"כשמקבלים אוכל, אוכלים. עושים הכל להישאר בחיים ולשמור על שפיות"

קשה לפספס את הנוכחות הבולטת והממגנטת של חן אלמוג גולדשטיין. תמירה, זקופה ומחייכת, היא לא מאפשרת לטרגדיה הבלתי נתפסת לכופף את גופה, לרסק את נשמתה או לחשוף כלפי חוץ את נימי הכאב העצום שממלאים את הווייתה.

ב־7 באוקטובר, בביתה שבכפר עזה, היא חזתה בבעלה נדב גולדשטיין ז"ל נרצח מול עיניה. אחר כך הביטה בבעתה בבתה הבכורה, ים ז"ל, שוכבת על הרצפה ירויה בפניה. לפני שהספיקה לקלוט את ממדי האסון, נחטפה בעצמה לעזה עם יתר ילדיה - אגם, גל וטל.

אחרי 51 ימים בשבי חזרה חן לישראל, והיא מתמודדת מאז בנחישות עם האובדן הכבד. כמו עוף החול הרימה את עצמה מהאפר ובחרה להמשיך לחיות. יחד עם ילדיה היא מתגעגעת, מסתגלת, מעכלת, ולפעמים גם נשברת. כך היה לפני שבועיים, בעת הליך שגרתי לחידוש דרכון ותעודת זהות, כדי שתוכל להתלוות לטיול לאורלנדו שבארה"ב, אשר יועד לילדים שנחטפו לעזה.

"שם גיליתי לראשונה שנדב לא יופיע בתעודת הזהות החדשה", רועד קולה לרגע. "זה היכה בי בכאב והתחלתי לבכות. למה לא כתוב שהוא האבא של הילדים שלי? מדוע שמו נפקד מהתעודה הרשמית שאני מקבלת מהמדינה? אני עוד יכולה לחיות עם הסטטוס 'אלמנה', אבל העובדה שאחרי 34 שנים יחד הוא לא קיים או מוזכר בתעודת הזהות, היתה לי מאוד קשה. לנצח הוא יהיה אביהם של ארבעת הילדים. שאלתי אם ייקחו ממני גם את ים, והתשובה היתה שלילית. כשקיבלתי את התעודה החדשה, ים אכן הופיעה עם שאר הילדים, אבל ליד שמה נוספו שתי האותיות ז"ל".

מה מחזק אותך היום?

"העובדה שאנחנו בחיים, שניצלנו מהטבח, ששוחררנו מעזה. החיים חזקים מכל, והם שואבים אותך. יש ילדים, ואני רוצה שיהיה להם טוב - וגם לי. בכל יום יש עצב, קושי, געגועים, זיכרונות קשים, וקשה לנו לתפוס מה קרה לנו. מצד שני, אני לא יכולה לשבת ולקרוס, לא לתפקד או לבכות כל היום. גם בעזה חשבתי על זה. ידעתי שאם נדב היה איתנו, הוא היה אומר לנו לנהוג בקור רוח, בלי בכי ובלי היסטריה. זה מה שהעברתי גם לילדים. כשמקבלים אוכל, אוכלים. עושים הכל כדי להישאר בחיים ולשמור על שפיות.

"את יודעת, לאורך השנים בירכתי כל לילה לפני השינה, אמרתי תודה על מה שיש לי ועל הבריאות של הילדים. היתה לי אמונה שמישהו שומר עלי וחשבתי שהברכה מגינה".

את מברכת גם היום?

"כן, אני עדיין אומרת תודה על העובדה שנשארנו ארבעתנו, למרות שאני מאוד כואבת. יש משפחות שבהן נשארו ילדים בלי שני הורים".

מה את חושבת על עסקת החטופים החדשה שנרקמה, ועל דחיית מתווה חמאס על ידי ישראל?

"צריך לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים החיים כמה שיותר מהר, כי עזה היא תופת".

"אהבה עד הסוף"

לוח הזמנים של חן (49) צפוף ומוקפד, ומנוהל מהקרווילה שבה היא מתגוררת כיום בקיבוץ שפיים. היא נעה בין ראיונות לתקשורת הישראלית והעולמית, ונותנת עדויות על 7 באוקטובר, למשל לקרן השואה שהוקמה על ידי סטיבן ספילברג. בין לבין היא נפגשת עם בני נוער או משתתפת בפאנלים שונים.

למרות העומס, היא מתמסרת למאפרת, שמושחת צללית חומה על עיניה, רגע לפני הצילומים למוסף יום העצמאות. לפתע היא מביטה בשעון, מבינה שהיא עלולה לאחר להקרנת פרויקט תיעוד חטופים של לשכת העיתונות הממשלתית, ונוזפת בעצמה בהומור: "יאללה, יא מחטופה, קומי".

מאיפה זה בא עכשיו?

"אני משתדלת שתמיד יהיה גם צחוק לצד הבכי. צחקנו המון בבית שלנו בכפר עזה, ואני רוצה שגם היום נשמור על הומור".

החלטה נוספת שקיבלה חן בחודשים האחרונים היא להקפיד על ספורט. נדב, בן 48 במותו, היה טריאתלט ואיש ברזל מוכר בישראל, השתתף בשלל תחרויות והיה חבר בקבוצה האתגרית עוטף עזה. הוא דרבן את חן להתייחס ברצינות רבה יותר לאימוני ריצה.

"רצתי קצת, אבל נדב אמר שאני בעיקר מדברת על ריצה", היא מודה. "הוא היה בונה לי מסלולי ריצה ותמיד אמר שצריך לגוון. בתקופות הטובות התאמנתי שלוש פעמים בשבוע, אבל זה היה מזמן. בשנים האחרונות בקושי הצלחתי לרוץ פעם בשבוע. זמן קצר לפני השבת השחורה נדב אמר לי שאני צריכה לעשות משהו מבחינת אימון גופני".

"כשגיליתי לראשונה שנדב לא יופיע בתעודת הזהות החדשה שלי, זה היכה בי בכאב והתחלתי לבכות. למה לא כתוב שהוא האבא של הילדים שלי? מדוע שמו נפקד מהתעודה הרשמית שאני מקבלת מהמדינה? לנצח הוא יהיה אביהם של ארבעת הילדים"

היום חן לא מוותרת לעצמה. בכל בוקר, לפני השעה 6:00, היא צועדת לכיוון הכיכר של היישוב הקהילתי ארסוף, הצמוד לשפיים, ומשם רצה דרומה. היא חוצה כביש צדדי וחול טובעני וממשיכה עד לשכונת נוף ים, הגובלת בהרצליה פיתוח, ואז עושה את הדרך חזרה.

"אנשים אומרים שהם רצים להנאתם, אבל אני אומרת שאני רצה לסבלי", היא מחייכת. "אני מקפידה לרוץ מוקדם כי יש משהו בשעות האלה, ואני גם צריכה להספיק לחזור הביתה כדי להעיר את הילדים לבית הספר. זה מסלול של שמונה קילומטרים, ועם כל הקושי שבהשכמה, הריצה וההתמדה נותנות לי הרגשה טובה. לפעמים אני פוגשת בדרך בעלי כלבים ורוכבי אופניים, ולפעמים אני לבד".

את לא חוששת?

"בכפר עזה הייתי רצה לעיתים בחושך, והפחד שלי היה מנחשים ומשועלים. מחבלים לא היו בתסריט שלי. חמאס לא הצליח לפגוע באמון הבסיסי שלי באנשים, ואני מדברת על זה לפעמים עם אגם, כי היא נעשתה חשדנית. מה שבטוח הוא שנדב היה מבסוט מזה שאני עושה עכשיו הרבה יותר ספורט".

ההיכרות בין בני הזוג - חן מקיבוץ גבים ונדב מכפר עזה - החלה כשלמדו באותה השכבה בכיתה א' במועצה האזורית שער הנגב. "בכיתה ט' הפכנו לחברים, ואני זוכרת ששאלתי אותו איך נגדיר את עצמנו, כי לפני כן היינו ידידים קרובים", היא נזכרת, "בי"א ובי"ב אפילו למדנו באותה הכיתה. במהלך התיכון נפרדנו כמה פעמים, אבל תמיד חזרנו זה לזה. זאת היתה אהבה חזקה, משמעותית, שהלכה עד הסוף".

את תוהה אם האהבה ביניכם התחילה מוקדם מאוד כי הגורל שלה היה להיגדע באמצע חייכם?
"אני לא אחת שמאמינה בגורל או ב'מה שצריך לקרות קורה'. אני לא אומרת משפטים כאלה. היו לנו שנים מאוד־מאוד טובות, וזאת היתה אהבה שרק התפתחה. עד הסוף הערצתי את נדב, התפעלתי ממנו והוא ריגש אותי.

"כל ילד שנולד היה עוד התעצמות. יש כאלה שאומרים שילד מחזיר אותנו לאחור, אבל הרגשתי שאצלנו כל ילד רק העצים את הקשר. הייתי מאוד מלאה ומאושרת עם המשפחה שבנינו. כל הזמן היה לי פחד שזה אולי טוב מדי. היו לנו שתי בנות ושני בנים, וארבעתם בריאים. זאת הסיבה שתמיד בירכתי לפני השינה".

"בממ"ד היינו שקטים"

נדב וחן עברו להתגורר יחד בכפר עזה כשהיו בני 25. חן בדיוק סיימה את לימודי העבודה הסוציאלית והתחילה לעבוד בפנימייה שבה שהו ילדים שהוצאו מהבית. אחר כך עברה לארגון "אנוש" בקריית גת וטיפלה בפגועי נפש. נדב, בד בבד עם אימוני הספורט, עבד ב"כפרית תעשיות", חברה ישראלית מכפר עזה המייצרת חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק ובעלת סניפים ברחבי העולם. אחרי ששימש סמנכ"ל הכספים והמנכ"ל של הסניף הישראלי, מונה לסמנכ"ל לפיתוח עסקי ולחדשנות בחברת האם.

ארבעה ילדים נולדו לבני הזוג. ים (20), מ"כית טירונים בבה"ד 7, אגם (18), גל (12) וטל (9). "אחרי שטל נולד החלטתי לא לעבוד, ובעיקר עשיתי פילאטיס עם הפנסיונריות של כפר עזה", צוחקת חן. "היה חשוב לי לתחזק את הבית שבנינו לפני ארבע שנים וחצי, מאחר שנדב לא תמיד היה נמצא. היה חשוב לי להיות העוגן של המשפחה. העיסוק בספורט היה חלק ממי שהוא עוד לפני שים נולדה. הוא התאמן לעיתים שלוש פעמים ביום ברכיבה, בריצה ובשחייה".

חן מתמסרת למאפרת, אך לפתע מביטה בשעון, מבינה שהיא עלולה לאחר לאירוע, ונוזפת בעצמה בהומור: "יאללה, יא מחטופה, קומי. אני משתדלת שתמיד יהיה גם צחוק לצד הבכי. צחקנו המון בבית בכפר עזה, ואני רוצה שגם היום נשמור על הומור"

בכל סבבי המבצעים בעזה התעקשה משפחת גולדשטיין להישאר בקיבוץ. "בנינו את הבית בשיטה מיוחדת וירוקה, וכמעט כל הקירות שלו הם כמו ממ"ד. אם התריסים והחלונות היו מוגפים, לא היה רעש מבחוץ. לפעמים לא שמענו את התרעות צבע אדום.

"ב־7 באוקטובר נכנסנו לממ"ד, שהוא החדר של ים, והבנו שקורה משהו גדול, כי היה ירי מאסיבי להרבה מוקדים בארץ. היו דיווחים על חדירות וניתנה הוראה להגיף תריסים. רק ים היתה עם הטלפון, והיא זו שדיווחה לנו מה קורה. בשלב מסוים, בסביבות 6:40, נדב ואני הגפנו את התריסים וראיתי דמויות שהולכות מסביב לבית במדים בירוק זית. הייתי בטוחה שאלה חיילי צה"ל.

"פתאום שמענו קול נפץ חזק בבית. חשבתי בהתחלה שזה רסיס של כיפת ברזל או טיל שנפל אצלנו. אחרי זה היה שקט. העזנו לפתוח את הדלת וים נורא נלחצה. הלכתי לשירותים שליד הממ"ד וראיתי שמשם המחבלים פרצו אלינו הביתה. הם כנראה שמו מטען או זרקו רימון. לא ידעתי למה הם עשו את זה, כי אחר כך לא קרה כלום במשך ארבע שעות.

"בממ"ד היינו שקטים. כולנו היינו בהלם ומבוהלים. מדי פעם שמענו יריות בחוץ. הטלוויזיה פעלה וראינו את צילומי הטנדרים הלבנים בשדרות. אחר כך פורסם שראש המועצה שלנו, אופיר ליבשטיין ז"ל, נרצח. תפסנו את הראש. לא ידענו שעוד רגע זה מגיע גם אלינו".

הרגשתם קצת כמו יהודים בשואה שנאלצו להתחבא בעליית הגג מאימת הנאצים?

"חווינו פחד שלא הרגשנו מעולם, פחד מוות, אבל קשה לי עם ההשוואה לשואה. מבחינתי, יש את השואה ויש את 7 באוקטובר. שניהם אירועים נוראים שבוצעו נגד העם היהודי".

ים התפללה "שמע ישראל", ולא הפסיקה להקליד בטלפון בבקשה לעזרה. למשפחתה אמרה שהצבא בדרך. "שינינו כל הזמן מקומות ישיבה. נדב עבר תאונה קשה, משאית פגעה בו כשרכב על אופניים, והוא היה אחרי קיבוע בעמוד השדרה וניתוח שבר באגן. הוא רק חזר ללכת. רגע הוא ישב על הכיסא, רגע נכנס עם הבנים מתחת למיטה. טל אמר לו שהוא פוחד, ונדב ענה שגם הוא פוחד.

"בשלב מסוים ניסינו לקשור את ידית הדלת בכבל, ולא הצלחנו. הרמנו את המיטה של ים והצמדנו אותה לדלת. פתאום שמענו צרחות 'אל־יהוד, אל־יהוד'. הבנתי שהמחבלים עומדים להיכנס לממ"ד ולטבוח בנו. הבנים ישבו על הרצפה, וים, אגם ואני גוננו עליהם. נדב לקח קרש מתחתית המיטה ועמד ליד הדלת כדי להגן על המשפחה. זה היה חוסר אונים מוחלט".

חמישה מחבלים פרצו את דלת הממ"ד. "לא שמעתי ירי, אבל ראיתי את נדב שוכב על הרצפה עם שתי יריות בחזה. לשנייה חשבתי שהוא עושה את עצמו מת. זכרתי שרגע לפני כן ים אמרה שהצבא כבר עובר בין הבתים, אז הייתי בטוחה שהם יגיעו ויצליחו לסייע לנדב. המחבלים צרחו עלינו וביקשו שנתלבש. הם הוציאו אותנו בשיירה באיומי נשק, והקפנו את נדב ששכב שם. הבנים יצאו ראשונים וים אחריהם. פתאום היא התעלפה. השכבנו אותה במקלחת, הרטבנו לה את הפנים במים וראיתי שהיא מגיבה".

בסיטואציה הנוראית הזו רצה חן לבדוק מה קורה עם גל וטל, וראתה אותם עומדים בכניסה לבית יחד עם חלק מהמחבלים. "חזרתי פנימה כדי לבדוק מה קורה עם ים, וראיתי שמחבל ירה לה בפנים. זה היה נורא. חשבתי שאולי הם ידעו שהיא חיילת, כי במקלחת היתה תלויה חולצת המדים שלה. אולי הם ירו בה כי היא התעלפה".

במצב הזה הובילו המחבלים את בני המשפחה לרכב, ומשם לעזה. "היינו בהלם. באותו רגע לא חשבתי שנישאר שם זמן רב. אמרתי לילדים שאחותם כבר לא איתנו, אבל שיש ספק לגבי נדב. היתה לי תקווה שהצבא יספיק להציל אותם. בתוך שבע דקות היינו בתוך מנהרה".

"התחבקנו ובכינו"

במרבית 51 הימים שבהם שהו חן והילדים בשבי, הם היו לבדם. בהתחלה שהו בדירה שבה פגשו כמה חטופות צעירות, ולאחר מכן הועברו למבנה אחר שבו שהו כחמישה שבועות. שמרה עליהם חוליית מחבלים חסרת סבלנות. הם שהו בחדר אחד עם חלונות מוגפים והתקיימו על פיתה וגבינה.

במשך שעות לא שתו מים, ולפעמים קיבלו בקבוקים קטנים שהיו אמורים להספיק ליממה או ליותר.
"הכי קשה בעזה היה האובדן. התחושות הפיזיות היו מאוד קשות. ניסיתי להיות עסוקה, ומדי פעם צעדתי עם אגם בתוך הדירה כדי לשמור על הגוף בתנועה. נדהמתי מהאופן שבו הילדים העסיקו את עצמם. הם שיחקו, כתבו, ציירו".

איך המחבלים התייחסו אליכם?

"היו הרבה השתקות, בעיקר לילדים. הם כעסו אם היה נדמה להם שאנחנו מרעישים יותר מדי. אחת מחוליות המחבלים לא אהבה שזזתי, אז המפקד הצליב את הזרועות שלו וסימן לי שהוא תכף קושר אותי.

"מה שהפחיד אותי הכי הרבה היה ההפגזות של צה"ל. בהתחלה עוד הייתי בטוחה שישראל לא תירה אפילו ירייה אחת ושקודם ישחררו אותנו, כי יש פה נשים, ילדים, מבוגרים, חיילות וחיילים. ככל שעברו הימים, כך הפנמתי שהסתבכנו. ההפגזות הפחידו אותנו, והיינו בסכנת חיים מטורפת.

"הדירות חטפו הדף. אנשים לא מבינים מה קורה לגוף שלך במצבים כאלה. אין לך עליו שליטה פיזית. הייתי מושכת מעלינו את המזרן כדי שאם הבית יקרוס, משהו יגן עלינו. משקופים נפלו וחלונות התנפצו. לא היה אפשר להתרגל להפגזות, ולא ישנו לילות שלמים.

"ביום ההולדת שלי נכנס מחבל לחדר עם עוגה שעליה ממרח שוקולד ובתוכה חתיכות אננס משימורים. הוא שמע אותי מספרת שאמא שלי נהגה להכניס אננס לעוגות. בדיעבד התברר שבזמן שאכלנו את העוגה, התקיימו ההלוויות של ים ונדב"

"מדי פעם העבירו אותנו ממקום למקום. הם היו מוציאים אותנו לרחוב בחושך לבושות בבגדים אטומים, כמו הטליבאן. על אגם שמו גם מסכת קורונה, כי הפנים שלה מאוד בהירות. הם אמרו שהיא 'Snow', שלג. בכל פעם שהלבישו אותנו בבגדים האלה, בכינו. הרגשתי שלוקחים את הזהות שלנו. באחד הלילות ירו עלינו מלמעלה ברחוב, והמחבלים דחפו אותנו כנגד הקיר. ראיתי מין סמן לייזר והבנתי שזה חיל האוויר שלנו. זה היה אבסורד שהמחבלים הגנו עלינו בגופם".

הם לא עשו את זה מתוך טוב לב.

"היה ברור לי שאנחנו חשובים להם כקלף מיקוח".

איך דיברתם עם המחבלים?

"קצת באנגלית. בחוליה המרכזית, שאיתה היינו שישה שבועות, היה מחבל שידע עברית".

"במנהרות הייתי עם עוד 11 חטופות, הצעירות. היה קשה לנשום שם. החול היה בפה ובכל מקום בגוף. ראיתי את החטופות מתפקדות, למרות שהן היו פצועות בצורה קשה. ראו שהן עברו התעללות אכזרית. חלקן היו לבד תקופה ארוכה, והן היו שבורות"

אף שראתה את בעלה ובתה ירויים, שמרה חן על תקווה פנימית שאולי הם ניצלו בדרך נס, ושחיילים הצליחו להגיע לבית דקות אחרי שנחטפו ולקחו את ים ונדב לבית חולים. משאלת הלב נגוזה זמן קצר אחרי החטיפה, כשהמחבלים הדליקו את הרדיו על תחנת גלי צה"ל. באופן מקרי עלו לשידור אביה ואחיה של חן, שדיברו עליה ועל החשיבות לשחרר את החטופים. היא והילדים היו כמהופנטים.

בסיום השיחה אמרה הקריינית כי "אנחנו משתתפים בצערכם על נדב וים". דממה השתררה בחדר.
"זאת היתה החותמת הסופית, והרגע הזה היה מאוד קשה, למרות שבתוכי ידעתי שהם נרצחו", אומרת חן בשקט. "התחבקנו ובכינו. המחבלים הבינו שמשהו דרמטי קרה, ולא אהבו את התגובה שלנו. הם השתיקו אותנו בכעס. כל הזמן היה צריך להסתיר מהם את הבכי, כי הם רצו אותנו שמחים".

רגע סוריאליסטי אירע ביום ההולדת של חן, שחל ב־23 באוקטובר. מאחר שהקפידה לדעת מה התאריך וכמה ימים חלפו מאז החטיפה, הבינו המחבלים מהשיחות בינה לבין הילדים מתי התאריך המיוחל. "בשעה שכבר היה חושך נכנס אחד המחבלים לחדר וביד שלו היתה עוגת שוקולד.

"זה נראה כמו עוגה קנויה שהוא ציפה בממרח שוקולד כלשהו. בתוך העוגה הוא הכניס חתיכות אננס מקופסת שימורים. הוא שמע אותי מספרת שאמא שלי נהגה להכניס אננס לעוגות, אז זה מה שהוא עשה. בדיעבד, אחרי שחזרנו לישראל, התברר לנו שביום ההולדת שלי, בזמן שאכלנו את העוגה, התקיימו ההלוויות של ים ונדב".

"הכי קשה בעזה היה האובדן. התחושות הפיזיות היו מאוד קשות. ניסיתי להיות עסוקה, ומדי פעם צעדתי עם אגם בתוך הדירה כדי לשמור על הגוף בתנועה. נדהמתי מהאופן שבו הילדים העסיקו את עצמם. הם שיחקו, כתבו, ציירו"

"קפיצה בהתבגרות"

ביום שישי, 24 בנובמבר, יצאה לדרך העסקה לשחרור החטופים. חן וילדיה היו בפעימה השלישית, שהתקיימה ביום ראשון. "כשבוע לפני השחרור העבירו אותנו למנהרות. שם הייתי עם עוד 11 חטופות, הצעירות. כל כמה חטופים ישנו על מזרן אחד, והיה קשה לנשום שם. החול היה בפה ובכל מקום בגוף. ראיתי את החטופות מתפקדות, למרות שהן היו פצועות בצורה קשה ומורכבת. ראו שהן עברו התעללות אכזרית. חלקן היו לבד תקופה ארוכה, והן היו שבורות".

את יכולה לשער אם בליבן הן מאמינות ששכחו אותן, ושאולי יחזירו אותן אחרי חמש שנים כמו במקרה גלעד שליט?

"אני בטוחה שהן מפחדות מכך שיישארו שם שנים. התחושות בעזה הן מאוד קשות, ולהיות שם זו סכנה קיומית יומיומית. השובים יכולים בכל רגע להתהפך עליך או שתיפגע מההפגזות של צה"ל. מה שהן עוברות שם הוא נורא. הימים עוברים והן לא יודעות מה קורה כאן, עד כמה נלחמים עליהן, מה עושים בשבילן או לא עושים. הן, ושאר החטופים, לא רק עברו את 7 באוקטובר, לא רק שהיו עדים לטבח ונפצעו, הם גם צריכים להתמודד עם התחושה שהם לבד עכשיו בגלל אוזלת היד וההפקרות.

"הייתי בעזה 51 יום, והימים הפכו לשבועות. לא מסובך לשער איך הם מרגישים כשהשבועות הפכו לחודשים. הצעירות ושאר החטופים נמקים שם. התנאים קשים, החוסר בהיגיינה, הלכלוך, הרעב וההתעללות הנפשית. החטופים ניזונים ממה שהמחבלים אומרים להם, ומה שאומרים הוא לא נכון ונועד לשבור את הנפש.

"אני חושבת על החטופות לא מעט, ומקווה שהן יחד ושלא כל אחת נמצאת לבד. האם הן מצליחות לשמור על צלם אנוש? האם יש להן עדיין תקווה? לדבר עליהן ולהזכיר אותן זו שליחות בעיניי. חשוב שהדברים לא יטושטשו, שיוצגו במלוא חומרתם, שיהיו על השולחן ובראש סדרי העדיפויות של מקבלי ההחלטות במדינה. לא תמיד נראה שזה ככה. אני רוצה שכל מהדורה בטלוויזיה תיפתח במספר החטופים שנמצאים בעזה. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. החטופים הם לא סתם מספר".

מתי ידעת שאת משוחררת לישראל?

"בהתחלה אמרו לי שאני משתחררת ביום שישי, כי יש הפסקת אש. אחר כך הם אמרו שבשבת אשתחרר, וגם זה לא קרה. ואז הם אמרו שאצא ביום ראשון. חשבתי לעצמי שזה לא נורא שאשתחרר ביום למחרת, כי ככה אני עם החטופות הצעירות ועזרנו זו לזו.

"ידעתי גם שעם כל השמחה לפגוש את המשפחה, זה הולך להיות גם עצוב וקשה. ידעתי שאצטרך להתמודד עם תוצאות השבת השחורה. כבר היה ברור שים ונדב לא יחכו לנו שם. ביום שיצאתי תפסו אותי השובים ואמרו לי שלא אחזור לכפר עזה. הם אמרו 'תלכי לתל אביב, לעכו, כי בפעם הבאה לא יבואו 3,000 מחבלים אלא 20 אלף או 40 אלף'. המשפט הזה הולך איתי כל הזמן".

את שוקלת לחזור לקיבוץ?

"יש לי חלום לראות את הבית שלנו משופץ, אבל אני לא יודעת אם יהיה אפשר לחזור לכפר עזה ומתי. וגם אם יהיה אפשרי, אני לא יודעת אם אעשה את זה. זאת שאלה מורכבת כרגע. הלב והנשמה שלנו הם בדרום, שם נדב ואני גדלנו, שם בנינו את המשפחה שלנו והיינו מחוברים למרחבים ולמקום. אנחנו לא מחוברים למרכז, למרות שקיבלו אותנו מאוד יפה בשפיים ואנחנו מלווים ועטופים".

ביקרת בבית בכפר עזה?

"הייתי שם כמה פעמים, ובכל פעם זה קשה. הבית הרוס וחבול, והכל מאוד טעון עם הרצח של ים ונדב. זה היה המקום הפרטי והבטוח שלנו, והוא כבר לא כזה".

לאחרונה הוחלט בכפר עזה להקים את היישוב הזמני בקיבוץ רוחמה בנגב הצפוני. את תעברי איתם?

"אנחנו כל הזמן בתנועה, וכנראה בקיץ נעבור לקיבוץ רוחמה. זה אזור שנראה כמו שווייץ. שומעים גם שם את הפעילות הצבאית, אבל אין ירי".

"אני מנסה לא לחשוב יותר מדי קדימה. הכל נראה לי קשה. הגיוס של אגם, העובדה שגל יחגוג בעוד שנה בר מצווה. לא קל לי לפגוש חברות של ים מהצבא, למרות שזה מאוד מרגש. הן ייצאו ללימודים, יתחתנו, יילדו ילדים - והבת שלי תישאר לנצח בת 20"

המעבר ישפיע על הגיוס של אגם לצה"ל?

"היא מתכננת ללכת ללמוד במכינה קדם־צבאית והתחילה את המיונים בספטמבר 2023. נדב ליווה אותה במילוי הטפסים לכמה מכינות, ובעזה היא היתה מוטרדת אם תצליח להתקבל לאחת מהן. היא התקבלה לכולן, ורק צריכה להחליט באיזו מהן היא בוחרת".

עד כמה אגם מסייעת לך בהתנהלות השוטפת?

"נדב ואני היינו צוות, והיו בינינו הסכמות גם בלי לדבר, בזכות קשר של שנים. עכשיו אגם מסייעת בלא מעט דברים. היא דעתנית, אבל גם משנה את דעותיה כמו צעירים בגילה.

"היא עשתה קפיצה בהתבגרות, לקחה המון אחריות וצריך להחזיר אותה לתקופת הנערות".

בכל לילה, כשחן מגיעה לקרווילה, היא צונחת מותשת על המיטה. השינה עוברת עליה, לדבריה, ללא סיוטים וללא חלומות, אף שבבת אחת הפכה לאלמנה, לאם שכולה ולחטופה. "אני נרדמת לזמן קצר, כי אני מתעוררת מוקדם. עזה לא חוזרת אלי במהלך השינה. רק פעם אחת חלמתי על נדב, על המגע בינינו, כי זה משהו שמאוד חסר לי".

עד כמה את חושבת על העתיד?

"אני מנסה לא לחשוב יותר מדי קדימה. הכל נראה לי קשה. הגיוס של אגם, העובדה שגל יחגוג בעוד שנה בר מצווה. לא קל לי לפגוש חברות של ים מהצבא, למרות שזה מאוד מרגש, אבל גם מדגיש את החוסר שלה. הרי הן ייצאו ללימודים, יתחתנו, יילדו ילדים, והבת שלי תישאר לנצח בת 20 וחצי.

"היא היתה חודשיים לפני שחרור והיו לה המון תוכניות, כמו לעבור לגור בשכונת הצעירים של כפר עזה עם בן הזוג שלה, תומר. היא רצתה לעבוד עם הגיל הרך בקיבוץ, והם כבר תכננו לטוס לחו"ל לפני חודשיים לכבוד יום הולדת 21 שלה. הילדה שעשתה אותי אמא, ילדה של חיים, אנרגיות, צחוק, חוכמה וביטחון, כבר לא איתנו. זה כאב לב שאי אפשר לתאר".

Tala@israelhayom.co.il