השבוע חגגנו יום הולדת לבנזוג, ולציון המאורע הזמנתי לנו מקומות במסעדה של השכן פה במוסף, יוסי שטרית. דבר ראשון, תירגעו, שילמנו מחיר מלא. וב"מחיר מלא" אני מתכוונת למחיר שהוא מלאאאאא.
"היבה" היא מסעדה יקרה, ואפשר לראות זאת לפי זה שהיו לנו מלצר לאוכל, מלצר לשתייה, מלצר לפינוי שולחן, מלצר לניקוי שולחן, ועוד כמה מלצרים "כלליים". בשום שלב המלצרים לא התיישבו לידי, למרות שהיה מקום. כששאלתי איפה השירותים, אחד מהם ליווה אותי לשם ופתח עבורי את הדלת. יש לי ילדים קטנים בבית, אז בנוהל הנחתי שהוא בא איתי כדי לוודא שאני שוטפת עם סבון.
אפשר לדעת שהמסעדה יקרה לפי זה שיש בה מוזיקה חרישית ותאורה רכה וכולם מדברים איתך בשלווה של משהו בין מסאז'יסט, גננת ופסיכיאטר במחלקה סגורה. הלוואי שכולם היו איתי כאלה סבלנים כל הזמן. מה שבטוח זה שהמסעדה הזו מספיק יקרה כדי לא להגיע אליה עם תיק גב ושקית כחולה של איקאה, שזה בדיוק כן מה שעשיתי, כי אפשר להוציא את הבחורה מנצרת עילית, אבל לא את נצרת עילית מהבחורה.
• • •
לפני יותר מעשור, גם כן לכבוד יום ההולדת של הבנזוג, אכלנו במסעדה מכוכבת מישלן בדרום איטליה. הגישו לבנזוג תפריט רגיל ולי תפריט בלי מחירים(!). המלצר הביא שרפרף קטן והניח אותו ליד השולחן, ולקח לי 40 דקות להבין שהוא מיועד לתיק שלי. זה היה תיק שקניתי פעם במנגו, והוא בוודאות עלה פחות מהשרפרף. היה תפריט מים! עם כל מיני סוגי מים! אז מובן שגנבתי אותו ושמתי אותו בתיק של מנגו, כי א. זה מצחיק. ב. יש להם הרבה תפריטים כאלה. ג. הייתי חייבת להראות את זה לחברים השלוכים שלי.
הרבה מים זרמו בירקון מאז, אני אכלתי הרבה מאוד קרפצ'יו וגספצ'ו מאז, והיום אני כבר לא כל כך אוהבת לאכול במסעדות. העבודה שלי היא בדרכים, אז אני אוכלת בהן בכל זאת, בין שאני רוצה ובין שלא.
אני לא אוהבת לאכול במסעדות, כי אני לא מעוניינת להיות האישה הזאת שמתלוננת על דברים. אובייסלי אני כן האישה הזאת, אבל הייתי שמחה להוריד עצימות, אז אם אפשר שבעוד מסעדות הצוות לא יתנהג כאילו הפרעתי לו באמצע משהו ממש חשוב, ושמישהו יבחין לפניי שיש נייר טואלט רטוב על הרצפה. כדי למזער סיכונים, ביום ההולדת שלי אכלנו נקניקייה בלחמנייה במכונית. ביום ההולדת שלי כנראה לא היינו הולכים ל"היבה", אבל וואלק, איזה מזל שבן הזוג גם נולד.
• • •
המארחת בכניסה הסתירה היטב את המבט המזועזע והציעה לקחת ממני את התיקים, ואז היא ועוד כחמישה אנשים שונים הובילו אותנו לחלל המרכזי, הגישו לנו עוגייה עם כרובית, הציעו לנו מפית, ליוו אותנו לשולחן, הזיזו עבורנו את הכיסאות ומזגו לנו סודה קרה. יום לפני, הם שלחו לי הודעה כדי לשאול אם אנחנו אוכלים הכל. וכן, אנחנו אוכלים הכל, בדרך כלל את כל מה שהילדים לא אכלו.
למנה ראשונה אכלנו סופגנייה עם לוקוס. זה היה טעים. למנה חמישית אכלנו קינג פיש, שקוראים לו גם המאצ'י, שזה דג שאוכל אצות ותה ירוק, כך שלמעשה אכלתי דג שאוכל יותר טוב ממני. המנה העשירית היתה מעין גלידת מיץ סלט. זה היה היסטרי. ואז המלצר הגיע עם מגש שעליו כל מיני צלחות קטנות וגם תפוח אדמה אחד שלם מבושל.
זה קצת הסיח את דעתי, אבל נדמה לי שהוא אמר שהם גלגלו את תפוח האדמה בחציר. אני לא יודעת איך זה עוזר לי, או לתפוח האדמה, שמגלגלים אותו בחציר, אבל המלצר בבירור חשב שזה היה רעיון טוב. גם לא הייתי בטוחה אם אנחנו מדברים על תפוחי אדמה אחרים או על תפוח האדמה הספציפי שעל המגש, שכן נראה קצת חבוט מהגלגולים, אבל עדיין גאה לקחת חלק.
הנחתי שאחרי שדיברנו עליו כל כך הרבה, המלצר ייתן לנו לאכול את תפוח האדמה מהמגש, אבל במקום זה הוא מזג לנו לצלחות כל מיני דברים בכל מיני מצבי צבירה, ומעליהם הוא יצק קצפת צהבהבה. עכשיו תקשיבו. לקרוא לדבר הזה "פירה" זה כמו לקרוא לעדן פינס "יצור אנושי ממין נקבה". זה לא לא נכון, זה פשוט מפספס את הנקודה.
והנקודה היא שאלוהים בעצמו ירד אל הארץ, עיבר את אמא של עדן פינס, הקציף את תפוח האדמה הזה, ואז חזר לענייניו בשמיים בזמן שאנחנו - יצורים כעורים, מחוטטים ומזיעים, שאולי חולקים דנ"א עם עדן, אבל גם עם שימפנזה - עומדים במטבח, מכינים טיט אפור וגושי להגיש ליד השניצל וקוראים לזה פירה. מה שאכלנו שם לא היה פירה.
• • •
אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל היה טעים מאוד־מאוד ויוצא דופן ושווה כל שקל. ברור שזה לא מחיר שווה לכל כיס, אבל בישראל זה דבר מאוד נדיר להרגיש שמישהו ממש מתאמץ בשבילך. כדי שזה לא ייצא כאילו עשיתי כתבת יח"צ מוזמנת לשכן שלי פה במוסף, חיפשתי על מה להתלונן.
זה לא היה קל, כי אפשר היה ללקק את הרצפה בשירותים, אבל בסוף מצאתי. עם החשבון קיבלנו מעטפה ובה מזכרת - התפריט של כל מה שאכלנו באותו הערב. אפילו לא הייתי צריכה לגנוב אותו. אבל מה? הטקסט לא היה מיושר בדיוק לאמצע. יש לי דבר אחד לומר לך, יוסי שטרית: תתבייש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו