אמרו לאמא שלי: 'שמענו שהבן שלך נפצע. אם הוא ימות, לא נבוא להלוויה שלו'. לי אמר מישהו: 'צא מהכפר. אנחנו לא רוצים אותך כאן'. אמרתי לו: 'סבבה, אני חמוש. אם אתה גבר, תוציא אותי מפה'"
במהלך שלוש שנות השירות שלו גר גם בתל אביב, כדי להיות זמין להקפצות של היחידה שבה שירת. "גרתי בדירה על חשבון הצבא. ההורים היו באים לבקר אותי הרבה. אחי הצעיר גם מתכוון להתגייס. יש לי כמה חברים כאן שהתגייסו. מתוך 300 בשכבה יש אחד או שניים שמתגייסים לצה"ל, ועוד כמה בודדים שמתנדבים לשירות אזרחי".
הגעת לכפר במדים, או שזה משהו שמתביישים בו?
"ביחידה שלי כולם יצאו הביתה על אזרחי, אז כך גם אני. יש לי חבר בכפר שמשרת בגולני. הוא יוצא על מדים ומגיע לכפר עם מדים. אני לא מתבייש. פרסמתי תמונה שלי עם מדים באינסטגרם, ואפילו סגרתי כעונש שבת בגלל זה".
יש בכפר אנשים שכועסים עליך שהתגייסת?
"לאמא שלי יש פה חנות בהמשך הרחוב. אנשים אמרו לה: 'שמענו שהבן שלך נפצע. אם הוא ימות, חס וחלילה, לא נבוא להלוויה שלו'. היא אמרה להם: 'אל תבואו, אני גם לא רוצה שתהיו שם'. היא לא מתרגשת. גם אלי ניגש מישהו ואמר: 'צא מהכפר, אנחנו לא רוצים אותך כאן'. אמרתי לו: 'סבבה, אני חמוש. אם אתה גבר, בוא תוציא אותי'. הוא לא העז. זה כפר מעורבב מבחינת מחשבות, כל אחד עושה מה שהוא רוצה. לא היה ברור לי שזה נכון להתגייס, אבל אחרי שנלחמתי, הרגנו מחבלים, איבדתי חברים ונפצעתי, זה כבר הפך לברור".
לצד א' יושב חבר. "הוא בסדר גמור", הוא אומר על א', אפילו שהוא עצמו לא התגייס. "זו המדינה שלנו, למרות שחוק הלאום הוא לא משהו".
"לא מעניין אותי חוק הלאום", אומר א'.
"אנחנו רוצים רק שקט ושלום", ממשיך החבר.
"מה פתאום, שלום. אני לא רוצה שלום", מבהיר א'. "אני רוצה שנילחם עד הניצחון. עוד לא הבאנו ניצחון. עכשיו צריך להשמיד את לבנון".
להשמיד את לבנון? אבל יש שם דרוזים.
"לא מעניין אותי מה הדת ומה העדה של הבנאדם, כל עוד הוא נגדי אני נגדו. חלק מהדרוזים בלבנון נגדנו. אמנם אין להם ברירה. לא התכוונתי להשמיד את הדרוזים. אני מתכוון להשמיד את חיזבאללה".
איך אתה מגדיר את עצמך?
"אני ישראלי דרוזי".
כמה אתה סורי?
"אפס".
אתה לא אוכל אוכל סורי? לא רואה סרטים סוריים?
"אני רואה סדרות סוריות, כמובן. אני אוהב את ההומור שלהם, אבל אני לא מתעניין במה שקורה שם. אני כל יום בבוקר על כוס הקפה, פותח עיתון בעברית".
מה החלום שלך?
"שיחזרו לחיים 21 החברים שלי שנהרגו בצבא. חברים, קצינים, פקודים. הייתי ב־21 הלוויות. מ־7 באוקטובר אני בוכה, ועכשיו בוכה גם על הילדים שנרצחו כאן. כולם אחים שלי, יהודים או דרוזים".
אתה בעצם אומר שהמלחמה גמרה לך את החלומות.
"לא גמרה לי. היא לא יכולה לגמור לי כלום. היא לא משפיעה עלי. האמת שאני רוצה לעשות כסף, ליהנות בטיול בחו"ל ובחיים בכלל, ולעשות ילדים".
יש כבר מישהי?
"יש הרבה", הוא צוחק, "אבל בשלב הזה אין מישהי רצינית".
"איפה הביטחון שהבטיחו?"
בלקיס אבו סאלח, בת 40, נשואה ואם לשתי בנות, היא מנהלת בית הספר היסודי ג' במג'דל שמס. אני מבקשת לדבר איתה כדי לנסות לעשות סדר בתמונה המבלבלת שנוצרה ממפגש אקראי עם צעירים ברחוב. אנחנו יושבות בחצר ביתה, היא מחייכת ומגישה פירות יבשים ותמרים ממולאים שמסודרים במעגלים צבעוניים, אבל שום דבר לא יכול להסתיר את עיניה הנפוחות.
"לא פשוט. לא חשבתי שאראה טבח בשידור ישיר 300 מטר מהבית", היא אומרת. "יומיים קודם חזרנו מטיול משפחתי בארה"ב. רצינו לשנות אווירה אחרי שנה מאוד מאתגרת של אזעקות ולחץ כל הזמן. היה פחות מחצי דקה בין האזעקה לבין הבום. הגבס בבית נפל ושמעתי זכוכיות מתנפצות. לא חשבתי פעמיים ורצתי לחפש את הילדה שלי, בת ה־9, שכמה דקות קודם יצאה לשם. ראיתי את בעלי גם רץ. הגעתי בין הראשונים, לא עיכלתי מה אני רואה", היא בוכה ומתקשה למצוא מילים.
"דם. שאריות וחלקים של בני אדם תלויים על גדר. זיהיתי שני ילדים שאני מכירה מתים. ראיתי ילד שרוף. הסתובבתי לצד השני וראיתי את האימהות שלהם באות. ניסיתי לעצור אותן, שלא יראו מה שראיתי. לא הצלחתי. בעלי כיסה את הגופות, כולו מכוסה בדם. התחלתי לשאול איפה הילדה שלי. התעלפתי. הביאו אותי הביתה. לא ידעתי מה עם הילדה, עד שהיא באה ושמעתי את הצעקות שלה: 'אמא, אמא'.
"לא יכולתי לשמוח על הבת שלי. באמת שלא. כל הילדים שנרצחו הם הילדים שלנו. אני לא יודעת מה עשינו שמגיע לנו עונש כזה. לא ישנתי עד הבוקר, אני כל הזמן משחזרת את מה שראיתי. בבית הספר שלי אין תלמידים שנהרגו. יש פצוע אחד ששבר את היד. הוא במצב של הרבה פחד. הבוקר דיברתי עם האמא, שגם נפצעה, ואנחנו מלווים אותם. עוד לא אספנו את תלמידי בית הספר לשיחה. אף אחד עוד לא מעכל, אבל אנחנו בקשר בקבוצת הווטסאפ, מתחילים לאתר תלמידים עם חרדה".
מה עבר עליכם בשנה האחרונה?
"בתי הספר במלחמה הפכו למקומות מתוחים. כל יום היו לפחות שתי אזעקות, וכל הזמן היו פיצוצים מאוד קרובים אלינו. ניסינו להתכונן לכל התרחישים. משרד החינוך, הרשות המקומית וצוותי פיקוד העורף ומד"א נתנו לנו תקציבים, הדרכות, מענים, תרגולים, סיוע בטיפולים ותמיכות רגשיות. ניסינו לשמור על שלום התלמידים. ב־30 ביוני חשבנו שהצלחנו, ואז באה החופשה הגדולה, שהיא הזמן של הילדים לבילוי ולמשחק, - וקיבלנו אסון. זו המתנה של אלוהים לחופש הגדול. אני לא יודעת איך נצליח לפתוח שנת לימודים חדשה עם כיסאות חסרים. כל הזמן הרגשנו שאנחנו במקום מאוד שקט שהוא לא חלק מהקונפליקט. גם אמרו שישראל היא המדינה הכי בטוחה. איפה הביטחון שדיברו עליו? מה נגיד לילדים שלנו?"
ישראל צריכה לנקום?
"אם לנקום, אז אולי יחזירו לנו, ואז נאבד עוד. אני רוצה שנסיים בשלום. איבדנו מה שאיבדנו, זה מה שרצה אלוהים. מגיע לילדים שלנו חיים טובים ולחזור לשגרה".
היא נולדה במג'דל שמס, אבל הוריה נולדו בסוריה. "משפחתו של אבי במקור מכאן, אז הם חזרו לכאן. אח של אמי ומשפחתו נשארו בסוריה. אני תמיד מרגישה שיש לי חצי שם וחצי פה. לבעלי גם יש משפחה בלבנון. סבתה שלו משם".
כשהיתה בת 7 ביקרה בסוריה יחד עם אמה. "הייתי שם חודש ואני עדיין זוכרת לפרטי פרטים את מה שחוויתי שם. זה היה יפה ומרגש. את המשפחה יכולתי בהמשך לפגוש רק בירדן, והיתה תקופה שגם זה היה בלתי אפשרי. המשפחות פה תומכות כלכלית במשפחות בסוריה".
במה ילד שגדל בכפרים הדרוזיים בגולן שונה מהוריו?
"לכולם יש מורכבות. יש באישיות שלנו שייכות מאוד חזקה לסוריה ויש את המקום שבו גדלנו. בטח שהשייכות שלי שונה משל אמא שלי ושונה משל הבת שלי. אמא שלי נולדה שם, אני רק ביקרתי, והבת שלי מעולם לא היתה שם. לא אגיד שהבת שלי מרגישה ישראלית, אבל היא יותר בקיאה בביורוקרטיה של המדינה. בכל צעד של קשר עם המדינה, אני צריכה לחשוב פעמיים - מה העמדה שלי כמנהלת בית ספר וכבלקיס. הבת שלי כבר פחות חושבת. קשה לפענח במילים מה אני מרגישה. אני לא בורחת מזה שאנחנו חלק מהחברה הישראלית, כי אנחנו מקבלים זכויות ומקבלים תמיכה, וגם משלמים מיסים. יחד עם זה אנחנו שומרים על הערך של השייכות למשפחה בסוריה, וחייבים להתמודד עם המציאות, להחזיק מעמד ולהתפרנס.
"אנחנו גם חלק מהממשלה וכפופים לגופים ממשלתיים, כמו משרד החינוך, המועצה המקומית, הביטוח הלאומי ופיקוד העורף. בתקופה האחרונה לא מעט אצלנו עשו אזרחות ישראלית, אבל אין לי מספרים מדויקים כמה. גם אני עשיתי אזרחות, כי זה תנאי לתפקיד של מנהלת. יש קונפליקט אמיתי אצל כל דרוזי בגולן. אי אפשר לדלג על זה. יש כאלה שמרגישים יותר ישראלים, והם משרתים בצבא או בשירות הלאומי, אבל לא מדברים על זה כל כך. כמנהלת אני מבינה את כל המורכבות ואת כל הסוגיות, את העמדה של ועד ההורים ושל המנהיגות הדתית, שחשוב להם שנשמור את כל הערכים שלנו ולא נאבד אותם".
הבת שלך חושבת לעשות שירות אזרחי?
"לא. היא נוסעת לרומניה כדי ללמוד שם רפואה. אני מכבדת את הבחירה שלה. לא קל לנסוע לחו"ל בגיל כל כך צעיר, אבל גם ללמוד בחיפה עם כל האזעקות זה לא קל".
מדברים על הזהות המורכבת בבית הספר?
"אנחנו מטשטשים את המתח כמה שאפשר ומשקיעים בחינוך הילדים בנעימות ובשלום. לנו, הגדולים, הזהות לא ברורה, אז איך נדבר על זה עם הילדים? עם הילדים אנחנו מדברים על זה שאנחנו חייבים לשמור ולתמוך בכפר שלנו ובעדה שלנו. יש בכפר כאלה שתומכים באסד ויש כאלה שמתנגדים לו. אנחנו לא נכנסים לפוליטיקה, לא סורית ולא ישראלית".
במה באה לידי ביטוי תחושת השייכות הסורית שלך?
"התרבות שלי היא סורית: השפה, האוכל, הלבוש, סגנון הבנייה. זה בא לידי ביטוי בפרטי פרטים שאי אפשר לתאר במילים. הסרטים והסדרות שאני רואה מסוריה, אבל חדשות אני רואה בערוצים ישראליים. אני חיה בשני העולמות". לניהול נכנסה בגיל 34 והיתה לאישה הראשונה במג'דל שמס שמנהלת בית ספר. קודם לכן היתה מורה ורכזת פדגוגית בחטיבת הביניים וקיבלה פרס עובדת מצטיינת ממשרד החינוך. את התואר הראשון למדה באוניברסיטת חיפה ואת השני במכללת אורנים, ובקרוב תתחיל את תוכנית המנהיגות "מנדל". "אני משתתפת בכל מה שייתן לי את ההזדמנות לקדם את הדור הצעיר. זו השליחות שלי".
האם חלק מהזהות הדרוזית זה לדבוק באדמה ולא להתפנות, כמו הדרוזים בגליל?
"כן. דרוזים לא מתפנים. לפני המלחמה אמרתי לבעלי שאני רוצה לקנות אדמה במטעים. הוא אמר: 'יש להורים שלי כבר אדמה, אנחנו נירש אותה'. הסברתי שאני רוצה לקנות אדמה בעצמי מהכספים של קרן ההשתלמות. זה בתרבות שלנו, בדם שלנו, שלכל אחד יש את החלקה שלו. זו קיימות, זו האזרחות שלנו. אנחנו מרגישים מחוברים למקום הזה, ולכן לא נזוז מפה".
גם אם חיזבאללה יפלוש לכאן?
"אנחנו לא נעזוב את המקום".
"נחנקתי מבכי תוך כדי סיקור"
אבל גם בין העוסקים בחינוך הדעות מגוונות ואף סותרות. ענאן עמאשה, בן 36, תושב בוקעאתא, הוא מורה לעברית בתיכון, וגם כתב רדיו וטלוויזיה של "מכאן" וחבר הנהלת קבוצת הכדורגל במועדון הספורט בני ממב"ע הגולן.
"לימדתי שמונה שנים במג'דל שמס. זה הבית השני שלי. חלק מהילדים שנרצחו היו שחקנים של מחלקת הנוער במועדון הספורט בני ממב"ע. הייתי בבית ושמעתי פיצוץ, אבל אנחנו כבר רגילים לזה. כשקבלתי בווטסאפ סרטונים, קפצתי לזירת האירוע. ראיתי מראות זוועה. זה היה הסיקור הכי עצוב שעשיתי בחיים. אני לא עושה תקשורת בשביל הכסף, אלא בשביל הכיף, אבל זו הפעם הראשונה בחיים ששנאתי את מה שאני עושה. נחנקתי מבכי תוך כדי סיקור. אני עוד חי בתוך חלום. אף אחד לא חשב שהמכה הכי קשה אחרי 7 באוקטובר תהיה דווקא כאן".
מה זה אומר להיות נער דרוזי בגולן?
"לשאוף לחיים של שלום ושלווה. הם צעירים וצעירות שרוצים להשתלב בחברה הישראלית על הצד הטוב ביותר. יש לנו נוער שאפתני. למרות הקשיים והמרחק הגיאוגרפי שלנו מהמרכז, כולם חולמים, להיות שחקן בליגת העל, זמר או רופא. שאלת הזהות ברמת הגולן היא לא פשוטה".
יש לך אזרחות?
"ברור. יותר מ־40 אחוז אצלנו כבר הוציאו אזרחות. אני אזרח של מדינת ישראל וגאה להיות ישראלי. מבחינתי זה המקום הכי טוב בעולם ויש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם, שמגן עלי".
מה ההורים אומרים על האזרחות שלך?
"אבי כבר נפטר. לאמי היה קשה בהתחלה לקבל את זה, אבל העידן של מה יגידו השייח'ים נגמר. אנחנו דור חדש. אני נולדתי בישראל אז אני ישראלי. הקשר שלי לסוריה זה לא למשטר, אלא לדודים שלי שם, שאני מקווה שאלוהים ישמור עליהם מפני האכזריות של המשטר. בלבנון אין לי קרובים, אבל הדרוזים אוהבים אחד את השני בכל מקום בעולם. לבנון מבחינתי היא מדינת אויב. אנחנו לא רוצים שדרוזים ייהרגו שם מהפצצות של צה"ל, אבל רוצים שהממשלה תגיב. למה יש חיזבאללה עדיין אחרי מה שקרה פה? ביבי צריך להתפטר. כל כך הרבה הרג היה תחת השלטון שלו".
מה אתה חושב על שירות צבאי?
"לא שירתי בצבא. יצא לי להתנדב בפיקוד העורף, וזה היה אחד הדברים המשמחים שעשיתי. אני רוצה שהבן שלי ישרת בצבא, יגדל כמו גבר ויידע שיש לנו מדינה שאין כמותה בעולם. אני מדבר ככה באופן חופשי גם בבית הספר, ולא מפחד להביע את דעתי. גם נגד ביבי אמרתי את דעתי. הוא חטף פה צעקות גם ממני".
ואולי גבעת הצעקות יכולה להסביר בלי מילים את הרוח הנושבת במג'דל שמס. אייל מרגולין, הצלם שאיתי, מספר שכבר 13 שנה הוא מגיע בכל שנה ב־17 באפריל, יום העצמאות הסורי, לגבעה שהפכה לסמל הקשר בין הדרוזים בגולן לאחיהם בסוריה. "לפני עשור היו מגיעים לאירוע אלפי אנשים", הוא אומר, "באפריל האחרון היו פחות ממאה. ואולי זה כל הסיפור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו