שילוב מורט עצבים: מה עשו לי הנשיא הבא של ארה"ב והגרביים שהזמנתי

בשבוע שעבר כתבתי טור אופטימי. אני שמחה שעשיתי את זה, כי עכשיו אני יכולה להתפנות לרגשות יותר נפוצים שלי, שהם עצבים. אני עצבנית. אני מנסה להירגע ולא מצליחה. וזה לא שהעצבים שלי מופנים אל מישהו ספציפי. אני פשוט כועסת מאוד, רצוף. אני כותבת את הטור הזה - והרגל שלי קופצת מעצבים.

אני כועסת על אנשים רק כי הם פנו אלי. אישה זרה שלחה לי היום הודעת ווטסאפ ואחרי שעה כתבה לי "אודה למענה". אני רק חושבת על זה ומתחילה לקפוץ לי העין.

אנשים כל הזמן רוצים ממני דברים: שאני אחדש את הטסט של האוטו. שאני אחזיר את הספר לספרייה כי אני מאחרת בחודשיים. שאני אקשיב להם כשהם מדברים. שאני אוריד להם את הקשה של הטוסט. אני כועסת על בן הזוג כי הוא שותה לי מהקולה. הוא כל הזמן שותה לי מהקולה. הטכנאי באולפן ההקלטות הדליק קטורת כדי שתהיה אווירה רגועה. חשבתי שאני רוצחת אותו.

• • •

אני יודעת שבמצבים כאלה מאוד מומלץ לעשות פעילות גופנית ומדיטציה, ולהתנתק מהטלפון. זה פשוט שכדי לעשות פעילות גופנית צריך אנרגיה לעשות פעילות גופנית, וכדי שתהיה לך אנרגיה צריך לעשות פעילות גופנית. כדי לעשות מדיטציה צריך להיות סוג הבנאדם שעושה מדיטציה, ובמקום זה אני סוג הבנאדם שכותב מיילים זועמים למחלקת התלונות של הדואר ששוב שלחו לי את החבילה במקום הביתה למשתלה ברמת השרון. אנשים שעושים מדיטציה היו פשוט מקבלים את זה וממשיכים הלאה בחייהם. הלוואי שאני הייתי יכולה לקבל את זה כמו אנשים שעושים מדיטציה, או כמו שהאנשים במשתלה קיבלו את הגרביים שלי.

אני כן סוגרת את הטלפון. ואז מדליקה אותו. כי על מה עוד אני אמורה להסתכל? על הנוף?? מחקתי המון אפליקציות כדי לא לצרוך חדשות, כי הן עושות אותי עוד יותר עצובה ועצבנית. מדי פעם אני כן נתקפת בצורך לדעת מה בערך קורה בעולם: מה קורה עם המלחמה? האם התחילה מלחמה נוספת? האם יש ספציפית מישהו שרוצה ספציפית כרגע להרוג ספציפית אותי? לאחרונה התשובה היא בדרך כלל כן.

גם הרשתות החברתיות לא מספקות נחמה. עד אוקטובר האינסטגרם שלי היה מלא באמנים מחו"ל שעקבתי אחריהם כי הם מתלבשים יפה יותר. מאז אוקטובר עשיתי לכולם אנפולואו כי הם מטומטמים. כולם מטומטמים באופן כל כך גורף, שזה כבר לא סביר סטטיסטית. ילדים אמריקנים קונים כאפיות מילדים אמריקנים אחרים ב־39.90 דולר. הכסף הולך כמובן ל"תמיכה במאבק לשחרור פלשתין" - כלומר, קנייה של כאפיות, עיצוב האתר ותשלום לדומיין.

• • •

הזמרת ליזו העלתה לאחרונה סרטון שבו היא מתנצלת שזה לקח לה כל כך הרבה זמן, אבל היא רוצה להודות באופן אישי ל"כל האקטיביסטים העוסקים לילות כימים בשחרור העמים שעוברים 'ג'נוסייד' בכל רחבי העולם", ובאופן ספציפי פלשתין, סודאן וקונגו. בתור מישהי שעבדה עם אקטיביסטים מקרוב(!) היא יודעת שיש לכך מחיר נפשי ופיזי, ו"אם לא שמעתם את זה עדיין היום, תודה! אני רוצה לקחת את ההזדמנות ולהודות לכל המוחים נגד ג'נוסייד ונגד מלחמה בקמפוסים בכל רחבי המדינה. מה שהסטודנטים האלה עשו ועושים הוא כה חשוב, עד כדי כך שאני לא יכולה לבטא את זה בסרטון אחד... יצרתי קשר עם אקטיביסטים כדי להבין איך אני יכולה לעזור. תשמרו על קשר כדי להבין איך אתם יכולים לעזור ולפעול נגד מעשי הג'נוסייד המתמשכים בעולם". מדובר כנראה בסרטון הראשון אי־פעם שגרם לי לרצות לבצע ג'נוסייד. ולא בפלשתינים.

• • •

כל מעקבי הנחמה החדשים שלי מאז אוקטובר הם כאלה המאופיינים ברף סינון נמוך: מי שדווקא לא תומך ברצח, בחטיפה ובאונס של אזרחים. אבל גם הם לאט־לאט מתבררים כחובבי קונספירציות או מעריצי דונלד טראמפ. כדי לסבר את האוזן, הנשיא הבא של ארה"ב יכול מאוד להיות אדם שעד היום, ארבע שנים אחרי כן, לא מסכים להודות שהוא הפסיד בבחירות. עכשיו, לזה אני קוראת רף סינון נמוך. אין לאן לברוח, נשארו לי בפיד רק פרסומות של תמו ופוסטים של קובי בלולו, סטנדאפיסט ושף.

השבוע התעוררתי מקול פיצוץ חזק בחמש וחצי בבוקר. עברו ארבעה חודשים מאז הפעם האחרונה שבה ירו עלינו טילים, ובינתיים כבר החזרתי את העציצים לאדן החלון של הממ"ד. אומרים על הישראלים שאנחנו אוהבים את החיים, כי אנחנו... ממש מעדיפים לחיות? בניגוד לעמים אחרים שלא כזה אכפת להם? לא הצלחתי לחזור לישון, שכבתי במיטה וראיתי את השמש עולה מאחורי הבניינים, כי איה של אתמול בלילה התעצלה לסגור את התריס. זבל של בנאדם.

• • •

האם אני אוהבת את החיים? אני בהחלט מעדיפה אותם על האופציה השנייה, אבל אם אני לא אפסיק לחרוק שיניים הן יהפכו לאבק. אני מנסה להירגע, אבל לא מצליחה לעשות שום דבר מרגיע. אתמול ניסיתי בכל כוחי לא לצעוק על הילדים, אז הם פשוט נרדמו ב־11 בלילה במיטה שלי מרוחים בריבה.

כשאני חושבת על המוות שלי, זה בהקשר של תוכניות חיסכון או בן הזוג שאף אחד לא יקבע לו יותר אף פעם תור לשיננית. ואני לא חושבת הרבה על המוות. החלק הזה במוח שלי כנראה עסוק בלדאוג לילדים שלי, שהמשחק האהוב עליהם הוא לשפוך מכל שלם של סבון במרפסת ואז לרוץ שם עד שהם ישברו את הגולגולת. בינתיים זה לא קרה, אבל הם לא מתייאשים. הם קוראים לזה "גלישת בטן".

אולי זה הזמן לחזור לקחת כדורים. אולי זה הזמן לחזור לטיפול. אני לא יודעת מה בדיוק צריך לקרות, אבל אני חייבת להפסיק לכעוס. ואני אפסיק לכעוס כשכולם יפסיקו להיות כל כך מטומטמים. או כשאני אקבל את הגרביים שלי מהמשתלה. מה שיבוא קודם.