גיבורות מלידה: האימהות מכפר עזה

שלושה שבועות בלבד אחרי שאלון שמריז נורה למוות בשוגג בידי חיילי צה"ל בשעה שניסה להימלט משבי חמאס בעזה, נולד לאחיו יונתן בן, לביא, ועורר פרץ של רגשות. "יונתן ואני בכינו, מאוד התרגשנו בלידה", מספרת נטלי, גיסתו של אלון. "יונתן ליטף אותי, חיבק, היה מאוד נוכח בחדר הלידה. מאוד חששתי שעקב הטרגדיה שפקדה אותנו הוא לא יצליח להיות שם, לשמוח, לתת לעצמו ולו לכמה רגעים אושר מחיים חדשים, מהתינוק החדש שלנו".

גם לעופרי, נועה ונרקיס, חברותיה של נטלי מקיבוץ כפר עזה, נולדו תינוקות חודש בלבד אחרי השבת השחורה. "החג הכי חשוב של הקיבוץ הוא שבועות", מספרת עופרי. "והוחלט שנציין אותו השנה יחד עם קיבוץ שפיים, שם הקהילה שלנו נמצאת. גם ריקוד המנשאים שבו רוקדים אבות ואימהות עם התינוקות שנולדו השנה יתקיים כבכל שנה. יחד עם זה, כמו בכל אירוע וחג, אנחנו כל הזמן זוכרים ומזכירים את החטופים שלנו שעדיין בשבי חמאס, את הנרצחים מהקיבוץ, את כל התופת שעברנו ועודנו חווים".

הן נפגשות בשבילים, בבית הקפה ליד המלון, כך סתם בדשאים המוריקים וגם בבית התינוקות. נועה צרפתי (34), הבת של השחקנית ריטה שוקרון ושחקן התיאטרון אשר צרפתי ז"ל, אומרת שיאיר שלה הכניס אור גדול מאוד לחייה. היא ילדה אותו ב־24 בנובמבר, מעט אחרי נרקיס ועפרי שילדו יום אחרי יום (ב־11 וב־12 בנובמבר בהתאמה).

נועה מספרת שהיא נכנסה עם משפחתה מייד לממ"ד כשכל התופת החל. היא לא הצליחה לשתות, לא היה מה לאכול והיו לה צירי לחץ מטורפים. סיטואציה קשה מנשוא. יותר מכל מטריד אותה שהבן שלה, מיכאל בן שלוש וחצי, ראה אותה במצבים לא פשוטים באותו יום.

"נכנסנו להיסטריה. צירי הלחץ הרגו אותי. בעלי, הדר (32, מהנדס חשמל בחברת הייטק), צרח עלי שאני חייבת לאכול משהו, לשתות - גם בשבילי וגם בשביל התינוק שבבטן. אמא שלי הגיעה אלינו לחג מתל אביב והיתה איתנו בממ"ד. עד 11 בצהריים הצלחנו להסתיר ממנה את העובדה שיש מאות מחבלים בקיבוץ. כל הזמן היא רצתה לצאת ולשתות קפה ואנחנו ביקשנו ממנה להמתין. אחרי שראתה בטלפון שכפר עזה נכבש בידי מחבלים, היא הבינה ותפקדה נהדר.

"הדר היה כל השעות הארוכות על דלת הממ"ד ולא זז ממנה. אני נתקפתי בשלושה התקפי חרדה כשהבן שלי רואה הכל. כתבתי גם צוואה ושלחתי לאחותי, ביקשתי שהיא תאמץ את מיכאל. שלחתי גם הודעה לחברה הכי טובה שלי: 'זה נגמר', כתבתי לה. ראיתי את מותי מול עיניי".

"הוא הקמע שלי"

ארבעתן שלחו הודעות רבות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ. "תבואו לחלץ אותנו, אנחנו בהיריון", התחננו. ואיש לא יכול היה להגיע. גם הצבא התעכב, ונועה אומרת שזה מטריף אותה עד היום: "במשך שעות לא נשמעה ברחבי כפר עזה עברית. שום ירייה של צה"ל לא היתה, אלא רק קלאצ'ניקובים של מחבלים. איך חיל האוויר לא היה מעלינו תוך שעה? הצבא פשוט לא הגיע אלינו במשך כל כך הרבה זמן".

רק אחרי שעות ארוכות בממ"ד חולצה נועה יחד עם בעלה ובנה הפעוט. "כשחילצו אותנו, בלילה, היינו צריכים ללכת המון ברגל עד ליציאה מהקיבוץ ומשם לאלונית. ואני, שלא יכולתי בכלל ללכת לפני כן, עשיתי זאת ואפילו החזקתי את הבן שלי. היו שם חובשים שמייד בדקו אותי. לחץ הדם שלי היה בשמיים".

לאחר החילוץ הגיעו יחד עם שאר חברי הקיבוץ למלון בשפיים, כשנועה מרגישה רע מאוד. "כל יומיים-שלושה הלכתי לרופא נשים. קיבלתי גם כדורים נוגדי חרדה, היו לי כאבים פיזיים, לא הפסקתי לבכות. אחרי כמה שבועות הבן שלי מיכאל אמר לחבר שלו שזה לא נעים לו, שזה מפחיד אותו. מאותו רגע הוא לא ראה אותי בוכה. היתה בי גם תחושת כעס מאוד גדולה. זו, אגב, קיימת עד היום. תחושה חזקה של הפקרה, זלזול משווע בחיים שלנו, חלם אמיתי. הבן שלי מסתובב בשפיים עם חרב! איפה נשמע כדבר הזה?".

נועה ילדה בבית החולים איכילוב בתל אביב. "היה לי הכל מהכל בלידה. מה לא עברתי שם - אמא שלא מאמינה בבני אדם, שראתה וחוותה איך הכל נחרב - מדינה, אזרחים - והנה יש לי תינוק חדש. זה היה לא פשוט בכלל, אבל תודה לאל היה לי גם רגע אחד מזוקק שבו יאיר שלי היה עלי, עטוף ברוך, וחוויתי שמחה ואושר אמיתי. הקשר שלי איתו חזק כל כך. הוא הקמע שלי, הילד המתוק הזה, אני מושקעת בו לחלוטין".

היא אומרת שחופשת הלידה שלה ממש "מהחלומות". "בדרך כלל אימהות בחופשת לידה די בודדות, עם עצמן, לבד. כאן כולם עכשיו ביחד, די חסרי מעש, בעצם לא ישנים בלילות, כל אחד מהסיבות שלו, אבל כולם יחד. אני נפגשת עם חברותיי היולדות בשבילים, עם חברים אחרים מהקהילה שלנו, ויש בזה משהו אחר וכיפי".

היא מחנכת ומורה לתנ"ך ולהיסטוריה בבית הספר שער הנגב. אחת מתלמידותיה האהובות היתה אגם גולדשטיין־אלמוג שנחטפה יחד עם אמה חן ושני אחיה לעזה ושוחררה יחד איתם בעסקת החטופים. אביה של אגם נדב ואחותה ים נרצחו בידי המחבלים ב־7 באוקטובר.

"מאוד דאגתי לאגם. היינו מאוד קרובות עוד לפני 7 באוקטובר. אפילו רצנו ביחד והלכנו יחד לחדר הכושר. הייתי המאושרת באדם כשהיא שוחררה. כיום היא עושה בייביסיטר ליאיר ואנחנו שוב קרובות".

נועה אומרת שלא תרצה, לדאבון ליבה, לחזור ולגור בכפר עזה גם אחרי שהמלחמה תיגמר. "בעיקר בגלל שאני אמא. אני חשה שזה חסר אחריות מצידי. ניצלנו בדקה ה־90, ואני לא מוכנה לזה פעם נוספת. צר לי על כך מאוד כי זה היה המקום הכי יפה ואהוב בארץ. בכל מקרה, אני רוצה ומאחלת לנו שמיכאל ויאיר יהיו שמחים ובריאים, ואנחנו מאושרים ונינוחים".

"לביא נותן לנו כוח"

נטלי (32) ויונתן (34) שמריז היו אמורים לחגוג יום הולדת שנתיים לבתם יהלי ב־7 באוקטובר. הבלונים היו תלויים ברחבי הבית בקיבוץ, העוגה כבר היתה מוכנה. אבל את שירי יום ההולדת והשמחה הקדימו הטילים והאזעקות השכם בבוקר.

"טסנו מייד לממ"ד", משחזרת נטלי. "אחרי חצי שעה היתה איזו הפסקה קלה, אז יונתן הספיק להכניס את העוגה ואת בקבוק המים, ונסגרנו שם למשך 22 שעות. הייתי אז בשבוע ה־26 להיריון. שבועיים לפני נכנסתי לשמירת היריון והייתי מאושפזת במשך שבוע בבית החולים איכילוב. שמענו את כל הצעקות בערבית, את היריות, המחבלים נכנסו לבית קרוב אלינו, וברור שהיתה תחושת מוות כזאת שהם יגיעו גם אלינו. ביום ראשון לפנות בוקר יצאנו מהקיבוץ ברכב ממוגן של כוחות הביטחון - יונתן, אני, יהלי ושתי הכלבות שלנו".

הם הגיעו לשפיים ונטלי מספרת שרק אחרי עשרה ימים ידעו במשפחה בוודאות שאלון, אחיו של יונתן, נחטף לעזה. "זה היה מאוד קשה. אני הייתי עסוקה בהיריון ויונתן בשחרור של אלון, הוא עשה הכל כדי שיחזירו אותו".

חודש אחרי 7 באוקטובר, בשבוע ה־30 להיריונה, שוב היתה נטלי מאושפזת, הפעם בבית החולים מאיר בכפר סבא. "יונתן היה איתי ועברנו גם את זה. כל התקופה היתה מאוד מאתגרת".

ב־15 בדצמבר נחתה על המשפחה הבשורה הקשה מכל. אלון, יחד עם החטופים יותם חיים וסאמר אל־טלאלקה, הצליח לברוח משבי חמאס בסג'עייה, אך נורה בידי כוח צה"ל שסבר בטעות כי השלושה הם מחבלים. "אלון נהרג שלושה שבועות לפני הלידה", מספרת נטלי. "זה היה קשוח מאוד. הייתי בשמירת היריון. שלושה שבועות מאוד עמוסים, פיזית ורגשית. כל הזמן התפללתי שאלד כמה שיותר רחוק מהשבעה, מהאבל, מהאירוע הנורא הזה. הייתי מאוד קרובה לאלון. המשפחה שלנו מאוד מאוחדת, מגובשת, קרובה, וכל הזמן פחדתי שיונתן לא יצליח לשמוח בלידה של לביא".

לביא נולד ב־4.1 בבית החולים לניאדו. "יונתן בכה. הוא שם לי יד על הראש וליטף אותי ונתנו חיבוק גדול. הרגשתי שיש לנו נקודת אור בתוך כל האפלה הכבדה שנחתה עלינו. הרגשתי שלביא נתן לו ולנו חיים חדשים אחרי כל האבל והמוות של אלון. סוף־סוף התעסקנו, ולו לכמה רגעים, בשמחה אמיתית. 11 שנים אנחנו ביחד, יונתן ואני, ואני יודעת לזהות מתי הוא באמת שמח".

הברית של לביא, היא מספרת, היתה מורכבת. "זה לא היה פשוט. אבא של יונתן היה הסנדק, והכל היה גם משמח וגם קשה. עשינו ברית מאוד מצומצמת".

יונתן עצמו עסוק מאוד, כמו שאר בני המשפחה, גם בהכרה של אלון כחלל צה"ל וגם בתנועת "קומו" שפועלת לשינוי ולהצמחת הנהגה חדשה מיישובי החזית. נטלי: "אני מאוד גאה במאבק ובדרך של יונתן. הוא החליט שהמוות של אלון לא יהיה לשווא ושהגיע הזמן לשינוי אמיתי ויסודי במדינה שלנו. אני מרגישה שגם לביא נותן לו, לנו, יותר כוח ומוטיבציה לשנות, לעשות דברים בשביל זה.

"יש לנו הרבה מרירות וטעם רע מכך שמוציאים לנו את המיץ בעניין ההכרה באלון כחלל צה"ל ולא נותנים לנו להתאבל בשקט. כל כך חיכינו שאלון יחזור מהשבי ויהיה הסנדק שלנו. לצערנו קרה האירוע הטרגי הזה. אין לנו כעס על החיילים שירו בו בשוגג - יש לנו כעס על הצבא מעל, שלא חזה ולא היתה הבנה שיכול להתרחש אירוע כזה שחטופים יברחו מהשבי".

נטלי אומרת שיש גם לא מעט רגעים שמחים בבית שלהם. היא מציינת שיונתן הכי אוהב שלביא מונח עליו במנשא ושהם יודעים גם לצחוק, ליהנות איתו ועם יהלי, לחיות לצד הכאב העצום על מותו של אלון. "יש לנו הכל מהכל - גם שמחה וגם עצב. אנחנו חיים ומצליחים יותר ויותר להתעסק במה שיש".

בכל זאת - חגיגה

נרקיס שגב היתה בסוף החודש השמיני ב־7 באוקטובר. היא מספרת שהיה לה היריון שגרתי, שהרגישה בסדר גמור במהלכו. יש לה עוד שני ילדים - גוני (9.5) וארי (3.5). "מייד כשהכל התחיל אמרתי לאוֹרָן בעלי שצריך להסתגר בממ"ד כי זה לא משהו רגיל", מספרת נרקיס (41). "הם סגרו הכל - מזגנים, אורות, הגיפו את התריסים, נעלו את כל הדלתות. היו פחד ולחץ ומחשבה איך בכלל נצא מהאירוע הקשה הזה. ואיפה הצבא? למה אף אחד לא בא לחלץ אותנו כל כך הרבה זמן? איך זה יכול להיות?".

אחרי 22 שעות קשות, מותחות, שבמהלכן שמעו ללא הרף יריות ופיצוצים וצעקות בערבית בשבילי הקיבוץ, הגיעו לוחמים מגדוד מילואים 71 של הצנחנים וחילצו אותם. נרקיס מגדירה אותם "מלאכים" ושומרת איתם על קשר עד היום. אחרי החילוץ פונו למלון באילת. סחוטה ותשושה נלקחה נרקיס לבדיקות בבית החולים יוספטל בעיר. "עשו לי בדיקת אולטרסאונד כדי לראות שהכל בסדר עם ההיריון ופשוט נרדמתי שם באמצע הבדיקה מרוב עייפות. ממש קרסתי".

הם נשארו באילת. נרקיס אומרת שהיו צריכים את השקט הזה אחרי הסערה הגדולה. "נשארנו רק שתי משפחות מכפר עזה באילת. רציתי להיות קצת לבד, רק עם המשפחה שלי. קרה לי גם דבר טוב שם - התחילה לטפל בי דולה בשם דונה מאילת, היא עשתה לי גם דיקור וצירפה את יסמין, דולה נוספת ומאוד נחשבת והן ליוו אותי. פרקתי הרבה מתחים, הרגשתי שזה מאוד מועיל לי".

נרקיס ילדה את ניר בבית החולים יוספטל. "השם נבחר מראש, אבל אחרי מה שקרה הוא גם התחבר טוב". הם נשארו באילת עוד חודש, שבמהלכו ערכו גם את ברית המילה במלון ליאונרדו פלאזה. "בית המלון היה פשוט מדהים. הם ארגנו לנו את כל הברית, קישטו, ערכו, דאגו לאוכל טוב, להכל. זה חימם את ליבנו. הרבה מפונים, כאלו שלא הכרנו והיו איתנו במלון, הגיעו לחגוג איתנו והתרגשו מהמעמד. היתה סוף־סוף הרגשה של משהו קצת משמח".

גם אנשי גדוד 71 שלחו להם ברכה מרגשת וכתבו: "גם ברגעים של חושך גדול יש קרני אור שבוקעות מבעד לערפל ומבטיחות שהשמש עוד תזרח ויגיע יום חדש. זה אתם והתינוק שהבאתם לעולם. משפחת גדוד 71".

נרקיס היא מעצבת גרפית במקצועה. אורן דבוראי ועובד במכוורת של קיבוץ ארז. אין להם עדיין תשובה נחרצת לשאלה אם יחזרו לכפר עזה. "אני מאחלת לנו שנגדל את הילדים בנחת ובשקט, ושמה שעברנו לא יקרה יותר לעולם", היא אומרת.

קרב יריות בחצר הבית

את הנחת הזאת, באופן יחסי לפחות, אפשר לראות כעת ביום־יום שלהן בשפיים. הנה עופרי בצר פוגשת את נטלי בבית הקפה המקומי והן מחליפות חוויות של אימהות לעוללים קטנים. עופרי מספרת איך לא יכלה להתאפק עוד רגע אחד ביום הנורא ההוא. כשהיא רגע לפני החודש התשיעי להיריונה, ואחרי ששעות ארוכות הסתתרה בממ"ד באימת מוות בעוד מחבלי חמאס יורים, הורסים, ישנים ואוכלים כאוות נפשם בביתה, ניגשה למחבל אחד שנאזק בידי כוחות צה"ל והטיחה בו "יא בן זונה, אתה גבר על אישה בהיריון, הא?".

עופרי (31) היתה עם בעלה גיא (30) ובתה הפעוטה דיה (2) בביתם בכפר עזה באותה שבת שחורה. היה לה היריון מאוד קשה והיא היתה בשמירה מהשבוע השמיני. "נכנסנו מייד לממ"ד כשהכל התחיל. ההורים שלי היו בחו"ל. התקשרתי אליהם כבר בשש וחצי ואמרתי להם 'אמא, יש מלחמה'. זה היה לי ברור לפי הבומים, האזעקות, הטילים. זה לא היה משהו רגיל".

שעות ארוכות הם ישבו בתוך הממ"ד, שומעים מסביבם כל הזמן יריות, צעקות בערבית. "באותו שלב לא הרגשתי פחד", אומרת עופרי, "גיא ואני היינו לוחמים בצבא, אני קצינה במג"ב, ורק חשבנו איך מתפעלים את כל האירוע הזה". בצהריים הכל השתנה.

"גיא החזיק כל הזמן את הידית של דלת הממ"ד. דיה נרדמה. ולפתע המחבלים נכנסו אלינו הביתה. ממש שמענו את נחיתת הרגליים שלהם אצלנו. הם ניסו להיכנס אלינו לממ"ד, דפקו על הדלת שלוש פעמים. לא הוצאנו הגה. למזלנו דיה ישנה. אני חושבת שהם פשוט חשבו שאין איש בבית. מה הם עשו? פשוט התנחלו אצלנו. ישנו במיטה שלנו, אכלו, הסתובבו בכל הבית. כתבנו בכל הקבוצות של הקיבוץ שיש אצלנו מחבלים. גיא ואני תקשרנו רק במבטים, בעיניים, לפעמים בהודעות דרך הטלפון. לא הוצאנו הגה במשך שעות. כל הזמן חשבתי: רק שדיה לא תישאר יתומה ושלא תיפגע נפשית מכל האירוע המטורף הזה".

במהלך היום הוזעקו כוחות הביטחון אל בית המשפחה: "גיא כיוון את הכוחות של חיל האוויר. הם הסבירו לו בהודעות שהם הולכים לירות טיל בחצר שלנו כדי להניס משם את המחבלים. הם ירו טיל ומשם התחיל קרב אדיר בין המחבלים לבין כוחות הביטחון שהגיעו אלינו. המחבלים ירו לכל עבר, זרקו רימונים גם עלינו, על הממ"ד, החטיאו את גיא בסנטימטרים, צעקתי לו לעזוב כבר את הדלת רק שלא ייפגע, ניסיתי לקחת את דיה ולברוח איתה דרך החלון בממ"ד אך הוא נתקע. הלוחמים הצליחו להרוג שני מחבלים, ושניים מהם לעצור ולאזוק".

עופרי, גיא ודיה חולצו מהבית בשלום. "איזה טירוף", נזכרת עופרי, "הבית שלנו נהרס לגמרי. חורבן הבית". אחרי השעות הארוכות ומורטות העצבים שבהן היו המחבלים אצלם בבית, וכשהסתיים הקרב הגדול, התחילו לעופרי צירים. מייד הוציאו אותה לאמבולנס סמוך לבדיקה והצירים נרגעו.

אחרי כמה ימים הגיעו למלון בקיבוץ שפיים שקלט את המפונים הרבים מכפר עזה. עופרי מספרת שלא ממש הצליחה להמשיך את שמירת ההיריון. "איבדנו המון חברים שנרצחו, אחרים נחטפו, זה היה קשה מאוד. בחודש תשיעי מצאתי את עצמי לפעמים בשלוש הלוויות ביום, עם נסיעות ארוכות. לא היתה לי אופציה אחרת. פשוט הייתי חייבת להיות שם. זה היה חודש קשוח מאוד עבורנו".

היא ילדה בבית החולים אסף הרופא, והרגשות התערבבו אלו באלו. "היה לי הכל מהכל. מצד אחד אור גדול ושמחה גדולה על יערה שלנו, כי לא יצאתי מהתופת הזאת בשביל להיות עצובה. יצאנו משם בשביל לחיות. אנחנו מגדלים את יערה ודיה עם מוזיקה בבית, עם צחוק ואהבה. הן לא אמורות להיפגע מכל מה שקרה.

"מצד שני, לא היתה לנו שמחה מזוקקת של לידה רגילה ונורמלית עקב מה שעברנו. תבין, מבחינת הקיבוץ אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר. יש לנו חברים חטופים בעזה, נרצחו לנו יקירים, האבל שלנו עוד לגמרי נוכח בכל רגע, בכל מקום. אי אפשר באמת להמשיך כאילו זה לא קרה. המחשבות נודדות לשם כל הזמן".

לפני כמה שבועות נכנסה יערה לגן של תינוקות כפר עזה בשפיים. עופרי אומרת שהיא מתרגלת למצב החדש הזה. גיא הפך לרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של הקיבוץ ובתוקף תפקידו נמצא רוב הזמן בכפר עזה. "אנחנו כל הזמן מסתגלים לחיים החדשים שלנו", אומרת עופרי, "ויותר מכל באמת כמהים שהחטופים כבר יחזרו אלינו".